Connect with us

חדשות ואקטואליה

משפט נתניהו: מטען נפץ חברתי

Published

on

בתוך האולם שרר שקט מאופק, אבל בחוץ להטו הרוחות * אינני יודע מי אשם ומי חף מפשע, אבל משפט נתניהו מסוכן לחברה הישראלית

הנאשמים באולם בית המשפט בירושלים

הם ישבו כשגבם אל המצלמה. ראשון מימין, העורף של המו"ל של המדינה נוני מוזס. שני מימין, הגו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. שלישי מימין, עורך הדין של ראש הממשלה, מיכה פטמן. ראשונה משמאל, רעמת השיער הלבן של הטייקון לשעבר שאול אלוביץ'. שנייה משמאל, גלימת השחור של התובעת הראשית עורכת הדין ליאת בן־ארי. מעבר להם קצרנית צעירה בשיער חום ופקיד צעיר בחולצת טריקו. והפודיום הנישא של המשפט. הבימה של הצדק. עליה – כשפניהם עטויות המסכות אל המצלמות – הנשיאה פלדמן־פרידמן, השופט בר־עם והשופט שחם. ושני חלונות שעליהם תריסי פלסטיק בנאליים. דגל ישראל. סמל מדינת ישראל.

בית המשפט המחוזי ירושלים שוכן בבניין אבן ערבי מהודר בעל אכסדרה נאה וגרם מדרגות נאה ורצפות־יקר. אבל אולמות המשפט עצמם מרוהטים בריהוט משרדי סטנדרטי שיכול היה להיות גם ריהוט בית ספר. כך שכאשר הצלמים יוצאים והדיון מתחיל, ראש הממשלה היושב על ספסל עץ בהיר נראה כתלמיד נזוף אשר נכנס לראשונה לכיתת הלימוד של המורה פלדמן־פרידמן, אשר מנהלת את שיעור הצניעות ביובש ענייני ומקצועי. הנאשם קרא את כתב האישום והבין אותו? הנאשם עומד: כן. והנאשם יושב. שקט, זקוף קומה. רגל ימין על רגל שמאל. ורק תנועותיה הקלות של נעל ימין, שחורה ומצוחצחת, מסגירות את סערת הרגשות שהוא כובש בתוכו. מתבונן שמאלה בפנים עטויות מסכה אל הקטגורית. מתבונן ימינה אל הסנגור. מקשיב לדו־שיח המייגע על ההיקף האדיר של חומר החקירה וחומר הראיות. מי היה מאמין שכך יקרה. גם מי שרואה שכך קורה, מתקשה להאמין.

אבל נתניהו עצמו האמין. בדיוק לפני עשרים ואחת שנים באתי לבקרו במעון הרשמי בבלפור. ימים אחדים אחרי תבוסתו בבחירות 99', הוא היה בודד ואומלל. במכנסי החליפה שלו היה נקב קטן. והוא ביטא חרדה גדולה לעתידו הכלכלי והאישי. במובן מסוים לא הופתעתי. לנתניהו מעולם לא היה אמון בצבא, במשטרה, בפרקליטות ובשירות המדינה. גם כשעמד בראש המדינה תמיד ראה עצמו כמנהיג המהפכה. ותמיד חשש שבנקודת זמן כלשהי האליטות הישנות ימחצו אותו. אבל באותו יום קיץ מר של קץ כהונתו הראשונה הוא ממש פחד מרדיפה, מכליאה, מגולאגים. הקשבתי נדהם. חשבתי שכאב המפלה העביר את ראש הממשלה היוצא על דעתו. אבל כעבור ארבעה חודשים באה לעולם פרשת עמדי. מתנות, הובלות, כל הג'אז הזה. ופתאום גם אני הבנתי שהרדוף גם נרדף. שפעם אחר פעם טופלים עליו האשמות קטנוניות. פעם אחר פעם מיישמים עליו מוסר כפול. אוכפים עליו אכיפה בררנית.

בעד: תומכי נתניהו מחוץ לבית המשפט

נתניהו התגבר על כל אלה. חזר לזירה, חזר לעוצמה, חזר לבלפור. הגיע אל מעמד עוצמתי שכמוהו לא היה בארץ לשום בן אנוש מאז דוד בן־גוריון. אבל אז, ברגע השיא, אחרי הניצחון המכריע של 2015, פתאום פרשה 1000. ופרשה 2000. ופרשה 4000. אשר עכשיו מגיעות אל בימת הצדק המוגבהת של אולם 317.

הכול מתכנס כאן. ראש הממשלה, המו"ל של המדינה, התביעה הכללית. אבל לא פחות מכך עמיתיי היושבים סביב שולחנות עגולים ברחבה הפנימית שבקומה שתיים: אורי לוי ותמר אלמוג בשולחן 11, עמית סגל וגיא פלג בשולחן 12, ברוך קרא ואביעד גליקמן בשולחן 13. בן כספית, אורי משגב, בן־דרור ימיני, אטילה שומפלבי. עשרות כתבים צעירים וותיקים של ארגוני החדשות הישראליים. כל אלה אשר סיפרו לנו את הסיפור הגדול בשנים האחרונות. וכל אלה אשר מסקרים גם כעת את הגלגול הדרמטי ביותר של המערכה הגדולה על השליטה במדינה. האליטה הפוליטית, האליטה המשפטית והאליטה התקשורתית אוחזות זו בזו ואוחזות זו את זו בשלוש הקומות של בית האבן המהודר ברחוב צלאח א־דין.

אבל בחלונות העם. או חצי העם. קרוב לאלף בני אדם המצטופפים בפינה של רחוב אבן אבו־טאלב ומשמיעים את קולו של חצי עם. אשר לא מאמין עוד באליטה המשפטית. ולא מאמין עוד באליטה התקשורתית. ורואה במצודות החוק הגדולות של צלאח א־דין בסטיליות של דיכוי. רואה בכלי התקשורת מנגנון כפייה של עריצות ישנה ושנואה. ורואה בנתניהו גם קיסר אהוב וגם קדוש מעונה. גם מגן ישראל וגם דרייפוס. צלוב. על כן הוא מתגודד כאן. בכאב קורע לב. ועל כן הוא קורא כאן קריאה וקורע קריעה. והשאגה הגדולה העולה ממנו חודרת את סורגי הברזל ואת החלונות האטומים של היכל המשפט: בי־בי. מלך ישראל. חי חי וקיים. בי־בי. מלך ישראל. חי חי וקיים.

וביבי אכן חי. ואכן קיים. אבל לא כמלך הוא יושב בפניה של כבוד הנשיאה ושני חבריה המלומדים, אלא כאחד האדם הנאשם בפלילים. שוחד, מרמה, הפרת אמונים. ראש הממשלה המכהן הראשון אשר יושב על ספסל הנאשמים. ראש הרשות המבצעת הראשון אשר נשפט בידי הרשות השופטת. ראש המדינה הראשון בעולם המערבי אשר עומד לדין בהליך פלילי. אבל המשפט־שלא־היה־כמוהו מתנהל בשקט מנומס ומאופק ואפרורי. בזה אחר זה טוענים עורכי הדין של הנאשמים את טענותיהם (לקבל זמן, לקבל חומר, להורות לעדי התביעה לא להתראיין). ועורכת הדין של המדינה עונה על טענותיהם (היה זמן, החומר מסודר, תינתן הוראה לעדי התביעה לא להתראיין). ואילו כבוד הנשיאה פלדמן־פרידמן מתערבת במשורה, במידה, באופן נעים למדי. כמו לא היתה סערה נוראה בחוץ. כמו אין סערה נוראה גם כאן, בין כתליו הדוממים של בית הדין.

נגד: מפגיני הדגלים השחורים בתל אביב

בעוד עמיתיי החרוצים רושמים כל מילה ומצייצים כל ציוץ, אני נשען לאחור ומנסה לפענח את התמונה הגדולה הניבטת אליי מתוך המסך המלבני שאליו המצלמה מזרימה את צילומיה. חליפתו ההדורה של נתניהו, שער השיבה המוכר, מסכת הקורונה הירקרקה הצמודה לפנים. והישיבה השקטה־מתוחה שלו בפני בית הדין שעות אחדות אחרי ישיבת העבודה הראשונה של ממשלת האחדות שהקים. המעמד הטרגי הזה כמעט שלושה חודשים אחרי ש־2.3 מיליון ישראלים העניקו לו שוב את קולותיהם.

במפלס האחד, מה שמתחיל כאן כעת הוא משפט נתניהו. האם ראש הממשלה הוא עבריין מושחת או קורבן נרדף? האם שורה של מעשים בלתי ראויים שעשה אכן חוצים את הרף הפלילי והופכים לעבירות פליליות אשר העונש על אחדות מהן הוא מאסר?

במפלס השני, מה שמתחיל כאן הוא משפט המשפט. האם המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה מנהלים מסע ציד נגד מנהיג לאומי נבחר? האם הם מפעילים נגדו אכיפה בררנית? והאם מה שמניע אותם הוא רדיפת צדק או רדיפה פוליטית ואישית?

במפלס השלישי, מה שמתחיל כאן הוא משפט הרשויות. האם הרשות השופטת בישראל אכן משתמשת בעוצמתו של מנגנון אכיפת החוק כדי להכפיף למרותה את הרשות הנבחרת והרשות המבצעת? האם המשטרה והפרקליטות היו לפלוגות האגרוף שלה?

במפלס הרביעי, מה שמתחיל כאן הוא משפט ההגמוניה. האם ישראל הראשונה מנצלת את העובדה שהמערכת המשפטית עדיין נמצאת בשליטתה, כדי לחסום את ישראל השנייה ולדכא את ישראל השנייה? האם היא מנסה לסלק את מנהיג העם מן הדרך כדי לכפות על החברה הישראלית את ערכיה ואת השקפת עולמה?

במפלס החמישי, מה שמתחיל כאן הוא משפט הדמוקרטיה. האם מופע האימים של נתניהו (ועוטי המסכות) בטרם נכנס לאולם המשפט, היה תחילתה של מעין הפיכה שלטונית? האם יש היום בימין הקיצוני כוחות די חזקים המבקשים להחריב את הדמוקרטיה הליברלית הישראלית? והאם הדרמה סוחטת הרגשות ומעוררת היצרים של משפט נתניהו תאפשר לאותם כוחות לשנות באופן סופי את פניה של המדינה היהודית־דמוקרטית?

השופטת פלדמן־פרידמן מעלה שאלה: האם בחלק מהדיונים הבאים אפשר יהיה לוותר על נוכחות הנאשמים ולהסתפק בבאי כוחם? עורך הדין פטמן עונה: ראש הממשלה יכבד כל החלטה של בית המשפט. ואחרי אי־אלו חילופי דברים על משפט ועל הקרקס התקשורתי, שלושת שופטי ההרכב קמים ויוצאים. גם נתניהו קם ויוצא. כך שבקומה השנייה פתאום אנטי־קליימקס. השרים שעשו את שלהם יורדים בגרם המדרגות הנאה. המאבטחים מפרקים את התקני הביטחון. ואילו הפרשנים עדיין מנסים לזקק תובנות. ליד השולחנות העגולים של שלושה ערוצים ואתר חדשות אחד, עיתונאים מראיינים עיתונאים על משפט העיתונות הגדול. מעגל סגור. מעגל מאוד סגור.

אבל בחוץ, בפינת רחוב אבן אבו־טאלב, האנשים החיים מחוץ למעגל עדיין מתגודדים. הגברים והנשים החשים שהמעגל מדיר אותם ורומס אותם עדיין מוחים. בדגלי המדינה ובשירי ליכוד ובתצלומי נתניהו, הישראלים שלא הוכנסו פנימה מקיימים מעין פסטיבל רחוב ססגוני ורגשי ועסיסי השובה את ליבי. מי שמאמין לא מפחד. ולנו יש את מלך העולם. והוא שומר עלינו מכולם. אבל גם בתוך מסיבת המחאה הזאת יש שני זרמים שונים. מצד אחד השלט המצמרר המלביש את היועץ המשפטי לממשלה בחליפת אסיר כתומה. ומצד שני השלטים המרגשים של כבוד בית המשפט, נתניהו לא לבד. לא לבד. ודרייפוס. הרבה מאוד דרייפוס. בדרכם שלהם, מאות באי כוחם של מיליוני ישראלים שואגים אני מאשים.

כך שכאשר אני יורד מרחוב צלאח א־דין אל דרך שכם וחולף על פני האוטובוסים שהביאו את המפגינים מכל רחבי הארץ, אני שואל את עצמי מה יהיה. בניגוד לרבים מחבריי, אינני יודע מי אשם ומי חף מפשע. אינני יודע אם המעשים פליליים ואם הראיות מוצקות. עם זאת, במשך שנים חשבתי שמסוכן מאוד להגיע למשפט נתניהו. במשך שנים הזהרתי שמשפט נתניהו יפוצץ את החברה הישראלית. אבל נתניהו עשה את הטעויות הקשות שלו. רוני אלשיך ושי ניצן עשו את הטעויות הבלתי נתפסות שלהם. התקשורת לא טמנה את ידה בצלחת. גם פוליטיקאים, גם שוטרים, גם פרקליטים וגם עיתונאים לא הבינו איזה מטען נפץ גרעיני הם מרכיבים. וכעת, כאשר רוח נעימה נושבת ברחובות ירושלים, מטען הנפץ הגרעיני ערוך ומוכן. מתחילה שרשרת הפיצוצים אשר ילכו ויתעצמו ילכו ויתעצמו עד למפץ הגדול.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

הסכנה של "הברית החדשה"

Published

on

למנהיגת BLM בלוס אנג'לס ובתה ת'אנדיווה עבדאללה, שעומדת בראש תנועת הנוער של  Black Lives Matter בעיר, יש רקורד רווי אמירות אנטישמיות •  התמיכה של הקהילה היהודית המקומית במחאה עלולה להיות גול עצמי

בחג השבועות האחרון חוללו כמה מחברי תנועת Black Lives Matter) BLM) מיני פוגרום בפיירפקס, רובע בלוס אנג'לס שהיה מאוכלס בעבר ביהודים רבים. כתובות נאצה רוססו על חמישה בתי כנסת אורתודוקסיים ושלושה בתי ספר יהודיים ומרבית העסקים בבעלות יהודית נבזזו. חברת הקהילה, אליסון טיילור, סיפרה ששמעה את ההמון משמיע קריאות לפעולה נגד המשטרה והיהודים ולפגיעה בהם, וכך גם אריה רוזנפלד, יהודי אורתודוקסי שניסה לשמור על חנותו בערב שבת. העיתונאי דניאל גרינפילד חשף השבוע כי הקריאות האנטישמיות של מחוללי המאורע לא באו במקרה. להפך. המפגינים רצו לפגוע דווקא ביהודים. תנועת BLM בלוס אנג'לס, לפי הדיווח של גרינפילד, מקיימת קשרים קרובים עם "אומת האסלאם" האנטישמית בראשות לואיס פראקאן שמהלל את היטלר ומכנה יהודים "טרמיטים".

לאורך השנים האחרונות צברו מלינה עבדאללה, ראש התנועה בלוס אנג'לס, ובתה ת'אנדיווה עבדאללה, שעומדת בראש תנועת הנוער של BLM בלוס אנג'לס, רקורד רווי אמירות אנטישמיות והמאדירות את פראקאן באופן קבוע. אמנת BLM תומכת בקמפיין החרם ומאשימה את ישראל במשטר "אפרטהייד" ובביצוע "רצח עם" נגד הפלשתינים. ניכר שהמתקפה נגד היהודים בלוס אנג'לס בחודש שעבר היתה מכוונת ולא מקרית. 

יש שני היבטים של האירועים בלוס אנג'לס שמדגישים את הבעייתיות ההולכת וגדלה ביחסי הקהילה היהודית בארה"ב עם השמאל האמריקאי. הראשון הוא היעדר עניין תקשורתי באירוע החמור. האירוע כמעט שלא הוזכר, בוודאי לא כאירוע אנטישמי, זאת משום שהתקשורת האמריקאית ברובה מקבלת על עצמה את המגבלות על חופש הביטוי שמכתיב השמאל. השמאל כיום נשלט בידי שוחרי פוליטיקת הזהויות בראשות אנשי BLM. כפי שחלק מהזרמים ב־BLM הם אנטישמיים, כך גם פוליטיקת הזהויות באמריקה כיום. היהודים – במיוחד ישראלים, יהודים ציונים, ויהודים שמתלבשים כיהודים – נחשבים פחותים. ועל כן, לא במפתיע, כתובת גרפיטי באחד מבתי הכנסת שהושחתו בשבועות היתה נגד היהודים וישראל באותה נשימה.

כאות לכניעת התקשורת להמון הזועם של פוליטיקת הזהויות של השמאל, פיטר ה"ניו יורק טיימס" את עורך הדעות שלו. בשבוע שעבר הודיע העיתון כי עיתונאית פרוגרסיבית למהדרין בשם שארלוט גרינסיט, תחליף את קודמה. בחודש שעבר חיברה גרינסיט בין המשטרה האמריקאית לבין ישראל וצייצה: "כוחות ביטחון ישראליים מאמנים שוטרים על אף היסטוריה של הפרות זכויות אדם שלהם".

ועם הפוליטיקה הנכונה באות השנאות הנכונות, ובראשן שנאת ישראל. ההיבט השני שחשוב לציין ביחס לאותו פוגרום הוא ההתייחסות המינורית שלה זכה מהקהילה היהודית.בעוד היהודים החרדים – שהותקפו – בירכו את השוטרים שעצרו את המהומות וגינו את התוקפים, הקהילה האורתודוקסית המודרנית סירבה לגנות את התוקפים, אפילו שמצאו לנכון להוציא את כל ספרי התורה מבתי הכנסת שלהם כדי לשמור אותם. במקום זאת, הם אמרו שיש לגנות את הגזענות ולעמוד לצד השחורים.

יש למעשה שלושה הסברים לאי־התנגדות היהודים לעוינות הגואה של השמאל האמריקני: או שהם מפחדים לדבר, או שהם לא מכירים בבעיה, או שהם חלק מהבעיה. לא מעט בעלי עסקים יהודים שנבזזו על ידי אנשי BLM הביעו הבנה ואמפתיה כלפי התוקפים. ללא ספק, רבים מהם פשוט מפחדים להגיד דבר רע על הפורעים. במקרים רבים בעלי עסקים שהתקשרו למשטרה או התנגדו בדרכים אחרות הותקפו פיזית והושמצו בתקשורת החברתית כנקמה על כך. 

העיוורון לסכנה הוא פועל יוצא מהסתרת האנטישמיות המובנית של חלק מאנשי BLM בפרט ושל פוליטיקת הזהויות בכלל מהציבור. יהודים אמריקאים ברובם מגדירים את עצמם כדמוקרטים ליברלים. הם לא צופים ב"פוקס ניוז", הם קוראים את ה"ניו יורק טיימס". זאת ועוד, המוסדות היהודיים הגדולים, לרבות התנועה הרפורמית, תומכים בפומבי ב־BLM. וזה מוביל אותנו להסבר השלישי. השבוע קבוצה של ארגונים יהודים קיצוניים פרסמו מכתב לקהילה ובו דרשו מיהודי ארה"ב בכלל והארגונים היהודיים בפרט להתחייב ל"ברית חדשה" המבוססת על שבעה עקרונות חדשים. הראשון – "לתמוך באופן גלוי ב־Black Lives Matter, ללא סייג או תנאי". לא רק שאין התמודדות עם האנטישמיות המובנית של חלק מהזרמים ב־BLM, יש כיום ציווי של יהודים רדיקלים לשאר הקהילה להפוך את התמיכה בהם ליסוד הראשון של הזהות היהודית האמריקאית. גם ארגון הסטודנטים היהודי "הלל" וגם הפדרציה היהודית בסן פרנסיסקו פרסמו מכתבי תמיכה ביוזמה. אחרים, כמו התנועה הרפורמית, מצווים על אנשיהם לתמוך ב־BLM ולטהר את קהילותיהם מ"גזענות מובנית".

במאמר מערכת קראו העורכים של ה"וול־סטריט ג'ורנל" לאנשי שמאל להתעורר ולמרוד נגד משטרת המחשבות של פוליטיקת הזהויות. למרבה הצער, הקורבנות הבולטים של אותה משטרת מחשבות – היהודים – יהיו האחרונים לשמוע או להשמיע את קריאת המרד.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות