Connect with us

חדשות ואקטואליה

סוף הקיץ

Published

on

אנחנו בעיצומה של חגיגה. המקום גדוש באנשים, כולם לבושים יפה. ביד כל אחד ואחת כוס משקה וצלחת מעדנים וקינוחים. השיחה קולחת, מוזיקה ברקע. החיים נהדרים

שיבא-תל השומר, אחד מעשרת בתי החולים הטובים בעולם, הוא גם אחד מבתי החולים הגדולים בעולם. כך נאמר לקרואים ברחוב המסעדות במרכז העיר בוורלי הילס. כולם היו נפעמים.

המוסד והשירותים החשאיים הישראלים היה נושא מפגש בבית פרטי (בו נכחו כ-80 אנשים וזכו בסושי כשר). הוזמנו אך ורק אנשים ״עם כסף.״ השאר זכו בארוע בבית הכנסת סיני בלוס אנג׳לס, מעוזם של רבים חברי הקהילה הפרסית.

בצורה מאד דומה, רב ״ישיבה חילונית״ מתל אביב נמצא כאן עם אשתו, כמדי שנה, וגם הוא ייפגש אך ורק עם אנשים כבדים, כאלו שמוכנים להפרד מקצת מכספם. הוא ממוקד מאוד וחותר למגע, בכדי לדוג דג שמן כאן ושם בעיר המלאכים.

פשוטי העם שאינם נמנים עם התורמים הגדולים מוצפים גם הם בהזמנות לרוב, פה 100 דולר לאדם, שם 250 ומגדילים אחרים לעשות ומבקשים (ומקבלים) עוד יותר. נאמר לנוכחים שזה תפקידם, מחויבות שלהם למדינת ישראל, ה״מילואים״ שהם ממלאים. לאחר שבעה עשורים שבהם הנוהג הושרש ושיגשג, הכספים זורמים מלוס אנג׳לס (שאחרת זרם המבקרים היה מדלדל ואף פוסק; אך לא כך).

מגיעים הנציגים לקצור כאן כספים, לקטוף אותם בקלות, אותם פרות מהענפים הנמוכים, עד כי אין צורך כלל להתאמץ, רק להגיע ולאסוף, מלוא חופנים גדושים. רק יעז מי שיעז לשאול: ״מדוע אתם באים כאן לבקש כספים, מדוע אינכם מבקשים בארץ, שם יש היום ריכוז עושר אגדי, יותר מאשר בעיר בוורלי הילס אשר במרכז עיר המלאכים". והשליחים יביטו בו בבוז, שכן אינו מבין עניין. המנומסים שבהם יענו ״כי בארץ לא רגילים לתת", ופרושו – ״בארץ קשה לקבל, כאן קל, חבל לבזבז זמן בדיבורים, עליך לעשות את חובתך ולתרום!״

שבעים שנה – ממסד אדיר של שנור – הדסה וקק״ל, ידידי צה״ל והבונדס, פוליטיקאים כמו ביבי או ברק, יד ושם שעכשיו נוטה יותר לכיוון הנוצרים, ידידינו האחרונים שעוד נותרו), אוניברסיטאות, בתי חולים, יחידות צה״ל ועוד ועוד, תעשייה המגלגלת מילארדים מדי שנה.

בחוף המזרחי בעיר ניו יורק מתוכנן בעשרה בספטמבר יום טעימות יינות ישראלים, שמארגניו טוענים שהוא הראשון אי פעם, עם נציגים מכמעט 30 יקבים. הארוע מיועד לתקשורת ולעוסקים במשקאות בלבד. עמית שבבעלותו חנויות יינות ומשקאות חריפים הידועות ביותר באזור בוסטון הזמין שאבוא לפתיחת החנות החדשה שלו ושאצטרף אליו גם לארוע בניו יורק.

עוד בחוף המזרחי: ארוחת הגאלה השנתית השישית במספר של האתר ״אלג׳מיינר.״ זו השנה הראשונה שהגאלה נערכה בלוס אנג׳לס וסכום לא מבוטל בשבע ספרות נאסף. סר בן קינגסלי יהיה אורח הכבוד.

אלו רק דוגמאות על אצבעות יד אחת, שאינן מיועדות לקהילה הישראלית. לנו יש את יאיר ניצני ואלון בן דוד כמו גם אורחים אחרים הטורחים ובאים מהארץ במיוחד בכדי לפגוש את הקהילה הישראלית כאן. לעדכן אותה, לבדרה, לזכות בחיבוקה. ישנן גם משלחות של ראשי ערים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים הבאים ללמוד את השטח בכדי ״להדק את הקשר עם התפוצות". זרם בלתי פוסק של תוכניות וביקורים.

הראש מתבלבל מרוב ארועים ומבקרים, ואני – מסוחרר מרגיש את חומו של הקיץ, את הרוח הנעימה השוברת את החום, ואת נעימות החיים המטיבים עם כולם. איזה עם נהדר, איזו ארץ נהדרת, שאנשיה בוחרים לשבת מחוץ לגדר ולדור הצעיר כבר שוריין פספורט שני ״על כל צרה שלא תבוא״.

הכלכלה רותחת – כך כאן, אך כך גם בארץ. עושר אגדי קיים בארץ. לרגע נדמה לנו שמדינת ישראל מעצמת על. יש לנו עליונות צבאית. אנחנו יוצאים לעזור לאחרים בעת קטסטרופה. אנחנו מפתחים מקורות מים ואנרגיה באפריקה והודו וסין. בקוריאה ובסין אוהבים אותנו, שכן יש ערכים המשותפים לנו ולהם. אנחנו מאיימים על איראן וגרורותיה ופועלים בצורה שרק הרוסים, האמריקאים והטורקים יכולים ומעזים. פיתוחים כמו גם תגליות קיימים בכל שטח כמעט – מננו-טכנולוגיה לבטחון הרשת, מרפואה לחלל, והכל במדינת היהודים בארץ ישראל.

אנחנו בעיצומה של חגיגה. המקום גדוש באנשים, כולם לבושים יפה. ביד כל אחד ואחת כוס משקה וצלחת של מעדנים או קינוחים. השיחה קולחת, מופע מוזיקה ברקע. החיים נהדרים.

מה צופן המחר

בכל ההמולה הנעימה שמסביבנו, הרגשה עילאית מקיפה אותנו בנועם וברוגע, אך סכנה אורבת בפתח. בפנים נעים, וקל לפיכך להתעלם ממה שקורה בחוץ, או לכל הפחות לבטלו בשישים. למה דומה הדבר? לֹנאצים ועוזריהם שנעלו קהילה שלמה בבניין עץ, נעלו את דלתותיו והעלוהו באש. איש לא ניצל.

נזכור, שטרם שהעלו אנשים באש, יצאו האנשים המאד-מתורבתים של אותה תקופה, ניפצו חלונות ראווה וחגגו ממש כמו שאנחנו חוגגים בל״ג בעומר – מסביב למדורות בהן העלו ספרים באש במרכזי הערים החשובות. הם בזזו והרסו והטילו מורא ופחד. אותו ליל בדולח היה בלתי אם יריית הפתיחה למה שאמור היה לקרות.

עברנו נקודת מפנה שהיא נקודת בל חזור. כמחצית מתושבי ארה״ב שונאים את הנשיא טראמפ, עד כדי כך ששלוש השנים האחרונות מעבירות אותם על דעתם. היהודים בארה״ב התנתקו זה מכבר ממדינת היהודים. לכאורה נקודת המחלוקת היא לא אחרת מאשר התפילה בכותל, כמו גם הכרה ברפורמים ובקונסרבטיבים ש״גם הם יהודים", אך האמת היא שלא צריך לחפש תרוצים, יהדות ארה״ב הפכה לסוגדת אליל אחר, אליל הסופר-ליברליות, וכך מילים כמו ״תיקון עולם״ הפכו לנר לעיניהם. נקריב את מדינת ישראל ואת היותנו יהודים, נציל לכאורה את העולם כולו, בעוד אנחנו מתאבדים. ג׳ורג׳ סורס, ברני סנדרס ושאר ה״יהודים״ המובילים, אינם יהודים למעט בשם בלבד. אויבים הם, מסוכנים עד מאד.

מרבית היהודים בארה״ב דמוקרטים, ויוצא שהם שונאים במיוחד את הנשיא
טראמפ. כיוון שלא יכול להיות דבר חיובי – קל שבקלים הקשור לנשיא ה-45, לפיכך גם דברים שאליהם ייחלו וציפו היהודים מהלך שבעה עשורים – ישראל חזקה, צבא חזק, תמיכה מתמשכת צבאית, כספית, כלכלית ופוליטית, שגרירות ארה״ב בירושלים, הכרה בירושלים כמו גם ברמת הגולן (קרי בחוק ובקיום הישראלי), פעילות באו״ם ובגרורותיו נגד העיסוק הבלעדי והבלתי פוסק נגד ישראל ועמידה איתנה בצד ישראל – כל אלו פסולים מן היסוד שכן הנשיא טראמפ מקדם אותם. נקריב את מדינת ישראל, כי שנאתנו לנשיא גדולה מ״יהדותנו״.

מז״ל – להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, ולהיות חכמים מספיק להשתמש בלשון – כך יוצאות להן שתי חברות קונגרס ומטילות מוראן על המפלגה הדמוקרטית כולה. והיכן היהודים השולטים בכל? האם הם מפחדים להראות את יהדותם? כלל וכלל לא. הם עונדים אותה על דש בגדיהם כעדי.

מתגנדרים ומתיזים את דם הקורבן. בגרזן שהם אוחזים בידם הם מכים פעם אחר פעם בבשר החם, בלב שפעם, בגוף המפרפר, ללא רחמים, כמו בטרנס, וחוזרים הם ״רק לא טראמפ, לא שגרירות בירושלים, אסור שירושלים תהיה מאוחדת, הכיבוש משחית, יש להפסיק את הסיוע הביטחוני והכספי, חייבים ללמד את ישראל לקח". הם אפילו מעלים מנבכי העבר את המחסומים ועוד כהנה וכהנה ממתקים; כמה איומה ישראל. הם עצמם מכוסים בדם (כל היקר להם), אך הם ממשיכים.

מסתבר שלא למדנו מנסיון העבר. ועל כך נאמר ״שוטים שימושיים". המחר צופן בחובו סכנות אדירות, אך אנחנו בין חגיגה לקבלת פנים, בין איסוף כספים כנהוג וכמקובל וכצפוי מזה שבעים שנה לבין בילוי בנעימים. נוח לנו, אני מניח, פשוט להתעלם, למרות שכבר לא ניתן.

הקיץ מגיע לסופו, ובזמן שאנחנו נחגוג את חגי תחילתה של ה'תש״פ, תתחלנה המכות. כמה מהר ישכח הקיץ, נעימותיו וחגיגותיו כלא היו, ובפנינו יתנשאו קשיים שלא התנסנו בהם בחיינו, הרים בלתי עבירים. דור השואה כמעט שלא שרד, גם הוא חגג במשך שנות השלושים וסירב להאמין שהסכנה אורבת בחוץ גם אחרי ה-1 בספטמבר, 1939.

הכיצד נשרוד? האם נשרוד? את משל החרגול והנמלה לא הפנמנו, את עובדות השואה אין אנו זוכרים. הכל כל כך רחוק, לא רלוונטי, כה טוב לנו, כה נעים, המוזיקה ברקע, כוס המשקה ביד האחת, הצלחת עם המעדנים או הקינוחים באחרת. הנה מה טוב ומה נעים.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

״החיים הטבעיים של היהודי הם רק בישראל"

Published

on

יאיר לפיד, מועמד בפונטציה לראשות הממשלה, מקפיד לקרוא לישראלים שעברו לגור בארה"ב "יורדים" הוא מתנגד לתרומת כספים מישראל לארגונים יהודיים בחו"ל וחושב שנתניהו הפסיק מזמן להיות ראש ממשלת העם היהודי ראיון ערב בחירות

אם תשאלו את ח"כ יאיר לפיד, לישראלים יש הרבה מה ללמוד מיהדות ארה"ב, אך גם ליהודי ארה"ב יש מה ללמוד ממדינת ישראל. יש להם מה ללמוד מאיתנו על זהות נינוחה בפני עצמה", הוא מסביר לי, "הזהות שלי למשל במצב נוח. אני אדם במקומו. אני חי את החיים הטבעיים של היהודים, וזה כאן בישראל".

שם, בתפוצות, זה לא טבעי?

״אני אומר להם (ליהודי התפוצות) שלא. הם מתווכחים איתי, אבל אני אומר להם שכשאני נוסע לכנסת בכביש 443 זה הנתיב ששאול המלך צעד בו. אני אדם במקומו".

איך זה בא לידי ביטוי?

״זהות היא דבר פנימי. אבל הזהות שלי כיהודי היא נינוחה, טבעית ועוצמתית בעצם החיים שלי בארץ ישראל. יש פה דואליות. מצד אחד כשאני פוגש אותם אני תמיד זוכר שיכולתי להיות הם והם יכלו להיות אני, אבל מתוך זה אני אומר להם – אם אתם רוצים לחיות חיים של זהות
שלמה, אתם צריכים לחיות בישראל".

כילד שנולד וגדל בישראל, הייתה לך בכלל מודעות לכך שישנן קהילות יהודיות מעבר לים – או שמא הכול הסתכם בזיכרון השואה?

״לסבי מצד אמי היו 12 אחים. שבעה מהם מתו בשואה, ארבעה מהם הגיעו לכאן. דודי ברי קליין היה רב קונסרבטיבי בפלורידה. אבא שלי הכיר היטב את הגולה והתפוצות. בניגוד לרוב הישראלים הצעירים, הוא הסתובב יחסית מוקדם בקרב יהדות אמריקה". לפיד מספר כי אביו, העיתונאי והפוליטיקאי טומי לפיד ז"ל, ראיין בצעירותו את הסנאטור ממדינת מינסוטה יוברט האמפרי, שאף כיהן לאחר מכן כסגן נשיא ארה"ב. הוא יזם תוכנית לקחת צעירים מכל העולם כדי שיכירו את ארה"ב. אבי ואמי גרו בשנת נישואיהם הראשונה בארה"ב והיו חלק מהתוכנית הזו.

אבא עבד בעיתון מקומי בווירג'יניה, הסתובב בין קהילות, התיידד מאוד עם בכירים יהודים. מאז שאני ילד אני זוכר את הקשר עם הגולה. מעין דיאלוג שכזה, שהוא מורכב. בתור ניצול שואה, אבא שלי כעס עליהם שהם לא באו לארץ. בעיניו, כל יהודי היה צריך להבין מהשואה שהוא היה צריך להגיע לישראל. זה המקום היחיד שיש לנו באמת בעולם הזה, שהיהודים יכולים באמת להיות בו בטוחים.

״זו עמדתו של טומי לפיד, אך גם של יאיר לפיד. תראה, עם השנים התחושה השתנתה. הרי בשנות ה־50 בוודאי, אך גם עד שנות ה־80, ישראל הייתה המקלט הבטוח ליהודים. נוכל להתווכח היום עם יהודים אמריקאים שאומרים לך: סליחה, ניו יורק יותר בטוחה ליהודים מאשר עוטף עזה או חברון. אבל אני אומר להם שבראייה היסטורית, ההגדרה העצמית שלהם לא שלמה אלא בישראל. נכון שאדם יכול לבחור לחיות עם הגדרה עצמית לא שלמה, אך אני מעדיף לחיות עם הגדרה עצמית שלמה. יותר קשה לי עם ישראלים שיורדים מהארץ. אני אגב עדיין אומר 'יורדים מהארץ', בניגוד לאחרים".

אתה גם מזדהה עם הכינוי שטבע בזמנו רבין, "נפולת של נמושות"?

״זה ביטוי מעליב ואני לא בעד להעליב. אני עדיין לא אוהב את הרעיון הזה של ירידה. אני לא אוהב את ההתלהבות הגדולה מישראלים שמצליחים בחו"ל. זה מרגיז אותי".

אבל אנחנו בעולם גלובלי. מה הבעיה להאמין שישראל היא המקום הטבעי ליהודים, אך באותו הזמן הם גם יכולים לחיות בחו"ל כמה שנים ולממש עצמם שם. לעיתים זה גם לטובת המדינה.

״אני לא בטוח שאנחנו בעולם גלובלי, אלא בעולם עם כלי תחבורה מצוינים ואמצעי תקשורת מצוינים. אתה יכול כיום לטייל בעולם מהכורסה שלך, אבל אם תסתכל על השנים האחרונות, אנחנו בעיצומה של תנועת נגד לרעיון של אזרח העולם הרחב. אמרה את זה יפה ראשת הממשלה הבריטית לשעבר תרזה מיי אם אתה אזרח העולם הרחב, אתה בעצם אזרח של שום מקום. אני רוצה להיות אזרח ישראלי, ואני לא יכול להיות אזרח ישראלי שלם בלי היהדות. כל יהודי שאני פוגש באמריקה חי חיים אלטרנטיביים לאלו שלי. חיים שהיו יכולים להיות שלי".

מה צריך אם כך להיות היחס של יהדות ארה"ב אלינו כמדינת ישראל?

״קודם כול יש לנו מחויבות אליהם, שלא תלויה בשום דבר. יש לנו כמדינה מחויבות לכל יהודי בעולם שסכנה מרחפת מעל ראשו. בין אם זה סיוע של ישראל באתיופיה או של שני צעירים ישראלים שרואים בריונים אנטישמים מתעללים ביהודי באוקראינה. בעיניי אותם צעירים ישראלים צריכים להרים מקל מהרצפה וללכת להרביץ להם. הם הרי המשפחה המורחבת שלנו.

״אני אגב בעד חוק הלאום, אבל לא זה שעבר, אלא זה שחיבר ח"כ בני בגין. אין ספק שיש לחוק הזה השפעה על היהדות האמריקאית, שלקחה את זה קשה. אנחנו צריכים לקיים איתם דיאלוג מתמיד, וזה המעגל השני של המחויבות שיש לנו אליהם. המעגל השני אומר: למרות שהם חלק מאיתנו, אתה לא יכול לשבת בלוס אנג'לס ולנהל את מדיניות הביטחון של ישראל מול סוריה. במקביל, אתה לא יכול לשבת בירושלים ולהגיד שלא מעניין אותך יהודי בלוס אנג'לס, כי אז אתה לא מעניין את עצמך. הם עתידנו ועברנו. אנחנו צריכים לקיים איתם דיאלוג".

נדבך נוסף לדברי לפיד הוא התרומה שלהם לביטחון הלאומי". הוא מסביר: זה מהותי. אני ראיתי זאת כחבר קבינט וגם כיום כחבר כנסת; ידענו תמיד להפעיל את יהדות ארה"ב כמנוף מול הקונגרס, הסנאט והבית הלבן. זה דבר אמיתי בתפיסת הביטחון הישראלית. אנחנו רואים כבר כיום פגיעה בביטחון הלאומי בגלל הדרך שבה מתייחסים אל יהודי ארה"ב. ראש הממשלה המנוח אריק שרון היה מדבר על כך שהוא לא ראש ממשלת ישראל אלא ראש ממשלת העם היהודי".

גם נתניהו מדבר כך.

״אבל נתניהו הפסיק להיות ראש הממשלה של העם היהודי. כי אם רוב העם היהודי אומר 'אנחנו מצטערים, אנחנו לא חושבים שאתה ראש הממשלה שלנו' או 'אנחנו לא חושבים שאכפת לך מאיתנו, הרי אנחנו רואים פעם אחר פעם איך אתה זורק אותנו בשולי הדרך כי אתה צריך לתחזק את הקואליציה שלך' – אלה דברים שראש ממשלת העם היהודי לא היה צריך לעשות. אם שר בממשלה עומד על בימת הכנסת ואומר שרוב מוחלט של יהודי ארה"ב הם אנטישמים, וראש הממשלה לא זורק אותו ואומר 'אצלי דבר כזה לא יקרה' – זה מצער אותי, כי לפני שאני יריב פוליטי אני אזרח ישראל, ונתניהו כיום הוא לא ראש ממשלת העם היהודי".

לפני שלפיד נבחר לראשונה בבחירות 2013, הוא היה המתמודד הצבעוני והמעניין בסביבה; איש תקשורת מרכזי ומתוקשר שהחליט לחצות את הקווים ולנסות לשנות את המציאות הישראלית שאחרי מחאת האוהלים. ״טסתי לאטלנטה לכנס של 1,500 רבנים קונסרבטיבים, וכשנחתּ י חיכו לי 300 סמסים ונאלצתי לנהל את המשבר הקואליציוני משם", מספר לפיד. רק מעטים שמו לב שהוא היה אז כאמור בכנס של בכירים מהתנועה הקונסרבטיבית, דבר שלא כל פוליטיקאי ישראלי היה עושה, בטח כזה שמתיימר לגייס קולות גם מימין. "כל יהודי בעולם הוא המשפחה שלי", הוא מסביר את העובדה שהשתתף בכנס שכזה.

"מדהימה אותי הבורות הגמורה לגבי מה זה רפורמי או קונסרבטיבי מצד אנשים שמדברים בביטחון עצמי אינסופי על עמדתם בנושא. זה נכון לגבי חברי כנסת מיהדות התורה ומש"ס וגם בקרב גורמים בציונות הדתית. רובם בכלל לא מבינים על מה הם מדברים. הרי בסקאלה שבה אנחנו מציבים כל ישראלי לפי רמת הדתיות שלו, הקונסרבטיבים יותר שמרנים אולי מרוב הציונות הדתית בישראל. הם הרי שומרים מצוות ושבת, חובשים כיפה ועוד. מאידך, אנשים מדברים עליהם בידענות גדולה כמי שהם שונאים, מבלי לחקור את הנושא וללמוד אותו לעומק. בל נשכח שהם מחזיקים את רוב רובה של יהדות ארה"ב. לקונסרבטיבים יש כמיליון עד מיליון וחצי ולרפורמים יש שניים עד שניים וחצי מיליון חברים. זה המון אנשים בשביל שמדינת ישראל תוותר עליהם, או שהיא תעסוק באופן רשמי
בלהעליב אותם כל הזמן".

מה יש לנו כמדינה יהודית ללמוד מיהדות ארה"ב כקהילה היהודית הגדולה מחוץ לישראל?

לפיד לוקח רגע לחשוב. "יש משהו שהם מכירים ואנחנו לא, וזה החיים בתור מיעוט במדינה. בארה"ב חיים לא מעט אנשים שעוד זוכרים שהיו 'קאנטרי קלאבים' או מועדונים שבהם לא קיבלו יהודים. היום זה אמנם פחות חמור אבל אני יכול למשל להיכנס לחדר שבו יושבים מאה איש, ואם יש יהודי בחדר אני יודע מי הוא מיד. בעיניים שלו אני אראה את זה. כשאני מדבר איתו, הוא מדגיש את היותו יהודי בחברה עוינת. חלק מכך שיהודים צעדו ביחד עם מרטין לותר קינג, זה מתוך התפיסה של מיעוט שצריך לשמור על עצמו ועל הזהות שלו בנסיבות לא פשוטות. דבר שני שיש לנו ללמוד מהם קשור לעובדה שהזכרתי, שיהדות ארה"ב היא כנראה הקבוצה המשכילה עלי אדמות. היות שאתה ואני חיים במדינה שנמצאת ברמת המתמטיקה והבנת הנקרא מתחת איראן ובחריין, הייתי שמח שיהיה מעט מזה גם פה".

לסיום, מה יהודי בעיניך?

״החיים בישראל", הוא אומר מבלי למצמץ. "בסוף הביטוי העליון של היהדות הוא חיים בישראל. דבר נוסף הוא האקטואליה של העבר. אנחנו, היהודים בישראל, אנשים שהעבר הוא אקטואלי עבורם. הייתי בתיקון חצות בצוותא ודיברנו שם על משה רבנו. לא מדובר רק בדמות מהעבר, אלא בדמות מההווה; דמות שההחלטה שלו לבוא הנה גרמה לכך שאני ואתה יושבים בבית קפה מתחת לקופת חולים כללית. האקטואליה של העבר היא גם בהווה שלנו כאן בישראל".


המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

מה יקרה ב-18 בספטמבר

Published

on

מאז ומתמיד נמנעו המפלגות הגדולות מהמתכונת של ממשלת אחדות
שכן ממשלות כאלה, טבען שלא להאריך ימים

אם לא יחול שינוי דרסטי עד יום שלישי הבא, ייתכן שלא תהיה הכרעה מובהקת בין מה שקרוי הגושים ימין ושמאל) בבחירות לכנסת ה-22 בישראל. משמעות הדבר היא שהקרב המרכזי יתנהל ביום הדין בין שתי המפלגות הגדולות, הליכוד וכחול-לבן, ואם התוצאות יתקרבו לשוויון בין הגושים ובין המפלגות גם יחד – אזרחי ישראל עלולים להתעורר בבוקר לשאלה מי מהן תקבל את המנדט להרכבת ממשלת אחדות.

במקרה כזה לשאלת הבכורה חשיבות גורלית, בעיקר אם המבוי הסתום כופה רוטציה, שכן רק הראשון בתור יכהן כראש ממשלה. עד שיגיע תורו של השני, הכנסת עלולה להתפזר שוב.

פעם אחת בלבד הוציאה ממשלת אחדות בישראל את ימיה. בחירות 1984 לא הסתיימו בהכרעה ברורה בין הגושים. שתי המפלגות הגדולות הגיעו יחד ל־85 מנדטים: העבודה – 44, הליכוד – 41. שמעון פרס היה הראשון בתור לראשות הממשלה, ובשנת 1986 פינה את מקומו כמוסכם ליצחק שמיר. זו היתה הפעם האחרונה שבה זה הצליח עד הסוף. בבחירות 1988 עבר הליכוד עבר את העבודה במנדט אחד בלבד (39-40). שמיר העדיף להמשיך בממשלת האחדות, שהחזיקה מעמד פחות משנתיים, ונפלה בעקבות "התרגיל המסריח". חודשיים שהתה המערכת הפוליטית במצב של תוהו ובוהו, ובסופו של דבר הוקמה ממשלה צרה בראשות שמיר.

מאז נמנעו בדרך כלל שתי המפלגות הגדולות מהמתכונת של ממשלת אחדות. רבין העדיף ב־1992 ממשלה צרה מאוד. נתניהו, כראש ממשלה צעיר, העדיף ב־1996 שלא לחלוק את השלטון עם מפלגת העבודה. ברק, שמצא את עצמו ב־1999 מול כנסת לעומתית, פסל את הליכוד כשותפה. שרון, שהחליף אותו ב־2001, הקים אמנם ממשלת אחדות עם ישראל אחת (היא "העבודה"), אך כבר בנובמבר 2002 פרשו שריה מממשלת האחדות; שכן ממשלות כאלה, כבר נאמר, טבען שלא להאריך ימים.

אי אפשר לקבוע אם תוקם אחרי הבחירות ממשלת אחדות, ובאיזה הרכב. עם ליברמן או בלי ליברמן, עם הסיעות החרדיות או בלעדיהן. תיאורטית, קיימת גם אפשרות לקואליציה בלי ליברמן והחרדים, אבל עם "ימין חדש" (ללא סמוטריץ') או עמיר פרץ (ללא שפם). כששתי הסיעות עוברות בוודאות את ה־60, השותפות האחרות הן בגדר דובדבן על קצפת. זה כבר משני.

השאלה העיקרית היא מי ירכיב את הממשלה: הליכוד או כחול לבן. ממשלות האחדות לא קיבלו עד כה הכרעות מדיניות או צבאיות גורליות. כל ההכרעות רשומות על שמות ראשי ממשלות צרות. הנסיגה מסיני, מלחמת לבנון הראשונה (וגם השנייה), הסכם אוסלו, היציאה מלבנון, ההתנתקות. ועדיין קיימת חשיבות לא מבוטלת לאישיותו ולשייכותו המפלגתית של ראש ממשלה גם בעידן שבו לא מתקבלות הכרעות. מי ינהל מגעים עם הנשיא טראמפ על התוכנית המדינית המשוערת שלו, או בנושא הסוגיה האיראנית?

נכון, לא תמיד יתרון של מנדט קובע. ציפי לבני התעקשה ב-2009 להוכיח ש־28 המנדטים של קדימה היו יותר מ־27 של הליכוד. היא כשלה, משום שהיתה הכרעה בין־גושית ברורה. אך הפעם לא מסתמנת הכרעה בין־גושית ברורה. ייתכן מאוד שזאת ההכרעה שתיפול ב־17 בספטמבר; יתרון לליכוד או לכחול לבן בהרכבת ממשלת אחדות, עם או בלי רוטציה.

לשבוע שנותר עד הבחירות מגיעות המפלגות עם סכומים גדולים של כסף ועם ארסנל מלא וגדוש, לקרב האחרון לקראת ההכרעה. בליכוד מעצימים את תחושת הפאניקה, והפעם יש לה על מה להסתמך: באף סקר עד כה לא ניצח גוש הימין את השמאל, ואם כך יהיו תוצאות האמת, שלטונו של נתניהו בסכנה ממשית. בכחול לבן עסוקים בקרבות פנימיים, אבל מצליחים לשמור על מעמדה כמפלגה הגדולה השווה לליכוד, וכאלטרנטיבה היחידה להחלפת השלטון. יאיר לפיד ובני גנץ מצליחים לנקז אליהם את מרבית מתנגדי נתניהו, בעוד שלמפלגות האחרות בגוש השמאל נותרים רק הפירורים.

העובדה שמפלגת העבודה לא מתרוממת מעידה על קמפיין בעייתי שלא מספק את הסחורה. בעוד שבמפלגה שניצבת משמאלה, המחנה הדמוקרטי, נראים המועמדים רעבים ואגרסיביים, בכחול לבן ובעבודה מנומנמים ומעבירים מסרים שלא מצליחים לחדור. כחול לבן קיימת בעיקר בזכות האינרציה, ואילו העבודה מדשדשת בחוסר הצלחה בולט לקצור את מפלגת כחול לבן, המנהלת את הקמפיין השלומיאלי ביותר במערכת הבחירות הנוכחית.

אבל בשבוע האחרון, כך למדנו מהעבר, הכל יכול להשתנות. סדר היום יהיה זה שנתניהו יכתיב (מצלמות בקלפיות, האיום האיראני, ברית הגנה עם ארה"ב) והקרב בין המפלגות הגדולות יהיה קשה יותר וצמוד יותר. זוהי בשורה רעה למדי למפלגות הלוויין: העבודה והמחנה הדמוקרטי משמאל, וימינה מימין. כולם יצטרכו להעניק מנדטים יקרים, בעל כורחם, למפלגות הגדולות, ולא נראה שיהיה בכוחם לעצור זאת, אלא אם יתרחש נס.

וחודש אלול הוא הרי זמן לא רע להתחיל להתפלל…

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

לקראת הבחירות: ירידה בשיעור ההצבעה בנציגויות בחו"ל

Published

on

סיכום ההצבעה לכנסת ה- 22 בשגרירויות ובקונסוליות ברחבי העולם: שיעור המשתתפים עמד על 69% – ירידה של 6% לעומת הבחירות באפריל לשבעה שינשינים" של הסוכנות היהודית ניתן אישור חריג להצביע לפני גיל

אחת השאלות המסקרנות לקראת הבחירות לכנסת ה-22 שייערכו השבוע עוסקת בסוגיית שיעור המצביעים. אלה שטוענים כי מניין המצביעים ב-17 בספטמבר עשוי להיות נמוך יותר מאשר בבחירות הקודמות באפריל השנה, יכולים לקבל אינדיקציה להערכתם משיעורי ההצבעה בנציגויות ישראל בחו"ל. בתום ההצבעה בשגרירויות ובקונסוליות ישראל ברחבי העולם התברר כי שיעור המשתתפים עמד על 69% בבחירות הקודמות עמד שיעור ההצבעה בנציגויות ישראל בעולם על 75%.

מנהל הבחירות, השגריר יצחק בחמן, אמר כי זו "הרגשה נהדרת" ששליחיה של מדינת ישראל יכולים להצביע במהלך שליחותם. בחמן עוד זוכר את הימים בהם לא ניתנה זכות ההצבעה "למי שעובד עבור המדינה ומגן עליה" מעבר לים. הראשון להצביע היה שגריר ישראל בוולינגטון, בירת ניו זילנד, יצחק גרברג, ומיד אחריו הצביעו עובדי השגרירות בקנברה, אוסטרליה. ההצבעה הסתיימה בנציגות ישראל בסן פרנסיסקו בחוף המערבי של ארה"ב ביום שישי. בקונסוליה הישראלית בניו יורק הוצבו שתי קלפיות שבהן צפויים להצביע 776 בעלי זכות בחירה -המספר הגבוה ביותר של מצביעים בנציגות בחו"ל. השנה נפתחה לראשונה קלפי בקיגאלי, בירת רואנדה, זאת לאחר פתיחת שגרירות ישראל במדינה באפריל האחרון.

משרד החוץ הפעיל חדר מצב במתכונת מיוחדת ביום הבחירות לניהול, ליווי, וביצוע בקרה על תהליך הבחירות, ובכל אחת מהנציגות תהליך ההצבעה נוהל על ידי ועדת בחירות מקומית בראשות הקונסול הישראלי. במקביל, שבעה ישראלים זכו להצביע בקלפיות בחו"ל אף שטרם מלאו להם 18 שנים. התאריך הקובע להשתתפות בהליך הדמוקרטי הוא אמנם מועד ההצבעה בישראל, אולם לשבעת הצעירים התאפשר לשלשל פתקים לקלפיות מאחר שיום ההולדת שלהם יחול בימים שנותרו לתאריך הקובע. האישור החריג ניתן לשבעה "שינשינים" (שליחי שנת שירות) של הסוכנות היהודית. הם יצאו עם כ-200 בני גילם לשנת שירות בקהילות היהודיות לפני גיוסם לצה"ל, ופועלים לחזק את הקשר של הנוער בתפוצות עם ישראל.

אביגיל הדר, "שינשינית" של הסוכנות היהודית בקליבלנד, יצאה לשליחות לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון מקיף יהוד. יום הולדתה יחול ב-12 בספטמבר, ולכן היתה זכאית להצביע בבחירות בקונסוליה הישראלית בשיקגו. "אני ממש מתרגשת להצביע", אמרה הדר. חשוב לי להיות מעורבת ולהשפיע. זו גם הסיבה שיצאתי לשליחות שנת שירות של הסוכנות היהודית, כדי לחזק את הקשר האסטרטגי בין יהודי התפוצות לבין ישראל".

יותר מ-5,000 שליחי המדינה והמוסדות הציוניים ברחבי העולם היו רשאים להשתתף בהליך ההצבעה המקדים.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות