Connect with us

מצב הרוח

מצב הרוח עם יאיר ניצני – העיקר הבריאות!

Published

on

אחרי סידרת התעטשויות במינון לא חוקי הובהר לי שכמו בחוק לגיוס חרדים, קורה משהו, אבל לא ברור אם זה ייגמר טוב. שם במיטה, בחושך, לבד, כשאני קודח מחום ומדמיין שסקרלט ג'והנסון עושה לי אמבטיות סודה, הבנתי שאלה הרגעים שבהם אתה לומד מיהם באמת החברים שלך * מאת יאיר ניצני, תל אביב

habriut-930x300

הייתי בפגישת עבודה סטנדרטית, כשתוך כדי הנהונים תקפה אותי התחושה ש"אני בדרך למשהו". השרירים התחילו לכאוב בלי שהופעל עליהם מאמץ, פרצתי בהתעטשויות במינון לא חוקי, גירוד מרגיז עלה בגרון והתחבר לכאב ראש אקסקלוסיבי.

כל הטוב הזה הבהיר לי, שכמו בחוק לגיוס חרדים, קורה משהו, אבל לא ברור אם זה ייגמר טוב. בימים הראשונים עוד הצלחתי לתפקד כרגיל. אבל די מהר, ברגע שחבילת הטישו נכנסה לתמונה, אנשים סביבי התחילו לקלוט מה קורה. בהתחלה עוד ניסיתי לשכנע שהעיניים הדומעות זה בגלל שאני עובד על סיפור אישי מרגש לעונה הבאה של מאסטר שף, אבל כשהתחלתי גם להשתעל, זה היה הסוף.

מהעבודה התקשרו להגיד שממש לא צריך אותי והתחננו שלא אגיע. הוריי אמרו שהם לא מתגעגעים, ואין צורך שאבוא לבקר. ואשתי הקצתה לי מגבת משלי עם ציור של שודד ים, כדי שלא אעביר לבנות את החיידקים, ודרשה שאשתעל רק לתוך המרפק, כי ככה אמרו באיזו תוכנית בריאות. התנועה המשונה לתוך המרפק גרמה לעוברי אורח לחשוב שאני תמהוני או משוגע. בבנק חשבו שאני עומד לשלוף אקדח וקידמו אותי לראש התור, בבתי קפה הושיבו אותי ליד החלון, בתור לסופר עמדתי לבד. אמהות שראו אותי הסתירו את עיני ילדיהן ועברו לצד השני של המדרכה.

שפעת בסגנון הכל כלול

במשך כמה ימים הייתי קווזימודו הגיבן מנוטרדאם. פריק שמקומו בקרקס יחד עם איש הפיל, הגמד והאישה עם השפם. ואז, אחרי כמה ימים של משחקים מקדימים, המחלה פרצה בשיא תפארתה, עם חצוצרות וזיקוקים. שפעת בסגנון הכל כלול, שהפילה אותי לקרשים בנוקאאוט אחד.

שם במיטה, בחושך, לבד, כשאני קודח מחום ומדמיין שסקרלט ג'והנסון עושה לי אמבטיות סודה, הבנתי שאלה הרגעים שבהם אתה לומד מיהם באמת החברים שלך. לתדהמתי, התברר לי שאף אחד. אף אחד לא רצה להיות חבר שלי בשבוע הזה, במיוחד לא עכשיו, כשבתי החולים העמוסים ממילא נאלצים – בגלל המשבר ב"הדסה", לארח ירושלמים מסכנים שנמנעו עשרות שנים מירידה לשפלה.

בהמתנה הארוכה לרופא פגשתי עוד עשרות אנשים במצב דומה. בעלי משפחות, אנשי עסקים, עצמאים ושכירים, מלח הארץ, שהגיעו לרופא בכוחותיהם האחרונים כי אף אחד לא רצה לקחת אותם. אחד סיפר שנהג המונית שהביא אותו אפילו לא חיכה לתשלום. "התעטשתי – ותוך שנייה הוא כבר לא היה שם". אחר סיפר שאשתו הוציאה נגדו צו הרחקה, ועכשיו אסור לו להתקרב לבית ברדיוס של קילומטר.

בהתחלה עוד ניסיתי לשכנע שהעיניים הדומעות זה בגלל שאני עובד על סיפור אישי מרגש לעונה הבאה של מאסטר שף, אבל כשהתחלתי גם להשתעל, זה היה הסוף

סיפרתי לרופא שאני גוסס. זה לא עשה עליו רושם. הוא המליץ לי לנוח ולקחת תרופות להורדת חום, ונתן לי אישור שמותר לי לרחם על עצמי בדרגה שבע מתוך עשר. הוא גם אמר שמותר לי להיאנח ולקטר שלוש פעמים ביום אחרי האוכל, למשך עשרה ימים.

חזרתי הביתה די אופטימי וגיליתי שהורחקתי מכל פעילות משפחתית, וחדר השינה הוא המתחם היחיד שמותר לי לשהות בו. לנשיא אוקראינה כבר התייחסו יותר יפה.

הבנות ניסו להקל עלי וציידו את החדר בפינוקים כמו טישו אלוורה, פח אשפה צבעוני ונר בריח אקליפטוס. פעמיים ביום מישהו עשה טובה והחליק מתחת לדלת מגש עם טוסטים ותה. אבל כל זה לא שיפר את מצב רוחי. המצב החמיר אחרי שהתחלתי לפתח שיעולים טורדניים נוסח מגרש השדים, בעיקר בלילה.

לבקשת הגברת הראשונה עברתי לסלון ונרדמתי על הספה תוך צפייה בשידורים חוזרים של " כך היינו ״ ב "סיבה למסיבה"בערוץ 1. אכן היינו יותר צעירים, זה אני יכול להגיד בוודאות. כשהעוזרת הגיעה בבוקר העבירו אותי למרפסת, שם ישבתי עגמומי ליד כמה שטיחים שהוצאו לאוורור.מהפחד שהעוזרת תפספס עם חובט השטיחים ותחבוט גם בי, טיפסתי על המרזב וחזרתי לחדר השינה.

השמועה על מחלתי התפשטה מהר והביאה איתה גל של עצות. חבר אמר: "שכב במיטה ותתפנק. קרא ספר, תראה טלוויזיה". אבל העיניים הדומעות לא אפשרו לי לקרוא שורה, וכאב הראש הוריד לי את האייקיו לרמה ש"היפה והחנון" נראה לי פרויקט מורכב מדי. אחרים יעצו שאשקיע את כל הוני ברכישת סמבוכל, ויטמין סי, אכיניצאה ותרופות הומאופטיות. אמא שלי לחצה על פרופוליס, וחמותי המליצה על חליטת קורנית, וורבנה, וקמומיל עם ג'ינג'ר, כי "זה מעביר לך את הכל ביום". ניסיתי הכל, אבל השילוב של האדוויל והדקסמול סינוס עם החליטות של השורשים והאכיניצאות עשה לי סמטוכה בבטן ופתח חזית בריאותית נוספת, שממש ביאסה אותי. ניצלתי את האישור מהרופא והתחלתי להסתובב בבית, לקטר ולהתלונן. המסר הלא רשמי שקיבלתי מאשתי היה: "אתם הגברים יצורים חלשים ומעוררי רחמים. רק עולה לכם החום – אתם מתפרקים לחתיכות".

שחר של יום חדש

מבחינת הבנות נדרשתי לתפקד כרגיל. המשפטים "מה יש לאכול", "אבא תקפיץ אותי" ו"אבא תכין לי שוקו" נמשכו כאילו אני לא אדם שמפרפר בין חיים למוות. באחד הבקרים, בעודי הלום נזלת ותוך שיחה ערה עם המרפק, החזרתי בטעות את החלב למקרר בלי הפקק. הנחתי אותו כמובן עם הפתח כלפי מטה, וכל המקרר התלכלך. קיללתי בקול רם ובערבית שוטפת (למרות שבאופן רשמי אינני דובר את השפה), ירדתי על ארבע והתחלתי לנקות. העברתי את כל תכולת המקרר למדפים העליונים, ובעודי זוחל על הרצפה כדי לנגב את שאריות החלב, התגלגלה לה מלמעלה כרובית טרייה וחבטה לי בראש. כמה עלוב.

ואז, כמו בסיפורים, שחר של יום חדש עלה, ואחרי חמישה ימים חל שיפור והבראתי. קמתי ממיטת חוליי, חלש אמנם, אך חיוני ונמרץ לקראת האתגרים המחכים לי. בואנה, אפילו ירדתי קילו וחצי בשבוע הזה! נהדר, לא? השמש זרחה, והעולם חייך אלי. בדרך לעבודה צלצל הטלפון. זו היתה אשתי. "אני מרגישה שאני בדרך למשהו", היא אמרה.

 

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות