Connect with us

מצב הרוח

מצב הרוח של יאיר ניצני: הכל נשאר במשפחה!

Published

on

כמו בסושי, בריבים משפחתיים כל הקומבינציות טובות * זה יכול להתחיל מסבתא שלא אושרה בפייסבוק, או מדודה שקראה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית הודעה שנשלחה לשם בטעות שבה נכתב ״הקמצנית הזאת הרי לא תביא מתנה, חבל להזמין אותה״

kesher-dam-getty-18-11-16-1024x734

סכסוכים המתוקשרים של להקת אתניקס עם הקלידן שלה ושל שימי תבורי עם התבוריס (האם שימי יחליף עכשיו את שמו של בן־אל ל"בן – אל תתקשר אלי בחיים"?) מעסיקים בשבועות האחרונים את התקשורת ומערבים אותנו בריבים של אחרים. סכסוך עסיסי הוא לחם לעיתונים ולתוכניות רכילות, בזמן שכולנו צופים מהצד, מצקצקים ומודים לאלוהים שזה לא קשור אלינו. כשאתה אישיות ציבורית, כמו התאומות זהבה בן ואתי לוי, או כמו דודו אהרון ואמא שלו, הכביסה המלוכלכת שלך מוצגת בלי מרכך על חבל בכיכר העיר – או, בגירסה העכשווית, על המסך של פינס.

אבל כולנו יודעים שגם במשפחות פחות מתוקשרות החיים הם לא תותים, ומשפחה ישראלית בלי סכסוך טוב היא לא באמת ישראלית, וגם די משעממת. ריב עסיסי יכול להכניס חיים גם למשפחות המשמימות ביותר. למסתכל מן הצד הוא עשוי גם להיראות משעשע, בתנאי שהוא לא מערב ילדים, ושבמקום נקמת דם מסתפקים בשתייה שלו עם קשית. כמו בסושי, בריבים משפחתיים כל הקומבינציות טובות. יש ריבים בין אם לבתה, בין חותנת לכלתה, בין שני אחים או בין שתי דודות בנות 80, שאף אחד לא מבדיל ביניהן.

בכולם, אנשים שלפני שנייה נשבעו שבן המשפחה הוא "בשר מבשרם" מתייחסים אליו עכשיו כמו לקציצת טופו עוינת. הסיבות לריבים מגוונות – החל מאבא שנישל את אחד האחים מהירושה ועד דודה שבליל הסדר בשנות השישים העירה לאחותה שחסר מלח בקניידלך שלה ונענתה ב"לפחות אני לא הרגתי את הקרפיון מסוכרת". זה יכול להתחיל מסבתא שלא אושרה בפייסבוק, מדודה שקראה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית הודעה שנשלחה לשם בטעות שבה נכתב ״הקמצנית הזאת הרי לא תביא מתנה, חבל להזמין אותה״, או ממישהו שגילה שבעקבות חפירות היתר שלו בקבוצה המשפחתית, שאר החברים פתחו את קבוצת "בלי יעקב הנודניק".

וזה יכול להיות גם ריב על קורקינט בין שני בני דודים בני 10, שהתפתח לסכסוך בין הוריהם שהיו האחים הכי קרובים ויודעים שהילדים שלהם דבילים אבל התייצבו מאחוריהם באבירות מוגזמת. מובן שהילדים כבר השלימו מזמן, אבל ההורים עדיין ברוגז ודירדרו את היחסים עד לשלב שבו הם כבר לא זוכרים על מה הם רבו. יש את הריב הקלאסי, שמתחיל מזה שההורים שלך בטוחים שלבן הגאון ויפה התואר שלהם מגיעה אישה יותר טובה מזו שבחרת. נכון שלך אין תעודת בגרות ואתה נראה כמו קוף, והיא יפהפייה עם תואר שני ומבשלת כמו חיים כהן. נכון שהילדים שלכם מושלמים. אבל הוריך עדיין טורחים להזכיר לך שהם לא מרוצים, כך שהפיצוץ עוד יגיע.

יש ריבים סביב דברים שלא קרו: ״הוא לא רקד בחתונה של הבת שלי״, "הוא לא רקד בחתונה השנייה של הבת שלי", ״היא לא הביאה אורז לחינה״, ״הוא לא בא לבקר אותי כשהייתי חולה", "הוא לא התקשר אלי מבית החולים כשהוא היה חולה", "הוא לא הסכים לתרום לי כליה אפילו שיש לו שתיים״. יש כמובן ריבים כלכליים על ירושה, דירות ומזומנים וריבים על ירושת חברות של מיליוני דולרים, שאותם אפשר להבין. ייתכן ששווה להקריב את היחסים עם בן דודך האהוב מיקי כדי שהוא יעוף מהעסק ואתה תישאר הבעלים היחיד של חברת ״סלטי מיקי״, שהוא הקים לפני שנולדת. זה יותר משונה כשסכסוך הירושה שפילג את המשפחה נסב על מי יקבל סיר פח חלוד, שסגולתו היחידה היא ש״סבתא היתה מכינה בתוכו את החמינדוס״, או קרש מגעיל מעץ, שהיא היתה דופקת עליו שניצלים.

בכל ריב משפחתי יישמעו ברגעי העלבון אותם ביטויים, לא חשוב מאיזה מוצא, עדה או מעמד חברתי מגיעות הנפשות הפועלות. כמעט תמיד יופיע שם הלהיט הקלאסי, ״כף רגלו לא תדרוך בבית הזה לעולם״. לא ייפקד גם מקומם של משפטי מחץ כמו ״הוא גמר אצלי״, ״הוא לא הבן שלי״ העצוב ובעל הסתירה הפנימית (אז מה הוא שלך? או שאת מתכוונת לעשות לו העברת בעלות לאמא אחרת?), או ״אני אדבר איתו על גופתי המתה״ – שמרמז על כוונת הדובר להתמקם בקרוב במכון לרפואה משפטית כשבני המשפחה הולכים עליו והוא משוחח איתם בסיאנס. להדרן שומרים את "הוא מחוק אצלי" – אם כי לא ברור אם הוא בסך הכל נמחק מרשימת אנשי הקשר בסלולרי או גם מהצוואה.

לסכסוך טוב, בעיקר אם הוא קורה במשפחה של בן/ת הזוג שלך, יש גם יתרונות. בעיקר בשקט שאתה מרוויח מכך שהגורם העוין נעלם מחייך. אבל אל תמהר לשמוח ולהכריז בפומבי ״אף פעם לא סבלתי אותה״. אתה אף פעם לא יודע מתי הצדדים ישלימו, ובמסגרת תהליך הפיוס יסגירו אותך לאויב־לשעבר בתור הלכלכן המשפחתי. לפני שאתה מתחיל ריב משפחתי, כדאי גם לוודא שהיריב אינו גלמוד או חולה. אתה לא רוצה את המבטים הצדקניים של בני המשפחה מופנים אליך ליד השולחן בערב ראש השנה, כשבראשך התמונה של הדוד המוקצה, שרק בגללך יושב עכשיו בביתו עם שמיכה על הרגליים, לבד, בחושך.

החיסרון, בעיקר כשמדובר בסכסוך במשפחה של בת זוגך, הוא שיאלצו אותך לבחור בו צד שלא בהכרח בא לך עליו. הרי מבחינתך מדובר במלחמת איראן־עיראק, שבה אתה מאחל בהצלחה לשני הצדדים. העניין הזה לבדו יכול לייצר תת־סכסוך עם רעייתך, שלא מבינה למה לא נעמדת לצידה בקרב נגד בת דודתה מדרגה שנייה.

בריב משפחתי גם אין לך את האופציה השמורה ללהקות – להחליף את הקלידן או את המתופף. במשפחה לא תשמע את המשפט ״ילדים – תגידו שלום לדודה החדשה שלכם, שרון. אבא עשה לה אודישן, ומהיום היא תחליף את דוד שאול, שאבא העיף מהמשפחה כי הוא לא החזיר לו את המקדחה, הדיבלים ושק השינה שלקח״. מכיוון שהמדור הוא בבסיסו מדור רודף שלום ואהבה, אני ממליץ לכם לשלוח את הטור הזה לצד השני בסכסוך המשפחתי שלכם ולכתוב ״יאיר חושב ששנינו דבילים, ושהגיע הזמן שנשלים". אם זה מצליח, אתם מוזמנים לעדכן. אני מבטיח להגיע לארוחת הסולחה, בתנאי שיגישו את החמינדוס שהוכנו בסיר החלוד של סבתא.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות