Connect with us

טוב לדעת

נאה דורש, (לא) נאה מקיים

Published

on

מסתבר שזילות השואה לא פסחה גם על מרכז שמעון ויזנטל והמוזיאון לסובלנות שלו

שמו של מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג׳לס יצא למרחקים. ממול משרדי המרכז, המוגנים היטב, בשדרות פיקו שבעיר המלאכים, נמצא מוזיאון הסובלנות, שלוחה של המרכז אך ישות עצמאית מבחינת איסוף כספים.

הרב מרווין הייר העומד בראש המרכז היה היהודי היחיד בין אנשי הדת שהתכבדו לשאת תפילה בעת השבעתו של הנשיא טרמפ לקדנציה הראשונה של נשיאותו. שמו ידוע ומכובד בעולם כולו, מהוותיקן והאפיפיור, דרך ארופה למזרח הרחוק, חצי הכדור הדרומי וחזרה בואך למפרץ הפרסי.

איראן טוענת (ואף הוכיחה בכנס מדעי ואחריו בתחרויות בינלאומיות של קריקטורות) שהשואה לא היתה ולא נבראה, מזימה ציונית ותו לא. לפיכך, קל להבין שהיחסים בין איראן לבין מרכז ויזנטל אינם שפירים. אך מדינות אחרות במפרץ תומכות במרכז ואף מארחות באופן קבוע את התורמים הגדולים שלו (בזמני אירוח אלו מטיסים מטבח כשר, מוצרי מזון כשרים ושף עם צוות מלוס אנג׳לס). בשנה הבאה יפתח בירושלים הבירה לאחר מאבק שהגיע עד בית המשפט העליון בארץ והוצאה של עשרות מיליוני דולרים – מרכז הסובלנות בקול תרועה רבה.

בהיררכיית מרכז ויזנטל, מתחת לרב הייר, נמצא (דמוי) רב אלוף, הרב אברהם קופר, המנהל את המקום ביד ברזל. מהלך שנים אני מכיר את הרב קופר, והוא אינו איש שקל להסתדר אתו (מבחינת לבביות וחום אנושי) כלל ועיקר. עם זאת, תמציתו חיובית ביותר, ופעם אחר פעם מהלך השנים הוא הוכיח את עצמו. כיון שעם כל יום שחולף, אף אחד לא נעשה צעיר יותר, נשאלת השאלה מי מיועד להנהיג ולנהל את הארגון עם תום כהונתם של הרב הייר (דמות המכון) והרב קופר (מנהלו בפועל). האם יש מי שיכנס לנעליהם ויצליח גם להמשיך לגייס כספים בשמונה ספרות מדי שנה בשנה?

אתגר נוסף הוא שפעילות חשובה עד מאד של המוזיאון הוא עדויות הניצולים בפני אלפי ועשרות אלפי המבקרים. אך הניצולים – כמונו – הולכים ומתבגרים – ורובם כבר בשנות התשעים לחייהם. בקרוב יהיה מוזיאון אך לא ישארו עדים חיים לזוועות ולאותה תקופה בין האחד בספטמבר, 1939, והשמונה במאי, 1945.

כבר בימינו אלו – בהם האנטישמיות עולה לגבהים חדשים באנרגיה מחודשת ובהתמדה ועקביות – אנחנו עדים לנתק המוחלט בין זכרון השואה לאותם ניצולי השואה. מחד, אנחנו מופיעים לטקסים ועצרות, מאידך לא נתעכב ולו לדקה להושיט יד לניצול, להתענין בשלומו, לבוא לבקר. מדוע? כיון שהניצולים זקנים, רובם כבר לא עצמאיים, וקשה להם לדבר, קשה להם לקום או לשבת או לזוז, ולנו פשוט אין סבלנות וגם אין עניין. לנסוע לטייל באחד מ״מסעות החיים״ – כן! נצטלם ונדאג שהתמונה תופיע בעתון – דברים העוסקים בנו במקום בניצולים. לבוא לבקר שכן גלמוד או ניצולה שנשכחה בבית אבות מוזנח – לא!

באופן דומה גם הממסד: ועדת התביעות בנויה מפקידים-טפילים, והכספים שאמורים היו לניצולים מבוזבזים על משכורות ונלוות לכל החיים; חבל רק שהם לא מגיעים ליעדם – לניצולים. (מן הראוי להזכיר את שקרה בועדת התביעות בניו יורק והשחיתות שם והמעל בכספים בסכומים אדירים.) בכנסת ישראל מאוד מודאגים מהניצולים, שכה רבים מהם על סף רעב. חבל רק שאותה ״דאגה״ ו״התענינות״ החלו כה מאוחר, כשהבושה היתה כה גדולה שלא ניתן היה להסתירה יותר. כמה קל להתעלם מהניצולים, לשכוח שהם קיימים ולחיות את חיינו. כן, נופיע כאן לטקס, שם לסרט, נמחה דמעה, נעמוד חנוקים, נבטיח קבל עם ועדה ״לא עוד״ ונשמח שיש לנו את מדינת ישראל. כה שמחים אנו, שבחורים ובחורות וזוגות צעירים ששים לעבור לברלין ולערים אחרות בגרמניה, המפתות את הדור הצעיר מהארץ לעבור אליהן.

בהתאם למעמדו ולאופיו, הרב קופר משמש כשופר כשצריך לצאת למתקפה. מאמריו מופיעים באמצעי התקשורת המובילים בעולם. במאמר דיעה שפורסם במחצית יוני, 2019, הרב קופר (בשיתוף כתיבה עם היסטוריון העובד עם המכון) טען: "מותר להעביר ביקורת על מרכזי המעצר (של מהגרים בלתי חוקיים העוברים את הגבול ממכסיקו לארה״ב) – אך הפסיקו לקרוא להם ׳מחנות ריכוז'". לפי הגישה הרווחת היום בארה״ב, קל מאד להשוות כל דבר לשואה, דבר הגורם לזילות השואה.

אך בואו נראה מה קורה תחת אפו ממש של הרב קופר, במוזיאון הסובלנות הנמצא מרחק מעבר חציה אחד ממשרדו המשקיף על המוזיאון. האם קריאתו של הרב קופר עומדת במבחן המציאות? מסתבר שלא בדיוק. במוזיאון הסובלנות מן הראוי לנסות לגשר על תהום השנאה שנפערה בארה״ב.

לא הכל אשמת הנשיא תתארו לעצמכם, רעידות אדמה, המבול וכיו״ב לא היו תוצאה של מעשיו של הנשיא האמריקאי), ודברים שהוא ירש (כמו ״מכלאות״ ודרכי התנהלות כלפי מהגרים בלתי חוקיים שנתפסו עת הם מנסים לחצות את הגבול) אינם תוצר ישיר של נשיאותו. הדמוקרטים מסרבים לתקצב ולשתף פעולה, אך הנשיא אשם. תהליכים ונוהלים שנקבעו ע״י ממשל הנשיא אובמה או שהיו נהוגים אז לא זכו לביקורת, אך עתה הם מיוחסים אך ורק לנשיא טרמפ אותו יש להרחיק לאלתר ולצמיתות.

אנו חיים היום בעולם (כאן בארה״ב) שברגע ששמו של הנשיא מוזכר, או המילה ״מהגרים״ או ״חומה״ או ״מרכזי כליאה״ הכל מתקשר לעיסה אחת המעלה ריח בואש רע במיוחד. לאותו ניחוח דוחה מוסיפים המהדרים את ההאשמה ״מחנות ריכוז״ והנה תוצר לתפארת. יותר מזה כבר אי אפשר.

ובכן במרכז ויזנטל, בין כל שאר הפעילויות, העלו הצגה חדשה – ״אנה״ (הסתכלות חדשה בסיפורה של אנה פרנק). תשעה שחקנים מקצועיים שמשך 85 דקות (ללא הפסקה) גורמים לך לשבת על קצה הכסא ולהתרגש. הסיפור הופך למובן, למעניין, לדבר שכולנו יכולים להקשר אליו. ובסיום, עת שתי האחיות הוזות בשל מחלת הטיפוס שתביא למותן, האחת חושבת שהיא בקפה בפריז והשניה בפלסטין, קוטפת תפוזים מהעץ, בחום היום, ואוכלת אותם, אנחנו חושבים כמובן על המסר עיקרי של המחזה כולו ״מי שמציל נפש אחת".

כך חוזרים להם השחקנים כולם, עת אנו מוחאים כפים, ומתקדם שחקן צעיר, יפני-אמריקאי, ששיחק את פיטר, ואומר – כחוזר על המוטו – ש״מי שמציל נפש אחת״ וממשיך: ״הכנו לכם דף נייר בתוכניה שבידכם, ובה הדרך הפשוטה ביותר לעזור ולהציל את חייהם של הפליטים והילדים בגבול בטקסס".

הוא אומר, ואנחנו פותחים את התוכניה ומסתכלים בדמותו של שמעון ויזנטל וקוראים את הציטטות של דבריו: ״כשנגיע לעולם הבא ונפגוש את כל מיליוני היהודים שנספו במחנות והם ישאלו אותנו ׳מה עשיתם אתם׳, יהיו הרבה תשובות. אבל לי תהיה הזכות להגיד להם ׳לא שכחתי אתכם אף פעם.׳״ הכל מתקשר, הכל נהייה מובן.

השחקן לא צריך היה להוסיף: ״כי הם (הילדים שהופרדו מהוריהם, ממש כמו כאן בהצגה) גוועים ברעב, וחיים במכלאות שהן בדיוק כמו באותו מחנה השמדה בה היתה אנה ואחותה המבוגרת". הוא לא היה צריך להוסיף, כי כל אמריקאי היום יודע שזו בדיוק המציאות, ושהנשיא טראמפ נושא באחריות הבלעדית, הוא ורק הוא אשם, ועלינו ״להציל נפש אחת״ בכדי להציל את העולם כולו, ובכדי לעשות זאת, הם (השחקנים) כבר עשו את העבודה, כל שעלינו לעשות הוא לתרום.

כשכובד ההצגה כמו גם המקום – מכון ויזנטל והמוזיאון לסובלנות – כמו גם זוועות השואה אותן חווינו (למרות שלא במישרין) בשעה וחצי האחרונות, הרי שה״ידע״ מתקשר ל״עובדות״ ול״חשיבות העשיה״. וכך אנו יוצאים נסערים, נחושים לעשות מעשה, לתקן
את העולם ולהציל נפשות.

הו-ריי למכון ויזנטל. ואולי המכון לא יודע בדיוק את מה שהחליטו השחקנים לעשות? כנראה שלא נדע, שכן הרב קופר העדיף שלא לענות. אולי חשב שתחלוף הסערה. ראו איך במחי יד, נמחקה ההצגה כלא היתה. איך אותם מאמרי דיעה של הרב קופר מתגמדים מול המציאות. עד כמה קל להגיד לאחרים ״אל תשווו", אך ההמשך הוא ״רק בואו אלי הביתה, שם יגידו לכם אנשי (הלא הוא הרמטכ״ל של הארגון) את אותו הדבר אליו התנגדתי".

בושה.

מסתבר שזילות השואה לא פסחה גם על מרכז שמעון ויזנטל והמוזיאון לסובלנות שלו.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

טוב לדעת

תופתעו: מהו השם הפופולרי לכלב בישראל?

Published

on

ישראלים אוהבים כלבים. בין אם מדובר בכלב משפחתי, כלב המוחזק בחצר ושומר על הבית או כלב של רווקים ורווקות תל אביביים שניתן להתכרבל עימו מתחת לשמיכה בימים סגריריים, לא מעטים הם ההולכים על ארבע במשקי הבית בישראל. 

המרכז הארצי לרישום כלבים במשרד החקלאות פירסם כמה נתונים מעניינים על שמות הכלבים הפופולריים ביותר, מספר הכלבים ובאיזו עיר הם נפוצים ביותר. על פי נתוני המרכז נשמרת בקרב הציבור העדפה קלה לכלבים זכרים. ממוצע גיל הכלבים עומד על 6.4 שנים. בשנה האחרונה נוספו  54,675 כלבים חדשים, מתוכם: במקום הראשון שיצו עם 3,515 גורים חדשים (התופסים את המקום הראשון גם במדד הפופולאריות). את המקום השני תופסים כלבי הפומרניאן עם 2,850 כלבים חדשים, ובמקום השלישי רועה גרמני, עם 1,885 כלבים חדשים. במקום הרביעי, והלא פחות מכובד, ממוקמים כלבי המלטז עם 1,571 כלבים חדשים.    

ומהם השמות הפופולאריים לשנת 2019? מנתוני המאגר עולה כי השמות הפופולריים ביותר לכלבים בישראל הם לולה לנקבות ולואי לזכרים. שמות פופולריים נוספים הם: מיקה, לונה, טופי, בל, מוקה ולוסי לנקבות, וטוי, ג'וני, שוקו, לאקי, סימבה ומקס לזכרים. מהם השמות המקוריים לשנת 2019? אבנית, אף חד, בייבי דול, ביסקיוויט, ביקיני, בן-אל, בת שרה, האצ'בק, הימאלאיה, מוסקבה, מידברן, מטבוחה ונחושת.    

מבין הכלבים הגזעיים, הגזע הפופולרי ביותר בקרב ציבור בעלי הכלבים הוא השיצו. למקום השני הגיע גזע הפקינז, ובמקום השלישי הרועה גרמני. במקומות הרביעי והחמישי ממוקמים הלברדור והפינצ'ר. גם השנה תל אביב נמצאת בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל. למקום השני הגיעה ראשון לציון, במקום השלישי התברגה העיר חיפה, באר שבע ממוקמת במקום הרביעי וירושלים במקום החמישי.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות