Connect with us

טוב לדעת

"מצב חירום": הקרב על החומה

Published

on

אותם פזמונים – רק המקהלה מחליפה צד, לפי הנושא ולפי השאלה בידי מי הכוח

האם דונלד טראמפ ייכשל בניסיון שעליו הכריז ביום שישי שעבר – לנתב כספים של מערכת הביטחון לבניית גדר על גבול ארצות הברית מקסיקו, בטענה שעל הגבול הפרוץ שורר מצב חירום? ההכרזה צפויה להגיע לבית המשפט העליון, אחרי שארבע עתירות וערעורים הוגשו לערכאות נמוכות יותר השבוע.

כך או כך, שאלת הגבול עוברת לגלגול שלישי בקרב המתמשך, כותב שמואל רוזנר ב"מעריב". אחרי שהייתה לזמן מה שאלה של מדיניות – האם נדרשת או לא נדרשת חומה; ואחרי שהייתה לזמן מה שאלה פוליטית האם הקונגרס ייכנע לנשיא טראמפ; עכשיו מדובר בשאלה משפטית: היכולת של הנשיא האמריקאי לקבל החלטות על פי שיקול דעתו. בעצם, גם זו שאלה של גדר: זו המקיפה את הבית הלבן ומגדירה את מרחב התמרון של נשיא בניהול המדינה. השופטים יכולים לחדד את העפרונות.

במירוץ שלו לנשיאות, כזכור, טראמפ הבטיח לסגור את הגבול. זו החלטה שסייעה לו לנצח בבחירות, גם אם היה ברור כבר אז שחלקים ממנה מופרכים (מקסיקו תשלם). עברו יותר משנתיים, והמשימה לא הושלמה. טראמפ מבקש להשלים אותה. יש לו מנהג, לא תמיד לטובה, לקיים את הבטחותיו לבוחר כלשונן. אלא שעל דרכו עומד מכשול. הקונגרס, גם בשליטה רפובליקנית, לא אישר לו תקציב מספיק גדול לבנייה. הקונגרס החדש, שהשליטה באחד מבתיו דמוקרטית, בוודאי לא יאשר לו תקציב מספיק גדול לבנייה.

בחודש שעבר טראמפ ניסה בכוח. הוא סירב לחתום על התקציב, אלא אם יוכנס בו הכסף הנדרש, והוביל לסגירה של הממשל ל-35 ימים. הדמוקרטים לא נכנעו. הנשיא איבד תמיכה. בסוף נשבר. הוא איפשר למחוקקים לגבש פשרה – הם הסכימו על בערך חמישית ממה שטראמפ ביקש לאבטחת הגבול – והעביר את התקציב. ואז הודיע על מצב חירום. כלומר, מה שקיבל מהקונגרס קיבל, ומה שלא קיבל ייקח לבד. מתוך התקציב שאושר למטרות אחרות.

ארוע חסר תקדים? טראמפ ואוהדיו מגחכים למשמע הטענה הזאת, במידה של צדק. קודמו, הנשיא ברק אובמה, השתמש בסמכות אקזקוטיבית כדי למנוע הרחקה של ילדי מהגרים לא חוקיים, "הדרימרז". גם הוא, כמו טראמפ, היה מאוכזב מהקונגרס. גם הוא, כמו טראמפ, החליט שהוא יודע יותר טוב, ומותר לו להפעיל סמכות. גם הוא, כמו טראמפ, לא קיבל אישור. הוא פשוט עשה. קבע עובדה. שופט פדרלי כבר פסק שזה היה מעשה לא חוקי, אך הדיון המשפטי נמשך. כאשר אובמה נקט את הצעד הזה, לא נשמעו תלונות, אלא צהלות, במחנה הדמוקרטי. טראמפ עצמו טען כמובן שמדובר בהחלטה לא חוקית ושאובמה עושה שימוש לרעה בסמכות הנשיא. אותם פזמונים – רק המקהלה מחליפה צד, לפי הנושא ולפי השאלה בידי מי הכוח.

ישנו כמובן גם קייס משפטי של יריבי הנשיא. הם טוענים שכוונת החוק לא הייתה לאפשר לנשיא לעשות בתקציב כרצונו, שהנשיא משתמש לרעה בכוחו, וקורא ״חירום״ למה שבעליל איננו חירום. טראמפ עצמו הודה בכך במסיבת העיתונאים שלו. הוא מכריז על מצב חירום, משום שהקונגרס לא קיבל את תפיסתו שאכן מדובר על מצב חירום. מהגרים לא חוקיים, ובהם גורמים שליליים, נכנסים לארצות הברית ללא הפרעה. העובדה שהמצב הזה נמשך כבר עשרות שנים לא הופך אותו לחמור פחות, אלא לחמור יותר. העובדה שבציבור האמריקאי יש רוב שלא מזהה חירום – אלא הגירה חיובית התורמת לכלל גם היא לא משכנעת בעיניו. טראמפ אולי חולק על רוב הציבור, אך מסכים בהחלט עם תומכיו ואוהדיו, שרובם המכריע מזהה את הגבול הפרוץ כבעיה משמעותית.

מה מטרת הנשיא בהכרזה על מצב חירום? אפשר להציע כמה אפשרויות. האחת – לממש מדיניות. לקחת כסף ולבנות חומה. השנייה – לחזור לקרב החביב עליו מימי בחירות 2016. טראמפ אולי מאמין ששאלת הגבול תסייע לו לנצח בבחירות הבאות כפי שסייעה לו בבחירות הקודמות, גם אם הסקרים מלמדים שהמצב הפוך. השלישית – טראמפ בסך הכל מנהל משא ומתן. אם בית המשפט יאשר לו את ההכרזה, וזה ייקח זמן, לדמוקרטים לא יהיה מנוס מחזרה לשולחן הדיונים, כאשר הפעם לנשיא יש מקל ביד: או שתיתנו יותר, או שאקח הכל בלי לשאול אתכם!

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

טוב לדעת

מה הקטע עם להישען לאחור במטוס?

Published

on

נוסעת שצילמה בטיסה נוסע שדוחף את המושב המושען שלה הציתה דיון סביב שאלת ההישענות עתיקת היומין ■ מנכ"ל דלתא איירליינס: "לפני שנשענים ראוי לשאול את האדם מאחוריך אם זה בסדר"

האינטרנט והטוויטר גועשים השבוע בשאלה הרת-גורל: האם זה בסדר להשעין את מושב הכיסא אחורה במטוס? הכל התחיל כשהנוסעת וונדי וויליאמס פירסמה סרטון של 45 שניות בטוויטר, שבו היא נראית נשענת אחורה במושב במטוס, כשהאדם שיושב מאחוריה דוחף שוב ושוב את המשענת שלה. בסרטון אפשר לראות שהמגש המתקפל של הנוסע פתוח, ושהטלפון שלו מונח עליו. "הוא כעס שהשענתי את המושב שלי והכה בו בערך תשע פעמים בצורה חזקה. בשלב הזה התחלתי לצלם אותו", כתבה וויליאמס בטוויטר. הדחיפות האלה המשיכו לכל אורך הטיסה בת ה-80 דקות.

היא גם אמרה שהדייל של אמריקן איירליינס נזף בה, ביקש ממנה למחוק את הסרטון ונתן לה התראה על הפרעה לנוסע. הנוסע המטריד לעומת זאת קיבל קוקטייל על חשבון הבית. "נתנו לו רשות להמשיך, ולא יכולתי לעשות עם זה כלום", היא אמרה בראיון ביום שישי שעבר. אמריקן איירליינס הגיבה כי היא מודעת למחלוקת בין הלקוחות שהתרחשה בטיסה. "אנחנו מפצירים בלקוחות שלנו לכבד אחד את השני", אמר רוס פיינשטיין, דובר מטעם החברה.

התגובות על הסרטון ברשת לא איחרו לבוא, וכרגיל לא הציגו דעות מורכבות מדי: או שאתה אדם שנשען אחורה, או שלא. לפי הנרי הארטולדט, אנליסט שמתעסק בתעשיית התיירות, כללי ההתנהגות בשמיים מסובכים למדי: החוק הלא-כתוב בקשר להישענות אחורה אומר שעדיף להימנע מהפעולה. "הנימוס אומר שנשענים אחורה רק כשבאמת חייבים. גם אז, צריך להשעין את המושב רק במעט, מבלי לפלוש יותר מדי לשטח של האדם מאחורייך". לדבריו, הנוסע שישב מאחורי וויליאמס התנהג שלא כשורה. "יש לאדם זכות להישען אחורה. זה אולי לא הוגן, אבל החיים אינם הוגנים". הוא הוסיף כי הזינוק במספר הנוסעים והקטנת המרחב האישי במטוסים "הופכים את הרגשות במטוס לעזים יותר".

בראיון ל-CNBC, מנכ"ל דלתא איירליינס, אד בסטיאן, הסכים עם החוק הלא-רשמי של השמיים. לדבריו, "הדבר הנכון לעשות לפני שנשענים אחורה הוא לשאול את האדם מאחוריך אם זה בסדר". רשות התעופה הפדרלית נמנעת מלהסדיר את גודל המושבים במטוסים, חרף תלונות של נוסעים בנושאי נוחות ובטיחות. וויליאמס נותרה בינתיים בעמדתה. "אני אמשיך להישען", כתבה. "חברת התעופה צריכה לטפל בבעיה, לא אני"

המשך לקרוא

טוב לדעת

מזל טוב: מתי כספי בן 70

Published

on

אחד המוזיקאים החשובים של ישראל, שגם בילה כמה שנים הזויות בלוס אנג'לס, חגג השבוע יומולדת • לרגל האירוע יואב קוטנר מבקש להזכיר לכם כמה הוא ענק, וכמה יצירות הוא הספיק להעניק לנו

מתי כספי עולה לבמה, מניד בראשו לקהל, מתיישב ליד הפסנתר או לוקח גיטרה – ומתחיל לשיר. וכשהוא שר, הוא לא בן 70. המוזיקה של מתי כספי חסרת גיל. היא שמימית, מושלמת, הכי עצובה בעולם, הכי מצחיקה בעולם, תמיד מרגשת ומעוררת. כשהוא שר ומנגן – הכל נעלם כלא היה. הוא מעביר אותך לעולם אחר.

מתי כספי הוא אחד המוזיקאים הישראלים שאני הכי מעריץ ואוהב מאז התחלתי להאזין למוזיקה, לפני יותר מ־40 שנה. מאז הוא חלק מפסקול חיי, מאהבותיי, ממשפחתי. לפעמים מפגש מחודש עם אמן שאהבת פעם – עשוי להיות מאכזב. הרי כמעט שום דבר לא נשאר כמו שהוא בזיכרונות שלנו.

אבל במקרה של מתי כספי זה לא ככה. יצא לי לפגוש אותו לא מעט בשנים האחרונות, גם כצופה בהופעות שלו וגם קצת יותר מקרוב, במפגש על הבמה או בשיחה אישית לתוכנית טלוויזיה, והקסם שלו לא פג. הדיוק המושלם בנגינה ובשירה, החום והתקווה שיש במוזיקה שלו, ההומור המשונה שבין השירים – כל אלה עדיין קיימים, ואף משתבחים עם השנים. 

יצירה מקורית ואישית

ברור וידוע שכמות היצירה החדשה של כספי ב־20 השנים האחרונות אינה בנפח של השנים הראשונות. ככה זה כמעט אצל כל אמן, אבל איכות הביצוע והמחויבות הבלתי מתפשרת לשירים – אלה לא נחלשו. 

נכון, הוא התבגר, אבל זה רק מוסיף עוד עומק לקלאסיקות הרבות שיצר. כששומעים אותו שר היום את "ברית עולם", "ואותך", "זה מכבר" או שירים נוספים שיצר בשנות ה־20 לחייו, מרגישים שהגיל והבגרות רק מוסיפים ליופי. ויש במחסנים שלו כל כך הרבה יופי. 

כספי הוא אחד המוזיקאים הכי פוריים ומגוונים שפועלים בארץ מאז סוף שנות ה־60. הוא מושפע ממגוון רחב של סוגי מוזיקה, ממוזיקה ברזילאית ועד מוזיקה בלקנית, מ־Fאנק ונשמה ועד מוזיקה קלאסית, משירי ארץ ישראל ישנים ועד בלוז, מפופ ועד רוק מתקדם, מתזמורי ענק ועד מינימליזם מעודן. 

הוא מטמיע בלחניו ובעיבודיו את ההשפעות הרבות שלו והופך אותן ליצירה מקורית ואישית, שהיא בעלת צבעים רבים אך תמיד מאוד אופיינית לו ומזוהה איתו. 

שימו לב לשיר, לא לגימיקים

תרומתו העצומה למוזיקה הישראלית מוסיפה להדהד גם 40 שנה אחרי. בימינו, כשהכל חולף במהירות, אולי כדאי להזכיר שמתי כספי היה שם הרבה לפני תוכניות הריאליטי והרבה לפני יו־טיוב. והוא תמיד עשה את זה בדרכו המיוחדת. עומד על הבמה בפנים קפואות, כמעט ללא תנועה, כמו אומר "שימו לב לשיר, לא לגימיקים של ביצוע". והקהל שם לב. 

בעשר השנים הראשונות לפועלו היה לו הספק כמעט חסר תקדים: להקת פיקוד דרום; שלישיית "לא אכפת להם"; "מאחורי הצלילים" עם שלמה גרוניך; מלחין ומעבד בשירים ובאלבומים של חוה אלברשטיין, אושיק לוי, מאיר אריאל, דני ליטני, נתנאלה, יוסי בנאי, חנן יובל, דורי בן־זאב, יהודית רביץ, יצחק קלפטר, יעל לוי, דני רובס, ארז הלוי, ריקי גל, ועוד ועוד ועוד. 

חשבו על רשימת השירים הבאה: "אני מת", "פנקס הקטן", "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", "אחותי הקטנה", "כלבלב הו בידי בם בם", "שיר היונה", "איך זה שכוכב", "הנה הנה", "אליעזר בן יהודה", "שלא ייגמר לי הלילה", "בלילות הקיץ החמים", "זה מכבר", "מקום לדאגה", "עוד יבוא היום", "ימי בנימינה". קלאסיקה אחרי קלאסיקה, שכולן נוצרו עוד לפני שמלאו לו 30. 

40 שנה אחרי הוא כבר אייקון ישראלי. מזל טוב, מתי. 

המשך לקרוא

טוב לדעת

11 מיליון איש בוכים: סרטון הפרידה של הספורטאי מהכלב שלו שכבש את הרשת

Published

on

מיליוני אנשים צפו בפרידה העצובה של טים טיבו מברונקו, שמלמדת המון על הקשר המדהים שבין בני אדם לחיות המחמד שלהם

שחקן הבייסבול והאושייה האמריקאית טים טיבו אמנם סופר למעלה מ-5 מיליון עוקבים באינסטגרם, אבל הסיבה שבגללה שמו הפך לוויראלי בסוף האחרון לא קשורה לאיזה מהלך מדהים שביצע במדי הניו יורק מטס – אלא בגלל סרטון מרגש בהשתתפותו של כלבו האהוב ברונקו. "זאת אחת הפרידות הכי קשות שחוויתי", כתב טיבו בחשבונות המדיה שלו, שעות לפני מותו של כלבו האהוב, אז בחר לשתף את רגעיו האחרונים לצד חיית המחמד שלו ותיעד את הפעם האחרונה בה האכיל את ברונקו. ״רציתי לחלוק כבוד מיוחד ל'ילד' המתוק מכולם. תודה על כל השמחה שהבאת לנו ועל כל הזיכרונות", כתב טיבו לצד הסרטון שפרסם וסופר כבר למעלה מ-11 מיליון צפיות.


טיבו החל את הקריירה שלו  בענף הפוטבול האמריקאי, אז שיחק במדי הדנוור ברונקוס – משם בחר את השם לכלבו האהוב. אחרי הפיכתו של הסרטון לוויראלי ואלפי הודעות התמיכה שקיבל, כתב טיבו פוסט נוסף שהצליח לרגש את המיליונים שעוקבים אחריו: "אני אסיר תודה על התמיכה והאהבה שאתם מעניקים לי. יכולתי להניח לברונקו לנוח על משכבו בשלום ולהשאיר אותו במקום מאוד מיוחד בשבילי. תודה לכולם על האהבה. אני אוהב אותך ברונקו".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות