Connect with us

מצב הרוח

נגמלים ביחד

Published

on

לכבוד השנה החדשה החלטנו, בנות הבית ואני, שהגיע הזמן לגמול גם את הגברת הראשונה מעישון סיגריות

מאת: יאיר ניצני

לפני הכל, גילוי נאות. אני לא שונא מעשנים. כמה מחבריי הטובים ביותר הם חברים של פיליפ מוריס, וגם אני עישנתי עד לפני כמה שנים. מאז נגמלתי, אבל אני יודע בדיוק מה עובר על המעשנים, כמה הם נהנים, כמה הם מספרים לכולם ולעצמם שהם נהנים, ואיך בבוקר, במיטה, עם בוא המוחטות, השיעולים והבגדים המסריחים, הם נשבעים שלא ייגעו יותר בסיגריה – הבטחה שמחזיקה לפחות שלוש דקות עד הסיגריה הראשונה עם הקפה של הבוקר.

כשהיינו ילדים עוד לא שמעו על נזקי העישון. בסרטים הביתיים הישנים אפשר לראות הורים עם סיגריה בזווית הפה כשהם עושים קוקו לילדה, מכינים את הילד לבית הספר או חוגגים לו יום הולדת, שלכבודו הם מעניקים לו את הזכות להיות מעשן פסיבי. איפה לא עישנו אז? בקולנוע, במוניות, במעלית, במסעדות, במטוסים, באוטובוסים (לא רק הנוסעים, גם הנהג). נדמה לי שהסיבה היחידה שלא עישנו אז גם בחדרי לידה היא שהגברים פשוט לא טרחו להגיע לשם, וחיכו שהאישה תעשה את הקסם שלה עם חבל הטבור בפאב בקצה השני של העיר.

אני זוכר את הסיגריות הראשונות שלי בגיל הנעורים. את החבר׳ה המגניבים שעישנו מחוץ לבית הספר ליד הקיוסק, יחד עם המורים שלא הצליחו להתאפק. לא ממש ידענו לקחת לריאות, אבל עשינו את כל הפוזות הנכונות, כולל להחזיק את הסיגריה ולאפר באובססיביות (גם כשאין מה), להפריח טבעות לאוויר כאילו אנחנו עומדים לפני קריירה בתחום הקוסמות, ובעיקר לעשות המון דאווין על הבנות.

הסיגריות מגדירות אותך. גברות חסודות ואלגנטיות יעשנו סיגריות דקות בטעם מנטה. אם אתה ״מרלבורו מן״ אדום – אתה קשוח, מחוספס ובעל ריאות חזקות. אם אתה מעשן ״נובלס״ כנראה היית בגרעין נח״ל, או שאתה איזה פריק שמתגעגע לישראל היפה של פעם, שבה חבר היה חבר ולסיגריות היה טעם של לול תרנגולות.

אם אתה מעשן ״אירופה״ אתה מאלה שמעדיפים לסבול בעישון, כדי שלא יבקשו מהם לעולם סיגריה או בקיצור, הקשר שלך לאירופה זה שאתה קמצן כמו סקוטי. אם אתה מעשן ״כאמל״, כנראה בקרוב השיניים שלך יצהיבו ותיראה כמו הגמל המחייך על הקופסה. ואם אתה מגלגל – כנראה יש לך עודף זמן פנוי, וגם היית טוב ברפיה בקייטנת יצירה בקיץ.

אחרי שנים של סיגריות, שיעולים ובגדים מסריחים, נסעתי עם חבר למומחה לגמילה בכפר סבא. הגומל לחש לנו לחשים, ליטף לנו את הראשים וביקש מאיתנו להחזיק אבנים אנרגטיות. זה עלה הרבה כסף, ואולי בגלל זה אני לא מעשן עד היום. החבר שלי, שיש לו פחות סנטימנטים לכסף, עישן כבר בנסיעה חזרה.

לאחרונה החלטנו, בנות הבית ואני, שהגיע הזמן לגמול גם את הגברת הראשונה. היא אמנם לא מעשנת כבדה, אלא מהמעצבנים האלה שיכולים לעשן שלוש־ארבע סיגריות ביום בלי להתמכר, ויכולים גם לא לעשן בכלל. אבל עם כל הכבוד, הריח לא משהו, וגם הסיכוי שהיא תחטוף איזו מחלה לא נראה לנו כמו רעיון טוב, אז התחלנו להציק לה מכל עבר. סיפרנו לה שאנחנו סובלים, תלינו שלטים, עשינו לה פנטומימה של בית קברות, החבאנו את הסיגריות, אבל כלום לא עזר. מה ששבר אותה סופית היה אירוע חברתי, שבו היא הדליקה סיגריה, ובחורה שצעירה ממנה בעשור הסתובבה אליה במבט זעוף ואמרה ״נתקעת בשנות ה־80?״ רעייתי נעלבה עד עמקי נשמתה, וגם הבינה את הסאבטקסט, שהוא ״בעוד רגע גם תשלחי מכתב ל׳מעריב לנוער׳ שאת מעוניינת להחליף פוסטרים של סמנתה פוקס תמורת העטיפה למחברת של דוראן דוראן״.

למחרת היא הלכה לגמילה. שם הראו לה כמה מגוחכים כל התירוצים של המעשנים. כולם מסבירים למדריך שהם יכולים להפסיק ברגע שירצו, שהם עושים את זה כי הם פשוט נורא נהנים, שזה במקום לאכול, שהם פשוט לא יכולים ליהנות מקפה בלי סיגריה, שזה כיף אחרי האוכל או אחרי סקס, ועוד ועוד.

המדריך הסביר שבלי קשר לבריאות, למחיר ולהרזיה, הם פשוט מכורים להרגל, וכל השאר זה תירוצים דביליים. שינסו קפה בלי סיגריה, ושיסבירו לו מה בדיוק כיף בלצאת החוצה ביום חורף גשום כדי לעשן סיגריה מתחת למטרייה, בזמן ששאר החברים יושבים בכיף במסעדה החמימה, צוחקים, נהנים וגומרים לך את הגולאש.

נגמלים מספרים שאחת החוויות הדרמטיות בקורס היא טקס הפרידה מהסיגריות, שבו אתה אמור לזרוק את הקופסה לפח גם אם היא חצי מלאה. המסקנה המתבקשת מכך היא שכדאי להקים פיצוצייה לממכר סיגריות ליד מכון הגמילה. הנגמלים ירכשו שם את הקופסה האחרונה לפני הגמילה, ובנוסף, אתה יכול להגיע להסדר עם מכון הגמילה, שבו תתחייב לרוקן להם את הפחים פעמיים ביום, וכך לקבל את רוב הסיגריות שמכרת בחזרה ולמכור אותן שוב כבודדות.

החיים בלי סיגריות טובים, אבל אני מסכים שקשה למצוא תחליף לסיגריה שאחרי. עם כל הכבוד, זה לא נראה טוב להוציא גזר אחרי סקס, או לשאול את הפרטנרית אם יש לה מטען לסיגריה אלקטרונית.

בזמנו ניסו להסביר למעשנים כמה כסף הם מפסידים מקניית סיגריות במהלך חייהם. אבל גם להסבר הזה יש חולשה מסוימת. על פי אותו היגיון, עכשיו, כשאנחנו יודעים כמה הילדים שלנו עולים לנו מדי חודש, היינו אמורים להיגמל גם מהם.

מה שחשוד במכוני גמילה הוא העובדה שבמקרים רבים מתקיימים באותו מקום גם קורסים להרזיה. תסכימו איתי שיש פה ניגוד אינטרסים. גומלים אותך מסיגריות כדי שתתמכר במקומן לאוכל, ואז תירשם אצלם גם לקורס ההרזיה שבדלת ממול, שכדי להצליח בו תחזור לעשן.

אבל עם כל הבעיות של מכוני הגמילה, זה כלום לעומת ההשפלות שמולן ניצב מי שממשיך לעשן. המקום הנורא והנמוך מכל הוא פינת העישון בשדה התעופה, שהוא בעצם כלוב אטום ואפוף עשן, שבו נדחסים האנשים שחייבים לתדלק לפני הטיסה לניו יורק בתנאים שלא עומדים בשום סעיף של אמנת ז׳נבה. כדי להשלים את ההשפלה דאגו שהכלוב יהיה שקוף, כך שכולם מסביב יוכלו לראות אותך ברגע השפל, ולא תישאר לך שום אפשרות אלא להודות בפני עצמך שאתה מכור. אחרי ששהית באחד הכלובים הללו יש לך גם הצדקה להתנהג מאוחר יותר בטיסה כמו קוף, לדרוש שוקולד בצעקות ולקלל את הדיילים.

אתם שואלים מה עלה בגורל הגמילה של הגברת הראשונה? ובכן, עברו שלושה שבועות מיום ההפסקה, ומאז לא נרשמו דרמות מיוחדות. היא מריחה נפלא, וגם חוש הריח חזר אליה, אם כי בינינו באוגוסט של ישראל, ועם השימוש הלא מספיק תכוף של האוכלוסייה בדאודורנט, חוש ריח זה לא משהו שאתה רוצה לחדד.

יאיר ניצני הוא בעל טור במוסף סוף השבוע של ״ישראל היום״. נשוי ואב לשלוש, חבר בלהקת תיסלם מ- 1980וחובב מזון עתיר קלוריות. מגיש בטלוויזיה וברדיו, מרצה ועורך טקסי חתונה אזרחיים. לטורים נוספים:www.yairnitzani.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות