Connect with us

מצב הרוח

מנגב ושר / הטור של יאיר ניצני

Published

on

 ישראלים מנסים כבר שנים לאתר את החומוסייה הטובה ביותר, משימה שנראית קשה יותר אפילו ממציאת פתרון לסכסוך בין הישראלים לפלסטינים

humus-12-8-16-1024x755

בתחילת החודש שודר בטלוויזיה, בפעם ה־247, תחקיר החומוס הגדול. כמו אצל רפי גינת, שעשה קריירה ממבחני חומוס (ולדעתי גם טעם את כולם בעצמו), גם התוצאות בתחקיר של ״עושות חשבון״ לא היו מעודדות, למרות שעל פי גזרתן הדקיקה של המנחות, נראה שהן אכלו רק את הקוליפורמים.

בטלוויזיה הבינו שאנחנו מכורים, ושאם יש דבר אחד שאנחנו אוהבים אפילו יותר מלאכול חומוס, זה להיבהל מחיידקים בחומוס. לכן מדי כמה שנים דואגים לזעזע אותנו באמצעות דגימות מעבדה, מבחנות, ספירה של קוליפורמים בחומוס ושל מיקרובים בסחוג, ושאר מנגבין בישין. כל כך הרבה תחקירים כבר נעשו בנושא, שאפשר כבר לעשות את מצעד עשרת התחקירים הטובים ביותר על חומוסיות. אבל עם כל הכבוד לתחקירים האלה, לא ברור כמה הם באמת משפיעים על הציבור. הרי אנחנו עם חזק, ושום בדיקת מעבדה בשווייץ לא תעצור אותנו בדרך לניגוב הבא. החומוסאי הישראלי יודע שלא מדובר כאן במטבח שוויצרי מצוחצח. להפך – ככל שהחומוסייה נידחת וקטנה יותר ונסגרת בעשר בבוקר (כי ״נגמר הסיר״ וכי בעל הבית, קשיש בן 103, צריך לחזור לביתו שבסיר), ככה החומוס טוב יותר, וכמה חיידקים אקזוטיים בטח לא יפריעו בדרך. לפי התחקיר, בראש מצעד "היפים והחיידקים" עומדת חומוסייה שקיימת כבר שמונים שנה, ואפשר לתהות אם לא חשבו שם שזה רעיון טוב, פעם בשמונים שנה, לשטוף כלים עם סבון. אלא אם כן המרכיב הטעים באמת בחומוס הוא הקוליפורמים.
ישראלים מנסים כבר שנים לאתר את החומוסייה הטובה ביותר, משימה שנראית קשה יותר אפילו ממציאת פתרון לסכסוך בין הישראלים לפלשתינים. חומוסולוגים אדוקים ינדנדו לך על כל מיני מוסדות מסבחה נידחים בגליל, בעכו או בירושלים, ויסבירו שרק אצל אבו סובחי בכפר ערערה בסימטה מתחת למשחטת הרכב תמצא את אושרך, וגם זה בתנאי שתגיע בזמן, כי הוא פתוח רק שעה ביום בשנה מעוברת. ההזמנה בחומוסיות עוברת מהמלצר למטבח בצעקה רמה בערבית, ואני תמיד חושד שהוא צועק ״שימו עוד מהקופסה למטומטם הקירח שלא מבין מהחיים שלו״.
***
החומוס יצר שפה משלו, והוא המאכל היחיד שאותו אתה מנגב, או, תסלחו לי על הביטוי, ״יוצא לדפוק״. אתה לא דופק פואה גרה ואתה לא מנגב פירה. בכלל, החומוס נתפס כמאכל גברי. נשים מעדיפות לפטפט על כוס קפה או סלט אלפלפה, ורק לעיתים רחוקות תראה שתי נשים דופקות צלחת חומוס. חומוסייה היא גם לא המקום המומלץ לדייט מרגש. ספק אם אתה רוצה לראות את הנערה שהזמנת לבילוי רומנטי תוקעת חומוס פול עם בצל. אנחנו אוהבים לספר לעולם כמה החומוס שלנו נפלא, וכל תייר שמגיע לכאן נלקח אחר כבוד לטעום מהפלא הלאומי. לא תמיד הם באמת מבינים את הקטע של ה״יומוס״, ואני בטוח שחלקם חוזרים הביתה ומספרים בבהלה איך בישראל לקחו אותם לטקס פגאני בסימטה אפלה, שבמהלכו הכריחו אותם לטעום משחה משונה.
מי שתרם ליחסי הציבור של החומוס בעולם היה כדורגלן העבר דוד פיזנטי, שבשנות השמונים שיחק באנגליה, ולפי עדותה של נערת זוהר בריטית שנהנתה משירותיו, נהג למרוח על גופה חומוס וללקק (ללא שימוש בפיתה). היא לא פירטה אם המנה כללה גם חריף, ואני מקווה שלא היו שם צנוברים. חומוס הוא המאכל הלאומי, אבל גדולי המומחים יסכימו שהערבים עושים אותו יותר טוב. האם בכך אנחנו מודים שהמאכל הלאומי שלנו הוא לא באמת שלנו? או שדווקא כאן יש הזדמנות היסטורית להפסיק לריב למי זה שייך ולהכריז על מאכל אחד לשני עמים? הרי לחומוס אין תחליף אמיתי. הגפילטע פיש לא באמת תפס, ואף אחד לא קופץ בצהריים עם החברים מהעבודה לנגב רגל קרושה.
לא שהחומוס נטול פגמים. הוא אמנם שווה לכל נפש, אבל כל נפש כזו גם מתה לשנ"צ אחרי שהיא אוכלת אותו. חומוס בצהריים יושב לך כמו גוש בבטן ולא ממש עושה חשק לעבוד, לחשוב או לנשום. אולי זה מסביר את העובדה שמדינות האזור חובבות החומוס לא בדיוק הפכו למדינות המפותחות והיצרניות ביותר בעולם. יכול להיות שאם היינו מתמקדים בסלט נבטים בצהריים, התל״ג שלנו היה גדול יותר.
שלא לדבר על ההישגים באולימפיאדה. גם חברות המזון הגדולות הבינו שהעם מכור לממרח והן משווקות לנו חומוס עם תמונה של שף יוקרתי, שאחרי עבודה מאומצת הצליח לרקוח חומוס שלמרות שהוא תעשייתי, יש לו בדיוק אותו טעם של פלסטיק. במקרים אחרים נמכר החומוס בליווי מחמאות עצמיות על כך שהוא "אחלה" ואיומים מפורשים ש"אם לא עושים אותו באהבה, לא עושים בכלל".
בניגוד למדידות הקוליפורמים, אף תוכנית תחקירים עוד לא בדקה כמה אהבה באמת שררה בין העובדים על קו הייצור, ואם לא ראוי לפסול חלק מהמוצרים כי אחד העובדים רב בבוקר עם אשתו ואין בו אהבה בכלל.  המפרסמים אפילו סיכסכו על גבנו בין שתי חומוסיות באבו גוש, שהתחרו על תואר האבו שוקרי המקורי, ואז ייצרו מזה חומוס בטעם סולחה עם צנוברים בניחוח מניפולציה.
***
לא פעם החומוס מייצר הצלחה כל כך גדולה, שבעל הבית פורץ את גבולות הסימטה ופותח סניף נוסף. או אז קמים המומחים ואומרים לך שבסניף האשקלוני זה בכלל לא דומה למרקם המקורי, ושזה כמו לפתוח סניף של הכותל בלאס וגאס. אני חייב להודות שאני חש אותה תחושה גם בין הסניפים של איקאה. לסניף בראשל״צ אין את המרקם הייחודי של הסניף המקורי בנתניה.
לסיום, מילה על הידועה בציבור של החומוס, הפיתה, שהיא בהחלט עולם בפני עצמו, ובעלת תכונות מיצוי, הכלה וגמישות שאין לאחיה – הלחם, הלחמנייה והמזלג. אני מאמין שאם היינו משדכים את הפיתה גם לעולם המנות האחרונות, היה מדובר בפריצת דרך עבור המין האנושי. כך היינו יכולים לנגב גם את סופם של מוס שוקולד או קרם בוואריה, ונמנעים ממבוכות כמו הכפית החורקת על הצלחת הכמעט ריקה. שלא לדבר על הפעמים שבהן אנחנו ממתינים שאף אחד מסביב לא יסתכל, ואז מעבירים ויש מהיר עם האצבע (או הלשון) על פני הצלחת, בניסיון למצות את שיירי המתיקות.
טור זה הוא גם אחלה וגם נכתב באהבה. בתיאבון.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות