Connect with us

מצב הרוח

סחיטה כשרה

Published

on

סחטנים, שפרו את חיטה הופעתכם: כמה רעיונות למבוכות שאנשים באמת ירצו לשלם תמורת מניעת פרסומן

מאת: יאיר ניצני

בשבוע שעבר, בעת ביקור בבית הוריי, התבקשתי על ידיהם להסביר מה פשר ההודעה המשונה שהגיעה אליהם במייל:

גורמים אנונימיים איימו שהחדירו לאייפד שלהם תוכנה זדונית, שצילמה את בעל המכשיר צופה בפורנו, ואם לא יועברו אליהם 2,000 דולר בביטקוין, תמונותיו של הצופה יופצו לכל אנשי הקשר שלו.

למרות הטון המאיים, ההודעה לא ממש עשתה עלי רושם, מכמה סיבות. ראשית, הוריי הם בני 92 הם ממש לא מתלהבים מהאייפד הזה, שדחפתי להם בניגוד לרצונם, בכל הזדמנות הם מקללים את יום היוולדו, מבקשים ממני לעזור להם בתפעול שלו, ושעה אחרי שהלכתי חוזרים להשתמש בו בתור מגש עוגיות.

בנוסף, הסיכוי שהם ירצו לצפות בפורנו קלוש ביותר, אבל אם בגילם עוד נשאר בהם רצון כזה, זה לא עניין לבושה אלא להרבה גאווה, ואף לפרס על מפעל חיים. רוב האנשים בגילאים האלה בקושי רואים סרטים במסגרת ״שלישי בשלייקעס״, שלא לדבר על שלישי בלי שלייקעס.

חוץ מזה, עם כל הכבוד לרצון של הסוחטים לעשות להם שיימינג בפרהסיה, כדאי שיידעו שרשימת אנשי הקשר שלהם הידלדלה מאוד בשנים האחרונות. רבים מאנשי הקשר כבר לא בקשר עם הסביבה, והרבה חברי ווטסאפ עזבו את הקבוצה לטובת קבוצות כמו ״העולם הבא בלי צ׳אושסקו״ ו״ארוחת שישי אצל יו הפנר״.

אגב, רשימת הכתובות של החברים של הוריי כתובה בכתב יד צפוף ביומן לגימנזיסט, שממנו אמי ממאנת להיפרד כבר הרבה שנים, כך שאם ההאקרים המתוחכמים רוצים לשלוח את הראיות המרשיעות לנחמה וחיימקה שפיצר מכפר ורבורג, הם יצטרכו לעבור בסניף הדואר ולקנות שם מעטפות ובולים.

מאז פרץ האינטרנט לחיינו חווינו לא מעט הטרדות וזיוני שכל משלל נודניקים, חלקם מסוכנים באמת. בין המנג׳סים ביותר אפשר למנות את המייל הוויראלי ממיקרוסופט/ נוקיה/ אפל, המבטיח להעניק לך מחשב חדש בתמורה לווירוס קטלני. או מכתבי השרשרת, שאת גרסתם הפרימיטיבית עוד זכיתי כילד לקבל במעטפה, ובגרסת המייל רתמו את הטכנולוגיה כדי לאיים שיקרו לך דברים נוראים אם תעז לא להפיץ לחבריך את ההודעה שתמחק להם את ההארד דיסק.

במשך תקופה מסוימת הוצפנו במיילים על נסיך אפריקני עשיר שבחר דווקא בנו, משפחה מפתח תקווה, כדי להעביר אלינו 100 מיליון דולר, והוא יעשה את זה מייד אחרי שנשלח לו 10,000 שקל ואת הסיסמה לכספת של סבתא. אחר כך ניסו לעבוד עלינו באמצעות השתלטות על הג׳ימייל של אחד מאנשי הקשר שלנו, ושלחו בשמו הודעה שהוא תקוע בטיול בספרד בלי ארנק וטלפון וחייב שנשלח לו כסף בדחיפות. את ההודעה קיבלנו מחבר לעבודה שמעולם לא היה בספרד, מקסימום הלך רגע לשירותים אחרי שאכל המבורגר ספרדי כפול.

לא פעם אני מקבל בפייסבוק הודעות מחניפות מנשים יפות מרחבי העולם, ובמיוחד מצ׳כיה, שכנראה צפו בפייסבוק בתמונות הסקסיות שלי מזיע במסיבת הסיום של הילדה, ולא יכלו לעצור את עצמן מלפרטט איתי. הודעות בסגנון ״אני לאהוב אותך מאוד שמח, צלצלתי? מתחבקת, סילביה״, שלא ברור מה בדיוק הן חושבות שיקרה אחריהן. לרוב אני מנומס, אומר שאני לא פנוי כרגע לקשר, אבל אשמח להכיר להם חבר שלי, שהוא נסיך ניגרי שבדיוק ירש 100 מיליון דולר.

מכיוון שגם הסחטנים הם מגזר שצריך להתפרנס בכבוד ורווחתו חשובה לי, אני מציע כאן כמה רעיונות למבוכות אנושיות, שבתמורה למניעת פרסומן אנשים באמת ירצו לשלם כסף.

למשל, לאב צעיר יהיה מביך במיוחד אם יתפרסמו תמונות שמתעדות אותו משוטט בעמוד הפייסבוק של הגננת רבקה, שאצלה הוא מפקיד בכל יום את בנו (כולל צפייה באישון לילה בסרטון שלה רוקדת ״אל גינת אגוז״ בבגד ים בתאילנד). וככל שהאיום מותאם ספציפית לקהל היעד, כך הוא אפקטיבי יותר. למשל, אם אתה גיטריסט מקועקע, לובש שחורים ומלא פירסינג בכל הגוף מלהקת המטאל ״בתוליה של אמילי״, ובאישון לילה בבית אתה מאזין דווקא לדיסק ״ריצ׳רד קליידרמן, מיטב הלהיטים והקונדישנרים״, או לפינות ישנות של ״באופן מילולי עם אבשלום קור״ – ואת כל המידע הזה יאיימו להעביר לחברי הלהקה שלך ולמעריצים לא תשלם? תשלם!

אם אתה מצטיין ואהוב המדריכה בשומרי משקל, והמאיים מבטיח שמחר בבוקר הוא מעביר למדריכה ולאשתך) תמונות שלך מול המקרר, מגרד בכף חצי פיירקס לזניה קרה שממש לא בתפריט שלך, ומקנח בעוגת שוקולד – לא תשלם? תשלם!

אם יש לך תדמית של אדם ישר, עוזר לזולת ונדיב, אבל הסוחט הזדוני הצליח לשים יד על תמונות שלך מיישר אוכל של חברים לעבודה ושואב יוגורטים בקשית מהמקרר המשותף, מצלם מסמכים פרטיים וגונב ציוד משרדי הביתה, משקר לקבצן שאין לך כסף קטן, משתין בלי להרים את הקרש בשירותים או מטאטא בבית את ערימת הלכלוך מתחת לספה לא תשלם? תשלם כמו גדול!

והנה עוד דוגמה. בילית עם אשתך ערב מקסים אצל חברים ונפרדתם בחיבוקים. בדרך הביתה אתה ואשתך עוברים לחלק הבאמת מהנה של הערב לעשות קציצות משאר המשתתפים. אלא שמישהו הקליט הכל, והוא מאיים לשלוח לחברי הפורום את הגרסה המלאה, כולל המשפט: ״גליה נראית עכשיו כמו אוגר. מי עשה לה את הבוטוקס, וטרינר?״ לא תשלם? תמשכן את הבית ותשלם.

ועצה קטנה לך, הסוחט. נניח שעלית על טייקון, שמדברים עליו שיקנה חברה גדולה. כולם יודעים שהוא מלך בעסקים ועמוס במזומנים, אבל האמת רחוקה מזה ואין לו גרוש על התחת. שמת יד על הקלטות שלו מדבר עם גלית, הפקידה מהבנק, ומתחנן שלא יעצרו לו את החשבון כי ״מחר נכנס כסף״. נראה לך שאם תאיים לפרסם את זה, הוא ישלם לך? כנראה שלא, כי אין לו גרוש על התחת.

יצאת טמבל, חפש קורבן אחר.

יאיר ניצני הוא בעל טור במוסף סוף השבוע של ״ישראל היום״. נשוי ואב לשלוש, חבר בלהקת תיסלם מ-1980 וחובב מזון עתיר קלוריות. מגיש בטלוויזיה וברדיו, מרצה ועורך טקסי חתונה אזרחיים. לטורים נוספים: www.yairnitzani.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות