Connect with us

חדשות ואקטואליה

מלחמת לבנון האחרונה

Published

on

האם המלחמה בצפון תתרחש עוד השנה? בשנה הבאה? • דבר אחד בטוח: המלחמה ממשמשת ובאה, ואחריה הדברים ייראו אחרת לגמרי

קיץ 2006, מלחמת לבנון השניה. ישראל נתפסת לא מוכנה. חיילי צה״ל מגיעים צפונה, והאויב פוגע בכוחות ע״י איבחון ריכוזי טלפונים ניידים. כוחות צה״ל נכנסים ללבנון ללא ציוד ואספקה מתאימים. יחידות קדמיות נאלצות להסתפק במה שהן מוצאות בשטח (מים ומזון). יש מודיעין, אך הוא כה מסווג, שהמידע בכספות נעולות בעוד חיילי צה״ל נופלים בהסתערות על מוצבים מוגנים היטב – ערים תת קרקעיות שלמות.

העורף חשוף לחלוטין, והטילים עוברים את חיפה ומגיעים להרצליה, כמעט עד פאתי תל אביב כל הקווים האדומים נשברים, הארץ עד מרכזה מכוסה ע״י טווח הטילים. בידי האויב מצבורים של כל כך הרבה טילים, מהם טילים ארוכי טווח, שמדינת ישראל לא מסוגלת להתמודד עם קצב השיגורים וכמות הטילים.

בשעות שלאחר הכרזת הפסקת האש, האויב ״ירוקן מחסנים״ בהמטרה ללא הפסק על ישראל, מעין מתנת פרידה, שלא לשכוח את יכולותיו. הצבא נזהר שלא לפגוע פגיעה ארוכת טווח בתשתיות בלבנון. כך לדוגמא, פגיעה במסלולי ההמראה והנחיתה היא יותר ״קוסמטית״ מאשר הרס ממשי, ארוך טווח. הממשלה בראשות אהוד אולמרט אפילו לא קוראת למלחמה בשם, עד אחרי סיומה.

מהלך המלחמה, משפחות וכל בעלי היכולת מתפנים מהצפון. נשארים זקנים, חולים ושאר אנשים הרתוקים לבתיהם או למיטותיהם, כמו גם בעלי חיים. מבקרים מחו״ל (כולל ישראלים הגרים בחו״ל ויהודים מרחבי העולם) מפסיקים לבוא. תיירות נכנסת נופלת באופן מורגש מאד. היחידים שבאים הם נוצרים מאמינים הבאים לתמוך בישראל ובתושבי הצפון, כשהם יודעים ש״שליחי מצווה לא נזוקים.״ פה ושם ישנן התארגנויות ספונטניות של חברה ישראלים העולים צפונה לעזור לחקלאים, לעזור ל״נצורים״ בבתיהם או במקלטים. אנשים טובים באמצע הדרך שאכפת להם ויוצאים לעשות מעשה במקום שמדינת ישראל נכשלה להגן על ולדאוג לתושביה החלשים ביותר.

לא רק שצבא-מגן-לבנון הראה יכולות מרשימות, מערכת ביצורים אדירה וכמויות ״אינסופיות״ של טילים ארוכי טווח, לא ניתן היה לפרוץ למערכת התקשורת של חיזבאללה. כך המשיך חיזבאללה לנהל את המלחמה בשטח ואת המלחמה על דעת הקהל הבינלאומית ללא הפסקה, ומדינת ישראל עמדה חסרת אונים לחלוטין מול יכולת מאד מרשימה זו. נאסראללה, מנהיג חיזבאללה, ישב לו בבונקר מתחת לאדמה ולגלג על ישראל וצה״ל באופן מתמיד. הוא הגדיל לעשות בקטע שיזכר לדראון עולם לצה״ל, עת הוא אמר בשידור חי לאומת ישראל שהוא משקיף ברגעים אלו על ספינת חיל הים (שהטיל מצור על לבנון) ותוך כדי השידור הוא פגע פגיעה ישירה בספינה שגרמה למותם של ארבעה אנשי צוות לוחמים. בדיעבד הסתבר שלספינה היו מערכות הגנה, אלא שאלו היו כבויות.כל כך בטוחים היינו, שלא התייחסנו לאזהרות האויב, שפעל בזמן אמת ולימד אותנו לקח שאסור לשכוח.

עברו השנים, ניתן לשער שתוקנו הליקויים, אך איני בטוח שכך הוא. האם יחידות צה״ל מדברות ביניהן? כנראה שהלקח נלמד ויושם. האם הלוגיסטיקה (הן ללוחמים בשטח והן ציוד כמו דלק, תחמושת וכו׳) תשונע בצורה יעילה יותר? גם צבא ארה״ב נתקל בבעיות דומות בעיראק של סאדם חוסיין, אך שם אמצעי הלחימה לא תאמו את המדבר, החום ושאר תנאי השטח, וההתקדמות היתה דוקא כל כך מהירה עד שהיא נעצרה בשל מחסור בדלק.

האם חיילי צה״ל ילמדו שטלפונים, גם אם הם מכובים, יכולים לשמש סמנים ונקודות ציון? מסתבר שנדרשו עוד כמה וכמה שנים ופגיעות כמעט הרות אסון בחיילים לפני כניסה לעזה, עד שצה״ל החליט סוף כל סוף להשאיר טלפונים לפני יציאה לשטח. זו אינה יציאה לשם נופש, והסכנה (כמו גם הטפשות של אי הפנמת לקחי העבר) גדולה.

האם מחסני ציוד חירום רועננו ועודכנו? למדנו שלא. והאם מערך העורף שהוקם כתוצאה מאותו קיץ אכן פועל? מערך שלם ישנו, אך כבר הוכח שעצם קיומו אינו ערובה לפעילות יעילה. נסראללה ממשיך באיומיו על ישראל, ולכל המזלזלים, מסתבר שצבאו התחמש בשנים האחרונות בעוד כמה מאות אלפי טילים, שאנו יודעים שמערכת כיפת ברזל, גם את הפריסה הכוללת תהיה על מנת להגן על הצפון והמרכז, תתמוטט בשל כמות הטילים וקצב שיגורם (בדומה להתקפות על אתרים שמפסיקים לתת שרות בשל העומס הרב המצטבר עליהם).

מהדרום למדנו במבצע האחרון בעזה ש״בעל הבית השתגע״ כשהגיעו מים עד נפש, ו״פתאום״ שום דבר לא היה מגן בטוח – לא גני ילדים, בתי ספר, מסגדים ואפילו לא בית חולים. האם פירושו שבמלחמה הבאה הרס יהיה כפשוטו ולא קוסמטי כמו במלחמה הקודמת? מה יקרה לאוכלוסיה האזרחית, כשידוע עוד מהמלחמה הקודמת שחיזבאללה נמצא באמצע שכונות מגורים, מעורבב
קומה קומה עם המקומיים – אזרחים חפים מפשע?

עוד למדנו מהדרום שמנהרות הן נשק אסטרטגי, ומהלך כמה שנים שמענו מצה״ל ומקברניטי המדינה שלא יכולות להיות מנהרות בצפון, בשל הטופוגרפיה וסוג הקרקע. הסתבר שדיבורים לחוד ומעשי הצבא האמיתי של לבנון הגרורה האיראנית בשם חיזבאללה) לחוד, ומנהרות קיימות והן מרשימות עד מאוד. בישראל הן הפכו ליעד למבקרים רמי מעלה, ובעוד אנחנו משחקים, האויב שוקד על פיתוח דרכים חדשות לתקוף אותנו ביתר דיוק וביתר עוצמה, מתחמש, מצטייד, מתאמן איך לכבוש את רמת הגולן, הגליל העליון והתחתון, יודע היטב איך לחדור לשטח ישראל לחטוף חיילים ונעזר בפיתוחים חדשים.

בקיץ 2006 לא היינו זריזים מספיק ללמוד. מחבלים חדרו מעזה, חטפו חייל (בשם גלעד שליט) ובמשך חמש שנים לא ידענו מה גורלו. עשרה ימים אחר כך, חדרו מחבלים מלבנון לתוך שטח ישראל, חטפו שני חילים (אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל) ובמשך שנתיים לא ידענו מה גורלם. ההנחה היתה שהם הוברחו מלבנון לאיראן. בניגוד לשליט, גולדווסר ורגב הוחזרו בשקי גופות (או חלקיהן). בשני המקרים העז האויב לחדור לישראל, לגרום להתקלות ולחטוף חילים. בשני המקרים מדינת ישראל שיחררה מאות רבות של מחבלים, כששער החליפין מרקיע שחקים לאבסורד. כמו במקרי החטיפה, כך גם בהתמודדות עם המנהרות. לא למדנו. לא הפנמנו. לא יישמנו. במילה: נכשלנו.

אם צה״ל וחיזבאללה היו סוסי מרוץ מובחרים והייתי צריך להמר על זה או על זה, כשחיזבאללה יוזם כל הזמן וצה״ל מתגונן, כשחיזבאללה הוכיח בעבר את עליונותו ומוכנותו, וצה״לֹ פשוט לא היה מוכן או מאורגן, וכשצה״ל יודע בדיוק כמה טילים מאוחסנים והיכן, כמו גם היכן מפתחים ומייצרים אותם, אך מאפשר לחיזבאללה להמשיך את מירוץ החימוש, הרי ברור על מי הייתי שם
את כספי.

בשלהי קיץ 2019 קורה דבר מענין. ראש ממשלת ישראל שהחליף לפני עשור את הצמד-חמד אולמרט-ליבני דאג לעצמו למערכת בחירות חדשה. במקום להחזיר את המנדט שניתן לו ע״י הנשיא להקים ממשלה (דבר בו הוא נכשל), הוא פיזר את הכנסת ואילץ את מדינת ישראל להתכונן לבחירות חדשות תוך שלושה חודשים.

נשארו פחות משבועיים, והבחירות שברקע מורגשות תקיפה בלבנון (שמטרתה חיסול מדויק), החלפת מהלומות דברים עם נסראללה ואיום מתמשך נגדו והעלאת הלהבה. חבל רק שכמו פעילויות אחרות בשטח, שברור שהן נעשות ע״י מנהיג שנלחם להציל את כסאו ומנהיגותו, ואולי להסיח את לבנו, כך גם הפעילויות בלבנון, סוריה ועיראק מזכירות לכולם את הסיבה האמיתית. כך שאף אחד לא לוקח אותנו ברצינות.

האיום האסטרטגי על מדינת ישראל ממשיך לגבור, ואנחנו מזלזלים בו ופוטרים אותו בלא כלום (או לכל היותר במס שפתיים).

1982, 2006. האם המלחמה הבאה תהיה עוד השנה? בשנה הבאה? איני יודע. אך בדבר אחד אני בטוח: המלחמה ממשמשת ובאה. למלחמה זו כבר נקרא בזמן, שלא כמנהג מנהיג כושל מן העבר, ושמה יהיה ״מלחמת לבנון האחרונה,״ כי או שמדינת ישראל תחדל מלהיות, או שלא ישאר זכר בשטח לבנון ממה שהיום שם.


לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

שבת אחים גם יחד

Published

on

נציגי תקשורת נוצרית מרחבי העולם הוזמנו לציון-ירושלים, כדי לשמוע את הבשורה (״החדשות הטובות״) של ישראל • יוזמה מבורכת

תהילים צ״ו פותח: ״שירו לה׳ שיר חדש, שירו לה׳ כל הארץ. שירו לה׳, ברכו שמו, בשרו מיום ליום ישועתו". אלפיים שנים רדפו אותנו והציקו לנו, וכך אנחנו חושדים בנוצרים. קשה לנו לעמוד חבוקים זה לזה כאחים. אך הגיע הזמן שהנוצרים והיהודים יבינו שזה גורלנו. העולם היהודי-נוצרי חייב להתייצב ביחד, גוש איתן, שכן קמו האיסלמיסטים והם נחושים בדעתם להשתלט עלינו ולהשליט כליפה על העולם כולו.

בניגוד לאויבינו, אופק הזמן שלנו קצר עד מאד, ואנו עסוקים: פה בחירות ובחירות חוזרות ומשא ומתן על המשך הדרך. בדחיפות רבה יותר טילים מהדרום, איומי הסלמה מהצפון, וילדים שאנו מעירים באמצע הלילה ויורדים אתם למקלט. ובמבט ציפור או לווין, הרי איראן כבר השתלטה על השטח כולו, ובזרועות התמנון חובקת היא את הים התיכון משני צדיו – עד מיצרי גיברלטר.

מסתכלים אנו מסביב: ״מי עומד לצדנו?״ הנוצרים. אך גם בין שורותיהם נופלים חללים, שכן אויבינו יודעים שבכדי להפיל את החומות יש לערער את הבטחון והאמונה. אם ״ישו הוא פלסטיני״ והוא ״עומד ניצב במחסומים״, וגלי מאמינים בזרמים שונים באירופה בארה״ב משוכנעים שהיהודים אשמים (כן, כמו באלפיים השנים האחרונות) ושהם החליפו אותנו כעם הנבחר בעיני אלוהים, הרי שמצבנו המעורער גם כך הולך
ומדרדר.

חזית ההסברה של מדינת ישראל פרוצה לחלוטין. ישראל נכשלת מבחינה הסברתית שבעה עשורים למרות הקמת משרד ההסברה והתפוצות והחטיבה למלחמה בתנועת החרם במשרד לעניינים אסטרטגים. התוצאות מעידות על כשלון נחרץ – האנטישמיות מתגברת, תנועת החרם מצליחה יותר מהמשוער ומצבנו בתפוצות גרוע משהיה מאז הקמת המדינה המודרנית. יהודי ונצואלה ויהודי צרפת חשו זאת כבר על בשרם, גם יהודי ארה״ב ירגישו זאת בקרוב. הקרקע הוכשרה, עתה עלינו להגן על עצם קיומנו.

היחידים המתייצבים לצדנו – ומניעיהם עמם – הם הנוצרים. ומה אנחנו עושים ״בתמורה?״ מזמן אנו מכירים בפופולריות של הנוצרים – בארה״ב, לדוגמא, האוונגליסטים ופסטור הייגי (״נוצרים מאוחדים למען ישראל״) מייצגים מיליונים רבים שקולם נשמע ברמה, עד לבית הלבן ויושבו הנוכחי. בארץ, בכנסת ובין השרים והנוסעים לחו״ל, הנוצרים הם גורם משיכה אדיר; תי יוצא למי מאתנו לשמוע שאוהבים אותנו אהבה כנה, שלמה, מלאה וללא סייגים? כך גם בין נציגי המדינה ברחבי העולם, שכן אין שגריר שלא מעדיף סביבה אוהדת מעוינת.

היום תמיכת הנוצרים בנו היא דבר מובן מאליו. התמיכה היא בתפילה כמו גם בצורות מוחשיות נוספות: פוליטית, תיירותית, כספית (ראה הזרמת מאות מיליוני דולרים דרך הקרן לידידות של הרב יחיאל אקשטיין ז״ל). תמיכה איתנה ובלתי מתפשרת. מדינת ישראל אסירת ומוקירת תודה לנוצרים על כל פועלם. למעט סנוניות פה ושם משך שלושת העשורים האחרונים דוגמאת ראש הממשלה שמיר בביקורו בנושא זה בלוס אנג׳לס, מינוי של ארל קוקס ושני אמריקאים נוספים ע״י ראש הממשלה נתניהו ופעולותיו של שמעון ארם ז״ל בארגון שהקים ועמד בראשו עד יום מותו – הנקסוס
הישראלי-נוצרי), מה עשתה ועושה מדינת ישראל?

יש שיקפצו ויאמרו שאין צורך לעשות דבר. ראשית, הנוצרים תומכים בנו שכן הדבר מזרז את ביאת סוף העולם וחזרתו של ישו שלהם. שנית, הנוצרים תומכים בנו בכדי להקל על מצפונם על אלפיים שנות רדיפות יהודים. שלישית, הנוצרים מנסים לנצר אותנו, ומה שלא עלה בידם בכוח ובעזרת האינקוויזיציה, עולה בידם בנועם. רביעית, הנוצרים יתמכו בנו ויהי מה, ואולי זה ישמע כפוי טובה, אך מדוע להתאמץ?

לפני שלוש שנים קם ניצן חן, ראש לשכת העתונות הממשלתית, ועשה מעשה. הוא זימן נציגי תקשורת נוצרית מ-45 מדינות ברחבי העולם לציון-ירושלים, ומשם השמיע את הבשורה (״החדשות הטובות״) של ישראל. התזמון לא היה מקרי. היה זה יובל לאיחוד ירושלים, לנס מלחמת ששת הימים. היו ציוני דרך נוספים – שבעים שנה לתוכנית החלוקה של האו״ם, 100 שנה להצהרת בלפור ו-120 שנה לקונגרס הציוני הראשון. כך במבט אחורה. כשעינינו נשואות קדימה, ההכרה בירושלים כבירת ישראל ומעבר השגרירות האמריקאית ושגרירויות נוספות שמה. העולם לא התמוטט, ומלחמת עולם שלישית לא פרצה. עובדות בשטח. עובדות שהנוצרים מכירים בהן, נעמדים כאחד, כשידיהם פרושות אל על והם מכריזים ״הללו-יה!״

שלוש פעמים חזר הכנס על עצמו. שלוש פעמים זומנו אנשי תקשורת מובילים בתקשורת נוצרית לירושלים הבירה, ודרכם הועברה הבשורה לפי מדינת ישראל למיליוני ועשרות מילוני המאזינים, הצופים והקוראים שלהם. שלוש פעמים הושיטה מדינת ישראל את ידיה בחיבוק עז – ראש הממשלה פתח את הכנס. נשיא המדינה סגר את הכנס וראש עירית ירושלים אירח את הבאים בערב מהלך הכנס. מדינת ישראל, דרך ראש לשכת העתונות הממשלתית במשרד ראש הממשלה, שלחה מסר לעולם הנוצרי, זו השנה השלישית ברציפות: אנחנו אוהבים ומכבדים ומוקירים אתכם.

ניצן חן (ראש לע״מ) הפך לנקודת הגישור והגישה הרשמיים של מדינת ישראל, שכן אין אחרת. לא עשה איש דבר מלבדו, וכשעובדים עם הנוצרים מעשה חייב להיות רשמי, אמיתי, מחוזק היטב ולא רק מהפה לחוץ. בשיגרה ולא רק בחרום. בקבע ולא רק כשצריכים.

מדינת ישראל הייתה המארחת. לא מפלגה פוליטית זו או אחרת. הממסד כולו – איתן – ניצב להודות לנוצרים ולחזק את הקשרים. בחירות, פוליטיקה, שיקולים זרים או קטנוניים, אפילו מלחמת קיום שאירן וגרורותיה שסעה בנו לא מסכלים את ההבנה והתמיכה האמיתית. הגיעו ימי אחרית הימים – עת הרודף והנרדף, השונא והשנוא, מי שרצח את המשיח ואלו שממנו הוא קם וניתן לעולם, מתנהגים כזוג נשוי, תומכים זה בזו; ויהי מה.

בשם כל באי הכנס, זו השנה השלישית, אנחנו מודים לניצן. הראית לנו את רצינות כוונותיך. זימנתם אותנו לירושלים הבירה, ואנו באנו. הגענו ונמשיך לבוא, ויהי מה. עד כמה מעריכים אנו את מעשה זה שלכם. עד כמה נעם לנו שבת אחים גם יחד!

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

תופסים טראמפ

Published

on

הדמוקרטים רואים בנשיאות טראמפ תאונה חד־פעמית ונחושים להפיל אותו • אבל עד כה הם לא מצליחים להציב מולו מועמד ממש משכנע • שנה לבחירות לנשיאות ארה"ב – תמונת מצב

בסניף רשת הספרים הנודעת "בארנס אנד נובל", הניצב במבנה קולנוע ישן בשדרות ונטורה בסטודיו סיטי, מכרו השבוע לוח שנה מיוחד שבו מככב דונלד טראמפ. לא, אין שם תמונות מלבבות של הנשיא ה־45 של ארה"ב ושל בני משפחתו המפארות כל חודש מחודשי 2020, אלא משפטים הזויים או גרוטסקיים שניפק במהלך שלוש שנות נשיאותו, בצירוף תמונות לא מחמיאות. כותרת לוח השנה הזה היא "הספירה לאחור לקראת היציאה מהתפקיד", והיא מיועדת לשונאי טראמפ המייחלים כבר ארבע שנים ל־3 בנובמבר 2020, היום שבו הם מקווים להביס אותו בבחירות ולסיים את מה שהם רואים כתאונה היסטורית איומה שהושיבה את המיליארדר הניו־יורקי (שהודיע כי הוא עובר לפלורידה) בבית הלבן. בשדה התעופה JFK, לעומת זאת, נחטפים כלחמניות טריות מארזי שוקולד טראמפ במגוון גדלים וצורות, החל מ־3.99 דולר לפני מס.

אמריקה, אם כן, כבר נמצאת עמוק בתוך מערכת הבחירות לנשיאות, שבעוד שנה פחות שבוע תקבע מי ישב בבית הלבן, והאם דונלד טראמפ ימשיך לכהונה שנייה, או שמא המועמד או המועמד/ת הדמוקרטיים יצליחו להדיחו בתום הכהונה הראשונה. המערכת הפוליטית האמריקאית מקוטבת ומפולגת ושני הצדדים שקולים ומחופרים היטב בעמדותיהם, מה שמקשה מאוד לראות את האופק ולנסות להעריך כרגע מי יזכה. ולמרות זאת, ננסה לנפק הערכה זהירה באמצעות פירוק והרכבה מחדש של הגורמים השונים בבחירות נובמבר 2020, וניתוח הסקרים והתמורות החברתיות והכלכליות
שרוחשות כיום בחברה האמריקנית.

ראשית, הסטטיסטיקה: עשרה נשיאים אמריקאים לא הצליחו להיבחר לכהונה שנייה, לעומת קצת יותר מכפול שכן. בנקודה הזו יש לטראמפ יתרון מובנה: רוב גדול של נשיאי העבר נבחרו לכהונה נוספת. מעבר לרצון בהמשכיות ורציפות שלטונית, הגובר אצל לא מעט מהבוחרים המתלבטים, לנשיא מכהן יש יתרון עצום. לא מדובר רק בכיסוי תקשורתי ללא הפסקה, המתחייב מתפקידו, אלא גם בכך שעד הבחירה הסופית במועמד המפלגה המתחרה – פחות מחצי שנה לפני הבחירות הוא – ניצב ללא מתחרים בראש מפלגת השלטון וזוכה לשקט תעשייתי מבחינה פנים־מפלגתית. המועמד הטוען לכתר, לעומת זאת, נאלץ להשקיע את זמנו ומרצו ואף לספוג רפש ובוץ מתוך ביתו שלו עד שהוא מגיע לנקודת המוצא כמתמודד יחיד מול הנשיא, ואז, בזמן לא רב, הוא נדרש להשלים את החסר כמועמד לנשיאות.

טראמפ שִיכלל את היתרון הזה עד הקצה, שכן כל מערכת הבחירות תעסוק בו, לטוב ולרע. מהבחינה הזו כמעט לא משנה מי יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית; בחירות 2020 הם קודם כול משאל עם על דונלד טראמפ. אגב, במפלגה הרפובליקנית יש כמה שהכריזו על התמודדות מול טראמפ על המועמדות לנשיאות. עד כמה הם רלוונטיים? בכמה מדינות בארה"ב כבר בוטלו הפריימריז הרפובליקניים מראש, ועימות בין שני המועמדים המרכזיים – מלבד טראמפ כמובן – שנערך בניו־יורק לפני כמה שבועות, אפילו לא שודר בטלוויזיה אלא נערך באולם קטן בפני פחות ממאה איש.

הקרב היחיד בעיר ניטש אפוא בצד הדמוקרטי, והוא נסוב סביב השאלה מי יזכה להתייצב מול טראמפ בבחירות הבאות, המוגדרות על ידי רבים כגורליות והחשובות ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב. כרגע, מי שנראה כמועמד המוביל הוא ג'ו ביידן, סגן הנשיא לשעבר בממשל אובמה. למרות חריקות לא פשוטות בקמפיין והופעה מאוד לא מוצלחת בעימות הטלוויזיוני הראשון שנערך בקרב מועמדי המפלגה, ביידן שומר על פער יציב בראש הטבלה ועומד כיום לפי ממוצע האתר "Real Clear Politics" על כמעט 30 אחוזים. כשמדובר ברשימת מועמדים המונה נכון לעכשיו (אחרי פרישתו השבוע של בטו או'רורק מטקסס) 15 איש ואישה, יתרון שכזה נראה כמעט בלתי שביר.

במקום השני בסקרים הדמוקרטיים ניצבת הסנטורית אליזבת וורן ממסצ'וסטס, עם קצת מעל 20 אחוזים; במקום השלישי הסנטור היהודי הסוציאליסט ברני סנדרס עם כ־18 אחוזים, ובמקום הרביעי ראש עיריית סאות'־בנד באינדיאנה, פיט בוטיג'ג', עם כשבעה אחוזי תמיכה. מאחור משתרכים מועמדים שנראים כרגע חסרי סיכוי כמו קמלה האריס מקליפורניה – מי שלרגע אחד, אחרי הופעה טובה בעימות הראשון, כונתה "אובמה האישה" – ושמאז קמלה (סליחה על משחק המילים) .

וניצבת במקום החמישי עם פחות מארבעה אחוזים; אנדרו יאנג ואיימי קלובשר עם 2.7 אחוזים; וקורי בוקר הסנטור מניו־ג'רזי שלרגע אחד או שניים בשנה שעברה כונה "אובמה הבא" – עם שני אחוזים בודדים. על כל שאר המועמדים, שבעה במספר, לא שווה להרחיב את הדיבור.

רביעייה לבנה

לכאורה, הסיפור נראה גמור: ג'ו ביידן נגד דונלד טראמפ. אבל התמונה רחוקה מאוד מסיום. הבה נחזור לבחירות 2008, שהפכו את ברק אובמה לנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב. בנקודה זו של מערכת הבחירות ההיא, כלומר נובמבר 2007, הובילה הילרי קלינטון על אובמה בסקרים ביותר מעשרים אחוזים. כמה מחקרי עומק אף העניקו לקלינטון יותר משלושים אחוזי יתרון על הסנטור הצעיר מאילינוי. למעשה, הסקר הראשון שהעניק יתרון לאובמה התפרסם רק בתחילת פברואר 2008. לאחר מכן כבר החל הסחף לתת את אותותיו, עד שבאמצע מאי פורסם סקר של רויטרס שהעניק לאובמה שיא של 26 אחוזי יתרון על קלינטון. אובמה זכה בסופו של דבר במועמדות המפלגה הדמוקרטית בקלות יחסית, וזאת אף שבנקודת הזמן המקבילה לזמננו ביחס לבחירות הנוכחיות מצבו היה בכי רע.

הסיבה העיקרית לשינויים הללו קשורה לתהליכי הפריימריז המפלגתיים. לא במקרה דווקא בפברואר החלו המספרים להשתנות; אייווה, המדינה הראשונה שבה נערכים באופן מסורתי פריימריז, עשתה זאת בינואר, ובהן ניצח אובמה את קלינטון ואת המתמודד הנוסף, ג'ון אדוארדס מצפון קרוליינה. שלוש מדינות נוספות ערכו באותו חודש פריימריז משלהן, ובכולן ניצח אובמה. המומנטום בשטח החל להטות את הכף לטובתו גם בקרב שאר הבוחרים הדמוקרטים ברחבי ארה"ב, והסקרים החלו לנטות יותר ויותר לכיוון ההפוך.

ג'ו ביידן מחזיק אמנם במקום הראשון בפער ניכר, אבל לא בטוח שלעולם חוסן. הקיטוב האידיאולוגי במפלגה הדמוקרטית בין אנשי המרכז המתונים לשמאל העמוק כלכלית ופוליטית – מציב את ביידן בעמדה לא נוחה כמי שבעיני רבים, בעיקר בקרב צעירי הדמוקרטים, שייך למחנה האתמול. בתקופה שבה הכוכבת הגדולה של המפלגה היא אלכסנדריה אוקסיו־קורטז – חברת קונגרס צעירה מקווינס שנתפסה כמה וכמה פעמים באמירות המעידות על בורות מביכה, ושאוחזת במשנה אידיאולוגית שמאלית קיצונית – ג'ו ביידן שיחגוג החודש 77 שנים נתפס כדינוזאור אפור ומקשיש. מתחת לפני השטח מעמדו הולך ונחלש, ורוב המומחים והפרשנים מעריכים כי הוא לא יצליח לשמור על מעמדו כמועמד המוביל לאורך זמן.

קריסה של ביידן בסקרים משמעותה חלוקה מחדש של הקלפים, ואז הכול יכול לקרות. הדבר הסביר ביותר שיקרה, למעט הופעה של כוכב חדש שאינו נמצא כרגע ברשימה, הוא זינוק של מי שממוקם כרגע במקום הרביעי, פיט בוטיג'ג'. זאת כיוון שבניגוד לשניים הבאים ברשימה אחרי ביידן אליזבת וורן וברני סנדרס – בוטיג'ג' מנסה לכוון למרכז הפוליטי של המפלגה ולהתרחק מהקיצוניות שמאפיינת את האחרים. בוחרי ביידן, שמזוהים עם המרכז, עשויים בהחלט לראות בראש העיר הצעיר מהמדינה הרפובליקנית אינדיאנה כתחנה הבאה של הקול שלהם.

בין וורן לסנדרס, ששניהם מזוהים עם הצד השמאלי של המפלגה, ניטש קרב שמתיש את שניהם ולא מועיל לאף אחד מהם. ביחד הם שווים כרגע כמעט ארבעים אחוזים, אבל ברור שמישהו יצטרך לפרוש בשלב מסוים כדי שהקו האידיאולוגי המשותף לשניהם ינצח במלחמה על דרכה של המפלגה כולה. אחרי התקף הלב שעבר סנדרס בחודש
שעבר, וגם בגלל העובדה שהוא מבוגר יותר מוורן למעשה, המועמד המבוגר ביותר אי־פעם שעשוי להיכנס לבית הלבן – ומפגר אחריה בסקרים, נראה שיהיה זה הסנטור היהודי שייאלץ לפנות בשלב כלשהו את הדרך. אם זה לא יקרה, הדרך לבחירת מועמד מהמרכז הפוליטי הדמוקרטי נראית סבירה הרבה יותר.

כך או כך, רביעיית המתמודדים המובילה של הדמוקרטים מציבה בפני המפלגה בעיה נוספת, הקשורה לפוליטיקת הזהויות: כל הארבעה לבנים (ניסיונה של וורן להוכיח כי יש לה עבר אינדיאני התרסק באופן מביך ביותר), ואילו מועמדים שחורים או היספנים נדחקו לתחתית הרשימה. זו בשורה לא טובה למפלגה שמזוהה כיום עם גיוון אתני, אבל בסופו של דבר לא הצליחה להציב ברביעייה הראשונה שלה מישהו שאינו לבן. גם זהותו היהודית של סנדרס לא ממש עוזרת; באקלים הפוליטי הנוכחי של השמאל האמריקני הפרוגרסיבי, יהודים מזוהים יותר כחלק מהפריבילגיה הלבנה השלטת מאשר כמיעוט אתני שצריך לטפח ולהגן עליו.

בסופו של דבר תכריז המפלגה הדמוקרטית על המועמד או המועמדת שלה בוועידה שתתקיים בוויסקונסין באמצע חודש יולי. ומה אז? בארה"ב הבחירות אינן מוכרעות על פי רוב המצביעים, אלא על פי אלקטורים. במילים פשוטות, המועמד הדמוקרטי יזכה בבחירות בקליפורניה ובניו־יורק בכל מקרה, וממש לא משנה באיזה רוב הדבר יקרה. הוא הדין במדינות "אדומות" שבהן ינצח טראמפ בכל מקרה. אי לכך, גם הבחירות שהתקיימו לאחרונה בשלוש מדינות – קנטאקי, וירג'יניה ומיסיסיפי – ושבשתיים מהן השיגו הדמוקרטים הישגים מקומיים נאים, לא באמת מבשרות יותר מדי על העתיד להתרחש בבחירות לנשיאות. הדבר היחיד שקובע הוא מה יקרה עם הבוחרים המתנדנדים במספר מצומצם של מדינות מתנדנדות.

בראש ובראשונה פלורידה ואוהיו הגדולות, אבל גם פנסילבניה, ויסקונסין, מישיגן וצפון־קרוליינה. במידה מסוימת נמצאות על הכוונת גם מינסוטה (שעשויה לעבור לידי הרפובליקנים) ואריזונה (שעשויה להפוך לכחולה לראשונה מזה רבע מאה). גם במדינות אלה רוב הבוחרים יודעים מראש לאיזו מפלגה יצביעו, כך שבסך הכול מדובר על כחצי מיליון בוחרים שיחליטו מי ייכנס לבית הלבן בינואר 2021, או מי יישאר בו לכהונה שנייה.

זו הכלכלה, טמבל

נהוג לומר שהבוחר האמריקTי המתלבט מצביע קודם כול לפי הכיס. כלומר, הוא מביט לאחור ושואל אם מצבו הכלכלי השתפר או הורע בארבע השנים האחרונות, ובהתאם לכך מחליט אם להותיר את הנשיא המכהן על כנו או לשלוח אותו הביתה. במובן זה, מצבו של טראמפ ממש לא רע; כמעט כל האינדיקטורים הכלכליים נמצאים בעלייה מאז כניסתו לתפקיד, כולל אחוזי אבטלה נמוכים בעיקר בקרב האוכלוסיה השחורה וההיספאנית ושוק מניות תוסס. גם הסכם הסחר החלקי שהושג לאחרונה בין ארה"ב לסין ומנע התפרצותה של מלחמה כלכלית בין שתי המעצמות, מוסיף לשקט התעשייתי שנשיא מכהן זקוק לו כדי להיבחר שוב.

במישור הפוליטי, באופן אבסורדי דווקא אופיו הסוער והחשש העצום מפני נשיאותו של טראמפ עשויים להועיל לו בקרב על הכהונה השנייה: מצד אחד, הציפיות מכוכב
הריאליטי היו נמוכות כל־כך מראש, שכל הצלחה שלו וכאמור יש כאלה – מקבלת משנה תוקף ועוצמה. מצד שני, החשש היה כל־כך כבד, שעצם העובדה שארה"ב לא נכנסה בתקופתו למלחמה כלשהי, ודאי עם מדינות בסדר גודל של איראן או קוריאה הצפונית, היא כשלעצמה הישג גדול של הנשיא המושמץ והמוקע מראש. טראמפ יבוא אל הבוחרים שהעניקו לו את הרוב הזעום במדינות המתנדנדות ויאמר להם: תראו כמה חששו ופחדו ממני, תראו כמה כלום בעצם לא קרה מלבד שיפור במצבכם הכלכלי, והצביעו לי שוב.

מהעבר השני, אי־אפשר להתעלם מכך שתקופת נשיאותו של טראמפ רצופה בשערוריות אינספור, ציוצים מביכים למכביר ורעש אינסופי שוושינגטון מייצרת למורת רוחם של אמריקאים רבים. הליך ההדחה שהחל להתגלגל בשבועות האחרונים, הוא אחד הביטויים של השנאה הרושפת כלפי טראמפ, אם כי הסיכויים למימוש התהליך שואפים לאפס כל עוד הסנאט מצוי בשליטה רפובליקנית (מצב שיימשך לפחות עד הבחירות לנשיאות).

טראמפ הוא נשיא שונה מכל מי שהכרנו לפניו, ובוודאי שונה ב־180 מעלות מקודמו, ברק אובמה. בתשובה לשאלת מיליון הדולר, באיזו דרך תבחר אמריקה ללכת בעוד שנה – המשך דרך טראמפ או חזרה לעידן אובמה בצורה כזו או אחרת – אפשר לסכם בזהירות ולומר כך: סיכוייו של דונלד טראמפ להמשיך ולהנהיג את המעצמה החשובה בעולם גם אחרי הבחירות הבאות נראים כרגע גבוהים יותר לא בהרבה, אבל עדיין גבוהים יותר מסיכוייו של מועמד או מועמדת דמוקרטיים כלשהם לנצח אותו.

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

סנטה קלריטה: רצח שניים ופצע שלושה לכבוד יום ההולדת 16

Published

on

חבריו של נתניאל ברהו תיארו אותו כשקט שלא היה מסוגל למעשה אלים כזה

לאחר הירי הקטלני בתיכון סוגוס בסנטה קלריטה בקליפורניה, הנער שירה למוות בשניים מבני כיתתו ופצע שלושה, מת מפצעיו במוצאי שבת בבית החולים. נתניאל ברהו בן ה-16 נכנס לתיכון שבו הוא לומד וירה בתלמידים. לברהו מלאו יום לאחר מכן 16 שנים ובסביבתו תיארו אותו כ"נער צופים" שקט. התקרית התרחשה בעיר סנטה קלריטה, צפונית ללוס אנג'לס. לאחר מכן ברהו ירה לעצמו בראש ופונה לבית חולים במצב אנוש.

הירי כולו התרחש במשך 16 שניות בלבד. בתיעוד ממצלמות האבטחה נראה כי החשוד שלף אקדח בקליבר 45 מ"מ מתרמילו וירה בתלמידים, בטרם היפנה את כלי הנשק וירה בעצמו. טרם ידוע מה המניע לירי או מערכת יחסים כלשהי בין החשוד לקורבנות. לפי המשטרה המקומית, אין סימן לכך שפעל בשם קבוצה אידאולוגית מסוימת. אנשים שהכירו את החשוד תיארו אותו כאדם שקט, ואמרו שלא תיארו כי יהיה מסוגל לפעול באלימות כזאת. לפי רשת CNN, חבריו נהגו לכנות אותו נייתן".

ברוק ריסלי, תלמידת תיכון סאוגוס שהכירה את החשוד מאז בית הספר היסודי, תיארה אותו כ"חכם באופן טבעי" ומופנם, אם כי פתוח לחבריו הקרובים. לדבריה לא התנהגו אליו בבריונות, הייתה לו חברה והוא היה פעיל בצוות הצופים.

בריציו דלרוסריו, חבר בנבחרת הקרוס קאנטרי יחד עם החשוד, סיפר גם הוא כי ברהו היה "נורמלי לגמרי" ולא ילד מוזר". חבר נוסף סיפר כי הייתה לו גישה לאקדחים, אך אף אחד בסביבתו לא היה מודאג מאחר והיה אחראי וידע איך להשתמש בהם. הוא תיאר את אמו של החשוד כ"אישה המתוקה ביותר שאי פעם פגשתי". שכן נוסף תיאר את המשפחה כ"אנשים ממש נפלאים".

אביו של החשוד מת מהתקף לב לפני שנתיים וברהו הצעיר הושפע מאוד ממותו. ב-2015 נעצר האב בחשד לניסיון תקיפה של בת זוגו, אך הרשויות ביטלו את האישום נגדו מחוסר ראיות.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות