Connect with us

תרבות ובידור

מרבד הכספים

Published

on

שמלת ברבור, כפפות מטבח הזויות, שערורייה סביב מניקור ותשלום של עשרות אלפי דולרים כדי לפסוע מול המצלמות עם תיק ממותג או עגילי מעצבים • אחרי טקס האוסקר ה־91, הצצה מאחורי הקלעים של השטיח האדום המפורסם בעולם

טקס האוסקר חגג השנה בלוס אנג'לס יומולדת 91. המותג הקשיש ניסה לשדר עסקים כרגיל, אבל הטבלה לא משקרת. בטקס הקודם צפו 26 מיליון איש בלבד, שפל של 40 שנה, והאקדמיה קולנוע הבינה שמשהו צריך להשתנות – ומהר.

מה לא עשו כדי לחדש את נעוריו של הפסלון המוזהב? הכריזו על קטגוריה ל"סרט הפופולרי הטוב ביותר" יוזמה שנבלמה בינתיים); הסתבכו עם ההחלטה על מנחה הטקס (הקומיקאי קווין הארט, שנבחר תחילה, פרש אחרי שסירב להתנצל על התבטאויות הומופוביות מהעבר); וגם השתעשעו ברעיון לחלק ארבעה פרסים בהפסקות הפרסומות, כדי לקצר את הטקס כך שאורכו לא יחרוג משלוש שעות (הוליווד זעמה וההחלטה בוטלה).

אבל נדמה שהאיום הגדול ביותר על החגיגה ריחף מחוץ לדלתות הכניסה לתיאטרון דולבי בהוליווד. אנחנו מדברים על מוסד ותיק ונוצץ בזכות עצמו – השטיח האדום, שגם הפופולריות שלו נמצאת בדעיכה.

על פי סקר של ה "הוליווד ריפורטר", בשנים האחרונות נרשמה ירידה חדה בשיעורי הצפייה באירוע המסורתי, שבו מתהלכים הסלבס מול המצלמות, מציגים את בגדיהם ועונים לשאלות החנפניות של כתבי הטלוויזיה.

רק שישה אחוזים מהנשאלים הודו שהם צופים בקביעות בשלב השטיח האדום, וגם זה, רק מתוך עניין שלהם בבחירות האופנתיות של הכוכבות. זה לא מפתיע. אמנם נחמד לגלות איזו שמלה לובשת השחקנית הלוהטת של הרגע ומי נראה חנוק יותר בטוקסידו, אבל בעידן האינסטגרם אפשר לקבל בחשבונות הפרטיים של הסלבס מנות גדושות של אבק כוכבים בכל רגע נתון, ובראוותנות גדולה הרבה יותר.

הרייטינג של משדר הדגל של ערוץ E! מהשטיח האדום באוסקר צנח ב־2018 ב־43 אחוזים לעומת השנה שקדמה, ומשך 1.3 מיליון צופים בלבד. "הנתון הזה באמת לא מפתיע, אבל הוא מאוד מעציב", אומרת מליסה ריברס, בתה של הקומיקאית המנוחה ג'ואן ריברס, שסיקרה לצד אמה עשרות אירועי שטיח אדום מאז תחילת שנות ה־90. ריברס־האם נחשבת למי שהפיחה רוח חיים בסצנת השטיח האדום, עם השאלה האייקונית שלה, מה את לובשת?", שמשכה צופים שלא בהכרח התעניינו בחלוקת הפרסים עצמה. "כבר זמן רב הסיקור התקשורתי של האוסקר משתנה. המארגנים הגבירו את הפיקוח על השטיח האדום בעקבות לחץ של הטאלנטים. אנשי יחסי ציבור מתערבים היום בסוגיה מי מתראיין ומה אפשר לשאול, ואסרו עלינו סתם ליהנות. הכל מתוח, כולם שם נזהרים בלשונם, שלא יפרשו את דבריהם בצורה לא נכונה.
אין יותר ספונטניות בתעשיית הבידור.

"אמא שלי תמיד אמרה שהשטיח האדום הוא מסיבת הקוקטייל הכי טובה בעולם. מדברים עם כוכבים גדולים, עוברים כל הזמן ממפורסם למפורסם, ועושים חיים. העידן הזה נגמר".

• • •

המונח "שטיח אדום" נולד בטרגדיות היווניות, שם שימש דרך לקדם פני מלכים ביראת כבוד. בטלוויזיה הוא תפס תאוצה בשנות ה־60, כשהחלו השידורים בצבע, וצוותי התקשורת נהרו לסקר את הטקסים. כוכבי הוליווד התקבלו בשאגות המעריצים, וכל טקס נפתח בקטע ערוך של ההגעות הנוצצות. בין הראשונות שבלטו בעידן החדש היתה השחקנית אודרי הפבורן, שזכתה באוסקר ב־1954 על הבכורה ההוליוודית שלה ב"חופשה ברומא", לצד גרגורי פק. הפבורן פסעה על השטיח בשמלה מלאכית לבנה עם עיטורי פרחים, שעיצב לה אובר דה ז'יבנשי. אגב, הפעם הבאה ששחקנית בשמלת ז'יבנשי זכתה באוסקר נרשמה לפני שנתיים, כשאמה סטון זכתה על "לה לה לנד", והגיעה לטקס בשמלת זהב מעוטרת קריסטלים של סברובסקי, עם עגילי זהב 18 קראט בשווי 110 אלף דולר, שקיבלה מחברת טיפאני.

ליידי גאגא היא המתלבשת המסקרנת ביותר בטקס השנה. הזמרת, שבנתה קריירה שלמה על לבוש הזוי ומושך אש (לא שכחנו לה את שמלת הסטייקים), הופיעה בטקס לפני ארבע שנים במחרוזת משירי "צלילי המוזיקה", ולבשה שמלה לבנה בתוספת כפפות אדומות, שרבים לעגו להן ואמרו שנראה כאילו היא "עומדת לשטוף כלים". אחת ההשראות של גאגא היא הזמרת שר, שלפני שלושה עשורים סיפקה פרובוקציות משלה. ב־1984 היא הגיעה לאוסקר עם החבר דאז, ואל קילמר, בשמלה נוצצת וחושפנית עם מחשוף נדיב שהותיר מעט מאוד מקום לדמיון. כעבור שנתיים הרשימה במה שנחשב ללוק אייקוני, עם בד מרושת מינימלי, שכיסה רק את מה שצריך, ולראשה תוסף קיפודי ענק סטייל לאס וגאס. ב־1988 היא הפציעה במראה שכאילו שילב את שני הקודמים, בעיצובו של בוב מאקי, וזכתה באוסקר על תפקידה ב"מוכת ירח".

האטרקציות שסיפקה שר סללו את הדרך לשלל אסונות מלתחה מפורסמים על השטיח האדום. ב־1990, בשיא תהילתה עם באטמן" ו"תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים", הגיעה קים בייסינגר בשמלה לבנה בוהקת שעיצבה בעצמה, ונראתה כמו תאונת מלתחה: מצד אחד היה שם מחשוף קלאסי, ומצד שני ז'קט עם קולר מורם; זרוע אחת מכוסה בשרוול, והשנייה חשופה עם כפפה בודדת. מבקרי האופנה לא הפסיקו לקטול אותה.

ב־1992 התייצבה ג'ולייט לואיס הצעירה, שהיתה מועמדת על "פסגת הפחד", בשמלת צ'רלסטון משנות ה־20 ושרשרת פנינים ארוכה, והותירה פיות פעורים למראה הצמות ששזרה על ראשה, שכמעט גזלו את אור הזרקורים מבן זוגה, שחקן עולה בשם בראד פיט.

עידן האינטרנט השפיע מאוד על "אפקט הוואו" והראשוניות שבהם התהדרו הסיקורים הטלוויזיוניים המסורתיים סביב השטיח האדום. רוב הכוכבות מעדיפות היום לחשוף ברשתות החברתיות את המראה שבו יתייצבו לטקס, וכך לשלוט בחשיפה ובתגובות. זה העולם שבו אנחנו חיים היום", מסבירה ריברס. הסטארים מעדיפים לעשות דברים בתנאים שלהם ובפיקוח שלהם. מצד שני, זה לא נכון שהאינסטגרם פוגע לגמרי בשטיח האדום. הצופים עדיין מחכים לרגע שבו הכוכב או הכוכבת ייצאו מהלימוזינה וידרכו על השטיח האדום, זה עדיין הקסם ההוליוודי שמושך אותנו".

עם כל הכבוד לסטוריז ברשת, לסיקור המסורתי של השטיחים האדומים יש עדיין כוח תדמיתי וציבורי רב, כמו שניתן היה לראות בשנה שעברה, כשכוכבות רבות בטקס גלובוס הזהב החליטו ללבוש שחור, כמחווה לתנועות Time’s Up ו־MeToo.

ב־2014 ספג ערוץ E! ביקורת כשבעמדת השטיח האדום הוצבה קופסה שאליה התבקשו הכוכבות להכניס את ידן ולהציג את המניקור שעשו. כוכבת "סיפורה של שפחה", אליזבת מוס, הכניסה את ידה והפנתה במחאה אצבע משולשת למצלמה הזעירה שבתוך הקופסה. במקרה אחר, בזמן שמצלמה בחנה אותה בקלוז אפ לכל אורך גופה, אמרה קייט בלאנשט בשידור: "עושים את זה גם לגברים? זה עד כדי כך מרתק?" שחקניות כמו ג'ניפר אניסטון וריס ווית'רספון סירבו לשתף פעולה עם E! אם הגימיקים הבעייתיים יימשכו, ובמקביל החל קמפיין "תשאלו אותה יותר", שהפציר בגופי תקשורת לנהל עם הכוכבות ראיון אינטליגנטי, ולא לשאול אותן רק על המראה שלהן.

"ערוץ E! אכן הולך על קו דק בכל הקשור להפקה קלילה ומקורית", מסבירה ריברס. "דווקא עכשיו, כשמוטב לכולנו לא לקחת הכל ברצינות מוגזמת, יש תחושה שרוח השטות ההומוריסטית הזו אבדה. בסופו של דבר, כולנו באנו למסיבת תחפושות משמחת, אז למה שלא נכייף? אני הראשונה לתמוך בדרישה לדבר עם הכוכבות בצורה יותר רצינית, אבל מבינה את שני הצדדים. ועדיין, אי אפשר שלא להתעלם מהצביעות הגדולה".

איזו צביעות?

"כל הנשים הללו מקבלות בחינם בגדים ותכשיטים בשווי עשרות ומאות אלפי דולרים. אם את לא מוכנה שזה יהיה מוקד השיחה, אל תיקחי את השמלה שנתנו לך לקידום המותג. אף אחת לא עושה את זה מטוב לב, אלא כחלק מהסכם שכל ייעודו לקרוץ לתקשורת ולצלמים, לעשות פרסומת ולזכות בתשומת לב. אין מגזין בידור בארה"ב שלא עושה ביקורת אופנה עם קרדיטים מלאים למעצבים. אם שחקנית מביאה שמלה מהבית או קונה אותה בכספה בלי סטייליסט – אז אין בעיה, לא נשאל אותה מה היא לובשת. אבל אם יש לה הסדר עם מעצב, ואחר כך היא מתלוננת בתקשורת שכביכול החפיצו אותה על השטיח האדום בשאלות על הלבוש שלה – זה כבר לא לעניין.

"אנשים מתעלמים מהעובדה שהשטיח האדום הוא אחד המקומות הבודדים שבו נשים מרוויחות משמעותית הרבה יותר מגברים. בין אם הן פרזנטוריות של מותג אופנה, או אם יש להן הסכם ללבוש או לענוד משהו ולקבל תמורה כספית נקודתית. זה משהו שלא קורה עם גברים, סמוך עלי".

• • •

וכן, השטיח האדום הפך עם השנים לעסק שמגלגל מיליוני דולרים, בעסקאות כלכליות שנסגרו מבעוד מועד. הכוכבים לא יודו כמה צ'קים הם אספו בדרך, והמעצבים לא יסכימו לחשוף את המכונה שמניעה את קידום המכירות הכי נוצץ שיש. אבל נוכחות ערה של ספונסרים על השטיח האדום היא סוגיה שכל הוליווד יודעת עליה. "יש מגוון של עסקאות, החל מהשאלת פריט ביגוד או הענקתו לסלב במתנה כדי שילבש אותו, ועד תשלום כספי על עצם הנכונות להיראות בו על השטיח", אומר עו"ד ריק ג'נאו, שייצג שמות גדולים כמו ג'וני דפ ובן קינגסלי ואת היוצרים הישראלים גידי רף חטופים") וחגי לוי ("בטיפול"). ג'נאו מתמחה במשא ומתן בין טאלנטים לבין מותגים. "כוכב שמסכים ללבוש בגד מסוים מקבל עשרות עד מאות אלפי דולרים. זה משתנה בהתאם לרמת הכוכבות והיוקרה שלו באותו מעמד. שחקנים שמועמדים בקטגוריות המשחק יכולים לקבל יותר. ואם מדובר באייקון אופנתי – יש בכך ערך משמעותי למעצב. "למעשה, כל השטיח האדום מתוכנן לפרטיו. זו מכונה משומנת היטב של תזמון – מתי כל כוכב מגיע, מתי הוא מתראיין, ואצל מי. נדיר שכוכב פשוט מזדמן' לראיון. הם יודעים מתי הם עוצרים אצל ריאן סיקרסט, ובאיזה שלב הם נכנסים לאולם".

גם הסדרים חד־פעמיים בין סלב למותג זוכים לתעריף נדיב. עבור שמלת ערב יכולה כוכבת "אופנתית" לקבל סכום של 50-200 אלף דולר; על נעלי מעצבים גובים חמשת אלפים עד עשרת אלפים דולר; על איפור במותג קוסמטיקה מסוים יכולה כוכבת לדרוש החל מ־20 אלף דולר, בכפוף לפופולריות שלה ברשתות החברתיות; תיק יד מעוצב יכול לתגמל בסכום של עשרת אלפים עד 15 אלף דולר; ותכשיטי יוקרה יכניסו לכוכבת לא פחות מ־125 אלף דולר, כשהפריט הפופולרי ביותר הוא עגילים – שתמיד יופיעו בצילומי התקריב שבוחנים עיצוב שיער ואיפור.

עבור גברים, טוקסידו של מעצב יוקרה יכול להיות מתומחר בשני מיליון דולרים, שייכנסו לכיסו של השחקן שילבש אותו. על הסכמה לענוד שעון יד מסוים יכול הכוכב לגבות סכומים שמתחילים ב־25 אלף דולר. כריסטיאן בייל, שזכה באוסקר לפני שמונה שנים על "פייטר" ומועמד על "סגן הנשיא", ניצב השנה בראש רשימת הגברים
שמרוויחים בגדול מהצד בעונת הטקסים הנוכחית.

"מעצבים גדולים כמו ארמאני, טום פורד או ראלף לורן הם חלק מהשמות שמעורבים בעסקאות כאלו, ויש גם כאלה שנמנעים", מסביר ג'נאו. "בדרך כלל, ההסכמים הם מאוד ברורים: תלבש – תתוגמל. יש מקרים שבהם מדובר בהסכמי 'ידיד המותג', שבהם ההתקשרות ארוכת טווח: אם יש אירועים מסוימים שהמותג יוזם או משקיע בהם, הטאלנט מחויב להופיע. אלה הסכמים שתקפים לאורך השנה, ולעיתים גם לכמה שנים".

המעצבת גליה להב, שבין לקוחותיה ביונסה, ג'ניפר לופז, אמה סטון, קייטי פרי והטניסאית סרינה וויליאמס, מתעקשת שלא תמיד נדרש המעצב לפתוח ארנק כדי שסלב ילבש אותו. "יש לנו כל הזמן בקשות לאירועי שטיח אדום, וברוב המקרים אנחנו משאילים את השמלות שלנו לאירוע ספציפי. יש לנו התקשרויות מתמשכות עם הרבה טאלנטיות, אבל אנחנו מאמינים שמי שתרצה ללבוש את העיצובים שלנו – תעשה זאת מאהבה, ולא כי אנחנו משלמים".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תרבות ובידור

"התביישתי במבטא, בזרות שלי. לא הייתי ספורטאי מצטיין. רציתי להיות כמו כל הילדים האמריקאים"

Published

on

עומר בן שחר הגיע לעיר הסרטים עם מסורת משפחתית מפוארת ושאיפה להשיל מעליו את תדמית הילד' • סרטו "עץ מספר שלוש" מסמן הבטחה גדולה בתעשייה

במקרה של עומר בן שחר, צעיר חייכני עם עתיד מבטיח בהוליווד, התפוח לא נופל רחוק מהאגס. מגילת היוחסין של עומר מגלה שסבא רבא שלו היה הסופר הירושלמי ישראל זרחי; סבא שלו הוא לא הפזמונאי והמשורר יורם טהר לב האחראי ללהיטי צאן ברזל בשירה הישראלית; ואילו הסבתא שלו הייתה נורית זרחי, גם היא סופרת ילדים פורייה שבאמתחתה יותר ממאה ספרים.

עומר נולד בתל אביב. בגיל עשר עבר עם הוריו ליוסטון, טקסס. אביו היה חוקר וגנטיקאי. המשפחה התגוררה בטקסס חמש שנים ולמה זה חשוב? הסרט הקצר האחרון של עומר, שזכה לפרסום ותהילה בקהילה ההוליוודית, מבוסס על תקופת הילדות של עומר בטקסס של אמריקה ונקרא "עץ מספר שלוש".

"זו הייתה חווייה מאוד מוזרה" מספר לי עומר, "כי לא ידעתי בכלל אנגלית ואף אחד לא דיבר שם עברית. היו שם כמה זרים כמוני אבל זה לא עזר לי להשתלב. הייתי צריך לשרוד בחצי שנה הראשונה. למזלי הייתה לי כבר זיקה לאומנות הכתיבה ומשחק, ירושה משפחתית. נער צעיר, עולה חדש באמריקה, שמתמודד בלי הצלחה רבה לקבל תפקידים בהצגות התיאטרון בבית ספר ביוסטון. לבסוף קיבלתי תפקידים של עץ או חייל ברקע. למרות חוסר ההצלחה בבית הספר, הפקתי וביימתי הצגות בבית והזמנתי את המשפחה והשכנים והמורה".

מה דחף אותך לעולם הבמה בגיל כל-כך צעיר?

"הייתי צריך עוד אהבה, בארה"ב זה היה יותר חזק, לא היו לי חברים, רציתי לבלוט ולעשות רושם. התביישתי במבטא, בזרות שלי, לא הייתי ספורטאי מצטיין, רציתי להיות כמו כל הילדים האמריקאים, אבל באומנות המשחק הרגשתי בבית. במבחני הבמה בכיתה ב' עמדתי על הבמה ושיחקתי ורקדתי לצלילי המזרח לקול צחוקם של הילדים. הבמה הצילה אותי כי בזמן שהייתי צנוע וביישן על הבמה יכולתי להיות אני.

"לקראת תחילת התיכון התקבלתי להצגת 'אוף ברודווי' של אנדרו לויד וובר שנקראה 'שריקה ברוח' בה גילמתי תפקידון של ילד ברקע. אבל זו כבר הייתה קפיצת מדרגה. הייתה לי עוד בעיה שלא יכולתי לשיר; היה לי קול מזעזע. אבל כיוון שתמיד נראיתי כל-כך צעיר קיבלתי תפקידים של ילדים קטנים. מבחינתי הגשמתי את החלום שלי כילד".

אחרי חמש שנים חזרתם לישראל

"כשחזרנו לישראל כבר הרגשתי שחקן מן המניין והתקבלתי לשחק בתור ילד בכיתה ח' בהצגת 'הגטו'. הייתי שלוש שנים ילד ברקע. אבל שוב הרגשתי לא שייך, בקושי ידעתי עברית, ורציתי מאוד להיות שחקן מן השורה. למזלי נפתחה בבית הספר לאומנויות מגמה חדשה לקולנוע, זה לא בדיוק פיתה אותי אבל חשבתי שבעתיד אוכל לעלות על הבמה. כשחזרנו ארצה שלחנו את כל הכבודה שלנו באונייה. הייתה לי מזוודה עם כל החפצים הכי אישיים שלי: תעודות ומדליות, יומנים ותסריטים, תחפושות ומסכות מבית הספר ומהצגות ששיחקתי בהן. התברר שהמזוודה הלכה לאיבוד. את החוויה הטראומתית הזאת העברתי לסרט קצר שעשיתי בבית הספר. קראו לסרט 'דברים שאי אפשר לשחזר'. זו הייתה חוויה מאוד מתקנת ומרפאת. אנשים אהבו את הסרט ושיחקה בו שרה פון שוורצה שלימים עברה לשחק בקאמרי.

"אחר כך עברתי לבית ספר תלמה ילין, שם עשיתי סרט מהסיפור 'הקרוקודיל' שכתב סבא שלי יורם טהרלב. את הסיפור הוא כתב על הסבא שלו שהיה בונה תחפושות, תחפושות מסובכות שהוא התקשה להפעיל. פעם הוא בנה תחפושת של תנין אבל לא יכול היה להפעיל אותה כי לא יכול היה לנשום בתוכה. אחרי זה הייתה לו תחפושת של פינגווין אבל הוא לא הצליח ללכת בתוכה ולכן גם לא יכול היה לגשת לשולחן ולקבל את הפרס הראשון. לקחתי את הסיפור הזה יותר על איך שההורים שלנו מנסים לחוות את החוויות שלהם דרכנו. בסרט כיכב אוהד קנולר שהפך לשחקן ידוע ומוערך בארץ. אז כבר התייחסו אלי בתור יוצר ולא בתור ילד. הסרט הקצר הזה זכה להרבה מאוד תשבחות ונקרא בסוף 'הפינגוין שרצה להיות ילד'. בזכותו התקבלתי ללמוד ב"איי.אף.איי" בלוס אנג'לס".

היכן שירתת בצבא?

"ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל, הייתי עוזר עורך. ערכתי את כל סרטי הרמטכ"ל בני גנץ. עשיתי לו סרט פרידה משעשע שהתקבל יפה מאוד ובני אהב אותו, הראו את זה אצל גיא פינס. הפכתי לבמאי בדובר צה"ל, שכלל הפקת סרטים שונים לצבא. בשנה השלישית ניגשתי לראיון באי.אף.איי. ראש החוג התלהב ממני ולא היה איכפת לו שאני רק בן 20 ורוב הסטודנטים שם הם אחרי תואר ראשון. הקרנתי לו את הסרט על הפינגווין ועוד סרט קצר שעשיתי עם ליא קניג, שתי דקות על סבתא חולת אלצהיימר. התקבלתי ללימודים וקיבלתי מלגה. דובר צה"ל שיחרר אותי חודש מוקדם יותר כדי שאוכל להתחיל ללמוד בזמן".

מה קורה בבית הספר לקולנוע בהוליווד?

"הגעתי ללוס אנג'לס וגרתי קרוב לבית הספר אצל חבר. הייתי צריך להוכיח שאני אמנם צעיר אבל מוכשר וזה לקח גם כמה חודשים. בשנה ראשונה עשיתי הרבה סרטים שהתקבלו יפה. הם היו קול שונה וייחודי שהאמריקאים לא הכירו. בסוף שנה שניה עשיתי את הסרט "העץ השלישי" שכאמור מבוסס על חוויות הילדות שלי בכיתה ב' ביוסטון טקסס. הפתעתי את עצמי שחזרתי עשר שנים אחורה. כנראה הרגשתי שוב את הזרות בלהיות ישראלי באמריקה. עם השותף להפקה התחלנו לדבר עם חברים וגילינו כמה הם מתחברים לזה. כולם היו עץ מספר שלוש. כולם היו מנורה מספר שניים. כולם הבינו את הקומיות והדרמה. על ילד שרוצה להוכיח שהוא לא רק עץ. ובסוף הילדים שמשחקים את העצים לוקחים את קדמת הבמה. בסרט יש מסר שהקהל מזדהה אתו. זה מבוסס על כך שסבתא שלי נורית זרחי קיבלה את הרושם תמיד שאני משחק בתפקידים מובילים בעוד שאני הייתי תמיד הילד ברקע, עד שיום אחד הסבתא באה לבקר באמריקה ומגלה שהנכד שלה הוא עץ מספר שלוש".

מה קורה איתך היום?

"אני עובד על פיתוח סרטים חדשים. אחד מהם מבוסס על הסיפור של סבתי ששמו 'תנינה' על ילדה מכשפה שלא משתלבת בעולם המבוגרים. אנחנו מפתחים סדרת אנימציה שמבוססת על הספר הזה ועובדים על סרט באורך מלא של 'עץ מספר שלוש' על משפחה של מהגרים מישראל לאמריקה, שכל אחד מנסה להשתלב בדרך שלו. הסרט הזה נבחר להיות בין שלושת המועמדים של פרס 'האמי' לסרטי סטודנטים והוקרן במרכז סבן בצפון הוליווד".

המשך לקרוא

תרבות ובידור

'ברנינג מן'2019: 800 דולר לכרטיס?

Published

on

רשימת דרישות דרקוניות שהנחיתו הרשויות מעמידה את קיום הברנינג מן בסכנה ממשית • גם אם יצליח לדחות זאת, סופו של הפסטיבל האיקוני בנבאדה בצורתו הנוכחית – קרוב מתמיד

ככל הנראה, פסטיבל הברנינג מן, עלול לא להתקיים השנה – בוודאי במיקומו הנוכחי במדבר הסלע השחור בנבאדה. למה? שאלה טובה. מדי שנה, החל מ-1991, הארגון נדרש לקבל אישור מה- BLM (הרשות לניהול שטחים) לערוך את האירוע. ה-BLM הוא הגוף הממשלתי שאחראי על ניהול כל הקשור לשטחי טבע פדרליים. הגוף עורך סקר מקיף על היקף ההשפעות הסביבתיות שהאירוע עלול לגרום ומציב דרישות כדי "להגן על השטח והאנשים" (הסקר כלל דף אחד בשנתו הראשונה והיום כבר כמעט 400.

השנה, לראשונה, הגיש הארגון בקשה לחידוש הרישיון ל-10 שנים והתוצאה היא רשימת דרישות ארוכה. חלק מהדרישות החדשות שצצו יש מאין, יעלו במקרה הטוב את מחיר הכרטיסים לסכומים לא הגיוניים הערכה של 800 דולר לכרטיס) ובמקרה הפחות סימפטי, פשוט יחסלו את האירוע.

צלילה אל רשימת הדרישות של ה-BLM מבהירה עד כמה עמוק הבור. ברשות דורשים, למשל, מהארגון לגדר את שטח העיר בחומה. מדובר במעל 14 קילומטרים של חומה שלטענת הארגון תעלה סכומי עתק, זאת במידה ואפשר היה למצוא ספק אזרחי שיכול לבנות ולפרק דבר כזה תוך כמה שבועות. דרישה נוספת היא שעל הארגון לשאת באחריות לשיפוץ הכביש המבודד שמוביל לאירוע. אין לזה תקדים בארצות הברית, שבו גוף פרטי נאלץ לשלם על שיפוץ כביש ממשלתי מאחר והוא עושה בו שימוש. בארגון טוענים שחלק מהמיסים הכבדים שהם גם ככה משלמים למדינת נבאדה, במסגרת הרישוי, אמורים לכסות מן הסתם גם תחזוקת כבישים כמו בכל מקום מתוקן.

חלק נרחב מהדרישות של ה-BLM קשורות לנושא "אי השארת העקבות בשטח" שהוא אחד העקרונות המנחים את הקהילה. הפסטיבל מוגדר כאירוע "אי השארת העקבות" הגדול בעולם וצוותים ייעודיים עובדים מסביב לשעון במשך שבועות ארוכים אחרי סיומו, כדי לאסוף ולנקות כל מה שלא קשור למדבר ונשאר מאחור. הם מנקים גם אזורים נרחבים מחוץ לתחום האירוע כמו את כביש המריבה המדובר בעצמו. את ה-BLM זה לא מעניין והם דורשים הצבה של מכולות אשפה ופינויין. בברנינג מן טוענים שהקמת מערך כזה לא רק שלא תשפיע לחיוב על הסביבה, אלא תזיק לה. גם כאן נדרש להקים מערך לוגיסטי עצום של משאיות ודלק שכרגע נחסך מאחר וכל אחד לוקח את הזבל שלו הביתה בעצמו.

דרישה נוספת: ה-BLM מבקשים לערוך חיפוש מקיף בכל רכב ועל כל משתתף שמגיע לאירוע. הם לא מסתפקים בחיפוש שנערך גם ככה בשער בידי מתנדבים מטעם הארגון, אלא רוצים שחברת אבטחה פרטית תעסוק בזה. ארגון הברנינג מן טוען שזו פגיעה בתיקון הרביעי לחוקה, על פיו חייב להיות חשד סביר לכך שאזרח ביצע פשע לפני שעורכים עליו חיפוש. במילים אחרות, ממתי קנייה של כרטיס לאירוע הופכת אותך לחשוד בפשע?

אלו הם רק חלק מהסעיפים החדשים בדרישות הרישיון. יש עוד התייחסות רבה לזיהום אוויר ואור (יש דבר כזה), הפרעה לבעלי חיים, אבק ודברים שבאמת קשורים לשמירה על ערכי הטבע, אבל הם מתגמדים לעומת הדרישות התמוהות במסגרת התחומים שלא קשורים לתחום השיפוט שלהם.

אז מה קורה פה בעצם? למה פתאום מתעוררים שם ברשויות ומערימים קשיים כמעט בלתי אפשריים על האירוע הוותיק? אין תשובה אחת וברורה. בארצות הברית שני דברים מכתיבים את הכללים: כסף ואגו. הארגון נמצא בשנים האחרונות בסכסוך עם מדינת נבאדה שביקשה להעלות את המיסוי על האירוע, מה שהביא לעלייה חדה במחירי הכרטיסים. בתגובה להתנגדות הברנינג מן, שלחה המדינה מספר גדול יותר של שוטרים לאירוע, אבל הארגון לא פראייר ויש לו גם כסף וגם ייעוץ משפטי טוב ובינתיים מרבית הבעיות נפתרו בבתי המשפט דווקא בניצחון של הארגון.

השלב הבא יהיה בוודאי ניסיון להגיע לפשרה ולהסכים על מתן אישור זמני לאירוע הקרוב באוגוסט. אם זה לא יקרה נראה בוודאי קרבות שיגיעו גם עד בית המשפט העליון, דבר שלא ייטיב עם האירוע מאחר ומשפט יכול לקחת שנים ולארגון יש רק כמה חודשים לקבל את האישור. זה מצב קלאסי של fight or flight ובאופן מפתיע יש קולות גדולים בקהילה שתומכים דווקא בכיוון ה -flight. הם טוענים שאין מה להיכנס לריב הזה עם ה-BLM כי זה בדיוק מה שהם רוצים. השטח היה חבר נאמן כמעט 30 שנה והגיע הזמן להגיד לו תודה ולעזוב. הארגון קנה לפני כמה שנים חווה פרטית גדולה ויש שקוראים להעביר לשם את האירוע כדי לשכוח מרישוי וכל השטויות האלו.

הבעיה היא שהשטח אינו מותאם לכמות כזו של אנשים מעל 70,000). אחרים בכלל טוענים שפסטיבל הברניניג מן מת מזמן כבר. הערכים שלו נשחקו תחת גלגלי האופנה, המסחור ותרבות האינסטנט (והאינסטה), ואולי הוצאה פומבית להורג היא בדיוק מה שהפסטיבל הזה צריך כדי לחזור לעצמו במקום ובזמן אחר.

מי שהגיע לאירוע הזה בפעם הראשונה ב-2007 ראה המון כוונה. היום רואים בעיקר מצוות – מצוות הסלפי, מצוות התחפושת הכי גדולה, מצוות הנוחות ועוד.

האירוע גדל ללא פרופורציה לקצב הטמעת העקרונות שעליהם הוא מבוסס בקרב המשתתפים. הפסטיבל הפך למפלצת שצריך להמשיך ולהאכיל. הוא גדול יותר מהרעיון עצמו. למה לא עוצרים רגע ומכוונים מחדש? זו לא בושה. הרעיון יישאר גם אחרי האירוע. עצירה כזו יכולה להוריד ממנו את אור הזרקורים, את עודף המשקל, ולתת לאחוז המאוד קטן של משתתפים שמחזיק את האירוע הזה על הכתפיים שלו, זמן דרוש למנוחה.

המשך לקרוא

תרבות ובידור

מלון מומבאיי

Published

on

סרט שמספר על מציאות שעלתה על כל דמיון

את הסרט החדש "מלון מומבtיי" היה לי חשוב לראות; איך יבחרו לספר מה קרה שם, האמת שלא התאכזבתי, היו ביקורות שדיברו על כך שלא הזכירו מספיק את המקרה הטראגי בבית חב"ד, אבל ההמחשה הייתה מאוד טובה, והסרט מומלץ. אחד השחקנים הראשיים הוא לא אחר "מנער החידות מממוביי", ותפקיד נוסף ניתן לשחקן הנאה הרמי אמר, שכיכב בלא מעט שוברי קופות לאחרונה. הסרט מוקרן באותם ימים מתבצע אירוע טרור אכזרי ומזעזע בסרי לנקה, בלתי נתפס, איזה נס צריך לקרוא שהשנאה הקשה והאכזריות של הטרור תפסיק, זאת ההרגשה הקשה שחוויתי במהלך הצפייה. חיכיתי בסבלנות לאיזכור של הרצח בבית חב"ד וזה באמת הגיע בכמה מילים בתסריט, אבל כאמור המסר עובר לצופה והאכזריות על המסך חגגה.

הוטל מומבtיי הוא מותחן אקשן ריאליסטי המבוסס על מתקפת הטרור הגדולה גדוש רגעי מתח וחרדה, ויש בו שחזור מדויק יחסית של אתרים שבהם התרחשו האירועים האמיתיים. במרכז העלילה יש גם סיפור משפחתי מטלטל – אלא שדווקא פה הבמאי האוסטרלי הרשה לעצמו לא להיצמד לעובדות: המאבק להישרדות תחת אש של משפחת תיירים אמריקנית דומה מאוד לסיפור האמיתי של משפחת הולצברג הישראלית.

מתחילתו ועד אורכו "הוטל מומבאי" מגולל את מהלך מתקפת הטירור המתואמת של המחבלים האיסלמים ברחבי העיר מומבאי ובעיקר במלון טאג' מהאל המפואר, אך כמעט ומתעלם לחלוטין מהזירה של בית חב"ד. זאת למרות שעל פי הערכות כוחות הביטחון ההודים מדובר במטרה המרכזית של הטרוריסטים. כזכור, שני חמושים שפרצו לבית נרימאן החזיקו בשישה ישראלים (בהם בני הזוג גבריאל ורבקה הולצברג שניהלו את האתר), שנרצחו בדם קר. למעט איזכור מותו של "רב יהודי אמריקני" בדיווח שנשמע ברקע מהרדיו אין התייחסות לקורבנות הישראלים.

"הוטל מומבאי" ממחיש היטב את תחושת החרדה והפחד תחת אש המחבלים במלון, ולפני כן בקפה ליאופולד הסמוך שם נפתחה המתקפה. עם זאת, צורם מאוד העיבוד של חלקה של משפחת התיירים שההשראה לו לקוחה באופן ברור מסיפור הצלתו של התינוק מוישי, בנם של בני הזוג הולצברג, על ידי המטפלת שלו. המקרה שזכה לתהודה בתקשורת העולמית, הילל את גבורת המטפלת ההודית סנדרה סמואל, שהתחבאה בחדר ארונות כששני המחבלים פרצו פנימה. אחרי שגילתה את מוישי בוכה בסמוך לגופות הוריו, אספה אותו ונמלטה איתו מהמבנה הנצור.

על אף העיבוד החופשי למתקפת הטרור במומבאי, שעלול לצרום לצופים ישראלים, "הוטל מומבאי" הינו סרט אקשן מותח, מטלטל, ואפקטיבי במיוחד גם בהפצת המסר שלו נגד הטרור האיסלמי. האכזריות והאלימות של המחבלים כפי שמתגלה על המסך לא מותירה הרבה מקום להזדהות עם התוקפים. מן הצד השני, המצוקה הבלתי נתפסת של אורחי המלון, שכוללת בין השאר את המשפחה האמריקנית, זוג אוסטרלי וגבר רוסי קשוח (בגילומו של ג'ייסון אייזקס), מומחשת בכל עוצמתה על המסך. כך גם גבורתם של חברי צוות המלון ההודים, בראשות הטבח הראשי המאנט אברוי (בגילומו של אנופם חר) ועובד המטבח הסיקי ארג'ון (דב פל). אלו ואחרים מקבלים עיתור עוז ממאראס ואנשי ההפקה. חבל שביטוי גבורה קולנועי זה נשלל מהמטפלת סנדרה סמואל, כפי שהטרגדיה המשפחתית נשללה ממשפחת הולצברג בסרט.

שרון היא מפיקה וקופירטיירית בשאולינה הפקות. ליצירת קשר שרון טלפון:310-770-6423 אימייל: shaulina7@gmail.com
אתר אינטרנט :www.shaulina.com

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות