Connect with us

מצב הרוח

נפרדנו כך

Published

on

בלבול, תגובות איטיות ומהוססות, מחסור באנרגיה, פגיעה בזיכרון אחרי כמה שבועות קשים הבנתי שהדבר שפחדתי ממנו יותר מכל, קרה • הלך לי האייפון!

סימנים הראשונים הגיעו כבר לפני שמונה חודשים: בלבול, תגובות איטיות ומהוססות, ריצודים לא רצוניים, מחסור באנרגיה, פגיעה בזיכרון. אחרי כמה שבועות קשים הבנתי שהדבר שפחדתי ממנו יותר מכל, קרה. הלך לי האייפון. החלטתי לבשר את בשורת האיוב למכרים ולבני משפחה, אבל לקח לי שעות להיכנס ל"אנשי קשר". הסוללה נגמרה דקות ספורות אחרי שיצאתי מהבית, ומצאתי את עצמי גורר לכל מקום כבלים, מטענים ניידים וחיבורים למצת של הרכב. לא משנה מתי סיימתי לטעון, המכשיר כבר הודיע לי שנשארו 10 אחוזים בסוללה ו־10 דקות לקנות מכשיר חדש לפני שזה יהיה ממש מביך.

פסיכולוגים יגידו לכם שבכל אובדן קשה – מוות, גירושים, פיטורים או התמכרות לסמים קשים – האדם מפתח את חמשת שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. בתקופה הנוכחית, ברור שהשלבים הנ"ל מתאימים גם במקרה של טרגדיה שבה איבדנו את היקר לנו מכל – הסלולרי הישן.

1. הכחשה

זהו השלב שבו אתה מנסה לשכנע את עצמך שהכל בסדר, תוך הדחקה מוחלטת של המציאות. האפליקציות בטלפון מתקשות לעלות, "ווייז" מורה לך לפנות שמאלה קילומטר אחרי הפנייה, וכשאתה מנסה להזמין מונית מ"גט טקסי", האפליקציה מציעה לשלוח לך כרכרה עם סוס. למרות שאני עם אייפונים עוד מהדגם הראשון וכבר מכיר את התהליך, ניסיתי לשכנע את עצמי שזה משום שהשתמשתי במטען לא מקורי או שהטלפון תפס אותי גולש באתר של דגמי אייפון חדשים ונעלב. אחר כך אמרתי, זה לא שקרה משהו למכשיר, פשוט בחורף כולנו קצת יותר איטיים. ולסיום טענתי של"שאזאם" לוקח הרבה זמן לזהות שירים, כי קשה לו לשמוע בגלל הרעמים.

2. כעס

על פי מודל האבל, הכעס מלוּוה גם בקנאה ובשנאה. ואכן, חשתי כעס על המכשיר, שבגד בי ברגעים שבהם הייתי צריך אותו, קנאה בכל מי שיש לו טלפון טוב יותר, ושנאה חזקה לאנשים שמסתובבים עם אוזניות לבנות ואלחוטיות. אלו הרגיזו אותי במיוחד, כי בשימוש בהן יש הצהרת הון ברורה של 800 שקלים, תוך החזקת קופסה לבנה שנראית כמו מארז יוקרתי לחוט דנטלי. הכעס הופנה גם לחברת "אפל", שבמשך חודשים הפצירו בי לעדכן גרסה", פעולה שכל מטרתה היא הרי לגרום לי לעדכן מכשיר ב־36 תשלומים מעודכנים. אבל אני אדם חזק, שלא ייכנע לתעלולים סחטניים שכאלה, גם אם ה"ציוצים" באפליקציית הטוויטר שלו עוברים במהירות של יונת דואר. אלא שאז, גם הגברת הראשונה, שמכשיר האייפון שלה נקנה פחות או יותר באותו זמן כמו שלי, החלה להתלונן על איטיות מתגברת. ומכיוון שהיא פחות עקשנית והרבה פחות קמצנית ממני, נאלצתי להתקדם לשלב הבא.

3. מיקוח

בשלב הזה, כשאנשים בסביבתך רואים שאתה סובל ונמצא על סף שבירה, הם ינסו לנצל את החולשה שלך ולגרום לך לבצע מעשים קיצוניים. אני מדבר על אנשי ה"סמסונג" וה"וואווי", שמגיחים מכל עבר, וללא טיפה של רחמים מנסים להסיט אותך מדרך האייפון. אנשים שהחשבת כחברים למחנה, שהיו אנשי אייפון נאמנים בעצמם עד לא מזמן אבל חצו את הקווים, יספרו לך עכשיו שאתה דביל ופראייר שמשלם יותר מדי על פחות מדי ג'יגה. "בהתחלה היה לי קשה", אמר לי חבר כאילו מדובר בגמילה מהרואין. "פחדתי שלא אסתדר, שאאבד תמונות, שיימחק לי היומן, ושאנשי קשר ינתקו איתי קשר. אבל היום אני מרגיש שראיתי את האור. בעיקר מאז שהצלחתי למצוא את האייקון של הפנס". השיחות הללו גרמו לי לבלבול גדול ולתחושה של בגידה במחנה. מה שהוביל לשלב הבא.

4. דיכאון

בשלב הזה הרגשתי עצבות גדולה. לא זו בלבד שהאייפונים שלי ושל הגברת בגדו בנו, עכשיו עלי לעמוד למבחן נאמנות, אני מסתכן באובדן כל המידע שלי, אצטרך לקבל החלטה לגבי עתידי וללמוד מערכת חדשה שאינני מכיר. זה הרי כמו עם האישה: אתה מרוצה ממה שיש לך, אבל כשמסביב יש חברים שהתגרשו ומסתובבים מחויכים עם דגם יותר חדש, אתה מתחיל לחשוב שאולי אתה מפסיד משהו. מצד שני, אולי הם מעמידים פנים, ואז תפסיד את כל מה שהצלחת להשיג עד עכשיו. כדי לא לשקוע בדיכאון עמוק החלטתי לקחת את עצמי בידיים וללמוד את הנושא לעומק. צפיתי בסרטים ביוטיוב שמשווים בין כל הדגמים, ושמעתי כל מיני יועצים, שחלקם אמרו שעדיף לחכות, כי עוד מעט יירדו המחירים, ואחרים שהסבירו שהם יירדו כי ייצא דגם יותר חדש, ואז שוב אמצא את עצמי מיושן ולא מעודכן, החברה שוב תפציר בי לעדכן גרסה, אני שוב אתפתה, וחוזר חלילה, רק יותר לאט.

5. קבלה

החלטנו לדבוק בערכים הסלולריים שלנו ולהישאר בגן העדן, שבו אוכלים תפוחים. התייצבנו בחנות ורכשנו שני מכשירים חדשים. המוכר הציע שנשאיר את המכשירים הישנים ונלך לסיבוב של חצי שעה, עד שיְ גבו את כל המידע. סוף־סוף יכולנו להרגיש חופשיים ומשוחררים מכבלי הטכנולוגיה. תחושה שהחזיקה מעמד דקה, ואז התחלפה בריקנות, יתמות ופחד שאנחנו מפסידים משהו. הגברת הראשונה חיפשה טלפון ציבורי, כדי להודיע לבנות שלא נהיה זמינים במשך חצי שעה. אבל גם כשמצאנו אחד כזה לרפואה, וזה לא היה פשוט, היא לא זכרה את המספרים שלהן בעל פה. בניסיון למלא את הריק שנפער בחיינו התיישבנו בבית קפה והבטנו אחד לשני בעיניים, רגע קסום שבגלל הניידים, הווטסאפ, הפייסבוק, האינסטגרם והטוויטר, לא קרה מזמן. הבטתי ברעייתי במבט מאוהב, והרגשתי שזה בדיוק הזמן לשלוח לה כמה לבבות אדומים במסרון קצר ורומנטי. אבל לא היה לי טלפון.

החזקנו ידיים, ואחרי חצי שעה יצאנו למסע של שעה באוטו כדי למצוא את החנות שבה הפקדנו את הטלפונים, כי בלי ווייז או יכולת לצלם את הכתובת, לא הצלחתי למצוא את הדרך. לפני שיצאנו מהחנות עם השקית והמכשירים החדשים, אמרתי לאישה שאני מרגיש שהשארתי משהו בחנות, ואני לא זוכר מה. "10,000 שקלים", היא ענתה, לקחה את ידי ויצאנו אל הרחוב.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות