Connect with us

במה וקולנוע

נתיב ישיר לאוסקר

Published

on

קבוצת Arts & Entertainmentשל ה- IACבלוס אנג׳לס יזמה מפגש בהוליווד הילס עם גיא נתיב וג׳יימי ריי ניומן, יוצרי ׳ SKINוזוכי האוסקר האחרון לסרטים קצרים • סיפור אהבה חוצה יבשות וטיפים על מאחורי הקלעים של הקשיים וההישגים בתעשייה ההוליוודית

ערב קולנועי-אקסלוסיבי התקיים בשבוע שעבר כחלק מתוכנית האירועים של קבוצת Arts & Entertainment בארגון ה- IAC בלוס אנג׳לס. במרכזו הובא התסריטאי והבמאי הישראלי גיא נתיב למפגש אינטימי עם כ- 50 ישראלים אמריקאים מתעשיית הקולנוע והבידור המקומית.

הייתה זו, כידוע, השנה הגדולה של נתיב: ׳SKIN׳ שכתב וביים זכה בפרס האוסקר לסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר לשנת 2019 והציב אותו על מפת הבמאים המסקרנים המבטיחים בהוליווד.

כבר לקראת השעה שבע בערב החל סלון ביתם של המארחים מירי ואהוד דיסקין בגבעות הוליווד להתמלא. האורחים נהנו מארוחת ערב של סושי מצויין ובר אלכוהולי מגוון. נתיב הגיע מלווה באישתו ומפיקה-שותפה של הסרט ׳Skin׳, השחקנית האמריקאית ג׳יימי ריי ניומן. את השניים הציגה גלית רפופרט, יו״ר וועד Arts & Entertainment שהסבירה לאורחים על הקבוצה ומטרותיה.

לאחר מכן הוקרן SKIN (הקצר) המצויין, זוכה הפסלון המוזהב. למרות שכותב שורות אלו אינו מעריץ גדול של סרטים קצרים (ורואה בהם ניסוי כלים הוליוודי לקראת דבר האמיתי), לא ניתן להתעלם מהעובדה ש ׳SKIN׳ עשוי היטב, חד, יצירתי, בועט בבטן ומשאיר אותך עם טעם של עוד. גם הקהל אינו נשאר אדיש ומחיאות כפים נלהבות נשמעו בחדר בתום ההקרנה. ג׳יימי ונתיב ישבו על כיסא במאי שהוכן עבורם וניהלו Q&A בהנחית התסריטאי דניאל האוזמן.

מערכת יחסים טרנס־אטלנטית

נתיב, בן 46, תמיד חלם לעשות סרטים באמריקה, מסתבר. הוא גדל על קולנוע אמריקאי, פינטז על עבודה בהוליווד, אבל לא ידע מתי ואיך זה יקרה. אחרי לימודי קולנוע בקמרה אובסקורה, הצעד הראשון שלו לעבר החלום האמריקאי נעשה בעקבות ההקרנה של הסרט "זרים", שאותו כתב וביים עם חברו ללימודים ארז תדמור, בסנדנס 2008. הסרט הוקרן בתחרות הרשמית של הפסטיבל, הסוכנות האמריקאית ויליאם מוריס החתימה את שני יוצריו על חוזה, וכשיצאו לסבב פגישות בארצות הברית סיפר לו הסוכן שלו על שחקנית יהודייה בשם ג'יימי ריי ניומן (שיחקה בסדרות "איסטוויק" ו"אאוריקה" ובאופרת הסבון האמריקאית "בית חולים כללי"), שאמורה להגיע לביקור בישראל, והציע שיפגוש אותה. "אולי תעשו משהו יחד", אמר הסוכן.

נתיב פגש את ניומן, וכשהגיעה לביקור נוסף בישראל ב־2010 נפגשו שוב. הם חשבו לכתוב משהו יחד, "אבל זה לא יצא לפועל כי לא יכולנו להתרכז, היה בינינו חיבור מטורף", הוא מחייך.

זו היתה תחילתה של מערכת יחסים טרנס־אטלנטית בשלט רחוק שנמשכה ארבע שנים וחצי. המון כסף הלך על שיחות טלפון, והסוד שלנו היה שמדי יום כל אחד מאיתנו צילם יומן וידיאו שבו סיפר על היום שלו ושלח אותו לשני. וככה בכל בוקר, כשהיא התעוררה, היא ראתה מה עבר עלי, ואני ראיתי מה עבר עליה. במשך ארבע שנים וחצי לא היה יום אחד שלא עשינו את זה". בשלב מסוים החליטו להתחתן, נתיב החליט לעבור לגור עם ניומן בלוס אנג'לס.

35 ניתוחים להסרת קעקועים

נתיב נשאל היכן פגש אותו הרעיון לסרט ׳SKIN׳. "אני זוכר שישבתי בבית קפה בתל אביב, קראתי עיתון ׳הארץ׳ וראיתי שם כתבה על סרט תיעודי של בריאן ווידנר מגולח ראש ניאו-נאצי מכוסה קעקועים בכל גופו שחזר בו מדרכו והפך להיות פעיל אקטיבי למען זכויות השחורים באמריקה. במהלך השינוי הוא גם עבר סדרה של 35 ניתוחים כואבים ללא הרדמה כדי להסיר את כל הקעקועים הגזעניים מעל גופו ופניו". באותו הבוקר גיא התקשר לאישתו ובישר לה שהוא חושב שמצא את
הנושא לסרט הראשון שלו בארצות הברית.

במשך ארבע שנים תמימות עבד נתיב על התסריט של SKIN, ובקיץ 2016 עבר לארצות הברית והשניים גילו גם את הפוליטקה מאחורי הבועה ההוליוודית. ג׳יימי: ״הסוכן שלנו העביר את התסריט לכ-60 מפיקים באל-איי, ומכולם קיבלנו תשובות בסגנון שהתסריט חזק וטוב, ושהם אוהבים את העבודה של גיא בישראל אבל… הילארי קלינטון הולכת להיות הנשיאה הבאה של ארצות הברית, והיו לנו שמונה שנים של נשיא שחור, אז גזענות לא ממש קיימת יותר במדינה שלנו…

היינו מאוכזבים לגמרי מהתשובות האלו וחזרנו הבייתה עם הזנב בין הרגלים. אבל אז אמרתי לגיא שלכל סרט מלא שהוא עשה בארץ קדם סרט קצר. הצעתי לו לעשות סרט קצר גם ל ׳SKIN׳ כדי להציג את הרעיון, או בשפה קולנועית הוליוודית – 'פרוב אוף קונספט'.״

מרגע ההחלטה השניים נכנסו לפעולה, סיימו את כתיבת התסריט הקצר והחלו בצילום הסרט. מה שהתברר כהפקה יקרה הרבה יותר משדמיינו. ג׳יימי: ״הוצאנו את כל החסכונות שלנו על הסרט ואני רוקנתי את ה-401k שלי, זו הייתה הפקה גדולה ודי מסובכת".

גיא: ״את כל העריכה והפוסט פרודקשן עשינו בישראל עם צוות ישראלי. העתיד המיידי לא היה פשוט – לא הצלחנו להגיע לשום פסטיבל. לא סאנדאנס, לא קאן ולא ברלין. חשבתי לעצמי, ׳אוקיי, אף אחד לא רוצה לראות את הסרט הקצר. המשכתי לעבוד על הפיצ׳ר ולא התעסקתי בקצר".

כנשאל על המאבק ביצירת סרט כשמסביב כל כך הרבה חוסר וודאות לגבי יציאותו לאור, סיפר נתיב על הדילמה בין התמסחרות לאותנטיות אמנותית: ״כשאתה עושה סרט אולפנים גדול אין לך בכלל שליטה עליו, אבל בתמורה אתה מקבל תקציב ענק והפצה רחבה. אם אתה עושה סרט אינדי, יש לך שליטה מלאה על הקריאטיבות אבל לאחר מכן אתה צריך להילחם על ההפצה שלו. זה המחיר שאתה משלם".

במהלך העבודה על סיום הסרט השניים קיבלו טלפון שבישר להם שהסרט הקצר נמצא ברשימת עשרת המועמדים לפרסי האקדמיה. הזוג הבין שאולי בכל זאת יש כאן פוטנציאל והחלו במסע גיוס כספים כדי לשווק אותו ברצינות ולנסות ולהכניסו לרשימת חמשת הסרטים המועמדים בטקס האוסקר. נתיב: ״שכרנו את ג׳ושוע ג׳ייסון הידוע כ ׳לוחש לסרטים הקצרים לאוסקר׳. הוא יודע איך להכניס סרטים לרשימת המועמדים הסופית".

SKIN נכנס לרשימה וגם זיכה את נתיב וזוגתו בפרס האוסקר הנכסף. הישג, שכמו שאומרים בישראל, שם אותם על המפה.

172 פסטיבלים ברחבי העולם

גיא, עד כמה העובדה היותך ישראלי השפיעה על ההתיחסות כלפיך מהאקדמיה?

״אני חושב שהישראליות שלי עלתה די הרבה פעמים. בראיונות גם יצא לי לדבר על העדה האתיופית בישראל ואיך זה מרגיש לחיות כשחור בארץ. אני חושב שבישראל יש גזענות. אני לא אומר שיש לנו נאו נאצים בארץ, אבל יש לנו בעיות אחרות. אני באמת חושב שהסרט מתאים לא רק לארצות הברית או לישראל אלא גם למקומות אחרים בעולם. תראו מה קורה בצרפת, או את הגזענות בגרמניה שם הנאו נאצים מרימים ראש מחדש, וגם ברוסיה. SKIN נגע בהמון אנשים, לא לחינם הוא הוקרן עד כה ב-172 פסטיבלים ברחבי העולם.״

ג׳יימי הוסיפה שבעלה מקבל אי מיילים תוקפניים מאנשים שמכנים אותו "במאי האנטי לבנים".

נתיב: ״זה לא מטריד אותי. אני כן יכול לומר שחששתי מהסוף של הסרט כי הוא מעורר מחלוקת- הסצ׳נה שבה השחורים לוקחים אדם לבן וצובעים אותו לשחור לא פשוטה. אבל הקהל האפרו אמריקאי שראה את הסרט דווקא ממש אהב אותו. התגובה שלהם הייתה משהו כמו 'פאק יאאא'… הם רואים זאת כסגירת מעגל עם היצוג המעוות שהם בדרך כלל מקבלים בסרטים, כאנשים שתוקפים או נתקפים ומוכים״.

נתיב סיפר שזו הייתה למעשה הפעם הראשונה שעבד באנגלית ועם צוות אמריקאי. הוא סיפר על ההבדלים בגישה ובמוסר העבודה: ״בישראל הכל פחות רשמי. אתה יכול לדבר עם השחקנים בזמן שאתה מביים אותם. כאן, הבמאי צריך לסמוך על השחקן שהוא יביא את עצמו מוכן לצילומים אתה לא יכול לדבר עם השחקנים שלך במהלך הצילומים. זה לא תיאטרון. אתה יכול במקסימום
לעשות הכוונות קטנות.

כמובן שיש הבדל במקצוענות של הצוות. רק בישראל תוכלו לתפוס את הבום-מן מדבר עם אישתו בנייד בזמן ההקלטה ולשמוע: ״אוקיי מותק אני עוד מעט מגיע
הביתה״…

כאן הכל עובד לפי הספר. אני זוכר שבסצנה של היריות ביקשתי בספונטניות מהשחקנים להמשיך את הסצנה במכות ואגרופים. אמרתי להם ׳אוקיי עכשיו כולם פשוט תלחמו׳. הם עצרו, הסתכלו עליי ואמרו – מה זאת אומרת להילחם? אמרתי: ׳פשוט תתחילו מכות אחד עם השני׳. הם אמרו לי ׳אנחנו נתבע את התחת שלך אם משהו יקרה לנו… אי אפשר לעשות את זה ככה אנחנו צריכים לעשות חזרות קודם׳.

בישראל הכל יותר ספונטני. שם השחקנים היו פשוט מתחילים ללכת מכות מבלי לחשוב פעמיים".

נתיב גם סיפר על רגע מרגש שהתרחש לפני הזכיה: "זה היה יומיים לפני האוסקר במסיבה של ICM. ספייק לי ניגש אלי ואמר שהוא הצביע עבור הסרט שלנו. זו הייתה חותמת על האיכות של הסרט מבחינתי. לא הייתי צריך שום דבר
מעבר לזה".

בסיום חלק נתיב עם האורחים את הרעיון לסרט המשך: "אנחנו מדברים לעשות סרט נוסף שיראה מה קורה עם הילדים, השחור והלבן, עשר שנים לאחר מכן. אחד מהם יוצא מבית הסוהר והם נפגשים שוב מבלי שהם מכירים ויודעים את ההיסטוריה המשותפת שלהם".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

סיפור ישראלי עם תקציבים אמריקאיים

Published

on

חגי לוי, יוצר סדרת הטלוויזיה "הנערים" המוקרנת במקביל בארץ וב- HBO, מספר על ההתחבטויות המוסריות, הספקות האמנותיים וראיית העולם שהביאו לכך שהסדרה העוסקת בקיץ 2014 בישראל ממוקדת בפרשת רצח מוחמד אבו־ח'דיר, וכמעט לא מתייחסת לרצח שלושת הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ז"ל

״במשך ארבע שנים אני חי עם ספקות וייסורים סביב הסדרה הזו, ואולי בגלל זה לקח לנו כל כך הרבה זמן ליצור אותה. היו המון לבטים ותהיות, וניסיון שלי לברר עם עצמי למה אני עושה את הסדרה. אני לא בטוח שהייתי יכול לענות על השאלה הזו עד לפני שנה. לאט־לאט הבנתי את המהות של הסדרה, הבנתי על מה היא מדברת, איפה היא נוגעת בי. וגם אם טעינו, והיינו צריכים לעשות דברים אחרת, אני עומד מאחוריה. אני מקשיב לביקורות ולא מבטל אותן, אבל יש דברים שאני לא מוכן לקבל – טענות על זדון, או על ציניות שלנו כיוצרים, או על רצון שלנו להתחנף לקהל האמריקני. האשימו אותנו ברשעות, בפגיעה מכוונת במשפחות השכולות, בשימוש בהן לצרכים מסחריים או כדי לזכות בפרס האֶ מי. להאשים אותנו בדברים כאלה זו נבלה, זדוניות ואכזריות. מבחינתי, כאן מסתיים הדיון".

את הדברים הנוקבים האלה אומר חגי לוי בסלון ביתו בתל־אביב, על רקע הדיון הציבורי הסוער שעוררה הנערים" (ובאנגלית Our boys, "הנערים שלנו"), סדרת הדרמה שיצר יחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו־ואיל בשביל HBO והזרוע הבינלאומית של "קשת 12 לוי ניגש ליצירת הסדרה על אירועי קיץ 2014 בידיעה שהוא נוגע בחבית חומר נפץ, אך ייתכן שלא שיער את ממדי הכעס שיופנה נגדו ונגד שותפיו. עם הקרנת הפרקים הראשונים עלו טענות על ההתמקדות הבלעדית כמעט בסיפור רצח מוחמד אבו־ח'דיר אל מול הטיפול האגבי בחטיפתם וברציחתם של גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח; עוד נטען כי היהודים מוצגים כהמון מוסת, אל מול הצגת הפלסטינים כקורבנות.

היו שביקרו גם את הפיכת הסיפור הזה לסדרה בינלאומית, שכביכול תקבע את דימויה של ישראל כאומה של רוצחים תאבי דם. משה וינשטוק, איש חינוך מגוש עציון, כתב בפוסט שהפך לוויראלי כי "הסדרה משתמשת שימוש ציני ברצח הנערים ובאמהותיהם המדהימות כקרש קפיצה לקידום הקריירה של היוצרים, ועל הדרך, בשביל הדרמה, טוענת שבקשת אמהות החטופים להתפלל על בניהן היא אחד הדברים שיצר אווירה שבעקיפין הובילה לרצח מוחמד אבו־ח'דיר, בבחינת 'הכה באמהות, בילדים החטופים וביהודים – וקבל את פרס האמי'".

לוי הוא מבכירי יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בארץ, והוא חתום על "בטיפול", אחת הסדרות המוערכות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. את השכול הוא מכיר מקרוב – אחיו ישי נהרג בלבנון בשנת 1990. בסדרה "הנערים" – שמשודרת בימים אלה ב־HBO וזמינה לצופה הישראלי בהוט, יס, סלקום טי־וי ופרטנר טי־וי – הוא ושותפיו מגוללים את סיפור חקירת הרצח של מוחמד אבו־ח'דיר ב־2 ביולי 2014, יומיים אחרי מציאת גופותיהם של שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון.

הסדרה נעה בין כמה מוקדים: היא נפתחת בפרק עוכר שלווה החוזר אל הדרמה של חטיפת הנערים, ואל שלושת השבועות של התפילות והתקוות. במקביל היא עוקבת אחרי חייו ומותו של מוחמד אבו־ח'דיר, נער משועפאט שבמזרח ירושלים. מרכז הסדרה מוקדש לחקירת הרצח בידי אנשי השב"כ, ולסיפורם של הרוצחים: יוסף חיים בן־דוד, בן 28, ושני אחייניו הצעירים, נערים ממשפחה ש"סניקית שלא משתלבים בתלם החרדי־מזרחי המקובל, סובלים מבעיות חברתיות והתנהגותיות וכמהים לשייכות ולתחושת משמעות.

התוצאה רחוקה מסדרה לצפיית ערב קלילה. "הנערים" היא יצירה מותחת, קצבית, עשויה ביד אמן ולפרקים גם נוגעת ללב, עם תשומת לב גבוהה לניואנסים. היא מצליחה ללפות את הצופה ולשאוב אותו בחזרה אל אירועי הקיץ ההוא, ואל תוך עולמם של רוצחי הנער אבו־ח'דיר. וזו, אם
תשאלו את לוי, המוטיבציה העיקרית שלו.

הרעיון נולד במשרדי ענקית הכבלים האמריקאית HBO בלוס אנג'לס, שאחראית לכמה מהסדרות המצליחות ביותר של העשור האחרון. את לוי הם כבר הכירו היטב: הוא הפיק וביים בשבילם את הגרסה האמריקאית של בטיפול". אנשי HBO שלחו לו קישור לכתבה בניו־יורק טיימס שעסקה במשפטם של רוצחי אבו־ח'דיר, ושאלו אם יהיה מעוניין ליצור סדרה על בסיס האירועים הללו.

בגרסתה הראשונית סיפרה הסדרה סיפור בדיוני, מערבוני באופיו, על נערי גבעות. הרעיון היה לשאוב השראה מאירועים ממשיים, אך לא להתבסס עליהם ישירות. עד מהרה השתנה הכיוון: "באותה תקופה טראמפ נבחר לנשיאות", אומר לוי, "והייתה לי תחושה חזקה שאני לא רוצה לדבר על דת ומשיחיות, אלא על שנאת זרים. נוער הגבעות – וזה עלה גם בשיחות שלי עם השב"כ – הם תופעה קיצונית, נשלטת, ברורה. פתאום זה נראה לי פחות מסוכן ופחות מעניין, כי זה מובחן ותחום במקום. עניין אותי הרבה יותר לדבר על זרמים עמוקים, תת־קרקעיים".

שנה אחרי שנכנס לעובי הקורה ביקש לוי מהבמאי יוסף סידר לחבור אליו, ובהמשך צירף את הבמאי תאופיק אבו־ואיל. במקביל תפסה הסדרה כיוון של מותחן דרמטי, כמעט מהז'אנר המכונה "פשע אמיתי". רגע מכונן מבחינת היוצרים נרשם כשצפו בסרטון שחזור הרצח. אתה רואה בחורי ישיבה, נערים עדינים למראה. באחד מהם ממש התאהבתי: בחור חמד, מגמגם, עם קצת בעיות אבל חכם. ואז עולה השאלה העצומה: איך מגשרים על הפער הזה? איך בחור עדין וחמוד כל כך, בלי רקע אלים, רוצח באכזריות נער חף מפשע? זה למעשה הכיוון המרכזי של הסדרה: ניסיון להבין את נפשו של הרוצח הזה, להבין מהו פשע שנאה.

״התשובה היא שזה מורכב. אני מנסה בסופו של דבר להציג תזה של שכבות. היא אומרת שיש כאן אדם עם בעיות פסיכולוגיות, בעיות סוציו־אקונומיות, בעיות של גזענות פנים־מגזרית שהוא סובל ממנה – כי אנחנו מדברים על מזרחים בחברה החרדית. תוסיף לזה ציפיות תרבותיות, טרור ערבי שמייצר זעם, וחינוך דתי בסיסי ועמוק, שאומר שהנפש היהודית קצת יותר עליונה מהנפש של הגוי. כשאתה מצרף את כל השכבות האלה לאווירה של הסתה, יש התלקחות, והכול הופך למין אקדח שיורה.

״בזמן שעבדנו על הסדרה קראתי כתבה על איש דאעש שדרס במשאית מאה בני אדם בעיר ניס, צרפת. לפי הכתבה הדורס לא היה ממש מוסלמי, אלא אדם גבולי עם בעיות פסיכולוגיות, בעל מכה, שהיגר לצרפת וחי בשולי החברה. רק שבועיים לפני אירוע הדריסה הוא בכלל נחשף לרעיונות של דאעש. זה סקרן אותי".

איפה רצח שלושת הנערים נכנס לתמונה? למה זמן המסך שלו כל כך מצומצם?

״כדי לענות על השאלה הזו צריך להבין במה עוסקת הנערים', מה היא רוצה לומר, מה היא מנסה לחקור. זו לא סדרה על טרור או על אבל. זו לא סדרה היסטורית או עיתונאית. היא כן סדרה פוליטית, ויש בה חקירה שהיא לא רק אמנותית. כשאני עושה סדרה, יש תמה שאני חוקר. תמה אחת כאן היא איך אבל הופך לפוליטי. התיאור של משפחת אבו־ח'דיר אצלנו הוא לא תיאור של משפחה שכולה, אלא סיפור רחב יותר, על אדם פרטי לחלוטין ששקוע באבלו, והופך כמעט על כורחו לדמות פוליטית, לסמל. תמה נוספת היא איך אדם שאין שום סיבה שירצח, הופך לרוצח. מה הנסיבות, מה קורה בנפש שלו. וזה כולל מידה של אמפתיה כלפיו.

״לפרק הראשון יש תזה שנויה במחלוקת ולא פשוטה, אבל חשוב לדייק אותה. אלה דברים שעלו גם בתחקיר שלנו, בפגישות עם השב"כ והמשטרה. הרי יש המון פיגועי טרור מזעזעים, ונשאלת השאלה למה דווקא רצח שלושת הנערים עורר תגובה כמו רצח מוחמד אבו־ח'דיר. התשובה שהבנו היא מאוד פשוטה. רוב הרציחות הן אירוע שיש לו התחלה וסוף סמוכים זה לזה. במקרה של הנערים, היו שלושה שבועות של תקווה מתעצמת והולכת שהם יימצאו בחיים – ואז אכזבה.

״אני זוכר את עצמי באותם ימים משוכנע לחלוטין שהם יימצאו חיים. הרבה אנשים סביבי אמרו: 'למה לא אומרים שהם מתים? הרי ברור שהם נרצחו'. התקוממתי, אולי גם כי אני בן למשפחה שכולה. מהשיחות שלנו עם השב"כ עלה שזה היה הסיפור, השבר שנוצר. היו השוואות לתקופת ההתנתקות, כשאמרו ש'היֹה לא תהיה', ובסוף היה. נוצר שבר אמוני, והיו לו השלכות.

״עכשיו, הפרק הראשון מראה גזענות יהודית ואווירה של הסתה. לא קל לצפות בו, אבל כן חשוב לנו לומר שהרצח של אבו־ח'דיר לא בא משום מקום. ניסינו להסביר איך אווירה מסוימת לוקחת אדם שנפשו חלושה, וכש־100 אלף איש אומרים 'מוות לערבים', הוא הולך ומממש את זה. צריך להבין למה נולד פתאום גל של זעם ונקמה, וזה הפרק הראשון.

״האשימו אותנו שאנחנו מציירים את האמהות כאחראיות לליבוי ההסתה, ומציגים אותן כנשים היסטריות ושטחיות. זו אמירה חמורה מאוד שאני לא מוכן לקבל. הטענה של הפרק היא שהתקווה למצוא את הנערים בחיים ייצרה הלך רוח שהנקמה הייתה חלק ממנו. על זה מדובר. אנחנו יודעים ברמה מסוימת שהם מתים, ומצד שני יש ציפייה למצוא אותם חיים, והשבר הזה יוצר תגובה הרסנית. מי שצופה בפרק הראשון בהגינות, לא מעלה על דעתו שאנחנו מאשימים את האמהות בהסתה לרצח. פרשנות כזו היא סילוף נוראי של מה שעשינו".

למה נקודת המבט שלכם על קיץ 2014, האירוע שכלפיו בחרתם להפנות זרקור, הוא רצח מוחמד אבו־ח'דיר, ולא מה שקרה לפניו.

״זו שאלה טובה שיש עליה כמה תשובות. תשובה אחת היא שמהיום הראשון ידעתי שאני לא יכול להפוך את המשפחות של הנערים לדמויות בסדרה. לא דמיינתי שאני מסוגל לעשות כזה דבר. אבל מעבר לכך, גם כשהייתה מחשבה שנלך על הסיפור של שלושת הנערים, שהוא הירואי ומרתק ומרגש, הרגשתי שאני לא נמשך אליו. כמו שאמרתי, התלבטתי הרבה זמן אם לעשות את הסדרה הזו, כי היא לכאורה לא מכוונת לתחומים שאני עוסק בהם. ניסיתי להבין מה כן יכול לעניין אותי בסיפור הזה, ומה שמעניין אותי תמיד הוא לחקור את אזורי הנפש שלי, את מה שאני מכיר מעצמי. הרבה פעמים אני מרגיש שלי עצמי יש תחושה של עליונות מוסרית, ושיש בי שנאת זרים שאני צריך להתמודד איתה – להחליט שאני לא שונא שחורים או הומואים או אפילו את השכנים שלי כאן בתל־אביב. עניין אותי להבין את הדינמיקה של שנאת זרים, שקיימת גם אצלי.

״היו גם היבטים של הסיפור שריתקו אותי. אחד הנערים הרוצחים אמר בחקירה בשב"כ: 'תראו, ייתכן שעשיתי משהו נורא ואיום, אבל מחר יש לי מבחן בישיבה אשכנזית חשובה, ונשארו רק שני מקומות לתלמידים ספרדים. יש לי סיכוי טוב להתקבל ואני חייב ללכת לשם, אז יש מצב לעשות מין מעצר בית או משהו כזה?'. זה משפט מטורף. אתה מבין ממנו באיזו מציאות הנערים האלה חיו. בשב"כ יש מושג, 'חסך ביטחוני': אנשים שלא היו בצבא, אבל מחפשים דרך להתחבר לחוויה הצבאית. הם מתלהבים מחיילים, מנשק, מפעילות קרבית. אני חושב שזה חלק מהסיפור של הרוצחים. יש להם רצון עמוק להתחבר לאתוס ישראלי, וככה הרצון הזה מתבטא".

לרצוח נער פלסטיני – זה אתוס ישראלי?

״לא. הדרך שלהם להצטרף לאתוס הייתה ברגע שהם היו חלק מהמון, ובסופו של דבר רצחו נער".

״אין הוצאת דיבה״

תקוות נכזבות גרמו אולי גם לחלק מן הזעם על הסדרה, משום שליציאתה לאוויר העולם קדמה הטעיה. באוקטובר 2016 התפרסמה בישראל ובארה"ב ידיעה על יצירה טלוויזיונית של סידר ולוי שתעסוק ברצח שלושת הנערים, ועל חוקר שב"כ דתי שמתמודד עם שאלות של זהות ואמונה בעקבות האירוע. עברו כמעט שלוש שנים, וכשהסדרה עלתה התברר שהיא מתמקדת ברצח אבו־ח'דיר. לוי מכיר בכך שההודעה ההיא לעיתונות לא תאמה את המציאות. "מהיום הראשון הסדרה הייתה על רצח אבו־ח'דיר. ההודעה לעיתונות ניסתה לערפל את זה כדי לא לעורר מהומה, ולכן התקבל משהו מאוד כללי, ונוצר הרושם שזו סדרה על שלושת הנערים".

גם רגע לפני צאתה, השם שלה, "הנערים", תרם לרושם הזה.

״השם הזה נולד כשהבנו שכל המעורבים בסיפור, מכל הצדדים, הם נערים – הרוצחים, הנרצח, וכמובן גם שלושת החטופים. פתאום היה ברור שזו טרגדיה של נערים, מכל הכיוונים, מה שהופך את הכול לטרגי עוד יותר. הרגשנו שההדהוד התנ"כי של המילה – מ"המלאך הגואל" ועד ישחקו הנערים" – מתאים לטרגיות הזאת. לא תכנַ נו ולא רצינו שתהיה השערה רווחת כאילו הסדרה היא על שלושת החטופים. הדעה הזו נוצרה כנראה ממהלכי יחסי ציבור מוטעים, ולא הייתה לנו יד בזה גם הסיבה לשם באנגלית היא פרוזאית מאוד: באותו שבוע תוכננה לעלות בארה"ב – ואכן עלתה – סדרה ששמה The Boys".

אתה יכול להבין שמול הבילד־אפ שיצרו הידיעות המוקדמות, כשבסוף מקבלים כמה דקות של עיסוק בנערים החטופים בפרק הראשון, תהיה באופן טבעי תגובה של אכזבה ואולי גם כעס.

״כן. ההודעה הזו הייתה טעות קשה וחמורה. אחותי, שעובדת בנוף־איילון, סיפרה לי שעיתונאים מתקשרים למזכירות היישוב ומבקשים את התגובה של משפחת פרנקל לסדרה שעושים עליה. הבנתי שקורה משהו מזעזע, שהמשפחות חושבות שאני יוצר סדרה עליהן בלי שדיברתי איתן בכלל. לכן סידר ואני נפגשנו עם בני המשפחות כמה ימים אחרי שההודעה יצאה".

מה היה בפגישה?

״זו הייתה פגישה מורכבת. מצד אחד אלה משפחות מקסימות, אנשים נדירים ויפים. מצד שני, הבנו שאנחנו מאכזבים אותם, כי שוב השאלה הייתה: 'למה זה מה שאתם בוחרים לעסוק בו? למה הסיפור הוא לא על הילדים שלנו?'. הבנתי שם עוד דבר: המשפחות חוו את הקיץ הזה כמפגן אדיר של אחדות בעם, שהמשיך אחר כך גם לצוק איתן ולהלוויות של החיילים הבודדים, ולכן הן טוענות שאני מייצר נרטיב שקרי. במקום לדבר על הרגע הנשגב של האחדות, אני מדבר על העשבים השוטים שאחראים למעשה הקיצוני הזה.

״התשובה שלי הייתה שאני לא חוויתי אחדות באותו קיץ. ניסיתי להסביר איך הרגשתי כאן, בתל־אביב. מה שאני חוויתי, במיוחד כשהחל צוק איתן, היה מופע שנאה גדול מאוד כלפי ערבים וכלפי שמאלנים, בהיקפים שלא ראיתי קודם לכן. זה היה חדש לי, וכשהבנתי שלשנת 2014 יש משמעות היסטורית, שהשנה הזו היא קו שבר בחברה הישראלית, החלטתי לעשות את הסדרה".

הקשר עם משפחות שער, פרנקל ויפרח נמשך: בשלב כלשהו ביקשו ההורים לברר איך מתקדמת הסדרה, ולוי שלח להם פירוט של הרעיונות המרכזיים. התגובות היו קשות. עם אחד ההורים, הוא מספר, נפתחה התכתבות ארוכה וכאובה. "ההורה הזה דיבר על הקושי העצום שלו, על הכעס והעלבון, ואני ניסיתי להסביר את הצד שלי. היה שם דיאלוג לא קל, אבל הוא התקיים. הזמנתי את בני המשפחות לצפות בפרק הראשון. הם בחרו לא לראות אותו, ואני מכבד את זה. היה לי חשוב לנהל דיאלוג, הייתי בקשר רצוף ומתמיד עם המשפחות, ועם זאת מעולם לא הבטחתי להן שום דבר, ואף פעם לא טענתי שהדיון בינינו הולך לשנות את הסדרה.

אישית, הדבר היחיד שהטריד אותי בארבע השנים האחרונות הוא תגובת המשפחות. הזהירו אותנו שנקבל איומים על חיינו ושהימין יצלוב אותנו, ושום דבר מזה לא הטריד אותי. רק איך המשפחות יגיבו. זה העיק עליי בכל יום, הידיעה שאני עושה משהו שיפגע באנשים האלה, ושאני צריך להגיד: אני מבין, ואני מזדהה עם הצער, ולמרות זאת אני עושה משהו אחר. הסדרה לא מציגה את הרעיון המופרך שהאמהות הובילו לרצח. אני רוצה לקוות שההאשמה הזו כלפינו נאמרה מתוך להט הדיון, ולא מרשעות".

טענה אחרת כלפיכם היא שהצגתם לעיני העולם תמונה לא מחמיאה של החברה הישראלית. בפרק הראשון, אחרי מציאת גופות הנערים, יש עשר דקות של אלימות וקריאות גזעניות נגד ערבים ברחובות ירושלים, ולא למשל מראות של אבל וצער. הבחירה הזו מהדהדת.

ספציפית לגבי הסצנה שאתה מתאר, רואים אמנם את יונית לוי מדווחת על מציאת הגופות ויש רגע קצר של אבל, ונכון שמשם זה עובר להסתה. האמת היא שלא כל כך ידענו איך להמחיש את האבל הקולקטיבי ברחבי הארץ. לא מצאנו דרך להראות את זה. אולי זה משהו שהיינו צריכים להתעקש עליו. אבל אתה שואל איך 'הנערים' נתפסת בעולם? אני רוצה להציע תרחיש אחר: יש כאן סדרה על אנשים שמקדישים את כל חייהם ומשאביהם למצוא רוצחים של נער פלסטיני, ומצליחים להעניש אותם. על זה בעצם הסדרה.

איש השב"כ סימון, גיבור הסדרה, מחויב לחלוטין ללכידת הרוצחים. בהמשך רואים בפירוש את הזעזוע של החברה הישראלית מכך שהרצח נעשה בידי יהודים. אני שומע אנשים מהעולם שרואים את זה ומגיבים: 'איזו חברה יהודית חזקה, שעושה חשבון נפש'. כדי להבין מה הסדרה אומרת וכדי לראות את המורכבות שלה, צריך לצפות בכולה, ואז מבינים שאין כאן הוצאת דיבה בגויים".

סטלגיה ואשמה

איך הייתה העבודה עם HBO ?

הרשת הזו היא מקום נדיר. האתוס שלו אומר שאתה אמן, ומממנים אותך כדי שתיצור. אתה יכול לקבל ארבעה עמודים של הערות מדהימות, אחרי שמיטב המוחות ישבו וקראו את התסריט שלך, ובסוף הם אומרים: אלה רק המלצות, אנחנו סומכים עליך. זו גם הרוח שהשרה אבי ניר, מנכ"ל קשת. היה לנו הרבה חופש.

״אנשי HBO היו למעשה הצופים האמריקאים הראשונים שלנו, והבנו כמה מסובך לצפות בסדרה מנקודת המבט שלהם, כי יש בה ניואנסים שרובם זרים גם לצופה ישראלי ממוצע. לך תסביר לאנשים ב־HBO מה זה היישוב אדם – התנחלות אבל לא אידיאולוגית מאוד, מזרחית, שהתושבים שלה הם על הספקטרום הדתי־לאומי־חרדי. אלה ניואנסים של ניואנסים, כשמבחינת האמריקנים אלה פשוט מתנחלים. היינו צריכים להסביר דברים כאלה, ועשינו לא מעט צעדים לקראת הקהל הזר.

״מתישהו הבנתי שזו סדרה קטנה מאוד במונחים של ארה"ב. מי שחושש שמאות מיליוני אמריקאים יצפו בה ויחשבו דברים רעים על ישראל, יכול להירגע: צופים בסדרה מעט מאוד. מבחינה מספרית, זו סדרת נישה. זה תמיד הקהל שלי, אני עושה סדרות קטנות ונישתיות, לא סדרות לערוצים מסחריים, והן מצליחות בקרב קהל ספציפי. Our Boys היא מלכתחילה סדרה לאנשים שקוראים כתוביות, שמוכנים לצפות בסרטים זרים. זה קהל מוגבל. אנחנו, הישראלים, רגילים לקרוא כתוביות מגיל אפס. האמריקאים לא".

נער ערבי שנעדר חשד לחטיפה ללא קרדיט אבו חדיר מוחמד

לוי נולד ב־1963 וגדל בקיבוץ שעלבים, בן למשפחה ציונית־דתית ממוצא איטלקי. במהלך שירותו הצבאי חזר בשאלה. "גדלתי בבית של שמאל דתי בעולם ימני לחלוטין", הוא מספר. "אבא שלי, מראשי הקהילה, היה מקבל את עיתון 'הארץ' בכל יום לבית שלו בקיבוץ. בניגוד לאנשים כמו סידר, שעברו את המסלול הקלאסי של בני עקיבא והאתוס הימני הדתי, לי לא הייתה חוויה כזו. באתי ממשפחה קצת אאוטסיידרית מלכתחילה, ואולי לכן אני מסתכל היום על הציבור הזה בגעגוע ובנוסטלגיה, וגם בתחושה של שותפות ערכית.

״לא קל לי להגיד את זה, אבל מבחינה ערכית אני מרגיש קרוב יותר לתושבי התנחלויות מאשר לתושבי תל־אביב. יש לי דימוי שלפיו המתנחלים הם אנשים טובים, ערכיים, שאמנם יש להם נקודת עיוורון עצומה, אבל הם מגשימים אידיאל של אדם שיש לו מטרה מחוץ לעצמו, וזה רעיון שאני מנסה להגשים בחיי. אני חש אפילו אשמה על שבחיים שלי אין מספיק ערכים כמו אלה שיש בהתנחלויות, ערכים שחשובים לי. עזרה לזולת, למשל, או הסתפקות במועט".

הפריצה הגדולה הגיעה ב־2005 עם "בטיפול", דרמה יומית שהכניסה את אסי דיין לנעליו של ראובן דגן – פסיכולוג שמטפל מדי יום בדמות אחרת, ובמקביל עובר משבר בחייו האישיים. הסדרה זכתה לשבחים מקיר לקיר, גיבשה סביבה קהל מעריצים והפכה לחלק מהקאנון הטלוויזיוני הישראלי. זו גם הייתה הסדרה הישראלית הראשונה שנמכרה בארה"ב: HBO הפיקה לה גרסה אמריקאית, שהתבססה כמעט במדויק על התסריטים הישראליים. בהמשך הופקו עוד18 גרסאות במדינות שונות.

נישא על גלי ההצלחה הבינלאומית של "בטיפול", השתלב לוי בטלוויזיה האמריקאית. ב־2014 הוא יצר עבור רשת שואוטיים – יחד עם שרה טרים, ממפיקות בית הקלפים" – את הסדרה "הרומן", שזכתה בגלובוס הזהב לדרמה הטובה ביותר ב־2015. לוי עצמו פרש מההפקה בתום העונה הראשונה, בשל חילוקי דעות מקצועיים. לדבריו, במהלך יצירת "הרומן" נדחקה לתוך הסיפור עלילת פשע שהייתה מוצדקת מבנית אבל פחות
התאימה לו, ולכן הוא מסר את המושכות לטרים.

איך אתה מסביר את העניין הרב שהטלוויזיה הישראלית מעוררת בעולם?

״יש כאן תהליך בן שני שלבים. אחרי 'בטיפול', הרבה אנשים הפנו את המבט לישראל וניסו לעשות עיבודים. זה הצליח מאוד עם 'הומלנד', שלקחה את 'חטופים' ויצרה ממנה סדרה אחרת. השלב השני, שבו אנחנו נמצאים עכשיו, הוא סדרות ישראליות שמשודרות כמו שהן, בשפת המקור, ברשתות אמריקאיות. בעיניי זה נכון יותר. את 'שטיסל' למשל – שהיא אולי הסדרה הכי מקסימה שעשו כאן, ואני מאוד אוהב אותה – אי אפשר באמת
לעבד לתרבות אחרת, וגם לא צריך.

״היה מחיר לאובססיה לעיבודים. היא התחברה מצד אחד למין אימפריאליזם אמריקאי שמנסה לתרגם כל דבר לאנגלית, ומצד שני היא גרמה ליוצרים כאן לנסות מלכתחילה לפנות לקהל עולמי וליצור משהו פחות לוקאלי. היה משהו לא נכון בתהליך הזה. למה ארצות הברית, שיש בה כל כך הרבה סיטקומים, צריכה גרסה משלה ל'רמזור'?"

עם סיום העבודה על "הנערים" חזר לוי לשני פרויקטים שהוא אוהב במיוחד: סרט על אתי הילסום, יהודייה־הולנדית שכתבה יומן בשנות השואה ותיארה בו מסע התפתחות רוחנית ואישית; ועיבוד אמריקאי לסרט של אינגמר ברגמן, "תמונות מחיי נישואין". אני אומר ללוי שכשסיפרתי שאני עומד לראיין אותו, היו ששאלו אם הוא בכלל גר בארץ. "זו שאלה מתבקשת", הוא אומר. יכולתי לעבור ללוס אנג'לס, הרבה מהעבודה שלי היא שם, אבל אני חי כאן ולא מתכוון לעזוב. אין מצב. המשפחה שלי בישראל, השפה שלי. כיוצר, יש לי משיכה לדברים אוניברסליים וארכיטיפיים, וזה מקל עליי לעבוד בעולם. 'בטיפול', 'הרומן' וגם 'המקוללים' הם כביכול מקומיים, אבל התמה אוניברסלית. אני חושב שנוח לי לעשות גם וגם, ובמובן הזה היה לי קשה לסרב ל'הנערים', כי זו סדרה שמשלבת סיפור ישראלי עם תקציבים אמריקאיים. אני מקווה להמשיך למצוא את האיזון הזה, כי יש לי תשוקה לספר סיפורים ישראליים ויהודיים, מתוך הבנה שהם יותר מאשר רק ישראליים או יהודיים".


המשך לקרוא

במה וקולנוע

ישחקו "הנערים" לפנינו

Published

on

סדרת דרמה המשודרת במקביל בארץ וב־HBO הוגדרה ע"י רה"מ כ"אנטישמית" • היוצר חגי לוי ידע שהוא נוגע בחבית חומר נפץ אבל לא שיער את ממדי הפיצוץ

מלבד מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, דומה ששלושת הקולנוענים חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו־ואיל הם האנשים השנואים ביותר בישראל השבוע. זאת על רקע הדיון הציבורי הסוער שמעוררת הנערים" (ובאנגלית Our boys, הנערים שלנו"), סדרת הדרמה שיצרו השלושה עבור HBO והזרוע הבינלאומית
של "קשת 12״.

לוי ניגש ליצירת הסדרה על אירועי קיץ 2014 בידיעה שהוא נוגע בחבית חומר נפץ, אך ייתכן שלא שיער את ממדי הכעס שיופנה נגדו ונגד שותפיו. עם קרנת הפרקים הראשונים עלו טענות על ההתמקדות הבלעדית כמעט בסיפור רצח מוחמד אבו־ח'דיר אל מול הטיפול האגבי בחטיפתם וברציחתם של גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח; עוד נטען כי היהודים מוצגים כהמון מוסת, אל מול הצגת הפלסטינים כקורבנות.

היו שביקרו גם את הפיכת הסיפור הזה לסדרה בינלאומית, שכביכול תקבע את דימויה של ישראל כאומה של רוצחים תאבי דם. משה וינשטוק, איש חינוך מגוש עציון, כתב בפוסט שהפך לוויראלי כי "הסדרה משתמשת שימוש ציני ברצח הנערים ובאמהותיהם המדהימות כקרש קפיצה לקידום הקריירה של היוצרים, ועל הדרך, בשביל הדרמה, טוענת שבקשת אמהות החטופים להתפלל על בניהן היא אחד הדברים שיצר אווירה שבעקיפין הובילה לרצח מוחמד אבו־ח'דיר, בבחינת 'הכה באמהות, בילדים החטופים וביהודים וקבל את פרס האמי'".

לוי הוא מבכירי יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בארץ, והוא חתום על "בטיפול", אחת הסדרות המוערכות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. את השכול הוא מכיר מקרוב – אחיו ישי נהרג בלבנון בשנת 1990. בסדרה הנערים" – שמשודרת בימים אלה ב־HBO וזמינה לצופה הישראלי בהוט, יס, סלקום טי־וי ופרטנר טי־וי – הוא ושותפיו מגוללים את סיפור חקירת הרצח של מוחמד אבו־ח'דיר ב־2 ביולי 2014, יומיים אחרי מציאת גופותיהם של שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון.

הסדרה נעה בין כמה מוקדים: היא נפתחת בפרק עוכר שלווה החוזר אל הדרמה של חטיפת הנערים, ואל שלושת השבועות של התפילות והתקוות. במקביל היא עוקבת אחרי חייו ומותו של מוחמד אבו־ח'דיר, נער משועפאט שבמזרח ירושלים. מרכז הסדרה מוקדש לחקירת הרצח בידי אנשי השב"כ, ולסיפורם של הרוצחים: יוסף חיים בן־דוד, בן 28, ושני אחייניו הצעירים, נערים ממשפחה ש"סניקית שלא משתלבים בתלם החרדי־מזרחי המקובל, סובלים מבעיות חברתיות והתנהגותיות וכמהים לשייכות ולתחושת משמעות.

התוצאה רחוקה מסדרה לצפיית ערב קלילה. "הנערים" היא יצירה מותחת, קצבית, עשויה ביד אמן ולפרקים גם נוגעת ללב, עם תשומת לב גבוהה לניואנסים. היא מצליחה ללפות את הצופה ולשאוב אותו בחזרה אל אירועי הקיץ ההוא, ואל תוך עולמם של רוצחי הנער אבו־ח'דיר. וזו, אם תשאלו את לוי, המוטיבציה העיקרית שלו.

״היה דיאלוג לא קל עם המשפחות, אבל הוא התקיים. היה לי חשוב לומר כל הזמן: אני לא מתחמק. אני יודע שזה קשה, ואני אגיד את דעתי ואתם את דעתכם. לפני כמה חודשים הזמנתי את בני המשפחות לראות את הפרק הראשון. הם בחרו לא לראות אותו, ואני מכבד את זה. ניהלתי איתם דיאלוג כל הזמן, אבל מעולם לא הבטחתי להם דבר".

לעליהום נגד לוי ושותפיו הצטרף השבוע גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, כחלק ממלחמתו בתקשורת הישראלית. "הסדרה הנערים״' מקדישה דקות בודדות של קטעי ארכיון קרים ומנותקים לרצח שלושת הנערים. מייד לאחר מכן ולכל אורך הסדרה, העלילה כולה מתנתקת מסיפור הירצחם המזעזע, ומתמקדת במקרה אחד – רצח הנער הערבי בירושלים, מקרה מזעזע אבל נדיר מסוגו", כתב רה"מ בפייסבוק.

כ-120 משפחות שכולות מפורום 'בוחרים בחיים' יצאו במכתב קורע לב נגד הסדרה. מירב חג'אג', אמה של שיר חג'אג' ז"ל שנרצחה בטיילת ארמון הנציב, כתבה: "אנשים רואים את הסדרה בחו"ל וחושבים שיש טרור יהודי ששווה לטרור פלשתיני. שאנחנו הורגים בהם והם הורגים לנו. המציאות הפוכה לגמרי. מדינת ישראל פעלה בנחישות לתפוס ולהעניש את הרוצחים של אבו ח'דיר. לעומת זאת, הרשות הפלשתינית מתגמלת ומהללת רוצחי יהודים. בקייטנות ובבתי הספר משבחים ומחנכים ללכת בדרכם".

הסערה סביב "הנערים" הגיע גם לאתרים ויקיפדיה, Rotten Tomatoes ו- IMDB. אחרי שראש הממשלה נתניהו כינה אותה "אנטישמית", רבים מחו בכעס על כך שלא הציגה את סיפור חטיפת ורצח שלושת הנערים כהלכתו. המתנגדים מצאו דרכים אחרות להשפיע על דעת הקהל. ערך הוויקיפדיה של הסדרה באנגלית מגלה את שורת התיאור "סדרה שנוצרה על ידי שקרן שלא מספר את האמת על אירוע חטיפת שלושת הנערים".

בנוסף, אתר דירוגי הסדרות הפופולרי Rotten Tomatoes העניק לסדרה ציון 92%, בהסתמך על שכלול דעת הביקורות ומומחי האתר. לעומתם, הציון שהעניקו הצופים עומד על 50% בלבד. באתר IMDB המצב דומה, כשהמבקרים בו העניקו לסדרה ציון של 5.7 מתוך 10. עיון בתגובות שהשאירו אחריהם המדרגים חושף את הסיבות הלא מגוונות לדירוג הנמוך. "תייגו את זה כפנטזיה", "שקר היסטורי" ו"תעמולה פלסטינית" הן רק חלק מהתגובות, שנראות דומות להפליא אחת לשנייה…

המשך לקרוא

במה וקולנוע

סשה ברון כהן יהיה המרגל אלי כהן בסדרה של נטפליקס

Published

on

The Spy שיצר גידי רף, תעלה בספטמבר ותכלול שישה פרקים. לצד כהן מככבים בה מוני מושונוב, אורי גבריאל והדר רצון רותם

טריילר ראשון למיני-סדרה המדוברת של נטפליקס, The Spy, שתעסוק בדמותו של המרגל הישראלי אלי כהן, פורסם השבוע.

הסדרה, שתיקרא בישראל "אלי" ותכלול שישה פרקים, תעלה ב-6 בספטמבר. סשה ברון כהן יגלם בה את דמותו של אלי כהן, מרגל ישראלי שחדר לשורות המשטר הסורי בשנות ה-60. הוא נתפס שם והוצא להורג ב-1965.

את הסדרה יצר גידי רף שבאחרונה עלה בנטפליקס סרטו "אתר הצלילה בים האדום" על "מבצע אחים" שהחל לאחר המהפך הפוליטי בישראל 1977. בסדרה החדשה של רף, שזכה בשני פרסי אמי על "הומלנד", מגלם נואה אמריך ("האמריקאים") את דן פלג, המפעיל של אלי כהן מטעם המוסד. הדר רצון רותם ("הומלנד") מופיעה בתפקיד אשתו של אלי כהן, נדיה. עוד משחקים בין השאר אורי פפר ומוני מושונוב.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות