Connect with us

מצב הרוח

מצב הרוח עם יאיר ניצני: קורה בקפה עם מכונת האספרסו החדשה…

Published

on

בדרך הביתה אני ואשתי הבנו שעם כל הכבוד למגורענים למיניהם, לשחורים ולנמסים, צריך לקנות מכונת אספרסו, כי אם לא נעשה את זה, יש מצב שנישאר ללא חברים…

caffe-30-01-15-01-1024x592

אחרי שנים של התחמקות ותירוצים, נכנענו גם אנחנו לצו החברתי וקנינו מכונת קפה. זה קרה אחרי ארוחת ערב אצל חבר, או ככה לפחות חשבתי שהוא. לקראת הקינוחים הוא הסיר את הלוט מעל המכונה החדשה שלו והתחיל לספר לכולם כמה היא מדהימה. הוא שאל אותי אם אני רוצה קפה, עניתי שכן, ופתחתי את הדרך לגיהינום. החבר שלף מהמגירה עשרות קפסולות צבעוניות ונופף בהן. "מה אתה רוצה, ריסטרטו, ארפג'יו או וולוטו?" זיעה קרה כיסתה את מצחי. זכרתי שארפג'יו זה משהו במוסיקה. הוא קלט שנתקפתי חולשה והמשיך לתקוף: "אולי אתה בעניין של תערובות אתניות יותר? איך אתה עם פולים מאתיופיה? ערביקה טוב לך?" "אני משתדל להיות בסדר עם כולם", אמרתי לו, "אני אדם פתוח וליברלי ואין לי דעות קדומות".

בסוף בחרתי את הקפסולה הכי יפה, אחת בסגול מטאלי. בעל הבית עשה לי פרצוף ומילמל שזה קצת לא מתאים למה שאכלנו לפני רגע, אבל ניחא. בדרך הביתה אני ואשתי הבנו שעם כל הכבוד למגורענים למיניהם, לשחורים ולנמסים, צריך לקנות מכונת אספרסו, כי אם לא נעשה את זה, יש מצב שנישאר ללא חברים. חוץ מזה שהבחירות מתקרבות, המתח גואה, ומי יודע כמה לילות טרופי שינה עוד יעברו עלינו. אז לא יכול להיות זמן טוב יותר.

 

***

 

אני וקפה זה סיפור של שנים. אני זוכר איך סבא שלי, שהיה איטלקי גאה, היה קם בכל בוקר בשש, טוחן פולי קפה ומכין לעצמו ולסבתא שלי קפה ממקינטה. היתה לו נוסחה קבועה, והוא לא סטה ממנה 60 שנה: במשך שמונה שניות הוא היה טוחן פולים, מכבה את האש ברגע שקול חרחור הקפה נשמע, ואז מזיגה איטית ודפיקת הספל בשיש לפני ההגשה. סבא וסבתא שלי גרו קרוב למפעל עלית ברמת גן, וניחוח הקפה, שהיה מתערבב בריח השוקולד החם, עשה לי תמיד הנגאובר. לא תמיד עשו בארץ עניין מכוס קפה. הקפה הנמס של עלית והקפה השחור שלטו פה שנים ארוכות, ואספרסו יכולת לקבל רק בבית קפה.

לאט לאט, כמו שהשתדרגנו בהייטק ובצבא, או לחלופין בשחיתויות, בטובות הנאה ובקומבינות, התקדמנו גם עם הקפה. למדנו מה זה נטול קפאין ופילטר, פתחנו את השער לרשתות קפה מהארץ ומחו"ל, ובלי להרגיש הפכנו למעצמת קפה. היום אפשר לקנות מכונת קפה בתחנת דלק, בסופר או בפיצוצייה הקרובה לביתך. הפכנו את האספרסו למוצר צריכה בסיסי. כמו שבאיקאה לימדו אותנו בשבדית ש"אסקוול" זה ארון מגירות ו"סטנסטרופ" זה מדפים, הבריסטה, "מוזג הקפה" באיטלקית, לימד אותנו מה זה לאטה, קפוצ׳ינו, מקיאטו, טרסטינו ואמריקנו.

היום לכל שתיין יש תנאים משלו: כפול, הפוך, ארוך, רותח, עם קצף, בלי קצף, חלש, חזק, דל שומן, עם סויה, נטול, בכוס זכוכית, בספל, בכוס חד־פעמית, בכוס סודה, עם ציור של לב לאהובתי, עם ציור של פרח לחמותי. איזה עם של נודניקים.

***

המכונה החדשה הגיעה עם ספר הוראות הפעלה, כאילו מדובר במערכת כיפת ברזל. למדתי שבלחיצה על הכפתור הנכון היא יודעת להכין שלושה גדלים של קפה – אספרסו (קצר), לונגו (ארוך) ובינוניטו, שזה אני המצאתי. אחרי כמה ניסיונות מפדחים הבנתי שהכוסות שיש לי בבית לא מתאימות, ונאלצתי ללכת לקנות ספלים ייעודיים. את סוגי הקפה השונים היה לי קשה ללמוד, אבל אחרי כמה לילות של שינון התנ"ך של הקפסולות, אני יכול לומר בגאווה שהגעתי להישגים מסוימים. היום אני יודע כבר להבדיל בין תערובת של קפה מריר ומתקתק לבין תערובת של קפה מריר וחמצמץ. לא שזה שינה לי את החיים. אט אט התמכרתי לריח הנפלא ולצליל של ביתוק הקפסולה ונפילתה למיכל. גם סיגלתי לעצמי מבט קודר ורציני בזמן שאני לוגם. חשתי איך אני עובר ממצב של "הוט ווטר סמול גלס" למעמד של ג׳ורג׳ קלוני, שמפנק את בת זוגו (כשמגיע לה) בקפוצ'ינו חם עם קצף עבה וגרירת שוקולד מריר למעלה. במשך כמה ימים חייתי בתחושה שאני מומחה.

אלא שביקור בחנות הבוטיק של החברה נתן לי זבנג לפרצוף. החנות היתה מעט חשוכה, הזבנים לבשו מדים והכל היה מסודר פיקס. הריהוט היה מעץ כבד, ועליו הונחו מכונות הקפה. פסעתי נבוך וניסיתי להקשיב לקונים. יכולתי לראות בבירור מי מקצוען, מי חדש בעסק ומי נגרר אחרי מובילי דעה. כששאלתי מישהו מה ההמלצה להפוּך, הסתכלו עלי הקונים כאילו ביקשתי מזובין מהטה לשיר לי את "דרך השלום".

ֿ***

בוש ונכלם חזרתי הביתה, בידיעה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד. נכנסתי לפורומים של קפה, שבהם החברים שומרים על עמימות ומזדהים רק בכינויים. קיבלתי טיפים מבחור בשם "קצר חזק", מבחור עדין בשם "הפוך חלש עם קצף", מבחורה מלאת עזוז בשם "תערובת קולומביאנית" ומפמיניסטית אחת בשם "טוחנת לבד". אחרי חודש של התמחות, האישה אמרה שהגיעה העת, החברים רוצים לבוא לראות את המכונה. ניסיתי לדחות את הקץ ואמרתי שאני עוד לא מוכן, אבל הלחץ הכריע. בשישי האחרון כולם באו. בהתחלה ניסו כמה חכמולוגים להפיל אותי בשאלות בסיסיות כמו "למה לא קניתם מכונה משולבת?" אבל שמרתי על קור רוח ולא הגבתי לפרובוקציה.

אחד החבר'ה רצה אספרסו כפול מתערובת של דרקאן וקאזר. זה נשמע לי כמו שמות בניו של סדאם חוסיין, אז נתתי לו סתם ריסטרטו. הוא לא הרגיש. אחרי שכולם הלכו, התרווחתי בסיפוק על הספה. לפני שהספקתי לנוח על פולי הדפנה שאלה אותי הגברת הראשונה אם יש בי לפעמים געגועים למה שהיה פעם. הייתי בטוח שהיא מתגעגעת לתקופה שהיה לי יותר שיער ופחות כרס, אבל כל מה שהיא רצתה זה שאכין לה נס חלש, מהחול הזה שהיא הכי אוהבת. כמו פעם.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות