Connect with us

במה וקולנוע

נתיב ישיר לאוסקר

Published

on

קבוצת Arts & Entertainmentשל ה- IACבלוס אנג׳לס יזמה מפגש בהוליווד הילס עם גיא נתיב וג׳יימי ריי ניומן, יוצרי ׳ SKINוזוכי האוסקר האחרון לסרטים קצרים • סיפור אהבה חוצה יבשות וטיפים על מאחורי הקלעים של הקשיים וההישגים בתעשייה ההוליוודית

ערב קולנועי-אקסלוסיבי התקיים בשבוע שעבר כחלק מתוכנית האירועים של קבוצת Arts & Entertainment בארגון ה- IAC בלוס אנג׳לס. במרכזו הובא התסריטאי והבמאי הישראלי גיא נתיב למפגש אינטימי עם כ- 50 ישראלים אמריקאים מתעשיית הקולנוע והבידור המקומית.

הייתה זו, כידוע, השנה הגדולה של נתיב: ׳SKIN׳ שכתב וביים זכה בפרס האוסקר לסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר לשנת 2019 והציב אותו על מפת הבמאים המסקרנים המבטיחים בהוליווד.

כבר לקראת השעה שבע בערב החל סלון ביתם של המארחים מירי ואהוד דיסקין בגבעות הוליווד להתמלא. האורחים נהנו מארוחת ערב של סושי מצויין ובר אלכוהולי מגוון. נתיב הגיע מלווה באישתו ומפיקה-שותפה של הסרט ׳Skin׳, השחקנית האמריקאית ג׳יימי ריי ניומן. את השניים הציגה גלית רפופרט, יו״ר וועד Arts & Entertainment שהסבירה לאורחים על הקבוצה ומטרותיה.

לאחר מכן הוקרן SKIN (הקצר) המצויין, זוכה הפסלון המוזהב. למרות שכותב שורות אלו אינו מעריץ גדול של סרטים קצרים (ורואה בהם ניסוי כלים הוליוודי לקראת דבר האמיתי), לא ניתן להתעלם מהעובדה ש ׳SKIN׳ עשוי היטב, חד, יצירתי, בועט בבטן ומשאיר אותך עם טעם של עוד. גם הקהל אינו נשאר אדיש ומחיאות כפים נלהבות נשמעו בחדר בתום ההקרנה. ג׳יימי ונתיב ישבו על כיסא במאי שהוכן עבורם וניהלו Q&A בהנחית התסריטאי דניאל האוזמן.

מערכת יחסים טרנס־אטלנטית

נתיב, בן 46, תמיד חלם לעשות סרטים באמריקה, מסתבר. הוא גדל על קולנוע אמריקאי, פינטז על עבודה בהוליווד, אבל לא ידע מתי ואיך זה יקרה. אחרי לימודי קולנוע בקמרה אובסקורה, הצעד הראשון שלו לעבר החלום האמריקאי נעשה בעקבות ההקרנה של הסרט "זרים", שאותו כתב וביים עם חברו ללימודים ארז תדמור, בסנדנס 2008. הסרט הוקרן בתחרות הרשמית של הפסטיבל, הסוכנות האמריקאית ויליאם מוריס החתימה את שני יוצריו על חוזה, וכשיצאו לסבב פגישות בארצות הברית סיפר לו הסוכן שלו על שחקנית יהודייה בשם ג'יימי ריי ניומן (שיחקה בסדרות "איסטוויק" ו"אאוריקה" ובאופרת הסבון האמריקאית "בית חולים כללי"), שאמורה להגיע לביקור בישראל, והציע שיפגוש אותה. "אולי תעשו משהו יחד", אמר הסוכן.

נתיב פגש את ניומן, וכשהגיעה לביקור נוסף בישראל ב־2010 נפגשו שוב. הם חשבו לכתוב משהו יחד, "אבל זה לא יצא לפועל כי לא יכולנו להתרכז, היה בינינו חיבור מטורף", הוא מחייך.

זו היתה תחילתה של מערכת יחסים טרנס־אטלנטית בשלט רחוק שנמשכה ארבע שנים וחצי. המון כסף הלך על שיחות טלפון, והסוד שלנו היה שמדי יום כל אחד מאיתנו צילם יומן וידיאו שבו סיפר על היום שלו ושלח אותו לשני. וככה בכל בוקר, כשהיא התעוררה, היא ראתה מה עבר עלי, ואני ראיתי מה עבר עליה. במשך ארבע שנים וחצי לא היה יום אחד שלא עשינו את זה". בשלב מסוים החליטו להתחתן, נתיב החליט לעבור לגור עם ניומן בלוס אנג'לס.

35 ניתוחים להסרת קעקועים

נתיב נשאל היכן פגש אותו הרעיון לסרט ׳SKIN׳. "אני זוכר שישבתי בבית קפה בתל אביב, קראתי עיתון ׳הארץ׳ וראיתי שם כתבה על סרט תיעודי של בריאן ווידנר מגולח ראש ניאו-נאצי מכוסה קעקועים בכל גופו שחזר בו מדרכו והפך להיות פעיל אקטיבי למען זכויות השחורים באמריקה. במהלך השינוי הוא גם עבר סדרה של 35 ניתוחים כואבים ללא הרדמה כדי להסיר את כל הקעקועים הגזעניים מעל גופו ופניו". באותו הבוקר גיא התקשר לאישתו ובישר לה שהוא חושב שמצא את
הנושא לסרט הראשון שלו בארצות הברית.

במשך ארבע שנים תמימות עבד נתיב על התסריט של SKIN, ובקיץ 2016 עבר לארצות הברית והשניים גילו גם את הפוליטקה מאחורי הבועה ההוליוודית. ג׳יימי: ״הסוכן שלנו העביר את התסריט לכ-60 מפיקים באל-איי, ומכולם קיבלנו תשובות בסגנון שהתסריט חזק וטוב, ושהם אוהבים את העבודה של גיא בישראל אבל… הילארי קלינטון הולכת להיות הנשיאה הבאה של ארצות הברית, והיו לנו שמונה שנים של נשיא שחור, אז גזענות לא ממש קיימת יותר במדינה שלנו…

היינו מאוכזבים לגמרי מהתשובות האלו וחזרנו הבייתה עם הזנב בין הרגלים. אבל אז אמרתי לגיא שלכל סרט מלא שהוא עשה בארץ קדם סרט קצר. הצעתי לו לעשות סרט קצר גם ל ׳SKIN׳ כדי להציג את הרעיון, או בשפה קולנועית הוליוודית – 'פרוב אוף קונספט'.״

מרגע ההחלטה השניים נכנסו לפעולה, סיימו את כתיבת התסריט הקצר והחלו בצילום הסרט. מה שהתברר כהפקה יקרה הרבה יותר משדמיינו. ג׳יימי: ״הוצאנו את כל החסכונות שלנו על הסרט ואני רוקנתי את ה-401k שלי, זו הייתה הפקה גדולה ודי מסובכת".

גיא: ״את כל העריכה והפוסט פרודקשן עשינו בישראל עם צוות ישראלי. העתיד המיידי לא היה פשוט – לא הצלחנו להגיע לשום פסטיבל. לא סאנדאנס, לא קאן ולא ברלין. חשבתי לעצמי, ׳אוקיי, אף אחד לא רוצה לראות את הסרט הקצר. המשכתי לעבוד על הפיצ׳ר ולא התעסקתי בקצר".

כנשאל על המאבק ביצירת סרט כשמסביב כל כך הרבה חוסר וודאות לגבי יציאותו לאור, סיפר נתיב על הדילמה בין התמסחרות לאותנטיות אמנותית: ״כשאתה עושה סרט אולפנים גדול אין לך בכלל שליטה עליו, אבל בתמורה אתה מקבל תקציב ענק והפצה רחבה. אם אתה עושה סרט אינדי, יש לך שליטה מלאה על הקריאטיבות אבל לאחר מכן אתה צריך להילחם על ההפצה שלו. זה המחיר שאתה משלם".

במהלך העבודה על סיום הסרט השניים קיבלו טלפון שבישר להם שהסרט הקצר נמצא ברשימת עשרת המועמדים לפרסי האקדמיה. הזוג הבין שאולי בכל זאת יש כאן פוטנציאל והחלו במסע גיוס כספים כדי לשווק אותו ברצינות ולנסות ולהכניסו לרשימת חמשת הסרטים המועמדים בטקס האוסקר. נתיב: ״שכרנו את ג׳ושוע ג׳ייסון הידוע כ ׳לוחש לסרטים הקצרים לאוסקר׳. הוא יודע איך להכניס סרטים לרשימת המועמדים הסופית".

SKIN נכנס לרשימה וגם זיכה את נתיב וזוגתו בפרס האוסקר הנכסף. הישג, שכמו שאומרים בישראל, שם אותם על המפה.

172 פסטיבלים ברחבי העולם

גיא, עד כמה העובדה היותך ישראלי השפיעה על ההתיחסות כלפיך מהאקדמיה?

״אני חושב שהישראליות שלי עלתה די הרבה פעמים. בראיונות גם יצא לי לדבר על העדה האתיופית בישראל ואיך זה מרגיש לחיות כשחור בארץ. אני חושב שבישראל יש גזענות. אני לא אומר שיש לנו נאו נאצים בארץ, אבל יש לנו בעיות אחרות. אני באמת חושב שהסרט מתאים לא רק לארצות הברית או לישראל אלא גם למקומות אחרים בעולם. תראו מה קורה בצרפת, או את הגזענות בגרמניה שם הנאו נאצים מרימים ראש מחדש, וגם ברוסיה. SKIN נגע בהמון אנשים, לא לחינם הוא הוקרן עד כה ב-172 פסטיבלים ברחבי העולם.״

ג׳יימי הוסיפה שבעלה מקבל אי מיילים תוקפניים מאנשים שמכנים אותו "במאי האנטי לבנים".

נתיב: ״זה לא מטריד אותי. אני כן יכול לומר שחששתי מהסוף של הסרט כי הוא מעורר מחלוקת- הסצ׳נה שבה השחורים לוקחים אדם לבן וצובעים אותו לשחור לא פשוטה. אבל הקהל האפרו אמריקאי שראה את הסרט דווקא ממש אהב אותו. התגובה שלהם הייתה משהו כמו 'פאק יאאא'… הם רואים זאת כסגירת מעגל עם היצוג המעוות שהם בדרך כלל מקבלים בסרטים, כאנשים שתוקפים או נתקפים ומוכים״.

נתיב סיפר שזו הייתה למעשה הפעם הראשונה שעבד באנגלית ועם צוות אמריקאי. הוא סיפר על ההבדלים בגישה ובמוסר העבודה: ״בישראל הכל פחות רשמי. אתה יכול לדבר עם השחקנים בזמן שאתה מביים אותם. כאן, הבמאי צריך לסמוך על השחקן שהוא יביא את עצמו מוכן לצילומים אתה לא יכול לדבר עם השחקנים שלך במהלך הצילומים. זה לא תיאטרון. אתה יכול במקסימום
לעשות הכוונות קטנות.

כמובן שיש הבדל במקצוענות של הצוות. רק בישראל תוכלו לתפוס את הבום-מן מדבר עם אישתו בנייד בזמן ההקלטה ולשמוע: ״אוקיי מותק אני עוד מעט מגיע
הביתה״…

כאן הכל עובד לפי הספר. אני זוכר שבסצנה של היריות ביקשתי בספונטניות מהשחקנים להמשיך את הסצנה במכות ואגרופים. אמרתי להם ׳אוקיי עכשיו כולם פשוט תלחמו׳. הם עצרו, הסתכלו עליי ואמרו – מה זאת אומרת להילחם? אמרתי: ׳פשוט תתחילו מכות אחד עם השני׳. הם אמרו לי ׳אנחנו נתבע את התחת שלך אם משהו יקרה לנו… אי אפשר לעשות את זה ככה אנחנו צריכים לעשות חזרות קודם׳.

בישראל הכל יותר ספונטני. שם השחקנים היו פשוט מתחילים ללכת מכות מבלי לחשוב פעמיים".

נתיב גם סיפר על רגע מרגש שהתרחש לפני הזכיה: "זה היה יומיים לפני האוסקר במסיבה של ICM. ספייק לי ניגש אלי ואמר שהוא הצביע עבור הסרט שלנו. זו הייתה חותמת על האיכות של הסרט מבחינתי. לא הייתי צריך שום דבר
מעבר לזה".

בסיום חלק נתיב עם האורחים את הרעיון לסרט המשך: "אנחנו מדברים לעשות סרט נוסף שיראה מה קורה עם הילדים, השחור והלבן, עשר שנים לאחר מכן. אחד מהם יוצא מבית הסוהר והם נפגשים שוב מבלי שהם מכירים ויודעים את ההיסטוריה המשותפת שלהם".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

בין גבריות לגבורה

Published

on

"ריצ'רד ג'ול", הנשען על סיפור אמיתי של מאבטח זוטר ההופך לגיבור לרגע, הוא עוד דוגמה משובחת לאופן שבו קלינט איסטווד מטפל באמריקנה על כל מורכבותה

"ריצ'רד ג'ול" הוא סרטו ה-40 של איסטווד והסרט החמישי ברציפות שלו המתבסס על אירוע שקרה במציאות ומציב במרכזו דמות אמיתית. קדמו לו "צלף אמריקאי", "סאלי: נס על ההדסון", "15:17 לפריז" ו"הפרד", היחיד מבין החמישה שאיסטווד גם כיכב בו. גם קודם לכן נגעו כמה מסרטיו של הבמאי בדמויות שהיו קיימות במציאות, בהן ג'יי אדגר הובר, נלסון מנדלה ונגן הג'ז צ'רלי "בירד" פרקר, ובאירועים ממשיים: סרטו "ההחלפה" התבסס על אירוע שקרה בלוס אנג'לס בשנות ה-20 של המאה הקודמת, וצמד סרטיו "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיבו ג'ימה" עסקו באחד הקרבות הנודעים ביותר במלחמת העולם השנייה משני עברי המתרס האמריקאי-יפני.

מבחינות מסוימות נדמה כי "סאלי" משלים את "צלף אמריקאי", סרטו הקודם של איסטווד והמצליח ביותר מבין סרטיו מבחינה מסחרית, וגם מנוגד לו בעת ובעונה אחת. שני הסרטים מציגים את סיפורה של דמות אמיתית – "צלף אמריקאי" הציג את סיפורו של כריס קייל, שנשלח ארבע פעמים לעיראק ונחשב לצלף המיומן ביותר בתולדות הצבא האמריקאי – ושניהם מתייחסים לא רק למעשים שזיכו את גיבוריהם בתהילה, אלא גם למחיר שאלו שילמו על מקצוענותם ותהילתם, ולאופן שבו מעשיהם עיצבו את הדימוי העצמי שלהם.

בדומה ל"צלף אמריקאי" ול"סאלי: נס על ההדסון", וגם לרבים מסרטיו של איסטווד שלא התבססו על סיפור אמיתי, סרטו החדש עוסק במהותו של הגיבור האמריקאי ודן במחיר שגיבור זה משלם בעבור התואר שניתן לו והמעמד המתלווה אליו. 

כשלעצמו, ריצ'רד ג'ול הוא גיבור קולנועי שונה מכל הגיבורים של סרטי איסטווד עד כה. הוא גבר כבד גוף בן 30 פלוס, חסר כל כריזמה אישית, שחבריו לעבודה אוהדים אותו בשל פטפטנותו, חביבותו וחוסר תחכומו, העלולים אף לעורר את ההרגשה שהוא לוקה בפיגור קל. הוא גר עם אמו, בובי (קתי בייטס), והוא משוש לבה. היא אינה מודעת למגבלותיו וחוזה שעוד יקרו לו דברים גדולים. ג'ול עובד כמאבטח והוא מסור לעבודתו בכל נימי נפשו, גם אם הסתבך כבר במקומות עבודה קודמים.

ב-1996 – השנה שבה מתנהלת העלילה – משמש ג'ול כמאבטח בזמן המשחקים האולימפיים באטלנטה, והופך לגיבור אמריקאי לאחר שהוא מגלה בפארק האולימפי סנטנייל ב-27 ביולי פצצה שהוטמנה בו. ההתראה שלו בדבר הפצצה, דקות מספר לפני שהתפוצצה, לא מונעת אמנם את פציעתם של רבים, אבל הודות לה רק אשה אחת נהרגת וצלם טלוויזיה שמיהר לסקר את האירוע לוקה בתוך כך בהתקף לב ומת. אמריקה מאמצת ללבה את ג'ול הנפעם, לא מעט בשל היותו האבטיפוס המושלם של האנטי־גיבור דווקא, שהגיח ממקום בלתי צפוי וחזותו אינה מפגינה ולו שמץ הרואיות. תמונתו מופיעה בשערי כל העיתונים והוא מרואיין בכל תוכניות הטלוויזיה הנחשבות, עד שצוות של סוכני אף־בי־איי, שמפקדם (ג'ון הם) לא מתפעל מהתהילה המורעפת עליו, קובע כי כמו במקרים קודמים, האיש שהזהיר את המשטרה מפני פצצה ואיתר אותה הוא גם זה שהטמין אותה על מנת לזכות בפרסום.

ג'ול, שהופך לחשוד העיקרי בפיגוע משום שהוא מתאים לפרופיל של טרוריסט, נעשה בין יום מיקירה של אמריקה לשנוא נפשה. הוא ואמו נתונים במצור תקשורתי, אך הוא עצמו, שמאמין ללא עוררין בשיטה האמריקאית, נדמה כמושפע פחות מהקורה סביבו מאשר אמו, הדבקה בחפותו ולאחר שהתענגה על רגעי הזוהר הקצרים שלו מאמינה כי כל חלומותיה לגביו התנפצו. כדי להגן על עצמו בחקירה הנערכת נגדו – לאף־בי־איי אין בעצם ראיות מוצקות – ג'ול שוכר את שירותיו של עורך דין לא מצליח במיוחד (סם רוקוול). זה מצדו מסכים להגן עליו ממניעיו הציניים ובגלל הפרסום שהפרשה תביא לו, גם אם יפסיד.

סיפור זה, של הפיגוע בזמן האולימפיאדה באטלנטה והגיבור לרגע שהפך לחשוד, היה יכול לשמש בסיס למותחן ראוותני עתיר אירועים שבמרכזו גיבור הנלחם ללא חת על חפותו, חפות שהצופים מודעים לה. אך איסטווד בחר ללכת בכיוון הפוך, ויצר סרט שהפשטות והאיפוק הם מאפייניו העיקריים. את הסרט – או את אופן הצגת הסיפור בו – מאפיינת גם האמביוולנטיות הרעיונית והרגשית הנלווית לעיסוק המתמיד של איסטווד בקשר שבין גבריות לגבורה 

"ריצ'רד ג'ול" נדמה לסרט המתרחש לצד האירועים שמתוארים בו. הפיגוע בפארק האולימפי אמנם מוצג בו, אך איסטווד אינו מתרפק על תיאור האימה והזוועה שבאו בעקבותיו אלא בוחר להתמקד בעיקר: שרטוט דיוקנו של ג'ול והפן של החברה האמריקאית שדיוקן זה מייצג. לצד הפיגוע, כמעט כל שאר השיאים הדרמטיים של העלילה, כולל חשיפת תוצאות החקירה על מעורבותו של ג'ול בפיגוע, מסופרים לנו לאחר מעשה. נציגות החוק אינה זוכה בסרט ליחס אוהד וגם לא העיתונות. זו מיוצגת על ידי קתי סקראגס (אוליביה ויילד), עיתונאית בכירה ב"אטלנטה ג'ורנל-קונסטיטיושן", שחפותו או אשמתו של ג'ול אינן מעניינות אותה והיא משתמשת ביכולות הפיתוי שלה כדי להשיג סקופ (הסרט הותקף קשות בארצות הברית בשל אופן תיאורו את סקראגס, שמתה ב-2001, בת 43, ממנת יתר של תרופות מרשם. חבריה טענו שלא התאוששה מעולם מכך שהובילה את המהלך התקשורתי שהציג את ג'ול כטרוריסט).

כוחו החמקמק של הסרט נובע גם מהעובדה שאיסטווד הציב במרכזו שחקן כמעט אלמוני (הוא הופיע בתפקידים קטנים בכמה סרטים), פול וולטר האוזר, שכפי שג'ול נדמה לאנטי־גיבור, כך הוא נדמה לאנטי־כוכב. האוזר מצוין וקתי בייטס מצוינת אף היא כאמו של ג'ול. 

הקולנוע של קלינט איסטווד, שבסוף חודש מאי הקרוב ימלאו לו 90, הוא בעיני אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ",  אחת ההרפתקאות הקולנועיות המרתקות, המורכבות והמאתגרות ביותר שהתפתחו בלב לבה של תעשיית הקולנוע האמריקאית מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. סרטו החדש הוא חוליה נוספת בשרשרת סרטיו – אלו שביים וגם אלה שבהם היה רק הכוכב – שעיצבו בעקביות מרשימה דיון קולנועי, שנדמה כי ארה"ב כולה, על כל מורכבותה החברתית והתרבותית וניגודיה האידיאולוגיים, גלומה בו. 

המשך לקרוא

במה וקולנוע

"1917": מועמד ודאי לאוסקר

Published

on

"1917" נהנה ממשחק מצוין וטכניקות קולנועיות יוצאות מן הכלל * תיאור הסיפור בזמן אמת הוא גם כוחו הגדול ביותר של הסרט וגם בעייתו הגדולה ביותר

היה קל לביים את "1917" כסרט צפוי. האפוס של סם מנדס ("אמריקן ביוטי") המתרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה (ומבוסס באופן רופף על סיפור שסבו של מנדס סיפר לו על מלחמת העולם הראשונה) צולם ונערך, כך שיראה כאילו צולם במצלמה אחת וללא עריכה, בדומה לזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, "בירדמן", וסרטים נוספים שצולמו בוואן-שוט לפני כן. 

לזכותם ייאמר, כי מנדס וצלם הקולנוע המיתולוגי שלו, רוג'ר דיקינס, ממעטים לעיתים קרובות להרחיק את תשומת הלב הצופים מכל מה שקורה על המסך בעבודות המצלמה שלהם – אם כי זה לא אומר שגם הגישה שלהם אפקטיבית במאה אחוזים. "1917" נהנה ממשחק מצוין וטכניקות קולנועיות יוצאות מן הכלל, ובכל זאת, תיאור הסיפור בזמן אמת הוא גם כוחו הגדול ביותר של הסרט וגם בעייתו הגדולה ביותר.

הסרט מתחולל ב-6 באפריל, 1917, בצפון צרפת. כשמלחמת העולם השנייה משתוללת סביבם, על החיילים הבריטים הצעירים – בלייק (דין-צ'ארלס צ'פמן) ושופילד (ג'ורג' מקיי) מוטלת  משימה דחופה שתדרוש מהם לעבור לשטח אויב, שהתפנה לאחרונה על ידי הצבא הגרמני. המפקד הבכיר שלהם, הגנרל ארינמור (קולין פירת'), סבור כי נסיגה זו היא אסטרטגית למעשה והגרמנים מטילים מלכודת לגדוד בריטי המונה 1,600 איש, כשאחיו של בלייק ביניהם. כאשר קווי הטלפון של הצבא הבריטי מושבתים, על בלייק ושופילד לצאת למסע בוגדני ברגל ולהגיע לגדוד עד למחרת בבוקר, כדי להזהיר אותם על המארב המיועד של הגרמנים בטרם ייגמר הזמן.

במרביתו, "1917" מצליח למשוך את קהל הצופים למרחב הראייה של גיבוריה ולהשתמש במבנה הוואן-שוט שלו כדי לתפוס את החוויה הפסיכולוגית של להיות באזור לחימה בו המוות יכול לבוא כהרף עין. בעוד הסרט מתודלק מהפסקול הדרמטי והמפחיד של תומאס ניומן, הסרט מטביע כל שנייה מהאודיסיאה של בלייק ושופילד בתחושה של דחיפות, באופן שסגנון בימוי קולנועי מסורתי לא היה מסוגל לעשות. יש כמה מקרים ברורים מאליהם, שכמה שוטים חוברו יחדיו בעריכה דיגיטלית, אך מלבד זאת – מנדס, דיקינס והעורך לי סמית' עושים עבודה נפלאה ביצירת האשליה שהכל הצטלם ברצף אחד. וכפי שניתן היה לצפות, התפאורה של "1917" מוארת בצורה מרשימה, בין אם מדובר בתעלות ריקות המפוזרות בגוויות ובחוטי תיל, ובין אם מדובר בבניינים מופוצצים שנותרו כחורבות בשל המלחמה.

עם זאת, כאשר הסרט נכנס לחציו השני, הפגמים בעיצוב מתחילים להתבלט בצורה ברורה יותר. ככל שהסרט "1917" מבטא באופן חזותי את האכזריות וההרס חסר ההגיון של מלחמת העולם הראשונה, הדרך בה המצלמה  מתעכבת על הקטל שנותר מקרבות גדולים ותחושת ההתפכחות בקרב הכוחות הבריטיים, מציעה שהוא גם רוצה לומר משהו עמוק יותר על ההשפעות הפסיכולוגיות הקשורות בלחימה, או כיצד מלחמת העולם הראשונה הייתה זמן של שינוי גדול מבחינה טכנולוגית ומערכת המעמדות של אירופה. 

עם זאת, מכיוון שעל "1917" לשמור על תחושה מתמדת של תנופה קדימה, הסצינות השקטות יותר בתסריט לא מעניקות מספיק מקום לנשום ולשקוע בהרהורים כמו שצריך. "1917" צריך להסתמך על כמה עלילות גדולות על מנת לשמור על הקצב הבלתי נלאה. בחלק מקטעי הפעולה, זה אף גורם לסרט להרגיש כמו משחק וידיאו בו בלייק ושופילד הם אווטרים לשחקנים שחייבים להשלים רצף של משימות כדי להגיע לשלב הבא.

באופן טבעי, המשחק הנהדר מציל את "1917" מלהיות ניצחון של סגנון על פני מהות. צ'פמן ומקיי עושים עבודה מצוינת בהצגת שני חיילים רגילים שמוטלים לתוך נסיבות יוצאות דופן (ומפחידות ביותר), אך מנווטים בהן באומץ, חמלה ונחישות, גם ברגעים הקשים ביותר. הבחירה של מנדס להקטן את דמויות המשנה שמגולמות על ידי כישרונות ענק, כמו פירת', מארק סטרונג, בנדיקט קאמברבאץ', ריצ'רד מאדן ואפילו אנדרו סקוט, משתלמת באופן דומה ומאפשרת להם לעשות רושם – גם עם זמן מסך מוגבל מאוד. יחסי הגומלין בין בלייק, שופילד והאנשים שהם פוגשים במסלול הנואש שלהם מספר סיפור על חשיבותם של מעשים קטנים ומעשי חסד לנוכח זמנים נוראים.

למנדס יש רקע הן בעולם הקולנוע והן בתיאטרון בימתי, כך שאפשר להבין מדוע אסתטיקת הוואן-שוט של "1917" – טכניקה המשלבת אלמנטים משתי הסוגות – משכה אותו. הסרט שיצא הוא ניסוי מצליח, אך גם כזה שמדגים את גבולות סגנון הקולנוע הזה ומדוע עריכות בולטות חשובות לסרט, שברור שהוא רוצה להיות יותר ממותחן מלוטש וצבעוני על זוועות המלחמה. 

מומלץ ביותר לצפות בסרט "1917" על המסך הגדול ולו בשביל הוויזואליות בלבד (המועמדות הבאה לאוסקר של דיקינס מובטחת), ומתחת לכל זאת – יש לב פועם מתחת למצלמה הנעה, שמונעת ממנו להיות חוויה חלולה.

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

"חטופים" בראש רשימת הסדרות הבינלאומיות ב"ניו יורק טיימס"

Published

on

פאודה" דורגה במקום השמיני. "שטיסל" ו"הנערים" קיבלו ציון לשבח

הסדרה "חטופים" מדורגת בראש רשימת 30 הסדרות הבינלאומיות הטובות של העשור שפורסמה השבוע ב"ניו יורק טיימס".

ברשימה מאת מבקר הטלוויזיה מייק הייל נכתב שהסדרה "חטופים", הנקראת באנגלית Prisoners of War, היא "מותחן פוליטי אינטילגנטי שהוא מעל לכל מלנכולי וחוקר לעומק דמויות של חיילים ומשפחותיהם שנפגעו בעקבות המלחמה". את הסדרה, שעלתה ב-2016 בערוץ 2 בזכיינית קשת וכללה שתי עונות, יצר גידי רף. בארצות הברית הופקה לה גרסה אמריקאית, "הומלנד", שהצליחה מאוד וזכתה בפרסי אמי וגלובוס הזהב. עונה שמינית ואחרונה של "הומלנד" תעלה בפברואר.

"חטופים", הזמינה בארה"ב באתר הסטרימינג הולו, היא לא הסדרה הישראלית היחידה ברשימת 30 הסדרות הבינלאומיות הטובות של העשור של "ניו יורק טיימס". במקום השמיני מדורגת "פאודה" "המציגה את הרגשות של הסכסוך היהודי-פלסטיני". לצד 30 הסדרות יש גם רשימה של ציונים לשבח. "שטיסל" ו"הנערים" נכללות בה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות