Connect with us

גוף ונפש

נופל וקם, נופל וקם – מה בונה את החוסן הנפשי שלנו?

Published

on

אם אתם משתייכים לקבוצה הנדירה של האנשים שהמצוקה לא הגיעה לבקרם, לא נוכל לדעת עד כמה אתם חסינים נפשית • אבל אם כבר מעדתם, נכשלתם או נעזבתם נוכל להסתכל עליכם בזכוכית מגדלת ולבדוק, האם אתם מחזיקים במרכיב שיעזור לכם לעכל, לעבד, לתת מקום, אבל להמשיך ללכת ולהסתכל קדימה?

המון שמות לבובה אחת. "ואנקה ְוסטאנקה" ברוסית, "אוקיאגארי-קובושי" ביפנית, ו- "איש קם חיש" בעברית, או בשם העממי: נחום תקום. נחום-המתרומם-במהירות, הוא צעצוע שמרכז המסה שלו נמצא בבסיסו הנמוך, מה שגורם לכל הטייה שלו – ימינה שמאלה, מזרחה ומערבה – להימשך לבסיס הכבד ולשוב למצב של עמידה. כן, כן, לא משנה כמה חזק יבעטו בנחום-תקום, לא משנה אם יכניסו לו אגרוף הגון במצח, או סטירה מצלצלת, נחום יקום במהירות, יעמוד זקוף ויחייך.

גם בחיים שמחוץ לג'ימבורי יש אנשים שהם "נחום-תקום" כאלה. הם אינם מפחדים מאתגרים, משברים או מכשולים, מסוגלים להתמודד עם אי ודאות, וגם אם אירועים לא נעימים פקדו את חייהם, הם מצליחים להרים את הראש, לחייך, ולהמשיך באומץ הלאה. לתכונה האנושית שגורמת לאנשים, בשר ודם, לצמוח אחרי פיטורים, גירושים, פרידה או אבדן, עם מינימום משקעי עבר ועכבות שליליות קוראים "חוסן נפשי". חוסן נפשי הוא מדד אישיותי לניבוי היכולת להתמודד עם מצוקה עתידית, ומשמש מנגנון הגנה כנגד גורמי הסיכון שהחיים מזמנים.

מה מחסן את הנפש?

כבר התחסנתם מפני השפעת?" מעודדות אותנו קופות החולים לקבל זריקה, כמו בכל שנה בסתיו. כשאנחנו רוצים למנוע מחלות בגוף אנחנו מתחסנים מראש. חיסון הוא מנגנון הגנה שפועל יחד עם המערכת החיסונית שלנו ומייצר ״חוסן״ ליום בו נפגוש את אותו הפתוגן (מחולל המחלות האכזרי) ושומר עלינו מוגנים מהצרות שמסתובבות שם בחוץ; באוויר, על המזלג של הילד, גלגל האופניים החלוד, או הקולגה המשתעלת תוך פיזור החיידקים שלה בתאוצה.

יש גם צרות שלא מגיעות בגדלים-בלתי-ניראים; האלימות, הטראומה, המשברים, הדאגות, האובדן ועוד שלל פתוגנים רגשיים או סביבתיים אחרים, שהחיים מזמנים לפתח דלתינו בלי שום הזמנה. לעיתים הצרה מגיעה במצב צבירה של ״מיני צרה״: בדמות האוטובוס שפספסנו או הגברת באוטובוס שהחליטה לפרוק את כל זעמה על מי שעבר שם בדיוק בזמן הלא נכון. הבעיות גם עשויות להפתיע בעוצמה, כמו סטירה אחרי סטירה; פוטרנו מהעבודה, גילינו שעלינו לעבור ניתוח יקר-מידי, ואדם אהוב רק עזב לפני שבוע וחצי. ולבסוף, לרוע המזל, חלקינו לא) התברכנו בטראומות קצרות-מועד אלא בסבל מתמשך – הזנחה הורית, חיים בעוני או בוקר וערב לרקע הסירנה העולה והיורדת. עבור כל אלו, אין זריקה מחסנת. לא תוכלו להגיע בוקר אחד באיחור לעבודה, לקחת מספר, להמתין בתור ולסיים עם זה בדקירה קטנה (ואלפי דיונים ברשת). במקרה הזה, החיסון הרבה יותר מורכב אבל עדיין, יפה שעה אחת קודם.

האם יש לכם או אין לכם חוסן נפשי? אין בדיקת דם שתבדוק את זה, או שאלון קצר שתוכלו להשיב עליו בלינק. החוסן הנפשי שלכם ימדד באופן שבו חייכם יתגלגלו ומה יקרה בדרככם ברת (או חסרת) המזל. אם אתם משתייכים לקבוצה הנדירה של האנשים שהמצוקה לא הגיעה לבקרם, לא נוכל לדעת עד כמה אתם חסינים נפשית. אבל אם כבר מעדתם, נכשלתם או נעזבתם נוכל להסתכל עליכם בזכוכית מגדלת ולבדוק, האם אתם מחזיקים במרכיב שיעזור לכם לעכל, לעבד, לתת מקום, אבל להמשיך ללכת ולהסתכל קדימה?

לצאת מאזור הסיכון

במקום אחר, אקזוטי הרבה יותר, כזה שנראה כמו גלויה מהחופש האולטימטיבי, גם שאלו את השאלה הזו. ברוכים הבאים להוואי של 1989. פסיכולוגית התפתחותית בשם אמי ורנר פרסמה את התוצאות של מחקר שנערך בהוואי ונמשך, תחזיקו חזק, 32 שנים. ורנר עקבה אחר 698 ילדים, החל מהיותם עוברים הבועטים ברחם אמם, ועד לעשור השלישי לחייהם, כשאולי רדפו אחרי זעטוט בעצמם. בכל אירוע שעברו בחיים, ציינה ורנר בפנקסה האם נחשפו לגורמי לחץ – החל מהסטרס שחוותה האם במהלך ההריון, ועד לעוני, בעיות במשפחה (ועוד סיפורים שיגרמו לכם לרצות לדפוק על עץ ולסנן בשקט ״טפו-טפו-טפו״). מתוך מאות הילדים שלקחו חלק במעקב הצמוד, שני שליש הגיעו מרקע שהיה בבסיסו די יציב, מצליח ומאושר ושליש נוסף קיבל את הכותרת ״אוכלוסייה בסיכון״.

כשאנחנו שומעים על נערים בסיכון אנחנו מדמיינים את הפרחח שיושב על הגדר עם סיגריה, או הנערה שמצאה את עצמה בהריון בגיל 15. ההורים שלהם לא יודעים היכן הם מסתובבים, אבל בדבר אחד הם די בטוחים – בבית הספר הם לא מבקרים. זה בדיוק מה שעלה בגורלם של שני שליש מתוך אלו שהוגדרו כ״אוכלוסיה בסיכון״: כבר בגיל צעיר הם פיתחו בעיות למידה או התנהגות, היו מעורבים בהתנהגות עבריינית, סבלו מבעיות נפשיות או הריונות בלתי מתוכננים. באופן מפתיע, השליש הנותר ייצר מציאות אחרת. ורנר הופתעה לגלות כי שאר הילדים, למרות היותם מוגדרים בסיכון", הפכו לצעירים מסוגלים, בטוחים, ומסודרים.

הם גדלו להיות בעלי תארים אקדמיים, ניהלו מערכות יחסים טובות והקימו בתים לתפארת. הם היו מוכנים לקחת את ההזדמנויות הטובות שהחיים העניקו להם. ובמילים אחרות, הם היו בעלי חוסן נפשי.

ורנר המתמידה, כאמור, אספה נתונים במשך שנים רבות כך שהיה לה הרבה מאוד מידע להצליב. היא הגיעה למסקנה לגבי כמה מהמרכיבים שינבאו חוסן נפשי. חלקם היו עניין של מזל, כמו למשל; אם היה שם אדם שתמך בהם, התעניין בהם, ראה אותם והושיט יד. הדמות התומכת הזו יכלה להגיע בצורת הורה, אבל באותה מידה זה היה יכול להיות המחנך בבית הספר, הגננת המסורה או השכן שפתח בפניהם את הדלת. החלק המעצים במחקר היה זה שרימז על השליטה שבידינו: חלק גדול מהמרכיבים היו פסיכולוגיים. החסינים שבחבורה היו אדון לגורלם. הם היו מלאים בתחושה של אוטונומיה ומוקד שליטה פנימי.

הם העיזו לנסות, לטעום, ולקחת סיכון גם בחוויות חדשות. למרות שהחיים לא תמיד האירו להם פנים, הם שמרו על יחס טוב לאנשים. ורנר גילתה, שגם אם הילדים הללו לא היו מוכשרים במיוחד, הם השכילו להשתמש בכלים שהיו להם בתבונה, ולפלס לעצמם דרך להצלחה.

לא לעולם חוסן

״מה שלא הורג מחשל״, אנחנו מסננים בחצי חיוך כשאנחנו שומעים על קושי שעוברים אחרים. האם זו עוד קלישאה שחוקה של אלו שטופחים לנו על הכתף ואומרים לנו להמשיך הלאה? אם תציצו במחקרים, תקבלו על כך תשובה קצת מציקה: ״ובכן, זה תלוי״. ריצ'י דיווידסון הוא פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון. הוא השקיע כמעט ארבעה עשורים כדי ללמוד את המנגנונים העצביים שבבסיסם הפחד, השמחה, האומץ ועוד רגשות אחרים. בספרו הוא מתאר כיצד אנשים שיש להם העברה עצבית מהירה בין האמיגדלה, אותו איזור במוח האחראי (בין היתר) לתחושת הפחד והסכנה, ובין הקורטקס הפרה-פרונטלי, המקושר לתהליכים מנטליים.

גבוהים יותר (שליטה עצמית, תכנון, אסטרטגיה), צפויים להתמודד טוב יותר עם משברים. הקשרים במוח נוצרים ומתחזקים עם חשיפה והתנסות. חשיפה יכולה להגיע מאירוע לא נעים, או מיציאה הדרגתית ומתונה מאזור הנוחות. ככל שנחווה יותר אירועים קטנים ולא מזיקים כאלה, נוכל להתמודד טוב יותר עם בעיות מסובכות – כשהן יגיעו, וכך נמצא את עצמנו מוכנים יותר.

מצד שני, מסתבר שמה שלא הורג, אבל בא בכמויות מסחריות, דווקא מפיל ולא כל כך מחשל. פרופ׳ דני חמיאל, פסיכולוג קליני ורפואי התארח בפודקאסט האחרון בנושא חוסן והסביר: ישנה תלות בין מספר האירועים שהאדם עובר, לחוסן הנפשי שהוא מפתח. תחילה, חשיפה למספר קשיים מאמנת אותנו לפתח את אותם כישורים הבונים חוסן. מצד שני, יש גבול לכל תעלול; ״החל מגבול מסוים בכמות האירועים (חמישה אירועים ומעלה, בערך)״, מסביר חמיאל, ״המערכת מוצפת ואנחנו לא מצליחים להתמודד". גם השריר החזק ביותר צריך להוריד מידי פעם את משא המשקולת. אדם שבחייו משבר רודף משבר, עלול לא לעמוד בלחץ, ולהישבר בסופו של דבר.

אירזו תיק עזרה ראשונה

אם החוסן הנפשי הוא מעין שריון מטפורי שכזה, כל שעליכם לעשות הוא לקשור משקולות לבסיס הרגליים, שישמרו עליכם איתנים גם בלב הסערה. חוסן נפשי, בדיוק כמו חיסון, הוא סיפור על רפואה מונעת, הוא סיפור על ההרגלים והמיומנויות שכדאי (וניתן!) לפתח היום כדי להיות מוגנים מחר. הנה שלושה עקרונות מן המחקר שיעזרו לכם בדרך:

1.חשיבה גמישה. או: מה עובר לי בראש?

בפודקאסט שהקלטתי עם פרופ' דני חמיאל, פסיכולוג קליני ורפואי, המנהל המקצועי של תכנית "חוסן" בתל אביב, ומרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה, הוא סיפר לי על אחת המטופלות שלו. היא אובחנה כסובלת מטינטון תחושת רעש או צלצול באוזן או בראש ללא גירוי חיצוני). "אחרי פגישה עם הרופא שלה היא הרגישה שהמצב אבוד", סיפר חמיאל. "אבל אז היא קבעה פגישה עם רופאה מומחית אחרת. הרופאה הזאת לא באמת פתרה את בעיית הצלילים הקבועים, אבל לימדה אותה כלי חשוב. היא ביקשה ממנה להישען על מסעד הכיסא, לעצום עיניים ולהקשיב לפעימות הלב שלה, לנשימות, ותנועת ניפוח בית החזה. היא אמרה לה שהטינטון הוא רק עוד צליל אחד מיני רבים שהגוף שלה משמיע". "זה בעצם שינוי חשיבתי", הסביר חמיאל. "אם היא הייתה מנסה להיפטר מהרעש הזה – הוא רק היה נעשה יותר נוכח ומורגש בחייה, אם היא תקבל אותו הוא יפריע הרבה פחות". הבודהיזם מתייחס לשני חצים כשמדברים על סבל וכאב. החץ הראשוני, הוא הכאב המוחשי. מישהו מת, פוטרת מהעבודה, עשית תאונה.

החץ השני הוא הסבל והוא מגיע מהפרשנות שלנו לאותם האירועים: ״למה זה מגיע לי?״, ״מה זה אומר עלי?״, ״זה ישאר כך לנצח״. אפשר לחוות כאב בלי לחוות איתו גם את הסבל הלא-הכרחי. המחשבות המהירות שלנו ממלאות את הראש בתחזיות לעתיד, בקביעות חסרות פשרה, ובאמיתות שקשה לערער עליהן. את לעולם לא תמצאי אהבה אחרת", "אתה לא מוכשר מספיק לשמור על העבודה שלך", "את לא מסוגלת להתמודד עם אתגרים מהסוג הזה".

פעמים רבות אנחנו גם מאמינים לקולות האלה בראש מבלי לשאול את עצמנו – האם יש אפשרות אחרת? עוד אסטרטגיה שעוזרת לשלוט במחשבות היא לנסות ולהסתכל עליהם כמו מדען סקרן, לקחת צעד אחורה ולהתבונן במחשבות שלנו כאילו מבחוץ. לראות אילו דפוסים עולים בנו, מתי, ובאיזה אופן. האם מחשבה מסוימת חוזרת שוב ושוב? האם אנחנו מסכימים איתה?

2. אל תנסו את זה לבד. או: הכניסיני תחת כנפך

אם יש משהו שיכול לעזור ולהרגיע את הנפש הסוערת אחרי יום עמוס, מתיש, וקשה במיוחד זה מישהו שיחייך ויאמר "ספר לי איך עבר עליך היום, עכשיו הכל בסדר". מערכות יחסים חיוביות נקשרות באינספור מחקרים לאושר, רווחה פסיכולוגית וחוסן נפשי. הידיעה שיש נפש נוספת בעולם, שתהיה מוכנה ללכת יד ביד איתכם, לרכך במעט את הקשיים, לתמוך, להקשיב, לעטוף ולחבק – הופכת כל קטסטרופה לנוראית הרבה פחות. הקסם הזה עובד גם לכיוון ההפוך. כשאנשים עוזרים ותומכים באנשים אחרים בעתות משבר, הם מעלים את תחושת המסוגלות העצמית שלהם, מרגישים מועילים ונחוצים, ומחזקים את העמידות העתידית שלהם למשברים דומים.

3. כמה נחישות (גריט) יש לכם? או: כמה תתמידו?

״אני מכירה אנשים רבים שהם חכמים ממני״, מתארת אנג׳לה דאקוורט׳, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת פנסילבניה בהרצאתה. ״העבודה שלי אינה סתם עבודה, היא הייעוד שלי. כל יום אני מציבה לעצמי אתגרים. כאשר אפול – אקום על רגליי. אולי לא אהיה הכי חכמה, אבל יהיה לי הכי הרבה גריט (Grit)״. מהו אותו גריט? שילוב של התמדה ותשוקה. מי שמלא בגריט, ימשיך לעמול לקראת האתגר הבא, על אף הביקורת, הנפילות והקושי שבדרך. להשקעה ולמאמץ יש השפעה מכריעה וכפולה על ההישגים. גם אם יש לכם כישרון בלתי נדלה, מאגרים של ידע ויצירתיות משתפכת, אם תכפילו את הנ"ל במאמץ אפסי, תקבלו אפס הישגים.

״הדרך ארוכה ומפותלת״. כתבו והלחינו מוקי, דוד מוסקטל, חמי ארצי כפיר, פילוני, עמיר ירוחם ואמיר בסר, או בקצרה: שב״כ ס׳. ״אף פעם לא אפסיק ללכת, אני נופל וקם, נופל וקם״. הם מתארים את הקשיים שמציבים לנו החיים, אך גם את הרעיון שאנו מסוגלים להתמודד, ״אני עומד איתן עם ראש מורם״. הרכיב בנפשנו שיגרום לנו לקום לאחר נפילה, לנער את האבק מהמכנסיים ולהמשיך ללכת עם חזה קצת יותר מורם, אינו מגיע עם מתכון יחיד וברור. אך חשוב גם לומר מה הוא לא: חוסן נפשי זו אינה הדחקה, התעלמות מהבעיות שלנו, או מטרה בדמות שמחה שאינה נפסקת. המטרה איננה לשדר ״עסקים כרגיל״ ולשלם על זה בגדול אחר כך). בדיוק כפי שכדאי לדאוג לחוסן הפיזי שלנו עם שלל מרכיבים: ספורט, שינה, תזונה נכונה, חיסונים ובגדים מתאימים לעונה כך גם כדאי למתוח את ״שרירי המוח״ וללמוד לראות את הדברים אחרת, כן להכיל את הקושי, ולהיעזר במי שמושיט יד לעזרה ולקוות שבמשבר הבא, נקום חסינים יותר ובראש מורם.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

לזכור, לשכוח ולשכוח לזכור: עובדות מפתיעות על הזיכרון האנושי

Published

on

הזיכרון שלנו לא מסודר, ממוין ומתויק בקלסרים כפי שאולי היינו רוצים להאמין. הוא ארוג שתי וערב ברשת סבוכה של אסוציאציות. הרשת הזאת משתנה, מתעדכנת ומתחדשת כל הזמן

בסרט "שמש נצחית בראש צלול" (Eternal Sunshine of the Spotless Mind) יש כמה קטעים שגורמים לצופים לעצור רגע ולחשוב. אחד מהם מתרחש כשג'ואל באריש (ג'ים קארי) נכנס לחנות שבה עובדת קלמנטיין קרוזינסקי (קייט וינסלט), שהיתה בת זוגו משך שנתיים, והיא לא מזהה אותו כלל.

כשהוא חוזר שבור לצמד חבריו, באריש מנסה להבין מדוע קלמנטיין מתעללת בו ואיך היא מסוגלת להעמיד פנים בצורה משכנעת שכזו, מראה לו אחד החברים פתק קטן ממרפאה המתמחה במחיקת זיכרונות. מתברר שהאהובה לשעבר עברה הליך כזה, שבסופו נמחק ממוחה כל זיכרון שקשור אליו. הפתק הקטן חולק לכל מכריה, ובו נכתב בפשטות: "אל תזכירו או תדברו איתה על האיש הזה לעולם".

אנחנו מבססים את חיינו על ספר עב כרס המכיל מיליוני רגעים קטנים שאנחנו זוכרים. כך מתבצעת למידה וכך אנחנו לומדים קודים חברתיים, רוכשים חברים חדשים ומעמיקים קשרים קיימים. באופן הזה אנחנו זוכרים שאנחנו שונאים מלפפונים ומעדיפים צבעים בהירים, יודעים מה מעצבן את בני הזוג וזוכרים את תקופת הילדות שלנו.

אנחנו סומכים בעיניים עצומות על המידע הרב בספר הזה, שכתבנו כל חיינו. אבל האם באמת אפשר לסמוך על הזיכרון שלנו? אולי לא בצורה חד משמעית כמו שחשבתם.

אנלוגיה מקובלת לזיכרון מדברת על אינספור מגירות של מידע מסודרות להפליא. "הטיול למזרח" נמצא שם, ממש ליד "הירידה לאילת". "דברים שדפנה, בת הזוג, אוהבת", נמצאים ליד "הסרטים האהובים על האחיינים".

כל חברי הילדות מסווגים תחת אותה תיקייה, שמוקדשת לזמנים שבהם הגובה שלכם היה מטר ועשרים.

אלא שהאמת היא, שהזיכרון שלנו לא מסודר, ממוין ומתויק בקלסרים כפי שאולי היינו רוצים להאמין. הוא ארוג שתי וערב ברשת סבוכה של אסוציאציות. הרשת הזאת משתנה, מתעדכנת ומתחדשת כל הזמן.

סם השכחה

אנחנו לומדים דברים על העולם שמקיף אותנו הודות לעובדה שאנחנו יכולים לזכור. הנוירונים במוח יוצרים ביניהם קשרים המייצגים חיבורים בין גירויים שונים (למשל הצלצול של סוף השיעור) לבין תוצאות מצופות (תחושת חופש משחררת). אט אט מתחברים להם אירועים, אנשים, עצמים, צלילים ונופים.

האם אפשר לעצור את המכונה של יצירת זיכרונות חדשים? התשובה היא כן, וזה אפילו לא מסובך כל כך. החוקר ג'וזף לדו (Ledoux) מאוניברסיטת ניו יורק השתמש ב-Anisomycin, סוג של אנטיביוטיקה, כדי למנוע מעכברים לזכור את מה שקרה להם לפני רגע.

הניסוי נעשה כך: העכברים שמעו צליל קצר ומיד אחריו הם קיבלו זרם חשמלי מבהיל. אחרי כמה ניסיונות העכברים המבוהלים (שלא קיבלו שום חומר) הבינו שמיד לאחר הצליל יגיע גם הלם חשמלי. בקבוצת עכברים אחרת הזריקו לעכברונים את ה-Anisomycin, והשמיעו להם סדרה ארוכה של צלילים שבעקבותיהם הם חוו הלם חשמלי, אבל הם פשוט לא היו מסוגלים לעשות את הקישור בין השניים ולזכור לברוח מפני הזרם הבא.

מעבדה למחיקת זיכרונות

בסרט "שמש נצחית בראש צלול״ משתמשים בשיטה קצת אכזרית כדי למחוק זיכרונות; טכנאי המחיקה מבקשים מהמטופל להיזכר באירוע, חגיגה, מפגש או רגע מכונן, מחכים עד שהוא ידמיין את המאורע ויתמלא רגש ואז – בום! נותנים לו זרם חשמלי, והופ, הזיכרון שלו נעלם. נשמע כמו מדע בדיוני אבל המדע היום לא רחוק ממה שחשבו תסריטאי הסרט. בדוגמה של העכברים נמצא שאפשר למנוע למידה, והשלב הבא הוא לברר אם אפשר למחוק זיכרון שמור וקיים.

פרופ' קארים נאדר חבר לג׳וזף לאדו, ושיחק קצת עם עכברי המעבדה שלו. נאדר לימד אותם שצליל מסוים מודיע על בואו של זרם חשמלי, וכדי לבדוק שהתרחשה למידה לטווח ארוך הוא חיכה 60 ימים והשמיע את אותו צליל צורמני שוב. העכברונים אכן זכרו, התכווצו והתכוננו לקבלת ההלם החשמלי. עד כאן, הזיכרון שמור וקיים. בפעמים הבאות, בעוד העכברים מתכוננים לקבלת הזרם לאחר הצליל, הוזרק להם "חומר השכחה", הלוא הוא Anisomycin. באורח פלא, העכברים שקיבלו את החומר לא הגיבו לזרם החשמלי שקיבלו לאחר מכן, למרות שכבר הגיבו לו פעמים רבות קודם לכן. הזיכרון נחמק והצליל הפך לנייטרלי מבחינתם, כאילו לא קרה דבר.

החוקרים המשיכו לעבוד. כעת, הם רצו להראות שהם באמת מוחקים זיכרון אחד מסוים ולא פוגעים בכל הזיכרון של העכבר. לשם כך הם הלכו צעד אחד קדימה, לימדו את העכברונים לפחד משני צלילים שונים וניסו להכחיד באמצעות הזרקת החומר רק זיכרון הנוגע לאחד מהם. אחרי ההזרקה העכברים קפצו וברחו בתגובה לשמיעת צליל אחד, אך נותרו רגועים כששמעו את השני (למרות מכת החשמל שלא איחרה להגיע). זה מצמרר, אבל מראה שאפשר לברור בפינצטה זיכרון ולהיפרד ממנו.

פרופ' נאדר ועמיתיו התלהבו במיוחד מניסוי העכברים השכחנים, לכן החליטו לנסות ולראות כיצד אפשר להשתמש בידע הזה כדי לעזור גם לבני אדם לשכוח. הפעם הם השתמשו בחומר אחר בשם Propranolol שאינו רעיל לבני אדם. בניסוי זה, החומר ניתן לאנשים שעברו טראומות קשות.

הנבדקים התמודדו עם סיפורי התעללות, פגיעה ואונס. הם לא הצליחו לדבר על הדברים שעברו וסבלו מקשיים בחיי היומיום. אחרי העלאת הזיכרונות הקשים תחת החשיפה לחומר המטופלים הצליחו לעבד את הזיכרונות, לספר על הדברים שעברו ולנהל שגרת חיים בריאה יותר. החוקרים הסבירו שכשאנשים מעלים זיכרון כואב כשהם נמצאים תחת השפעת Propranolol האירוע נעשה מטושטש יותר אך לא נעלם כליל), והמרכיב הרגשי בו הופך להיות חזק הרבה פחות.

זיכרון שנשבר והודבק שוב ושוב

כשהייתם ילדים ודאי שיחקתם פעם או פעמיים במשחק "טלפון שבור". החוקים פשוטים מאוד: מישהו לוחש מסר לזה שיושב לידו, שחוזר על אותו מסר לזה שיושב לידו וכן הלאה. עם שרשרת ההעברות מצטברים שגיאות ועיוותים עד שאחרון המשתתפים מקבל מילה או משפט שהקשר ביניהם ובין מה שנאמר בתחילה הוא
מקרי בהחלט.

חוקרי זיכרון מסבירים שהזיכרון שלנו עובד קצת כמו המחשק הזה: בכל פעם שאנחנו נזכרים אנחנו בונים מחדש את הזיכרון ויוצרים סיפור קצת אחר. אנחנו מערבבים את הסיפור הישן עם מידע שאנחנו יודעים היום, יש לנו פרספקטיבה רחבה יותר, ואפילו מצב הרוח באותו הרגע משפיע. גם הפרשנות שאנחנו נותנים לאירועים, האובייקטיביים לכאורה, משתנה ומשפיעה על הזיכרון. הזיכרונות שלנו היום הם בעצם הפרשנות של הפרשנות של האירועים המקוריים שחווינו.

פרופ' ידין דודאי ממכון ויצמן מספר על פרדוקס מעניין: ככל שהשתמשנו יותר בזיכרון של אירוע מסוים, כלומר סיפרנו אותו שוב ושוב לאחרים ולעצמנו, כך הוא מתרחק מהמציאות. הזיכרונות ה"שמורים" ביותר הם אלה שלא נגענו בהם עם התוספות והפרשנויות שלנו, כלומר אירועים שכמעט לא נזכרנו בהם.

זיכרונות של אירועים שלא באמת קרו

בסרט המעולה של כריסטופר נולאן "התחלה" (Inception) פורצת חבורה למוחם של אנשים חשובים על ידי התגנבות לחלומותיהם. החלומות הם מצב תודעתי שביר שמאפשר לפורצים לחדור אל נבכי הנפש, לגלות מידע וגם לגרום לאנשים להתבלבל ולטעות בין עולם החלום לעולם האמיתי. אני מנחשת שהחוקרת אליזבת לופטוס (Loftus) צפתה בסרט הזה וחייכה. במחקריה היא הראתה שאפשר "לשתול" זיכרונות לאנשים ולגרום להם להאמין שזוהי אכן המציאות. המשתתפים בניסויים שוכנעו בפרטים שגוים, נתנו הערכות מוטות והאמינו במידע שקרי לחלוטין.

באחד המחקרים סיפרה לופטוס לנבדקיה על אירוע שלא התרחש מעולם, שבו הלכו לאיבוד בקניון ולא הצליחו למצוא את הוריהם. היה לה טריק מתוחכם – היא שתלה את הסיפור הדמיוני הזה בין סיפורים וזיכרונות רבים שהתרחשו באמת בעברם של הנבדקים. הממצאים היו מרעישים: 25% מהנבדקים התמימים שוכנעו שהאירוע הדרמטי אכן קרה להם.

באופן הזה, לופטוס הראתה במחקריה שאפשר לערוך ולשנות זיכרונות של אירועים שהתרחשו, ואפילו לבנות סיפורים שלא היו ולא נבראו ומתנהגים כמו זיכרונות אמיתיים. מחקריה עוררו ויכוח ער בקהילה הפסיכולוגית, בקרב חוקרי משטרה ואצל גורמים נוספים המשתמשים בשיטות עיבוד מידע ושחזור מחדש של אירועים שקרו למטופלים או החשודים.

המוח שלנו הוא מכונה נפלאה, ואנחנו אפילו לא קרובים לפתרון החידות הטמונות בו. זיכרון ושכחה הם ללא ספק תחומי מחקר מרתקים שמגלים לנו שמה שהאמנו בו הוא לא תמיד מדויק ושלא תמיד אפשר להתייחס את הזיכרונות שלנו כאל אמת מוחלטת.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me

המשך לקרוא

גוף ונפש

סקס מגדרי: זאת לא ויאגרה, אבל גם לנשים יש פתרון

Published

on

התרופה ויליסי אושרה לאחרונה ע"י ה-FDA לטיפול בנשים שסבלו מבעיות בתפקוד המיני היא כונתה "הוויאגרה הנשית" והוכיחה יעילות מסוימת אבל לא גבוהה • והמנגנון המדויק שבו היא פועלת להגברת החשק המיני אינו ידוע

בעיות בתפקוד המיני הן נושא שמביך לדבר עליו, אבל הן לא נדירות בכלל: כ-40% מהנשים סובלות מבעיית תפקוד כלשהי – היעדר חשק או קושי להגיע לעוררות מינית, כאב בחדירה או חוסר יכולת להגיע לאורגזמה. התלונה הנפוצה ביותר היא ירידה בחשק המיני, עד כדי העדר מוחלט. היא מוגדרת כבעיה רק אם היא חוזרת כמה פעמים במהלך תקופה ממושכת וגורמת למצוקה או לפגיעה בקשרים בין אישיים.

לתפקוד המיני ולהנאה ממנו תורמים גורמים הורמונליים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים, לכן ייתכנו הסברים רבים לכל בעיה. הרופאים המטפלים מנסים לאתר את הגורמים לבעיה ולהבין מה עלול להחמיר אותה תרופות, בעיות גופניות או נפשיות, או דווקא משהו שקשור לפרטנר ולקשר איתו.

הטיפולים מותאמים אישית לכל אדם ותלויים בסוג הבעיה ובחומרתה. הם כוללים ייעוץ פסיכולוגי או זוגי, המלצות לשינוי אורח חיים באמצעות שינוי דפוסי שינה, הפגת מתחים וירידה במשקל, תרגילי פיזיותרפיה, שימוש במרחיבים (מאמני נרתיק' המשמשים להחדרה הדרגתית) ובג'ל סיכוך ועוד. אם כל אלה לא עזרו, אפשר לשלב בטיפול גם תרופות. לדוגמה, כשמדובר בכאב הנובע מהירידה ברמת האסטרוגן, המתרחשת באופן טבעי יחד עם הפסקת הווסת (מנופאוזה), קיים טיפול יעיל ומקומי באסטרוגן שניתן כקרם וגינלי (אסטרופם) או כנרות וגינליים (וגיפם).

זה פתרון טוב למי שאכן סובלות מהבעיה הזו, אבל מה אפשר להציע לנשים שסובלות מירידה בחשק המיני? ממש באחרונה אישר ה-FDA את התרופה Vyleesi (ברמלנוטייד), שכונתה "הוויאגרה הנשית". זה נשמע כמו בשורה משמחת, אבל לא ברור אם היא אכן בשורה או את מי היא משמחת.

ויאגרה: בטיחות ויעילות גבוהה

הוויאגרה (סילדנפיל) הוצגה לציבור בשנת 1998 והיא מיועדת לטיפול בבעיית התפקוד הנפוצה ביותר בגברים השגת זקפה, שהיא תוצאה של זרימת דם מוגברת בכלי הדם בפין. אנזים מסוים גורם לירידה בזרימת הדם, והוויאגרה מעכבת את פעילותו כך שהזקפה לא נחלשת. זהו מנגנון הפעולה של כל התרופות לאין-אונות – ויאגרה, סיאליס, לויטרה וסטנדרה – שניטלות לפי צורך, נהנות מפרופיל בטיחות גבוה ומציגות במחקרים יעילות גבוהה של כמה עשרות אחוזים יותר מפלצבו.

עד לא מזמן נשים קיבלו רק טיפולים ניסיוניים, שלא אושרו רשמית על ידי ה-FDA (מינהל התרופות והמזון האמריקאי), מכיוון שלא נעשו מספיק מחקרים ייעודיים ומכיוון שיעילותם היתה נמוכה ולא הצדיקה את הסיכון הכרוך בשימוש בהם. כמה מהם לא אושרו לנשים, למשל שימוש בהורמוני המין הזכריים טסטוסטרון ו-DHEA, שרמות גבוהות שלהם בדם נמצאו קשורות לשיפור בתפקוד המיני.

תרופות אחרות דווקא אושרו לנשים, אך לטיפול בבעיות אחרות: בופרופיון וסורבון מטפלות בבעיות פסיכיאטריות באמצעות השפעה על מוליכים עצביים שונים, טיבולון המשמשת כטיפול הורמונלי חלופי לנשים לאחר הפסקת הווסת. דרך אגב, הוויאגרה נוסתה גם בהקשר של בעיות חשק בנשים אך לא הוכיחה יעילות של ממש.

בשנת 2015 גם אושרה לראשונה תרופה ייעודית לנשים הסובלות מירידת חשק בשם Addyi (פליבנסרין). התרופה לא נחשבה להישג של ממש והיום היא משווקת בארצות הברית בלבד. היו לכך כמה סיבות: היא ניטלת מדי ערב ולא לפי הצורך, יש לה תופעות לוואי לא נעימות כמו עייפות, סחרחורת ויובש בפה, ולפי מחקרים שנערכו היא גם לא יעילה במיוחד.

בעיית החשק בנשים מורכבת

מה לוויליסי ולוויאגרה? לא הרבה. התרופה נקשרת לקולטן בשם מלנוקורטין. הקשר הנוצר ביניהם גורם להפעלת מסלולים שונים בגוף הקשורים לרעב ולשובע, למטבוליזם ולהתנהגות המינית הן בנשים והן בגברים. עם זאת, המנגנון המדויק שבו יא פועלת להגברת החשק המיני אינו ידוע.

זוהי תרופה שניטלת רק לפי צורך ושהוכיחה יעילות במחקרים קליניים, אלא שלצד אלה קיימים גם חסרונות לא מועטים המבדלים אותה מהתרופה המיועדת לגברים. ראשית, התרופה ניטלת בזריקה, שזה הרבה פחות נוח מבליעה. יש לה גם לא מעט תופעות לוואי בלתי נעימות, שהנפוצה שבהן היא בחילה, שממנה סובלות כ-40% מהנשים. בעיה משמעותית אחרת היא הופעת פיגמנטציה בחניכיים ובפנים. אמנם זו תופעה נדירה (1% מהנשים המשתמשות), אך היא יכולה להיות בלתי הפיכה.

ההבדל המשמעותי ביותר בין הוויליסי לבין הוויאגרה הוא שלבעיית הזקפה ולטיפול בה יש מנגנונים פשוטים ומובנים, ואילו בעיית החשק בנשים מורכבת. פירוש הדבר הוא שאצל גברים התרופה הביאה לשיפור אובייקטיבי, כלומר תגובה פיזיולוגית פשוטה, בעוד שבנשים היעילות הוסקה לפי שאלונים סובייקטיביים שבהם הן התבקשו לדרג את עוצמת החשק ואת מידת המצוקה והקושי הנלווים לבעיה.

נוסף על כך, התרופה אושרה רק לנשים בגיל הפוריות, למרות העובדה שהבעיה שכיחה גם בקרב נשים לאחר הפסקת הווסת. היא אסורה לשימוש בנשים בעלות יתר לחץ דם לא מבוקר או הפרעות לב, והמינון המקסימלי שלה הוא שמונה מנות בחודש.

התרופה החדשה אכן מייצגת שינוי בתפיסה לגבי בעיות חשק של נשים, והיא יכולה להציע פתרון לנשים מסוימות. אלא שזו אינה פריצת דרך דרמטית כפי שהיתה הוויאגרה בעבור גברים, והשיח בנושא נותר מועט ומוכוון גברים בעיקר. יש לקוות שבעתיד הקרוב יפותחו תרופות פשוטות יותר, נסבלות יותר ויעילות יותר שיפתרו בעיה שלא נעים לדבר עליה אבל אי אפשר להתעלם ממנה.

המשך לקרוא

גוף ונפש

מחקר: נשים עובדות מאבדות פחות זיכרון

Published

on

מחקר חדש בלוס אנג'לס, שבחן את הזיכרון של יותר מ-6,000 נשים במשך יותר מ- 20שנה, מצא כי קצב הידרדרות הזיכרון של נשים שלא עבדו היה מהיר ב-61 אחוז בהשוואה לנשים עם עבודה בשכר

מחקר חדש שבוצע במחלקה לבריאות הציבור באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס, גילה כי עבודה בשכר תורמת לשמירה על הזיכרון והיכולות הקוגניטיביות בקרב נשים.

המחקר, אשר הוצג החודש בכנס איגוד האלצהיימר העולמי, סקר 6,385 נשים אשר נולדו בין השנים 1935 ל-1956. הנשים השיבו על שאלונים בהם הן נדרשו להשיב האם הן נשואות, אימהות לילדים וכן האם הן עובדות.

הנשים סווגו לחמש קבוצות: נשים עובדות שאינן אימהות, נשים נשואות בעלות עבודה, אימהות לא נשואות בעלות עבודה, אימהות רווקות בעלות עבודה, אימהות רווקות ללא עבודה ואימהות נשואות ללא עבודה.

בין השנים 1995 ל-2016 עברו הנשים אחת לשנתיים בדיקות לבחינת הזיכרון. החוקרים מקליפורניה לא גילו הבדלים משמעותיים בין קבוצות הנשים כשהן היו בשנות ה-50 לחייהן, אך מעל גיל 60 החלו החוקרים להבחין בהבדלים בין הקבוצות.

קצב הידרדרות הזיכרון בקרב נשים ללא עבודה היה המהיר ביותר, בעוד שבקבוצות הנשים העובדות מחוץ לבית בשכר, הידרדרות הזיכרון הייתה האיטית ביותר, ללא חשיבות האם הן היו אימהות או לא.

״קצב הידרדרות הזיכרון של נשים אשר לא היו חלק ממעגל העבודה היה קצת יותר מכפול בהשוואה לנשים שעבדו", מציינת ד"ר אליזבת רוז מיידה, מעורכות המחקר. בין הגילאים 60 עד 70, קצב הידרדרות של נשים שלא עבדו מחוץ לבית היה מהיר ב- 61%בהשוואה לנשים שעבדו.

ההבדלים החדים ביותר נרשמו בין קבוצת הנשים הרווקות. נשים רווקות ללא עבודה חוו הידרדרות מהירה ב-83% בהשוואה לנשים רווקות עם עבודה. החוקרים לא זיהו הבדלים בבחינות הזיכרון של נשים שעבדות באופן עקבי בעבודה לעומת נשים שלקחו הפסקה לאחר הלידה וחזרו למעגל העבודה.

״אלו ממצאים מאוד מעניינים", הוסיפה החוקרת מאוניברסיטת קליפורניה, "אך המנגנון של היתרונות הקוגניטיביים של עבודה לא ברורים. הגירוי הקוגניטיבי, שמירה על קשרים חברתיים בסביבת העבודה וגם היתרונות הכלכליים של עבודה בשכר, כנראה שכל אלו תורמים לשימור היכולות השכליות".

היא מסכמת ואומרת כי "המחקר בחן את השפעת העבודה בשכר על היכולות הקוגניטיביות, אבל עבודה איננה הדרך היחידה לגרות את המוח. המחקר שופך אור על הבריאות הקוגניטיבית של האישה, אבל דרושים עוד מחקרים עד שנצליח להבין מה המשמעות של הממצאים".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות