Connect with us

מצב הרוח

סיוד מתמשך

Published

on

כנשוי ותיק עם יותר ניסיון ופחות אנרגיות, אני משתדל לסנן פעילויות בלתי הכרחיות, כולל שימוש בתחבולות שלא היו מביישות את תוכנית הגרעין האיראנית

תהפוכות מזג האוויר של התקופה האחרונה הפך אותי ליצור עייף, מזיע וחסר מוטיבציה, שרק רוצה לנוח במזגן. וזה עוד במאי, לפני הקיץ הגדול. הגברת הראשונה, לעומת זאת, נתקפה בזמן האחרון בהתקף של יוזמות שונות ומשונות. לא ברור אם זה קשור למזג האוויר, או שמרוץ הג'ירו ד'איטליה, שהלהיב כאן כל נירו מדגניה ומירו מנתניה, הכניס בה אנרגיות עודפות.

כל גבר יודע שבמהלך שנות הנישואים הראשונות אתה ממהר לבצע משימות ומטלות שנזרקו על ידי רעייתך לחלל האוויר בהיסח הדעת ובלי כוונה ממשית מצידה שתבצע אותן. אבל אתה, חסר ניסיון ונמרץ, נבהל וממהר להגיב. כך, למשל, היא זועפת: ״אוף, אני מתה מחום, המזגן בכלל לא מקרר, חייבים להזמין טכנאי דחוף״, ואתה שומע: "אוי ואבוי, זה אני אשם. למרות שמספיק קר לי, אני עוזב הכל ומזמין לאשתי האהובה טכנאי. הרי היא יודעת על מה היא מדברת, ואני בטח לא רוצה שבחוויה של הילדים ייצרבו טראומות של הורים מזיעים ואב לא מתפקד".

במציאות המזגן תקין במאה אחוז, אולי צריך לנקות פילטר. יש מצב שהיא לא הדליקה אותו בכלל, או הדליקה אותו לפני שנייה והוא עוד לא הספיק לקרר, או שהיא פשוט סובלת מגלי חום. ואתה, כמו מטומטם, מיהרת להזמין טכנאי, שאמר שהכל תקין ולקח על זה 250 שקלים.

במשך השנים הבחנתי שרעייתי מטילה עלי משימות שאם היא היתה בוחרת לבצע בעצמה, הן היו מסתדרות בתוך דקות, ולמרות זאת היא מעדיפה לסבול ולהמתין שאני אטפל בדברים באופן פחות מוצלח. כך, למשל, היא הודיעה לי לא מזמן שחייבים לסייד את הבית. האמת, צודקת, לא סיידנו את הבית מאז שהקטנה היתה בת 3, והיום היא כבר בת 14.

אלא שהמחשבה על סיידים שיתארחו בבית למשך שבוע, כולל רעש, לכלוך, סולמות, דליים ובאופן כללי הסבה של הדירה לטמבורייה, לא באה לי טוב. כנשוי ותיק עם יותר ניסיון ופחות אנרגיות, אני משתדל לסנן פעילויות בלתי הכרחיות, כולל שימוש בתחבולות שלא היו מביישות את תוכנית הגרעין האיראנית.

חשבתי להגיד לגברת שאני דווקא מחבב את הגוון האפור־עכבר שתפסו הקירות במשך השנים, אבל הבנתי שזה לא יתרום לדיון. כדי לא להגיב באופן שלילי, אמרתי שאני בהחלט מתכוון לטפל בנושא ביום ראשון ולחפש בעל מקצוע מתאים. התקווה היתה שמדובר ביוזמה חולפת שתישכח במהרה. ואכן, במשך קרוב לשבועיים היוזמה לא עלתה שוב על הפרק. עד שבוקר אחד, ללא התראה מוקדמת, השמיים נפלו עלי, כשהגברת חזרה על ההבחנה שהקירות חייבים סיוד.

בהערת אגב הוספתי שקראתי תחזיות שצפויה מלחמה בקיץ, כולל טילים שעלולים להוריד את השיפוץ לטמיון, כך שאולי כדאי לחכות עד אחרי המלחמה

אמרתי שבדקתי עם כמה מומחים (כלומר, חברים שהם מומחים בדחיית יוזמות) ושמומלץ לחכות לסוף השבוע, שבו אפשר לגייס פועלים סינים שמציעים את שירותיהם בצומת ועושים עבודה מצוינת במחיר סביר. בכך קניתי לעצמי עוד כמה ימים. כשהגיע סוף השבוע, דאגתי לקחת את המשפחה לים, מקום שבו היוזמה השיפוצית היחידה שעולה על הפרק היא להגיד לבחור בחוף להעמיד שמשייה.

שבוע אחר כך היה אירוע בר מצווה משפחתי, כך שכל מעיינינו היו נתונים לשאלה מה נביא לחתן השמחה. אבל בשבת שאחרי היא נזכרה.

"מה קורה עם הסיני?" היא שאלה כאילו בתמימות, אבל אני זיהיתי מה מסתתר שם. שלפתי מייד את הטיעון שבדיוק בדקתי, וסוף השבוע הזה הוא חג הרווקים הסיני, אנחנו לא רוצים לגרום לו לחגוג אצלנו בסלון, ועדיף להתרכז בקניית מציאות בעלי אקספרס. הפתרון התקבל בברכה, והמשפחה התפזרה על פני כמה מחשבים בבית לסוף שבוע של רכישות מוזלות מסין. הנזק לא היה משמעותי, ותמיד עדיפה קנייה של כמה טי־שירטים על פני סיוד הבית.

כשהנושא עלה שוב, כבר חשתי עוינות קלה מצד הגברת. הגבתי במהירות וקפצתי לחנות חומרי הבניין הסמוכה לקנות מברשת לסיוד. גם כאן ההשקעה היתה קטנה, אבל עשתה את הרושם הנכון. מיקמתי את המברשת במקום מרכזי בבית, כך שיהיה ברור שעניינים זזים פה והפרויקט תכף יוצא לדרך. התברר שהטריק הזה, שעבד כל כך טוב הרבה שנים עם העבודות ברכבת התחתית בתל אביב, עובד פחות טוב אצלנו בבית. המברשת הפכה לאנדרטת זיכרון לפרויקט שאינו מתבצע, ובכל פעם שרעייתי נתקלה בה, זה הזכיר לה שכלום לא קורה.

החלטתי לנסות טקטיקה אחרת ולהגדיל את הפרויקט לממדים עצומים, כך שיעבור לה החשק. הסברתי שחבל לא לנצל את הסיוד לשיפוץ מקיף יותר, ובניתי תוכנית שכוללת את החלפת החשמל בכל הבית, חידוש אינסטלציה, שידרוג המטבח, קניית רהיטים חדשים לסלון ולפינת האוכל והחלפת הריצוף בְפרקט. אני יודע כמה קשה לרעייתי לקבל החלטות בענייני קניית רהיטים, וידעתי שרק על השיטוט בחנויות אני ארוויח לפחות שלושה חודשים.

הוספתי לתוכנית אדריכל מדופלם שהיא מכירה, אחרי שבדקתי שהוא בדיוק נוסע לביאנלה בוונציה לחודשיים. הסברתי שזה ייתן לנו בית מחודש ויפה, שיהיה כיף לחיות בו. נכון, ניאלץ לעזוב את הבית לתקופת השיפוצים, זה יהיה יקר ויגזול לא מעט זמן, אבל לדעתי זה שווה את המאמץ, ואם כל בני הבית יתגייסו וייתנו כתף, אחרי חצי שנה של מגורים בחדר בבית הוריה, נחזור לדירה שלנו כמו גדולים.

בהערת אגב הוספתי שקראתי תחזיות שצפויה מלחמה בקיץ, כולל טילים שעלולים להוריד את השיפוץ לטמיון, כך שאולי כדאי לחכות עד אחרי המלחמה, כך שנוכל כבר לתקן את נזקי הטילים וגם להשתמש בפיצויים שנקבל מהמדינה. רעייתי נתנה בי מבט כועס ואמרה שאני דחיין כפייתי, שהיא מרגישה שאני מנסה לסייד אותה, ושחייבים להתחיל את העבודות עכשיו. אמרתי שהיא צודקת מאה אחוז, ביום ראשון אני מטפל בזה. אבל בשישי יזמתי נסיעה למרכז קניות גדול לראות שטיח חדש לסלון. חשבתי שאם אסמם אותה עם השטיח, זה ישכיח ממנה את הפרויקט לכמה ימים. שוב טעיתי.

ביום ראשון נאלצתי לפתוח יומן ולהתחיל לחפש סייד מומחה. צלצלתי לכמה אנשי מקצוע, אבל כפי שהסברתי לאשתי, לכולם היו בעיות בלוחות הזמנים. כל שבוע נופל על רמדאן, כריסמס, צום גדליה, ט' באב, הסהרנה, העיראקיאדה, הסיגד, בלאק פריידיי, ווייט פריידיי או מיטלס מאנדיי. בנוסף, יש מתח בגבולות, סגירת מחסומים בשטחים, והמונדיאל בכדורגל, שבו השיפוצניקים פחות משפצים ויותר מפצחים.

באחד הערבים אשתי אמרה שאם אני ממשיך עם הדחיות האלה, היא מתקשרת לעורך דין ודורשת גט. אמרתי שהיא צודקת מאה אחוז, אני גם מבטיח לארגן לה עורך דין, הבעיה שכולם בכנס משפטי גדול באילת, אבל ביום ראשון, מקסימום שני או שלישי בפברואר 2020 – אני מקדם את זה.

אתמול אחר הצהריים חזרתי הביתה. הרצפה היתה מכוסה בעיתונים, וארבעה סיידים עמדו על סולמות עם מברשות ופחי צבע ושמעו מוזיקה בווליום של מופע פארק. התברר שהגברת עשתה טלפון אחד וסגרה את הפרויקט. אמרתי לה שאני שמח שהיא עשתה את הדבר הנכון. "את רואה?" הוספתי בגאווה, "לבן הרבה יותר טוב מהאפור־עכבר שהיה. זה מכניס המון אור הביתה. חבל שאת לא מקשיבה לי יותר".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות