Connect with us

חדשות ואקטואליה

מלחמת לבנון האחרונה

Published

on

האם המלחמה בצפון תתרחש עוד השנה? בשנה הבאה? • דבר אחד בטוח: המלחמה ממשמשת ובאה, ואחריה הדברים ייראו אחרת לגמרי

קיץ 2006, מלחמת לבנון השניה. ישראל נתפסת לא מוכנה. חיילי צה״ל מגיעים צפונה, והאויב פוגע בכוחות ע״י איבחון ריכוזי טלפונים ניידים. כוחות צה״ל נכנסים ללבנון ללא ציוד ואספקה מתאימים. יחידות קדמיות נאלצות להסתפק במה שהן מוצאות בשטח (מים ומזון). יש מודיעין, אך הוא כה מסווג, שהמידע בכספות נעולות בעוד חיילי צה״ל נופלים בהסתערות על מוצבים מוגנים היטב – ערים תת קרקעיות שלמות.

העורף חשוף לחלוטין, והטילים עוברים את חיפה ומגיעים להרצליה, כמעט עד פאתי תל אביב כל הקווים האדומים נשברים, הארץ עד מרכזה מכוסה ע״י טווח הטילים. בידי האויב מצבורים של כל כך הרבה טילים, מהם טילים ארוכי טווח, שמדינת ישראל לא מסוגלת להתמודד עם קצב השיגורים וכמות הטילים.

בשעות שלאחר הכרזת הפסקת האש, האויב ״ירוקן מחסנים״ בהמטרה ללא הפסק על ישראל, מעין מתנת פרידה, שלא לשכוח את יכולותיו. הצבא נזהר שלא לפגוע פגיעה ארוכת טווח בתשתיות בלבנון. כך לדוגמא, פגיעה במסלולי ההמראה והנחיתה היא יותר ״קוסמטית״ מאשר הרס ממשי, ארוך טווח. הממשלה בראשות אהוד אולמרט אפילו לא קוראת למלחמה בשם, עד אחרי סיומה.

מהלך המלחמה, משפחות וכל בעלי היכולת מתפנים מהצפון. נשארים זקנים, חולים ושאר אנשים הרתוקים לבתיהם או למיטותיהם, כמו גם בעלי חיים. מבקרים מחו״ל (כולל ישראלים הגרים בחו״ל ויהודים מרחבי העולם) מפסיקים לבוא. תיירות נכנסת נופלת באופן מורגש מאד. היחידים שבאים הם נוצרים מאמינים הבאים לתמוך בישראל ובתושבי הצפון, כשהם יודעים ש״שליחי מצווה לא נזוקים.״ פה ושם ישנן התארגנויות ספונטניות של חברה ישראלים העולים צפונה לעזור לחקלאים, לעזור ל״נצורים״ בבתיהם או במקלטים. אנשים טובים באמצע הדרך שאכפת להם ויוצאים לעשות מעשה במקום שמדינת ישראל נכשלה להגן על ולדאוג לתושביה החלשים ביותר.

לא רק שצבא-מגן-לבנון הראה יכולות מרשימות, מערכת ביצורים אדירה וכמויות ״אינסופיות״ של טילים ארוכי טווח, לא ניתן היה לפרוץ למערכת התקשורת של חיזבאללה. כך המשיך חיזבאללה לנהל את המלחמה בשטח ואת המלחמה על דעת הקהל הבינלאומית ללא הפסקה, ומדינת ישראל עמדה חסרת אונים לחלוטין מול יכולת מאד מרשימה זו. נאסראללה, מנהיג חיזבאללה, ישב לו בבונקר מתחת לאדמה ולגלג על ישראל וצה״ל באופן מתמיד. הוא הגדיל לעשות בקטע שיזכר לדראון עולם לצה״ל, עת הוא אמר בשידור חי לאומת ישראל שהוא משקיף ברגעים אלו על ספינת חיל הים (שהטיל מצור על לבנון) ותוך כדי השידור הוא פגע פגיעה ישירה בספינה שגרמה למותם של ארבעה אנשי צוות לוחמים. בדיעבד הסתבר שלספינה היו מערכות הגנה, אלא שאלו היו כבויות.כל כך בטוחים היינו, שלא התייחסנו לאזהרות האויב, שפעל בזמן אמת ולימד אותנו לקח שאסור לשכוח.

עברו השנים, ניתן לשער שתוקנו הליקויים, אך איני בטוח שכך הוא. האם יחידות צה״ל מדברות ביניהן? כנראה שהלקח נלמד ויושם. האם הלוגיסטיקה (הן ללוחמים בשטח והן ציוד כמו דלק, תחמושת וכו׳) תשונע בצורה יעילה יותר? גם צבא ארה״ב נתקל בבעיות דומות בעיראק של סאדם חוסיין, אך שם אמצעי הלחימה לא תאמו את המדבר, החום ושאר תנאי השטח, וההתקדמות היתה דוקא כל כך מהירה עד שהיא נעצרה בשל מחסור בדלק.

האם חיילי צה״ל ילמדו שטלפונים, גם אם הם מכובים, יכולים לשמש סמנים ונקודות ציון? מסתבר שנדרשו עוד כמה וכמה שנים ופגיעות כמעט הרות אסון בחיילים לפני כניסה לעזה, עד שצה״ל החליט סוף כל סוף להשאיר טלפונים לפני יציאה לשטח. זו אינה יציאה לשם נופש, והסכנה (כמו גם הטפשות של אי הפנמת לקחי העבר) גדולה.

האם מחסני ציוד חירום רועננו ועודכנו? למדנו שלא. והאם מערך העורף שהוקם כתוצאה מאותו קיץ אכן פועל? מערך שלם ישנו, אך כבר הוכח שעצם קיומו אינו ערובה לפעילות יעילה. נסראללה ממשיך באיומיו על ישראל, ולכל המזלזלים, מסתבר שצבאו התחמש בשנים האחרונות בעוד כמה מאות אלפי טילים, שאנו יודעים שמערכת כיפת ברזל, גם את הפריסה הכוללת תהיה על מנת להגן על הצפון והמרכז, תתמוטט בשל כמות הטילים וקצב שיגורם (בדומה להתקפות על אתרים שמפסיקים לתת שרות בשל העומס הרב המצטבר עליהם).

מהדרום למדנו במבצע האחרון בעזה ש״בעל הבית השתגע״ כשהגיעו מים עד נפש, ו״פתאום״ שום דבר לא היה מגן בטוח – לא גני ילדים, בתי ספר, מסגדים ואפילו לא בית חולים. האם פירושו שבמלחמה הבאה הרס יהיה כפשוטו ולא קוסמטי כמו במלחמה הקודמת? מה יקרה לאוכלוסיה האזרחית, כשידוע עוד מהמלחמה הקודמת שחיזבאללה נמצא באמצע שכונות מגורים, מעורבב
קומה קומה עם המקומיים – אזרחים חפים מפשע?

עוד למדנו מהדרום שמנהרות הן נשק אסטרטגי, ומהלך כמה שנים שמענו מצה״ל ומקברניטי המדינה שלא יכולות להיות מנהרות בצפון, בשל הטופוגרפיה וסוג הקרקע. הסתבר שדיבורים לחוד ומעשי הצבא האמיתי של לבנון הגרורה האיראנית בשם חיזבאללה) לחוד, ומנהרות קיימות והן מרשימות עד מאוד. בישראל הן הפכו ליעד למבקרים רמי מעלה, ובעוד אנחנו משחקים, האויב שוקד על פיתוח דרכים חדשות לתקוף אותנו ביתר דיוק וביתר עוצמה, מתחמש, מצטייד, מתאמן איך לכבוש את רמת הגולן, הגליל העליון והתחתון, יודע היטב איך לחדור לשטח ישראל לחטוף חיילים ונעזר בפיתוחים חדשים.

בקיץ 2006 לא היינו זריזים מספיק ללמוד. מחבלים חדרו מעזה, חטפו חייל (בשם גלעד שליט) ובמשך חמש שנים לא ידענו מה גורלו. עשרה ימים אחר כך, חדרו מחבלים מלבנון לתוך שטח ישראל, חטפו שני חילים (אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל) ובמשך שנתיים לא ידענו מה גורלם. ההנחה היתה שהם הוברחו מלבנון לאיראן. בניגוד לשליט, גולדווסר ורגב הוחזרו בשקי גופות (או חלקיהן). בשני המקרים העז האויב לחדור לישראל, לגרום להתקלות ולחטוף חילים. בשני המקרים מדינת ישראל שיחררה מאות רבות של מחבלים, כששער החליפין מרקיע שחקים לאבסורד. כמו במקרי החטיפה, כך גם בהתמודדות עם המנהרות. לא למדנו. לא הפנמנו. לא יישמנו. במילה: נכשלנו.

אם צה״ל וחיזבאללה היו סוסי מרוץ מובחרים והייתי צריך להמר על זה או על זה, כשחיזבאללה יוזם כל הזמן וצה״ל מתגונן, כשחיזבאללה הוכיח בעבר את עליונותו ומוכנותו, וצה״לֹ פשוט לא היה מוכן או מאורגן, וכשצה״ל יודע בדיוק כמה טילים מאוחסנים והיכן, כמו גם היכן מפתחים ומייצרים אותם, אך מאפשר לחיזבאללה להמשיך את מירוץ החימוש, הרי ברור על מי הייתי שם
את כספי.

בשלהי קיץ 2019 קורה דבר מענין. ראש ממשלת ישראל שהחליף לפני עשור את הצמד-חמד אולמרט-ליבני דאג לעצמו למערכת בחירות חדשה. במקום להחזיר את המנדט שניתן לו ע״י הנשיא להקים ממשלה (דבר בו הוא נכשל), הוא פיזר את הכנסת ואילץ את מדינת ישראל להתכונן לבחירות חדשות תוך שלושה חודשים.

נשארו פחות משבועיים, והבחירות שברקע מורגשות תקיפה בלבנון (שמטרתה חיסול מדויק), החלפת מהלומות דברים עם נסראללה ואיום מתמשך נגדו והעלאת הלהבה. חבל רק שכמו פעילויות אחרות בשטח, שברור שהן נעשות ע״י מנהיג שנלחם להציל את כסאו ומנהיגותו, ואולי להסיח את לבנו, כך גם הפעילויות בלבנון, סוריה ועיראק מזכירות לכולם את הסיבה האמיתית. כך שאף אחד לא לוקח אותנו ברצינות.

האיום האסטרטגי על מדינת ישראל ממשיך לגבור, ואנחנו מזלזלים בו ופוטרים אותו בלא כלום (או לכל היותר במס שפתיים).

1982, 2006. האם המלחמה הבאה תהיה עוד השנה? בשנה הבאה? איני יודע. אך בדבר אחד אני בטוח: המלחמה ממשמשת ובאה. למלחמה זו כבר נקרא בזמן, שלא כמנהג מנהיג כושל מן העבר, ושמה יהיה ״מלחמת לבנון האחרונה,״ כי או שמדינת ישראל תחדל מלהיות, או שלא ישאר זכר בשטח לבנון ממה שהיום שם.


לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

״החיים הטבעיים של היהודי הם רק בישראל"

Published

on

יאיר לפיד, מועמד בפונטציה לראשות הממשלה, מקפיד לקרוא לישראלים שעברו לגור בארה"ב "יורדים" הוא מתנגד לתרומת כספים מישראל לארגונים יהודיים בחו"ל וחושב שנתניהו הפסיק מזמן להיות ראש ממשלת העם היהודי ראיון ערב בחירות

אם תשאלו את ח"כ יאיר לפיד, לישראלים יש הרבה מה ללמוד מיהדות ארה"ב, אך גם ליהודי ארה"ב יש מה ללמוד ממדינת ישראל. יש להם מה ללמוד מאיתנו על זהות נינוחה בפני עצמה", הוא מסביר לי, "הזהות שלי למשל במצב נוח. אני אדם במקומו. אני חי את החיים הטבעיים של היהודים, וזה כאן בישראל".

שם, בתפוצות, זה לא טבעי?

״אני אומר להם (ליהודי התפוצות) שלא. הם מתווכחים איתי, אבל אני אומר להם שכשאני נוסע לכנסת בכביש 443 זה הנתיב ששאול המלך צעד בו. אני אדם במקומו".

איך זה בא לידי ביטוי?

״זהות היא דבר פנימי. אבל הזהות שלי כיהודי היא נינוחה, טבעית ועוצמתית בעצם החיים שלי בארץ ישראל. יש פה דואליות. מצד אחד כשאני פוגש אותם אני תמיד זוכר שיכולתי להיות הם והם יכלו להיות אני, אבל מתוך זה אני אומר להם – אם אתם רוצים לחיות חיים של זהות
שלמה, אתם צריכים לחיות בישראל".

כילד שנולד וגדל בישראל, הייתה לך בכלל מודעות לכך שישנן קהילות יהודיות מעבר לים – או שמא הכול הסתכם בזיכרון השואה?

״לסבי מצד אמי היו 12 אחים. שבעה מהם מתו בשואה, ארבעה מהם הגיעו לכאן. דודי ברי קליין היה רב קונסרבטיבי בפלורידה. אבא שלי הכיר היטב את הגולה והתפוצות. בניגוד לרוב הישראלים הצעירים, הוא הסתובב יחסית מוקדם בקרב יהדות אמריקה". לפיד מספר כי אביו, העיתונאי והפוליטיקאי טומי לפיד ז"ל, ראיין בצעירותו את הסנאטור ממדינת מינסוטה יוברט האמפרי, שאף כיהן לאחר מכן כסגן נשיא ארה"ב. הוא יזם תוכנית לקחת צעירים מכל העולם כדי שיכירו את ארה"ב. אבי ואמי גרו בשנת נישואיהם הראשונה בארה"ב והיו חלק מהתוכנית הזו.

אבא עבד בעיתון מקומי בווירג'יניה, הסתובב בין קהילות, התיידד מאוד עם בכירים יהודים. מאז שאני ילד אני זוכר את הקשר עם הגולה. מעין דיאלוג שכזה, שהוא מורכב. בתור ניצול שואה, אבא שלי כעס עליהם שהם לא באו לארץ. בעיניו, כל יהודי היה צריך להבין מהשואה שהוא היה צריך להגיע לישראל. זה המקום היחיד שיש לנו באמת בעולם הזה, שהיהודים יכולים באמת להיות בו בטוחים.

״זו עמדתו של טומי לפיד, אך גם של יאיר לפיד. תראה, עם השנים התחושה השתנתה. הרי בשנות ה־50 בוודאי, אך גם עד שנות ה־80, ישראל הייתה המקלט הבטוח ליהודים. נוכל להתווכח היום עם יהודים אמריקאים שאומרים לך: סליחה, ניו יורק יותר בטוחה ליהודים מאשר עוטף עזה או חברון. אבל אני אומר להם שבראייה היסטורית, ההגדרה העצמית שלהם לא שלמה אלא בישראל. נכון שאדם יכול לבחור לחיות עם הגדרה עצמית לא שלמה, אך אני מעדיף לחיות עם הגדרה עצמית שלמה. יותר קשה לי עם ישראלים שיורדים מהארץ. אני אגב עדיין אומר 'יורדים מהארץ', בניגוד לאחרים".

אתה גם מזדהה עם הכינוי שטבע בזמנו רבין, "נפולת של נמושות"?

״זה ביטוי מעליב ואני לא בעד להעליב. אני עדיין לא אוהב את הרעיון הזה של ירידה. אני לא אוהב את ההתלהבות הגדולה מישראלים שמצליחים בחו"ל. זה מרגיז אותי".

אבל אנחנו בעולם גלובלי. מה הבעיה להאמין שישראל היא המקום הטבעי ליהודים, אך באותו הזמן הם גם יכולים לחיות בחו"ל כמה שנים ולממש עצמם שם. לעיתים זה גם לטובת המדינה.

״אני לא בטוח שאנחנו בעולם גלובלי, אלא בעולם עם כלי תחבורה מצוינים ואמצעי תקשורת מצוינים. אתה יכול כיום לטייל בעולם מהכורסה שלך, אבל אם תסתכל על השנים האחרונות, אנחנו בעיצומה של תנועת נגד לרעיון של אזרח העולם הרחב. אמרה את זה יפה ראשת הממשלה הבריטית לשעבר תרזה מיי אם אתה אזרח העולם הרחב, אתה בעצם אזרח של שום מקום. אני רוצה להיות אזרח ישראלי, ואני לא יכול להיות אזרח ישראלי שלם בלי היהדות. כל יהודי שאני פוגש באמריקה חי חיים אלטרנטיביים לאלו שלי. חיים שהיו יכולים להיות שלי".

מה צריך אם כך להיות היחס של יהדות ארה"ב אלינו כמדינת ישראל?

״קודם כול יש לנו מחויבות אליהם, שלא תלויה בשום דבר. יש לנו כמדינה מחויבות לכל יהודי בעולם שסכנה מרחפת מעל ראשו. בין אם זה סיוע של ישראל באתיופיה או של שני צעירים ישראלים שרואים בריונים אנטישמים מתעללים ביהודי באוקראינה. בעיניי אותם צעירים ישראלים צריכים להרים מקל מהרצפה וללכת להרביץ להם. הם הרי המשפחה המורחבת שלנו.

״אני אגב בעד חוק הלאום, אבל לא זה שעבר, אלא זה שחיבר ח"כ בני בגין. אין ספק שיש לחוק הזה השפעה על היהדות האמריקאית, שלקחה את זה קשה. אנחנו צריכים לקיים איתם דיאלוג מתמיד, וזה המעגל השני של המחויבות שיש לנו אליהם. המעגל השני אומר: למרות שהם חלק מאיתנו, אתה לא יכול לשבת בלוס אנג'לס ולנהל את מדיניות הביטחון של ישראל מול סוריה. במקביל, אתה לא יכול לשבת בירושלים ולהגיד שלא מעניין אותך יהודי בלוס אנג'לס, כי אז אתה לא מעניין את עצמך. הם עתידנו ועברנו. אנחנו צריכים לקיים איתם דיאלוג".

נדבך נוסף לדברי לפיד הוא התרומה שלהם לביטחון הלאומי". הוא מסביר: זה מהותי. אני ראיתי זאת כחבר קבינט וגם כיום כחבר כנסת; ידענו תמיד להפעיל את יהדות ארה"ב כמנוף מול הקונגרס, הסנאט והבית הלבן. זה דבר אמיתי בתפיסת הביטחון הישראלית. אנחנו רואים כבר כיום פגיעה בביטחון הלאומי בגלל הדרך שבה מתייחסים אל יהודי ארה"ב. ראש הממשלה המנוח אריק שרון היה מדבר על כך שהוא לא ראש ממשלת ישראל אלא ראש ממשלת העם היהודי".

גם נתניהו מדבר כך.

״אבל נתניהו הפסיק להיות ראש הממשלה של העם היהודי. כי אם רוב העם היהודי אומר 'אנחנו מצטערים, אנחנו לא חושבים שאתה ראש הממשלה שלנו' או 'אנחנו לא חושבים שאכפת לך מאיתנו, הרי אנחנו רואים פעם אחר פעם איך אתה זורק אותנו בשולי הדרך כי אתה צריך לתחזק את הקואליציה שלך' – אלה דברים שראש ממשלת העם היהודי לא היה צריך לעשות. אם שר בממשלה עומד על בימת הכנסת ואומר שרוב מוחלט של יהודי ארה"ב הם אנטישמים, וראש הממשלה לא זורק אותו ואומר 'אצלי דבר כזה לא יקרה' – זה מצער אותי, כי לפני שאני יריב פוליטי אני אזרח ישראל, ונתניהו כיום הוא לא ראש ממשלת העם היהודי".

לפני שלפיד נבחר לראשונה בבחירות 2013, הוא היה המתמודד הצבעוני והמעניין בסביבה; איש תקשורת מרכזי ומתוקשר שהחליט לחצות את הקווים ולנסות לשנות את המציאות הישראלית שאחרי מחאת האוהלים. ״טסתי לאטלנטה לכנס של 1,500 רבנים קונסרבטיבים, וכשנחתּ י חיכו לי 300 סמסים ונאלצתי לנהל את המשבר הקואליציוני משם", מספר לפיד. רק מעטים שמו לב שהוא היה אז כאמור בכנס של בכירים מהתנועה הקונסרבטיבית, דבר שלא כל פוליטיקאי ישראלי היה עושה, בטח כזה שמתיימר לגייס קולות גם מימין. "כל יהודי בעולם הוא המשפחה שלי", הוא מסביר את העובדה שהשתתף בכנס שכזה.

"מדהימה אותי הבורות הגמורה לגבי מה זה רפורמי או קונסרבטיבי מצד אנשים שמדברים בביטחון עצמי אינסופי על עמדתם בנושא. זה נכון לגבי חברי כנסת מיהדות התורה ומש"ס וגם בקרב גורמים בציונות הדתית. רובם בכלל לא מבינים על מה הם מדברים. הרי בסקאלה שבה אנחנו מציבים כל ישראלי לפי רמת הדתיות שלו, הקונסרבטיבים יותר שמרנים אולי מרוב הציונות הדתית בישראל. הם הרי שומרים מצוות ושבת, חובשים כיפה ועוד. מאידך, אנשים מדברים עליהם בידענות גדולה כמי שהם שונאים, מבלי לחקור את הנושא וללמוד אותו לעומק. בל נשכח שהם מחזיקים את רוב רובה של יהדות ארה"ב. לקונסרבטיבים יש כמיליון עד מיליון וחצי ולרפורמים יש שניים עד שניים וחצי מיליון חברים. זה המון אנשים בשביל שמדינת ישראל תוותר עליהם, או שהיא תעסוק באופן רשמי
בלהעליב אותם כל הזמן".

מה יש לנו כמדינה יהודית ללמוד מיהדות ארה"ב כקהילה היהודית הגדולה מחוץ לישראל?

לפיד לוקח רגע לחשוב. "יש משהו שהם מכירים ואנחנו לא, וזה החיים בתור מיעוט במדינה. בארה"ב חיים לא מעט אנשים שעוד זוכרים שהיו 'קאנטרי קלאבים' או מועדונים שבהם לא קיבלו יהודים. היום זה אמנם פחות חמור אבל אני יכול למשל להיכנס לחדר שבו יושבים מאה איש, ואם יש יהודי בחדר אני יודע מי הוא מיד. בעיניים שלו אני אראה את זה. כשאני מדבר איתו, הוא מדגיש את היותו יהודי בחברה עוינת. חלק מכך שיהודים צעדו ביחד עם מרטין לותר קינג, זה מתוך התפיסה של מיעוט שצריך לשמור על עצמו ועל הזהות שלו בנסיבות לא פשוטות. דבר שני שיש לנו ללמוד מהם קשור לעובדה שהזכרתי, שיהדות ארה"ב היא כנראה הקבוצה המשכילה עלי אדמות. היות שאתה ואני חיים במדינה שנמצאת ברמת המתמטיקה והבנת הנקרא מתחת איראן ובחריין, הייתי שמח שיהיה מעט מזה גם פה".

לסיום, מה יהודי בעיניך?

״החיים בישראל", הוא אומר מבלי למצמץ. "בסוף הביטוי העליון של היהדות הוא חיים בישראל. דבר נוסף הוא האקטואליה של העבר. אנחנו, היהודים בישראל, אנשים שהעבר הוא אקטואלי עבורם. הייתי בתיקון חצות בצוותא ודיברנו שם על משה רבנו. לא מדובר רק בדמות מהעבר, אלא בדמות מההווה; דמות שההחלטה שלו לבוא הנה גרמה לכך שאני ואתה יושבים בבית קפה מתחת לקופת חולים כללית. האקטואליה של העבר היא גם בהווה שלנו כאן בישראל".


המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

מה יקרה ב-18 בספטמבר

Published

on

מאז ומתמיד נמנעו המפלגות הגדולות מהמתכונת של ממשלת אחדות
שכן ממשלות כאלה, טבען שלא להאריך ימים

אם לא יחול שינוי דרסטי עד יום שלישי הבא, ייתכן שלא תהיה הכרעה מובהקת בין מה שקרוי הגושים ימין ושמאל) בבחירות לכנסת ה-22 בישראל. משמעות הדבר היא שהקרב המרכזי יתנהל ביום הדין בין שתי המפלגות הגדולות, הליכוד וכחול-לבן, ואם התוצאות יתקרבו לשוויון בין הגושים ובין המפלגות גם יחד – אזרחי ישראל עלולים להתעורר בבוקר לשאלה מי מהן תקבל את המנדט להרכבת ממשלת אחדות.

במקרה כזה לשאלת הבכורה חשיבות גורלית, בעיקר אם המבוי הסתום כופה רוטציה, שכן רק הראשון בתור יכהן כראש ממשלה. עד שיגיע תורו של השני, הכנסת עלולה להתפזר שוב.

פעם אחת בלבד הוציאה ממשלת אחדות בישראל את ימיה. בחירות 1984 לא הסתיימו בהכרעה ברורה בין הגושים. שתי המפלגות הגדולות הגיעו יחד ל־85 מנדטים: העבודה – 44, הליכוד – 41. שמעון פרס היה הראשון בתור לראשות הממשלה, ובשנת 1986 פינה את מקומו כמוסכם ליצחק שמיר. זו היתה הפעם האחרונה שבה זה הצליח עד הסוף. בבחירות 1988 עבר הליכוד עבר את העבודה במנדט אחד בלבד (39-40). שמיר העדיף להמשיך בממשלת האחדות, שהחזיקה מעמד פחות משנתיים, ונפלה בעקבות "התרגיל המסריח". חודשיים שהתה המערכת הפוליטית במצב של תוהו ובוהו, ובסופו של דבר הוקמה ממשלה צרה בראשות שמיר.

מאז נמנעו בדרך כלל שתי המפלגות הגדולות מהמתכונת של ממשלת אחדות. רבין העדיף ב־1992 ממשלה צרה מאוד. נתניהו, כראש ממשלה צעיר, העדיף ב־1996 שלא לחלוק את השלטון עם מפלגת העבודה. ברק, שמצא את עצמו ב־1999 מול כנסת לעומתית, פסל את הליכוד כשותפה. שרון, שהחליף אותו ב־2001, הקים אמנם ממשלת אחדות עם ישראל אחת (היא "העבודה"), אך כבר בנובמבר 2002 פרשו שריה מממשלת האחדות; שכן ממשלות כאלה, כבר נאמר, טבען שלא להאריך ימים.

אי אפשר לקבוע אם תוקם אחרי הבחירות ממשלת אחדות, ובאיזה הרכב. עם ליברמן או בלי ליברמן, עם הסיעות החרדיות או בלעדיהן. תיאורטית, קיימת גם אפשרות לקואליציה בלי ליברמן והחרדים, אבל עם "ימין חדש" (ללא סמוטריץ') או עמיר פרץ (ללא שפם). כששתי הסיעות עוברות בוודאות את ה־60, השותפות האחרות הן בגדר דובדבן על קצפת. זה כבר משני.

השאלה העיקרית היא מי ירכיב את הממשלה: הליכוד או כחול לבן. ממשלות האחדות לא קיבלו עד כה הכרעות מדיניות או צבאיות גורליות. כל ההכרעות רשומות על שמות ראשי ממשלות צרות. הנסיגה מסיני, מלחמת לבנון הראשונה (וגם השנייה), הסכם אוסלו, היציאה מלבנון, ההתנתקות. ועדיין קיימת חשיבות לא מבוטלת לאישיותו ולשייכותו המפלגתית של ראש ממשלה גם בעידן שבו לא מתקבלות הכרעות. מי ינהל מגעים עם הנשיא טראמפ על התוכנית המדינית המשוערת שלו, או בנושא הסוגיה האיראנית?

נכון, לא תמיד יתרון של מנדט קובע. ציפי לבני התעקשה ב-2009 להוכיח ש־28 המנדטים של קדימה היו יותר מ־27 של הליכוד. היא כשלה, משום שהיתה הכרעה בין־גושית ברורה. אך הפעם לא מסתמנת הכרעה בין־גושית ברורה. ייתכן מאוד שזאת ההכרעה שתיפול ב־17 בספטמבר; יתרון לליכוד או לכחול לבן בהרכבת ממשלת אחדות, עם או בלי רוטציה.

לשבוע שנותר עד הבחירות מגיעות המפלגות עם סכומים גדולים של כסף ועם ארסנל מלא וגדוש, לקרב האחרון לקראת ההכרעה. בליכוד מעצימים את תחושת הפאניקה, והפעם יש לה על מה להסתמך: באף סקר עד כה לא ניצח גוש הימין את השמאל, ואם כך יהיו תוצאות האמת, שלטונו של נתניהו בסכנה ממשית. בכחול לבן עסוקים בקרבות פנימיים, אבל מצליחים לשמור על מעמדה כמפלגה הגדולה השווה לליכוד, וכאלטרנטיבה היחידה להחלפת השלטון. יאיר לפיד ובני גנץ מצליחים לנקז אליהם את מרבית מתנגדי נתניהו, בעוד שלמפלגות האחרות בגוש השמאל נותרים רק הפירורים.

העובדה שמפלגת העבודה לא מתרוממת מעידה על קמפיין בעייתי שלא מספק את הסחורה. בעוד שבמפלגה שניצבת משמאלה, המחנה הדמוקרטי, נראים המועמדים רעבים ואגרסיביים, בכחול לבן ובעבודה מנומנמים ומעבירים מסרים שלא מצליחים לחדור. כחול לבן קיימת בעיקר בזכות האינרציה, ואילו העבודה מדשדשת בחוסר הצלחה בולט לקצור את מפלגת כחול לבן, המנהלת את הקמפיין השלומיאלי ביותר במערכת הבחירות הנוכחית.

אבל בשבוע האחרון, כך למדנו מהעבר, הכל יכול להשתנות. סדר היום יהיה זה שנתניהו יכתיב (מצלמות בקלפיות, האיום האיראני, ברית הגנה עם ארה"ב) והקרב בין המפלגות הגדולות יהיה קשה יותר וצמוד יותר. זוהי בשורה רעה למדי למפלגות הלוויין: העבודה והמחנה הדמוקרטי משמאל, וימינה מימין. כולם יצטרכו להעניק מנדטים יקרים, בעל כורחם, למפלגות הגדולות, ולא נראה שיהיה בכוחם לעצור זאת, אלא אם יתרחש נס.

וחודש אלול הוא הרי זמן לא רע להתחיל להתפלל…

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

לקראת הבחירות: ירידה בשיעור ההצבעה בנציגויות בחו"ל

Published

on

סיכום ההצבעה לכנסת ה- 22 בשגרירויות ובקונסוליות ברחבי העולם: שיעור המשתתפים עמד על 69% – ירידה של 6% לעומת הבחירות באפריל לשבעה שינשינים" של הסוכנות היהודית ניתן אישור חריג להצביע לפני גיל

אחת השאלות המסקרנות לקראת הבחירות לכנסת ה-22 שייערכו השבוע עוסקת בסוגיית שיעור המצביעים. אלה שטוענים כי מניין המצביעים ב-17 בספטמבר עשוי להיות נמוך יותר מאשר בבחירות הקודמות באפריל השנה, יכולים לקבל אינדיקציה להערכתם משיעורי ההצבעה בנציגויות ישראל בחו"ל. בתום ההצבעה בשגרירויות ובקונסוליות ישראל ברחבי העולם התברר כי שיעור המשתתפים עמד על 69% בבחירות הקודמות עמד שיעור ההצבעה בנציגויות ישראל בעולם על 75%.

מנהל הבחירות, השגריר יצחק בחמן, אמר כי זו "הרגשה נהדרת" ששליחיה של מדינת ישראל יכולים להצביע במהלך שליחותם. בחמן עוד זוכר את הימים בהם לא ניתנה זכות ההצבעה "למי שעובד עבור המדינה ומגן עליה" מעבר לים. הראשון להצביע היה שגריר ישראל בוולינגטון, בירת ניו זילנד, יצחק גרברג, ומיד אחריו הצביעו עובדי השגרירות בקנברה, אוסטרליה. ההצבעה הסתיימה בנציגות ישראל בסן פרנסיסקו בחוף המערבי של ארה"ב ביום שישי. בקונסוליה הישראלית בניו יורק הוצבו שתי קלפיות שבהן צפויים להצביע 776 בעלי זכות בחירה -המספר הגבוה ביותר של מצביעים בנציגות בחו"ל. השנה נפתחה לראשונה קלפי בקיגאלי, בירת רואנדה, זאת לאחר פתיחת שגרירות ישראל במדינה באפריל האחרון.

משרד החוץ הפעיל חדר מצב במתכונת מיוחדת ביום הבחירות לניהול, ליווי, וביצוע בקרה על תהליך הבחירות, ובכל אחת מהנציגות תהליך ההצבעה נוהל על ידי ועדת בחירות מקומית בראשות הקונסול הישראלי. במקביל, שבעה ישראלים זכו להצביע בקלפיות בחו"ל אף שטרם מלאו להם 18 שנים. התאריך הקובע להשתתפות בהליך הדמוקרטי הוא אמנם מועד ההצבעה בישראל, אולם לשבעת הצעירים התאפשר לשלשל פתקים לקלפיות מאחר שיום ההולדת שלהם יחול בימים שנותרו לתאריך הקובע. האישור החריג ניתן לשבעה "שינשינים" (שליחי שנת שירות) של הסוכנות היהודית. הם יצאו עם כ-200 בני גילם לשנת שירות בקהילות היהודיות לפני גיוסם לצה"ל, ופועלים לחזק את הקשר של הנוער בתפוצות עם ישראל.

אביגיל הדר, "שינשינית" של הסוכנות היהודית בקליבלנד, יצאה לשליחות לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון מקיף יהוד. יום הולדתה יחול ב-12 בספטמבר, ולכן היתה זכאית להצביע בבחירות בקונסוליה הישראלית בשיקגו. "אני ממש מתרגשת להצביע", אמרה הדר. חשוב לי להיות מעורבת ולהשפיע. זו גם הסיבה שיצאתי לשליחות שנת שירות של הסוכנות היהודית, כדי לחזק את הקשר האסטרטגי בין יהודי התפוצות לבין ישראל".

יותר מ-5,000 שליחי המדינה והמוסדות הציוניים ברחבי העולם היו רשאים להשתתף בהליך ההצבעה המקדים.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות