אחד המוצלחים והמרגשים, מגדיר מאיר פניגשטיין את פסטיבל הסרטים הישראלי שהסתיים בשבוע שעבר בלוס אנג'לס. אילו סרטים נבחרו לחביבי הקהל? * כתבה וצילמה: הלנה ש. מיימון
מאיר פניגשטיין, דאנה איבגי וארנון מילצ'ן בערב פתיחת הפסטיבל
כמו בכל שנה, מאיר פניגשטיין, יוזם ומייסד הפסטיבל, הצליח לעורר את הקהילה הישראלית באל.איי ולגרום לה לעמוד בתורים ארוכים כדי לצפות בסרטים ישראלים טריים שרק יצאו מהמכבש. זו הפעם ה-28 לקיומו של פסטיבל הסרטים הישראלי בארה"ב , והשנה היא אחת השנים המוצלחות ביותר שידע הפסטיבל, שצמח יד-ביד עם תעשיית הסרטים בארץ.
באמצע שנות ה-80, כשהפסטיבל היה עדיין בחיתולים, הפיקו בארץ בקושי 2-3 סרטים בשנה (וגם זה קרה אחרי הריון שלקח כמה שנים). היום תעשיית הסרטים הישראלית היא כבר ילד גדול שעומד על הרגליים וגם הפסטיבל של מאיר פניגשטיין הוא עובדה מוצקה ומבוססת בשטח. עוד שנתיים מאיר חוגג שלושה עשורים לפסטיבל ורק על זה מגיע לו 'שאפו' ענק!
נכון שעל הדרך הוא מצליח לעצבן כמה אנשים; נכון שלא תמיד סרט הפתיחה של הפסטיבל מתאים לאופי האירוע1 אבל הישראלים הצביעו ברגליים והביעו את אהבתם לקולנוע הישראלי. עד כדי כך שסרטו המקסים של ניסים דיין, "מפריח היונים", על פי רב המכר של הסופר אלי עמיר, המגולל את סיפור עלייתם של 130 אלף יהודי בגדד לארץ ב-1951 על רקע פעילות מחתרתית קומוניסטית והנהייה אחרי הציונות היה SOLD OUT בכל חמשת ההקרנות שלו.
הסרטים שהוצגו השנה מייצגים את ישראל על כל גווני הקשת. אם בעבר הדגש היה על סרטים שהתעסקו בקונפליקט הישראלי-ערבי, הפעם הסל היה גדוש מכל טוב: חיי יהודים בארצות ערב ('מפריח היונים'), סרטים חברתיים ("את לי לילה"), יחסי חילונים-חרדים ("תפוחים מן המדבר", "פלאות"), סרטי מסע פסאודו-פסיכולוגיים ("הבן של אלוהים", "האם זה אתה" ), סרטים נוקבים ומטרידים ( "החיים כשמועה", "טוביאנסקי"), פארודיה מקסימה על צה"ל ("אפס ביחסי אנוש"), וגם קומדיות מוטרפות ומצחיקות לאללה ("זינוק בעלייה", "לצוד פילים", "שושנה חלוץ מרכזי").
למרות ששני אירועים מרכזיים התרחשו במהלך השבועיים בהם התקיים הפסטיבל (הנשף השנתי של "גדולים מהחיים" ו"FDIF"), שמנעו מצופים פוטנציאליים רבים להגיע לפסטיבל, מאיר פנייגשטייין נשמע מרוצה: "זהו אחד הפסטיבלים היותר מוצלחים שהיו לי. הייתה עלייה של 26% במכירת כרטיסים וסרטים רבים הוקרנו בתפוסה מליאה".
כמעט בכל שנה מתעורר ויכוח בין מאיר פניגשטיין ואישים בולטים בקהילה על הסרט הפותח. הפעם – היתה תמימות דעים מוחלטת (95% מבאי ערב הפתיחה) שהסרט "את לי לילה" (יחסים בין נערה מפגרת, דאנה איבגי, לאחותה המטפלת בה) הוא בהחלט סרט טוב מאוד אך לא מתאים לערב הפתיחה החגיגי. אחרי שצפיתי במירב הסרטים היו לי כמה מועמדים מצויינים כאלטרנטיבה; והנה מסתבר שכולם זכו בשלושת המקומות הראשונים כחביבי הקהל: "תפוחים מן המדבר", סרטים המקסים של אריק לוביצקי ומתי הררי על נערה מבית חרדי שמתאהבת בקיבוצניק ע"פ רב המכר של סביון ליברכט, כבש כאן את הלבבות, נבחר במקום הראשון והיה לדעתי הסרט המתאים לפתוח את הפסטיבל. הבימאים לוביצקי והררי והמפיק מיכה שרפשטיין יתחלקו חצי חצי ב-25 אלף דולר מענק על פוסט פרודקשן. סרט נוסף שאהבתי מאוד היה "זינוק בעלייה", דרמה משפחתית משעשעת מאוד, בבימויו של אורן שטרן, והוא אכן זכה במקום השני. "מפריח היונים" זכה במקום השלישי (לדעתי היה זה בהחלט סרט ראוי לפתוח את הפסטיבל, למרות שרוב הזמן מדברים בו בערבית עיראקית. הסרט לא רק עשוי היטב, זהו גם סרט חשוב שמבטא וחושף את מצוקות היהודים בארצות דוברות ערבית, לא רק בעיראק, בהן תלו יהודים שנחשדו בפעילות ציונית).
הסרט הדוקומנטרי הזוכה : "רוקדים ביפו", בבימוייה של הילה מדלייה (שגם ביימה את THE GO GO BOYS על מנחם גולן ויורם גלובוס), זכה כסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר וב-15 אלף דולר, מענק פוסט פרודקשן, יוזרמו לסרט הבא של הבימאית המוכשרת. סך הכל העניק השנה הפסטיבל 40 אלף דולר לסרטים הזוכים מתנת OPUS POST , PRDUCTION, JUNGLE SOUND, TRANS TITLES ו-UTOPIA- CAMERAS & STUDIOS. פניגשטיין מקווה שבשנה הבאה יעמוד הפרס על סכום גבוה יותר.
סרטים נוספים שמאוד אהבתי ולדעתי כדאי מאוד לנסות לראות: "החיים כשמועה" סרטו האוטוביוגרפי של אסי דיין ז"ל, "טוביאנסקי" – סרטו של ריקי שלח על סרן מאיר טוביאנסקי שהוצא להורג בתום משפט שדה שעשו לו כמה קציני מודיעין, חודשים ספורים לאחר קום המדינה. טוביאנסקי שהואשם בבגידה טוהר לאחר מכן על ידי דוד בן גוריון והובא לקבורה בטקס צבאי מלא. הסרט מטריד ומעורר מחשבה. אהבתי מאוד גם את "אפס ביחסי צבור", פארודיה מקסימה ומשעשעת מאוד על שירות בנות במפקדת שלישות בבסיס צבאי. הסרט הותר להקרנה רק פעם אחת, לאחר שחצי מיליון כבר צפו בו בישראל, ולדעתי הוא מעולה. ציון לשבח מגיע גם ל"לצוד פילים" ו"מקום בגן עדן".
סרטים דוקומנטרים לא יצא לי כמעט לראות. אהבתי מאוד את THE GO GO BOYS על מנחם גולן ויורם גלובוס שביימה הילה מדלייה, ואת "הסיפור של פוגי"- על מאיר פניגשטיין, מייסד הפסטיבל, בבימוי של עופר נעים. כאמור, למרות ששני אירועים מרכזיים נגסו במספר הצופים מאיר פניגשטיין מכריז ש"זו היתה הצלחה מסחררת. הקולנוע הישראלי הוכיח את עצמו", הוא אומר בשיחה מוושינגטון, "גם בארץ וגם באל.איי יש עלייה משמעותית במספר הצופים הנוהרים לקולנוע ישראלי".
החדשות על ההריסה המיועדת של ביתה המפורסם של מרילין מונרו בלוס אנג'לס הפכו לוויראליות. מאז, תהו רבים מי ישלם יותר מ-3,000 דולר לסקוור פוט – מחיר גבוה מאוד אפילו בשכונה כמו ברנטווד – רק כדי להרוס את הבית האייקוני. הנכס החליף ידיים בשקט בחודש אוגוסט, כשנמכר לקרן מסתורית ("Glory of the Snow 1031 Trust") ששילמה כ-8.4 מיליון דולר, במזומן. בראש הנאמנות עומד אנדרו שור, איש עסקים מפילדלפיה.
רבים שיערו שהבעלים החדש הוא יזם תאב בצע, או טייקון שמעוניין לבנות בית חלומות בהתאמה אישית על המגרש ששטחו חצי דונם. אבל הסיפור האמיתי הוא קצת יותר מורכב. השבוע, אתר שירותי אוטובוס התיירות של לוס אנג'לס Esotouric חשף רמז גדול לזהות הבעלים. תמונות אחרונות חושפות את הקיר והגדר החיה בין ביתה של מונרו לבית השכן הגדול בהרבה, אינדיקטור לכך ששני הנכסים מקושרים יחד ליצירת מתחם אחד גדול.
הבית הסמוך הוא בבעלות יורשת עשירה במיוחד בשם ברינה מילשטיין, הנשואה לרוי בנק – מפיק ריאליטי לשעבר ויליד פילדלפיה. מילשטיין רכשה את ביתה הנוכחי בברנטווד, אחוזה שנבנתה ב-2006 המשתרעת על פני כ-6,000 רגל מרובע של שטח מגורים, ב-2016 תמורת כ-8.2 מיליון דולר. הרכישה של ביתה של מונרו מעניקה למילשטיין יותר מ-1 דונם בפריים לוקיישן של ברנטווד. מילשטיין, 42, היא בתו של קארל מילשטיין המנוח, איש עסקים רב עוצמה שהיה אחד מיזמי הנדל"ן הבולטים בקליבלנד. בשנות ה-70 הוא ריצה מאסר בגין מתן שוחד לפקיד דיור פדרלי; הוא גם הקים את Associated Estates (AEC), שהפך לאחד הבעלים והמנהלים הגדולים של בנייני דירות באוהיו. כיום, חלק מאחיה של ברינה מילשטיין הם מנהלים ב-Milstein Asset Management, משרד עם תיק נכסים והשקעות בשווי "מיליארדי דולרים".
בנוסף לשני הנכסים שלה בברנטווד, הרישומים מצביעים על כך שמילשטיין רכשה לאחרונה בית נופש מול האוקיינוס בניופורט ביץ' תמורת 8.2 מיליון דולר.
עדיין לא ברור מה מתכננים מילשטיין ובנק לעשות עם הנכס של מונרו, אם כי נראה שהוא מיועד להפוך למקשה אחת באחוזה גדולה יותר. ברור שלמגרש הפנוי יהיה די והותר מקום כדי להכיל מגרש טניס בגודל מלא, בית הארחה, גנים או מוסכים לחנייה נוספת. אבל עבור תושבים שנסערו מהתוכניות של מילשטיין, עדיין לא אבדה תקווה. בשבוע שעבר, מועצת העיר לוס אנג'לס הצביעה פה אחד לשקול את הבית לשימור היסטורי, מה שגרם למחלקת הבנייה לבטל את היתר ההריסה של מילשטיין. והשכנים המיידיים של בית מונרו אמרו שהם דיברו ישירות עם מילשטיין, שלטענתם כבר שינתה את דעתה לגבי הריסת הבית האייקוני.
השכנים סבורים שמילשטיין שינתה את דעתה בנוגע להריסת האסיינדה של מונרו. כמה מבקרים קולניים לעגו לכל הבלאגן על תוכניות ההריסה של מילשטיין. הם מציינים שבית מונרו הוא רק עוד האסיינדה בסגנון ספרדי, אחד מאלפים בלוס אנג'לס, ושהוא שופץ מספר רב של פעמים מאז מותה של מונרו, והותיר את המבנה ששטחו 2,600 רגל מרובע שילוב לא מושלם של חזרה לאחור לשנות ה-20 ומודרניות של שנות ה-2000. למה זה משנה שאחד הכוכבים המפורסמים ביותר בהוליווד חי ומת שם לפני עשרות שנים, הם שואלים?
אבל "חוסר שלמות זה יופי", ציינה פעם מונרו. אז אולי הפינה הידועה של חוסר השלמות בברנטווד תישאר בסביבה, שלמה ובריאה.