Connect with us

חדשות ואקטואליה

מסע הצלב של בן שפירו / טור העורך מאת גל שור

Published

on

האקטיביסט מלוס אנג'לס ניצב בחזית המאבק למתן חופש דיבור  בקמפוסים של אמריקה * ועושה זאת עם כיפה שחורה על הראש / מאת גל שור

מאז שגיליתי אותו אונליין, לפני כשנה, אני מודה ומתוודה: בן שפירו עושה לי את זה. בגיל 33, יש לו מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות, הוא ידוע כאחד הדוברים המובהקים והמבריקים של הזרם הקונסרבטיבי באמריקה, וברזומה שלו גם כלולה משרת עורך ראשי באתר ברייטבארט אותו הקים סטיב באנון, יועצו של הנשיא טראמפ.

שפירו נולד בלוס אנג'לס ולמד בבית ספר היהודי-אורתודוקסי YULA ("ישיבה יוניברסיטי"). הוא סיים תיכון בגיל 16, לאחר שקפץ שתי כיתות ונחשב כמחונן. בגיל 20 סיים בהצטיינות תואר ראשון במדעי המדינה ב-UCLA ובגיל 27 קטף תואר במשפטים באוניברסיטת הרווארד. הוא הוסמך לעריכת דין בקליפורניה ובין השאר מעניק ייעוץ משפטי בנושאי מדיה.

שפירו נשוי לאחת משלנו, מור (טולדנו לשעבר), ישראלית ממוצא מרוקאי. הוא אב לשניים; בנו הצעיר נולד בשנה שעברה ובתו, ליה, נולדה ב-2014 עם מום בלב, וחייה ניצלו בניתוח לב פתוח ע"י הרופא שביצע ניתוח דומה בבנו של מנחה תוכנית הלילה ג'ימי קימל.

שפירו כבר הספיק לכתוב 7 ספרים. האחרון – Bullies: How the Left’s Culture of Fear Silences Americans, ניצב ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. בספר אחר הסביר איך התעשייה ההוליוודית מייצרת תעמולה ליברלית-שמאלנית במסווה של תוכניות כמו "רחוב סומסום". אחד מהסרטונים הכי מפורסמים של שפירו ביוטיוב מראה את נאומו המבריק בן הדקותיים בדיון שערכה בשנה שעברה מועצת התלמידים של UCLA בהצעה להטיל חרם על ישראל. התומכים הפרו-ישראלים באולם קמו ממושביהם ופצחו במחיאות כפיים סוערות, וההצעה נדחתה ברוב דחוק 5-7.

כיום, שפירו הוא העורך הראשי של The Daily Wire, אתר חדשות ודעות. בנוסף הוא מספק אונליין תשדיר למנויים בשם “The Ben Shapiro Show”, שהוא הפודקאסט הקונסרבטיבי הפופולרי ביותר בארה"ב. באתר הפייסבוק שלו מראה שפירו כשרונות נוספים, כמו נגינה בכינור של המנגינה הפותחת של הסדרה "משחקי הכס".

שפירו הוא עילוי; גם מתנגדיו החריפים ביותר יודו בכך. הוא רהוט, שנון, מהיר מחשבה, בעל חוש הומור ובעיקר – נואם בחסד המספק עובדות, סקרים, מחקרים וגם ציטוטים מהתנ"ך כדי להילחם באג'נדה האולטרה-ליברלית שמכה שורשים לאורכה ולרוחבה של היבשת בחסות הפלג השמאלני-קיצוני של המפלגה הדמוקרטית, המדיה והעליתא האקדמית במדינה. שפירו ניצב בשנים האחרונות בחזית המאבק למתן חופש דיבור והשמעת רעיונות ואידיאולוגיה קונסרבטיבית בקמפוסים האמריקאים.

עוד לפני בחירתו של טראמפ לנשיא (שפירו, אגב, נמנה לפני הבחירות על מבקריו החריפים), הוא הירצה באוניברסיטת ברקלי, מהמעוזים האקדמיים הידועים של השמאל האמריקאי: "נאמתי בברקלי באפריל 2016; לא היתה אלימות, וגם לא הפגנות קולניות", הוא מספר בטור שפירסם בשבוע שעבר ב"ג'ואיש ג'ורנל". "במקום זאת, שוחחתי עם כמה מאות סטודנטים שרבים מהם לא הסכימו איתי. האירוע היה לבבי, ידידותי ומהנה. בשבוע שעבר הודיעה UC ברקלי שהיא לא תוכל להבטיח מקום לנאום המתוכנן שלי בספטמבר. גורמים רשמיים אמרו כי אין להם מקום זמין בתאריך המדובר, ולאחר מכן לא סיפקו תאריכים חלופיים. רק אחרי הסערה הציבורית שקמה עקב כך הם התחייבו לאפשר לי לדבר בקמפוס וגם לכסות את העלות הרלוונטיות".

מה השתנה? בין אפריל 2016 ליולי 2017, חוותה ברקלי כמה מחאות אלימות קשות שנערכו על ידי מתנגדי הנשיא דונלד טראמפ. בפברואר 2017, אמור היה מילו יאנופולוס לדבר בקמפוס. מפגינים נגד הפאשיזם, לכאורה יחד עם כמה מתלמידי ברקלי, התנגשו עם כוחות הביטחון במקום, החלו להרוס רכוש ולהצית דברים, והציבו סיכון ביטחוני רב מדי כדי שהאירוע ימשיך כמתוכנן. באפריל 2017, ביטלה הנהלת אוניברסיטה אירוע עם הסופרת והפובליציסטית הימנית אן קולטר, והעבירה את התאריך והמקום לאירוע, בטענה שהאוניברסיטה "לא הצליחה למצוא מקום בטוח ומתאים". הליך קבלת ההחלטות של ברקלי, כותב שפירו, הפך נפוץ ברחבי היבשת. ככל שהסטודנטים והמפגינים-שמאלנים הופכים ליותר ויותר אגרסיביים , מנהלי האוניברסיטאות נראים כמוכנים להיכנע והעניק להם ויתורים, עד וכולל ביטול אירועים שמכעיסים את המפגינים.

שפירו: "כשדיברתי בקאל-סטייט בלוס-אנג'לס בפברואר 2016, ניסתה ההנהלה לבטל את האירוע על הסף; בכל אופן, הגעתי. המפגינים חסמו את הכניסות ותקפו תלמידים שרצו להגיע לאירוע; לבסוף הם הפעילו את האזעקה במקום. כשדיברתי באונ' ויסקונסין, הפריעו המפגינים לנאום בניסיון להשתיק אותי. כשביקשתי מהמשטרה לפנות את המפגינים, הם השיבו שההנהלה אמרה להם שאם הם יעשו זאת, הם יצטרכו לסגור את האירוע לחלוטין".

שפירו מתוכנן לנאום בברקלי בחודש ספטמבר הקרוב. בשבוע שעבר העיד בקונגרס בדיון על התרבות המיקרו-אגרסבית המתנהלת כיום בקמפוסים. "אנחנו לא יכולים לנהל שיח פוליטי אם אנחנו מתכוונים לתייג את הטיעונים של הצד השני בצורה של ברוטליות, כדי למנוע ממנו ביטוי בכל מחיר", הוא כותב. "זה רק מעודד את האלימות כתגובה רציונלית למילים.

״יתר על כן, התרבות המיקרו-אגרסיבית, שהגיעה לשיאה בפרעות השמאל בקמפוסים ובמיומנות הניהולית, יוצרת כאן דור של אנשים לא בריאים…. נהיה מדינה טובה יותר אם נעצור את הקידוד, נילחם באלימות ונתחיל שוב להקשיב זה לזה".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

מהפך? בלאגן!

Published

on

הבחירות הסתיימו שוב ללא הכרעה, ואביגדור ליברמן הפך לממליך המלכים הרשמי של מדינת ישראל

המראה שהשתקף השבוע במטה הבחירות של הליכוד היה אצל הימין כולו: עגום, מעורער ורחוק מלהיות אופטימי. וזה ממש לא משנה אם החרדים הצליחו לשמר את כוחם. במטה הליכוד היו בבוקר יום שלישי מי שציפו ל-40 מנדטים, והם נראו די נדהמים מתוצאות המדגמים. המגמה משקפת שבועות ארוכים וממורטי עצבים להרכבת ממשלה מסובכת במיוחד.

מדגמי בחירות בשלושת ערוצי החדשות בישראל העניקו לגוש הימין בראשות נתניהו 57-54 מנדטים. בשני המדגמים של ערוצים 12 ו-13 כחול לבן היא המפלגה הגדולה ביותר עם 33-34 מנדטים. במדגם של כאן 11, יש שוויון בין הליכוד לכחול לבן, כאשר כל רשימה מקבלת 32 מנדטים. בכל שלושת המדגמים עוצמה יהודית לא עוברת את אחוז החסימה. המחנה הדמוקרטי והעבודה-גשר קיבלו חמישה מנדטים. ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן נעה בין 8-10 מנדטים, וכצפוי ליברמן הוא זה שמהווה את לשון המאזניים וההכרעה בין ממשלת ימין לממשלת אחדות לאומית.

מסקנה אחת בשלב הזה: קמפיין געוואלד עובד נהדר פעם אחת, אפילו פעמיים, אבל הוא לא יכול לעבוד ברצף כהמצביעים הלא הספיקו לשכוח את הפעם הקודמת. מצביעי הימין היו חשדניים מאוד נוכח הצגת החירום של ימינה והליכוד, ולא מיהרו להתמסר לקריאות לצאת ולהצביע. לעומת זאת, הרשימה הערבי המשותפת שקיבלה הזדמנות שנייה עשתה קאמבק מטורף לעמדת המפלגה השלישית בגדולה. נתניהו ערך שיחות עם החרדים, בנט וראשי המפלגות, וסיכם על שיתוף פעולה. אך עדיין, ללא 61 מנדטים נתניהו יצטרך שותף מהמרכז-שמאל. האם יהיה זה גנץ? או אולי יעלון שמחזיק בחמישה מנדטים בתוך כחול לבן ויכול להפוך למפלגת לשון מאזניים אם ישחק נכון עם הקלפים בידיו?

עם זאת כבר עכשיו ברור, עוד לפני שהפרשנים החלו להרכיב קואליציות כאלה ואחרות, שאין שום קונסטלציה שתעמיד בישראל בעוד שבועות ספורים בניין ממשלתי יציב ובר־קיימא לשנים הבאות. לא ממשלת אחדות, לא ממשלה צרה, לא מימין ולא משמאל. כל שר שייבחר יחוש את הכיסא מתנדנד ואת האדמה רועדת תחתיו. ואל הלחץ הפוליטי הרגיל, שמכריח את נבחרי הציבור בארץ לייצר פתרונות והישגים קצרי טווח שיאפשרו להם לגזור כמה סרטים לפני הבחירות הבאות, מתי שלא יבואו, תוסיפו הפעם את הצורך המיוחד להעמיד בלוח זמנים מטורף תקציב מכווץ ומהודק לשנת 2020, שיכלול דרישה קריטית למחוק את הגירעון התקציבי שתירש הממשלה החדשה. עם בור של לפחות 3 מיליארד דולר, השאלה המרכזית תהיה איפה להכאיב הכי פחות.

ולכן, לפני שאזרחי ישראל יספיקו לשכוח את ההבטחות הגדולות שנשמעו לאורך השבועות האחרונים – הורדת יוקר המחיה, סבסוד גנים מגיל אפס, הוספת המון מיטות ומחלקות לבתי החולים, העלאת קצבאות הזקנה ועוד ועוד – הם יצטרכו להתמודד בשנה הקרובה עם העלאת המע"מ ועם סדרה של קיצוצים בשירותים הציבוריים.

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

״זה עצוב שזה מצחיק או מצחיק שזה עצוב"?

Published

on

רה"מ צולם מניח את רגליו על הספר "מאה שנות אמנות ישראלית" של הסופר גדעון עפרת. שי גולדשטיין ולאה לב התקשרו אליו בשיחה מפתיעה כדי לשמוע את דעתו

אף אחד לא אוהב שדורכים עליו. גם הסופר גדעון עפרת, מחבר הספר "מאה שנות אמנות בישראל", בוודאי לא שמח לגלות שספרו היה חלק ממטרה יוצאת דופן: משענת לרגליו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בזמן שהצטלם לראיון לקראת הבחירות ביום שלישי. שי גולדשטיין ולאה לב התקשרו לעפרת במסגרת תוכניתם ברדיו 103 אפ-אם וביקשו ממנו להתייחס לצילום המופץ ברשת.

שי: "היי, הסופר גדעון שכתב את הספר נהדר 'מאה שנות אומנות ישראלית'. בוקר טוב. ביבי צולם בריאיון עם טל שלו כשהוא יושב ורגליו דורכות על הספר שלך במהלך כל הראיון".

גדעון: "אולי אתה יודע להסביר לי מדוע הוא דורך על הספר שלי".

שי: "הטענה היא שהוא רצה שהברכיים שלו יהיו גבוהות יותר, כך הוא יוכל להניח את ידיו עליהן וידיו יהיו גבוהות יותר".

גדעון: "תראה מה זה. חייתי עשרות שנים ולא זכיתי שהטקסטים שלי והאומנות הישראלית תשמש לכזה ערך חשוב".

שי: "אנשים לא מפסיקים לדבר היום על הספר 'מאה שנות אומנות ישראלית'"

גדעון: "לומר את האמת, אני המום, אין מילים בפי ואני במבוכה. זה כל כך מטאפורי לכל התחושה שאני חש כלפי האדון בעל הידיים היפות".

שי: "וכלפי היחס שלו כלפי האומנות הישראלית".

גדעון: "אשתדל להיות הגון, אני לא חושב שזה מבטא את יחסו לאומנות הישראלית".

שי: "אני מניח שהוא לא היה לוקח ספר שקשור להיסטוריה של עם ישראל או לדת. הוא בחר בספר אומנות שפחות חשוב מבחינתו".

גדעון: "אני רוצה להאמין שהוא לקח את הספר שהכי קרוב אליו כי הוא מרבה לעיין בו. אני אומר את הדברים באירוניה".

שי: "הספר הכי קרוב לביבי זה הביוגרפיה של צ'רצ'יל. זה ידוע".

גדעון: "אנצל את הבמה במכובדת שניתנה כדי לספר ללשכת ראש הממשלה שיש לי עוד כמה ספרים".

שי: "שאפשר לדרוך עליהם".

גדעון: "כך הברכיים יהיו הרבה יותר גבוהות, כתבתי למעלה מ-60 ספרים. האיש יכול להיות ענק".

שי: "אתה קולט שפרסמת 60 ספרים והפעם הראשונה שאנחנו שומעים עליך זה כי ראש הממשלה דרך על הספר שלך?"

גדעון: "אכן, האמת שאני לא מופתע".

שי: "עצוב אה? אנחנו עם הספר".

גדעון: "אני לא יודע אם זה עצוב שזה מצחיק או מצחיק שזה עצוב".

שי: "אנחנו לא עם הספר, אנחנו עם שדורך על הספר"…

גדעון: "בוקר משעשע מזה לא היה לי הרבה שנים"…

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

״החיים הטבעיים של היהודי הם רק בישראל"

Published

on

יאיר לפיד, מועמד בפונטציה לראשות הממשלה, מקפיד לקרוא לישראלים שעברו לגור בארה"ב "יורדים" הוא מתנגד לתרומת כספים מישראל לארגונים יהודיים בחו"ל וחושב שנתניהו הפסיק מזמן להיות ראש ממשלת העם היהודי ראיון ערב בחירות

אם תשאלו את ח"כ יאיר לפיד, לישראלים יש הרבה מה ללמוד מיהדות ארה"ב, אך גם ליהודי ארה"ב יש מה ללמוד ממדינת ישראל. יש להם מה ללמוד מאיתנו על זהות נינוחה בפני עצמה", הוא מסביר לי, "הזהות שלי למשל במצב נוח. אני אדם במקומו. אני חי את החיים הטבעיים של היהודים, וזה כאן בישראל".

שם, בתפוצות, זה לא טבעי?

״אני אומר להם (ליהודי התפוצות) שלא. הם מתווכחים איתי, אבל אני אומר להם שכשאני נוסע לכנסת בכביש 443 זה הנתיב ששאול המלך צעד בו. אני אדם במקומו".

איך זה בא לידי ביטוי?

״זהות היא דבר פנימי. אבל הזהות שלי כיהודי היא נינוחה, טבעית ועוצמתית בעצם החיים שלי בארץ ישראל. יש פה דואליות. מצד אחד כשאני פוגש אותם אני תמיד זוכר שיכולתי להיות הם והם יכלו להיות אני, אבל מתוך זה אני אומר להם – אם אתם רוצים לחיות חיים של זהות
שלמה, אתם צריכים לחיות בישראל".

כילד שנולד וגדל בישראל, הייתה לך בכלל מודעות לכך שישנן קהילות יהודיות מעבר לים – או שמא הכול הסתכם בזיכרון השואה?

״לסבי מצד אמי היו 12 אחים. שבעה מהם מתו בשואה, ארבעה מהם הגיעו לכאן. דודי ברי קליין היה רב קונסרבטיבי בפלורידה. אבא שלי הכיר היטב את הגולה והתפוצות. בניגוד לרוב הישראלים הצעירים, הוא הסתובב יחסית מוקדם בקרב יהדות אמריקה". לפיד מספר כי אביו, העיתונאי והפוליטיקאי טומי לפיד ז"ל, ראיין בצעירותו את הסנאטור ממדינת מינסוטה יוברט האמפרי, שאף כיהן לאחר מכן כסגן נשיא ארה"ב. הוא יזם תוכנית לקחת צעירים מכל העולם כדי שיכירו את ארה"ב. אבי ואמי גרו בשנת נישואיהם הראשונה בארה"ב והיו חלק מהתוכנית הזו.

אבא עבד בעיתון מקומי בווירג'יניה, הסתובב בין קהילות, התיידד מאוד עם בכירים יהודים. מאז שאני ילד אני זוכר את הקשר עם הגולה. מעין דיאלוג שכזה, שהוא מורכב. בתור ניצול שואה, אבא שלי כעס עליהם שהם לא באו לארץ. בעיניו, כל יהודי היה צריך להבין מהשואה שהוא היה צריך להגיע לישראל. זה המקום היחיד שיש לנו באמת בעולם הזה, שהיהודים יכולים באמת להיות בו בטוחים.

״זו עמדתו של טומי לפיד, אך גם של יאיר לפיד. תראה, עם השנים התחושה השתנתה. הרי בשנות ה־50 בוודאי, אך גם עד שנות ה־80, ישראל הייתה המקלט הבטוח ליהודים. נוכל להתווכח היום עם יהודים אמריקאים שאומרים לך: סליחה, ניו יורק יותר בטוחה ליהודים מאשר עוטף עזה או חברון. אבל אני אומר להם שבראייה היסטורית, ההגדרה העצמית שלהם לא שלמה אלא בישראל. נכון שאדם יכול לבחור לחיות עם הגדרה עצמית לא שלמה, אך אני מעדיף לחיות עם הגדרה עצמית שלמה. יותר קשה לי עם ישראלים שיורדים מהארץ. אני אגב עדיין אומר 'יורדים מהארץ', בניגוד לאחרים".

אתה גם מזדהה עם הכינוי שטבע בזמנו רבין, "נפולת של נמושות"?

״זה ביטוי מעליב ואני לא בעד להעליב. אני עדיין לא אוהב את הרעיון הזה של ירידה. אני לא אוהב את ההתלהבות הגדולה מישראלים שמצליחים בחו"ל. זה מרגיז אותי".

אבל אנחנו בעולם גלובלי. מה הבעיה להאמין שישראל היא המקום הטבעי ליהודים, אך באותו הזמן הם גם יכולים לחיות בחו"ל כמה שנים ולממש עצמם שם. לעיתים זה גם לטובת המדינה.

״אני לא בטוח שאנחנו בעולם גלובלי, אלא בעולם עם כלי תחבורה מצוינים ואמצעי תקשורת מצוינים. אתה יכול כיום לטייל בעולם מהכורסה שלך, אבל אם תסתכל על השנים האחרונות, אנחנו בעיצומה של תנועת נגד לרעיון של אזרח העולם הרחב. אמרה את זה יפה ראשת הממשלה הבריטית לשעבר תרזה מיי אם אתה אזרח העולם הרחב, אתה בעצם אזרח של שום מקום. אני רוצה להיות אזרח ישראלי, ואני לא יכול להיות אזרח ישראלי שלם בלי היהדות. כל יהודי שאני פוגש באמריקה חי חיים אלטרנטיביים לאלו שלי. חיים שהיו יכולים להיות שלי".

מה צריך אם כך להיות היחס של יהדות ארה"ב אלינו כמדינת ישראל?

״קודם כול יש לנו מחויבות אליהם, שלא תלויה בשום דבר. יש לנו כמדינה מחויבות לכל יהודי בעולם שסכנה מרחפת מעל ראשו. בין אם זה סיוע של ישראל באתיופיה או של שני צעירים ישראלים שרואים בריונים אנטישמים מתעללים ביהודי באוקראינה. בעיניי אותם צעירים ישראלים צריכים להרים מקל מהרצפה וללכת להרביץ להם. הם הרי המשפחה המורחבת שלנו.

״אני אגב בעד חוק הלאום, אבל לא זה שעבר, אלא זה שחיבר ח"כ בני בגין. אין ספק שיש לחוק הזה השפעה על היהדות האמריקאית, שלקחה את זה קשה. אנחנו צריכים לקיים איתם דיאלוג מתמיד, וזה המעגל השני של המחויבות שיש לנו אליהם. המעגל השני אומר: למרות שהם חלק מאיתנו, אתה לא יכול לשבת בלוס אנג'לס ולנהל את מדיניות הביטחון של ישראל מול סוריה. במקביל, אתה לא יכול לשבת בירושלים ולהגיד שלא מעניין אותך יהודי בלוס אנג'לס, כי אז אתה לא מעניין את עצמך. הם עתידנו ועברנו. אנחנו צריכים לקיים איתם דיאלוג".

נדבך נוסף לדברי לפיד הוא התרומה שלהם לביטחון הלאומי". הוא מסביר: זה מהותי. אני ראיתי זאת כחבר קבינט וגם כיום כחבר כנסת; ידענו תמיד להפעיל את יהדות ארה"ב כמנוף מול הקונגרס, הסנאט והבית הלבן. זה דבר אמיתי בתפיסת הביטחון הישראלית. אנחנו רואים כבר כיום פגיעה בביטחון הלאומי בגלל הדרך שבה מתייחסים אל יהודי ארה"ב. ראש הממשלה המנוח אריק שרון היה מדבר על כך שהוא לא ראש ממשלת ישראל אלא ראש ממשלת העם היהודי".

גם נתניהו מדבר כך.

״אבל נתניהו הפסיק להיות ראש הממשלה של העם היהודי. כי אם רוב העם היהודי אומר 'אנחנו מצטערים, אנחנו לא חושבים שאתה ראש הממשלה שלנו' או 'אנחנו לא חושבים שאכפת לך מאיתנו, הרי אנחנו רואים פעם אחר פעם איך אתה זורק אותנו בשולי הדרך כי אתה צריך לתחזק את הקואליציה שלך' – אלה דברים שראש ממשלת העם היהודי לא היה צריך לעשות. אם שר בממשלה עומד על בימת הכנסת ואומר שרוב מוחלט של יהודי ארה"ב הם אנטישמים, וראש הממשלה לא זורק אותו ואומר 'אצלי דבר כזה לא יקרה' – זה מצער אותי, כי לפני שאני יריב פוליטי אני אזרח ישראל, ונתניהו כיום הוא לא ראש ממשלת העם היהודי".

לפני שלפיד נבחר לראשונה בבחירות 2013, הוא היה המתמודד הצבעוני והמעניין בסביבה; איש תקשורת מרכזי ומתוקשר שהחליט לחצות את הקווים ולנסות לשנות את המציאות הישראלית שאחרי מחאת האוהלים. ״טסתי לאטלנטה לכנס של 1,500 רבנים קונסרבטיבים, וכשנחתּ י חיכו לי 300 סמסים ונאלצתי לנהל את המשבר הקואליציוני משם", מספר לפיד. רק מעטים שמו לב שהוא היה אז כאמור בכנס של בכירים מהתנועה הקונסרבטיבית, דבר שלא כל פוליטיקאי ישראלי היה עושה, בטח כזה שמתיימר לגייס קולות גם מימין. "כל יהודי בעולם הוא המשפחה שלי", הוא מסביר את העובדה שהשתתף בכנס שכזה.

"מדהימה אותי הבורות הגמורה לגבי מה זה רפורמי או קונסרבטיבי מצד אנשים שמדברים בביטחון עצמי אינסופי על עמדתם בנושא. זה נכון לגבי חברי כנסת מיהדות התורה ומש"ס וגם בקרב גורמים בציונות הדתית. רובם בכלל לא מבינים על מה הם מדברים. הרי בסקאלה שבה אנחנו מציבים כל ישראלי לפי רמת הדתיות שלו, הקונסרבטיבים יותר שמרנים אולי מרוב הציונות הדתית בישראל. הם הרי שומרים מצוות ושבת, חובשים כיפה ועוד. מאידך, אנשים מדברים עליהם בידענות גדולה כמי שהם שונאים, מבלי לחקור את הנושא וללמוד אותו לעומק. בל נשכח שהם מחזיקים את רוב רובה של יהדות ארה"ב. לקונסרבטיבים יש כמיליון עד מיליון וחצי ולרפורמים יש שניים עד שניים וחצי מיליון חברים. זה המון אנשים בשביל שמדינת ישראל תוותר עליהם, או שהיא תעסוק באופן רשמי
בלהעליב אותם כל הזמן".

מה יש לנו כמדינה יהודית ללמוד מיהדות ארה"ב כקהילה היהודית הגדולה מחוץ לישראל?

לפיד לוקח רגע לחשוב. "יש משהו שהם מכירים ואנחנו לא, וזה החיים בתור מיעוט במדינה. בארה"ב חיים לא מעט אנשים שעוד זוכרים שהיו 'קאנטרי קלאבים' או מועדונים שבהם לא קיבלו יהודים. היום זה אמנם פחות חמור אבל אני יכול למשל להיכנס לחדר שבו יושבים מאה איש, ואם יש יהודי בחדר אני יודע מי הוא מיד. בעיניים שלו אני אראה את זה. כשאני מדבר איתו, הוא מדגיש את היותו יהודי בחברה עוינת. חלק מכך שיהודים צעדו ביחד עם מרטין לותר קינג, זה מתוך התפיסה של מיעוט שצריך לשמור על עצמו ועל הזהות שלו בנסיבות לא פשוטות. דבר שני שיש לנו ללמוד מהם קשור לעובדה שהזכרתי, שיהדות ארה"ב היא כנראה הקבוצה המשכילה עלי אדמות. היות שאתה ואני חיים במדינה שנמצאת ברמת המתמטיקה והבנת הנקרא מתחת איראן ובחריין, הייתי שמח שיהיה מעט מזה גם פה".

לסיום, מה יהודי בעיניך?

״החיים בישראל", הוא אומר מבלי למצמץ. "בסוף הביטוי העליון של היהדות הוא חיים בישראל. דבר נוסף הוא האקטואליה של העבר. אנחנו, היהודים בישראל, אנשים שהעבר הוא אקטואלי עבורם. הייתי בתיקון חצות בצוותא ודיברנו שם על משה רבנו. לא מדובר רק בדמות מהעבר, אלא בדמות מההווה; דמות שההחלטה שלו לבוא הנה גרמה לכך שאני ואתה יושבים בבית קפה מתחת לקופת חולים כללית. האקטואליה של העבר היא גם בהווה שלנו כאן בישראל".


המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות