Connect with us

Featured

מכשפת: הקאמבק של אנג'לינה ג'ולי

Published

on

אחרי הפרידה הקשה מבראד פיט והקריירה המגמגמת כבמאית, אנג'לינה ג'ולי חוזרת לשחק בגיל 44, הגרושה הלוהטת בעולם מככבת בסרט ההמשך של "מליפיסנט" שייצא השבוע, לפני שתהפוך לגיבורת-על בסרט של מארוול • נערה בהפרעה? תתפלאו, היא לא פוסלת אפילו ריצה לנשיאות

אנג'לינה ג'ולי קצת נעלמה לנו בעשור האחרון. התכנסה בתוך עצמה ומשפחתה כדי להיות אמא במשרה מלאה ולגדל – לבדה – שישה ילדים לתפארת. אבל אם מורידים את ההסעות לחוגים, השיעורים הפרטיים והפעילויות עם הילדים, ג'ולי היתה ונשארה נערה בהפרעה. או שאוהבים אותה או ששונאים אותה. קשה להישאר אדישים אליה.

וכשהיא מחופשת למליפיסנט, המכשפה המפחידה מאגדת הילדים "היפהפייה הנרדמת", שאותה גילמה ג'ולי לראשונה בסרט ב־2014, בכלל לא קל לעכל אותה. גם לא לילדיה.

״בזמן צילומי הסרט ההוא מתחתי את הילדים שלי וממש הבהלתי אחד מהם, לא אגיד מי", סיפרה ל"יו.אס וויקלי". "חשבתי שאם אלבש את התחפושת והם יראו אותי בדמות, זה יהיה מצחיק. אבל זה התקבל בצורה ממש רעה בבית והשפיע לא טוב על הילדים. הייתי צריכה לקלף את כל שכבות האיפור מול הילדים ולהגיד להם זה בסדר, זה בסדר, הכל בסדר'. רק אז הם התרגלו לזה. אחד מהם, חשבתי שהוא צחק, אבל הוא לא – הוא באמת לא אהב את זה. כשאנחנו קטנים, אנחנו לא באמת מבינים את המשמעות של אמא עבור ילד. לכן אני חושבת שמליפיסנט מפחידה כל כך: כי היא כמעט כמו אמא. ופתאום המשמעות של אמא משתנה לחלוטין כשהיא הופכת למשהו שנראה כמו שד.

״לפני צאת הסרט הראשון, מליפיסנט לא היתה מוכרת בשום צורה שהיא כמרשעת. לכן, כשמישהו היה מביא ילד לסט והייתי אומרת לו שלום, לא חשבתי על זה שאני עלולה להפחיד אותו. הרי אני אוהבת ילדים. לא פעם הייתי מתחילה לדבר עם ילדים כשאני מחופשת לדמות, והם היו קופאים קצת. מישהו מהם אפילו אמר פעם אחת:
תוכלו להגיד למכשפה להפסיק לדבר איתי?'

״אבל עכשיו, אחרי הסרט הראשון, ילדים אוהבים אותי. הם ממש בסדר איתי".

בין מכשפה לגיבורת על

בגיל 44, ג'ולי היא גרושה טרייה, שמנסה להרים מחדש את הקריירה הקצת צולעת שלה בשנים האחרונות. הגירושים מבראד פיט והילדים שהתבגרו הוציאו לעולם אנג'לינה חדשה, כפי שעולה מצילומי הפפראצי שעוקבים אחריה לכל סמטה ומשלל הראיונות שהעניקה לקראת עליית סרט ההמשך "מליפיסנט: אדונית הרשע". היא מסתובבת עם הילדים בלונה פארקים ברחבי העולם, עולה על רכבות הרים ועושה שופינג בקניונים, מדלגת מלונדון לקמבודיה, מטוקיו ללוס אנג'לס, וצועדת על שטיחים אדומים לצד ילדיה, שמלווים אותה כמעט לכל אירוע.

הפרויקט הגדול הבא בהשתתפותה הוא תפקיד מוביל בסרט המדובר של מארוול "הנצחיים", שמתוכנן לצאת בעוד שנה. לצידה ישחקו גם סלמה הייק וכוכבי "משחקי הכס" קיט הרינגטון (ג'ון סנואו) וריצ'רד מאדן (רוב סטארק). מדובר ביקום קולנועי חדש של מארוול, המבוסס על קומיקס ועל סיפור של מאבקים בין גזעים מהונדסים גנטית. במארוול בונים על הסרט כשואב ההכנסות החדש שלהם, שיירש את "הנוקמים". ג'ולי תשחק שם את ת'נה – גיבורת על עם כוחות עוצמתיים. לשחק גיבורת על עזר לי להרגיש מועצמת. כשאת מקבלת את החליפה, את מרגישה באמת גיבורת על, את נכנסת לדמות. ואז את רואה את הילדים שלך, ואת האופן שבו הם מסתכלים עלייך, ואת שואלת את עצמך, 'מה את עושה?'

״הבן שלי נוקס מתאמן בכלי לחימה, ובתי ויוויאן לומדת בחוג קראטה, אז מצאתי את עצמי מדלגת בין השיעורים שלהם ומצטרפת. אני האמא הזאת שממשיכה לנסות. זאת אומרת, שבאה כל הזמן לחוגים של הילדים שלה. זה מאוד כיף. ואנחנו גם הולכים יחד לחדר כושר".

ילדים זה שמחה

שלושה מילדיה של ג'ולי מאומצים – מדוקס (18 פאקס (16) וזהרה (14), ושלושה ביולוגיים – שיילו (13 והתאומים ויוויאן ונוקס (11). "כשהילדים שלך קטנים, את חשה הרבה יותר 'אימהית'", סיפרה למגזין "הלו!".

אבל כשהם הופכים לנערים בגיל ההתבגרות, את פתאום מתחילה להיזכר בעצמך כנערה. אני רואה אותם יוצאים לכל מיני מועדוני פאנק ותוהה, למה אני כבר לא הולכת למקומות כאלה? עכשיו אני בתקופה משעשעת מאוד בחיי ומתחילה לגלות את עצמי
מחדש".

את מדוקס איתרה ג'ולי בבית יתומים בקמבודיה כשהיה בן 3, בערך שנה לפני גירושיה מבילי בוב ת'ורנטון. בחודש שעבר ארז הנער את חפציו וטס ללימודי ביוכימיה באוניברסיטת יונסיי שבסיאול. אמו ליוותה אותו לבית הספר ביום הראשון, ועדי הראייה שלפו טלפונים כדי לתעד אותה דומעת מאחורי משקפי שמש גדולים, שהסתירו את עיניה ברגעי הפרידה. "אני בכיתי, ומדוקס היה חמוד מאוד", סיפרה ל"Entertainment Tonight". "הוא חיבק אותי חיבוק ארוך. זה השלב שבו הם מתחילים לדאוג לי ומוודאים כל הזמן שאני בסדר. הוא דווקא לקח את הכל בקלות, זאת ני שלא הפסיקה לבכות. אני כל כך גאה בו ונרגשת.

״אני חשה כאילו העולם שלי מתרחב, עם התרחבות העולמות של ילדיי. אני לומדת מהם כל כך הרבה, ואני מתה על השלב הזה בהורות. וזה עומד להיות שונה ומיוחד עם כל אחד מהילדים.

״מדוקס באמת היה כבר מוכן לעוף מהקן. זה היה קשה, אבל גם מרגש מאוד. הוא חכם כל כך, ואני גאה בו. אני מתלהבת מהבחירות ומההחלטות שלו. הבית שלנו בקמבודיה מרוחק בסך הכל שש שעות טיסה מבית הספר שלו. זאת אוניברסיטה מצוינת, ואני נדהמת מכך שיש לי ילד כזה חכם ונהדר".

את זהרה אימצה ג'ולי באתיופיה כשהיתה בת חצי שנה, לאחר שננטשה על ידי אמה. כשהילדים שלך מגיעים לגיל מסוים את רוצה להיות בטוחה שהם מוגנים ומבינים את המשמעות של ערכים מסוימים", הסבירה ג'ולי בראיון לערוץ Extra. "ואז מגיעים לשלב שבו את מרגישה שעשית למענם מספיק והם יהיו טובים. מכאן את רק רוצה שהם ישמחו, והרצון הזה החיה אצלי חלק רדום שהוא כיפי, חי ושטותי".

כל אחד מהילדים מושך אותה לכיוונים אחרים. "נכון לעכשיו, אף אחד מהם לא שואף לכיוון של קריירת משחק", היא אומרת. פאקס, למשל, שאומץ כתינוק מווייטנאם, מחובר מאוד למוזיקה והחל להתנסות בעבודות תקליטנות. ועדיין, אין להם בעיה לצוץ מדי פעם בתפקידי אורח קטנים בסרטים של הוריהם. נוקס דיבב דמות בסרט "קונג פו פנדה 3", ואילו ויוויאן גילמה את הגרסה הצעירה של הדמות הראשית אורורה ב"מליפיסנט" הראשון. "היא עדיין מתקשה להאמין שהפכתי אותה שם לנסיכה ורודה", צוחקת האם. "אני חושבת שייקח לה זמן להתגבר על זה".

שיילו, הבת הביולוגית של פיט וג'ולי, קיבלה כבר בגיל חודשיים בובת שעווה במוזיאון "מאדאם טוסו" בניו יורק והיתה לאדם הצעיר בהיסטוריה שזוכה לכבוד הזה. עוד כשהיתה בת 4 סיפרו הוריה בראיונות שהיא דורשת שיתייחסו אליה כאל בן. מאז היא נראית תמיד בשיער קצר, לבושה בבגדים גבריים רחבים. לאחרונה הגדירה את המגדר שלה כ"בלתי ברור", והיא נחשבת לסמל בקהילת הלהט"ב.

כל ששת הילדים קיבלו חינוך ביתי. על פי הדיווחים, ג'ולי אחראית לרוב השכלתם ומלמדת אותם בעצמה חלק מהשיעורים. מגזין "פיפל" טען כי הילדים לומדים מקצועות בסיסיים כגון קריאה, מתמטיקה ומדעים, ובמקביל לומדים גם שפות ומשתתפים בחוגי ספורט דוגמת כדורגל, שיעורי הגנה עצמית וסקטבורד.

בחודש ינואר שעבר הציבו ג'ולי ושלושת הילדים הצעירים שולחן במרכזו של פארק כלבים ליד ביתם בלוס אנג'לס, ובמקום כוסות לימונדה צוננת, מכרו לשכנים ממתקים טבעיים לכלבים, ארוזים בשקיות נייר חומות. כשנשאלה על הערכים שהיא מעבירה לילדיה, אמרה ג'ולי למגזין "הלו!": "טוּב לב לאחרים ולעצמם. חשוב מאוד להיות צנוע, להכיר את חירותך ואת מה שהתברכת בו, ותמיד לעזור לאחר. אני אומרת להם: תמיד תזכרו את מקומכם. כולנו בני אדם, וכולנו שבריר קטן מתוך עולם גדול בהרבה.

״אני מנסה לתת להם דוגמה אישית ולהיות נחמדה ואדיבה, כמו שאמא שלי היתה – אוהבת וסובלנית. כשצריך להיאבק למענם, אני מייד שם. אנחנו חייבים להכין את הדור הבא לחיים כאן, משום שכל כך הרבה קורה בעולם. אני עובדת עם ה־BBC על פרויקט חינוכי בשם 'העולם שלנו' (בהפקתה), שעלה למסכים לאחרונה. זה סוג של מהדורת חדשות דוקומנטרית לילדים. מחובתנו להעביר לילדינו את המידע הנכון ולספק להם את כל התמיכה".

דם, יזע ובגידות

אנג'לינה נולדה בלוס אנג'לס לשחקן ג'ון וויט ולשחקנית/דוגמנית מרצ'לין ברטרנד. הוריה נפרדו כשהיתה בת שנה, ואמה זנחה את המשך הקריירה שלה כדי להתרכז בגידול ג'ולי ואחיה. כבר כילדה היא הופיעה לצד אביה בסרט לצאת מצרות" (1982). בגיל 14 החלה לדגמן ושיחקה בקליפים ובסרטי סטודנטים שהפיק אחיה. בגיל 20 השתתפה בסרט "מרדף ממוחשב", שבו פגשה את בעלה הראשון, השחקן ג'וני לי מילר. הם התחתנו ב־1996 והתגרשו כעבור שלוש שנים.

את הפריצה הגדולה עשתה ב־1998, כשגילמה את הדוגמנית ג'יה קרנג'י בסרט "ג'יה". כעבור שנה כבר זכתה באוסקר על תפקיד המשנה בסרט "נערה בהפרעה". את בעלה השני, בילי בוב ת'ורנטון, הכירה כששיחקה לצידו בסרט "מגדל פיקוח". הם נישאו בשנת 2000 בלאס וגאס והקשר ביניהם תרם לחיזוק התדמית המופרעת שלה, שכן הם הסתובבו עם מבחנות דם של בני זוגם על שרשרת סביב צווארם.

התפקיד של לארה קרופט ב"טומב ריידר" בתחילת המילניום הפך את ג'ולי לשחקנית בעלת השכר הכי גבוה בהוליווד (12 מיליון על סרט ההמשך) וחיזק את הדימוי הסקסי המחוספס שבנתה לעצמה. גם בבראד פיט היא התאהבה תוך כדי צילומי סרט, "מר וגברת סמית'" ב־2005 (בהפקת ארנון מילצ'ן). השניים הוכתרו לסופר־קאפל של תעשיית הבידור העולמית, והיתה הסכמה כוללת שמדובר בגבר ובאישה הסקסיים בתבל. מאז 2011 ביימה ג'ולי ארבעה סרטים – "בארץ של דם ודבש", לא נשבר", "ליד הים" ו"בהתחלה הם הרגו את אבא". אף אחד מהם לא רשם הצלחה. שווייה נאמד כיום ב־100 מיליון דולר, ועל פי ההערכות, גובה ההכנסות השנתי שלה מגיע עד כמעט 30 מיליון דולר.

במאמר שכתבה ל"ניו יורק טיימס" לפני שש שנים חשפה ג'ולי כי עברה בחשאי כריתת שדיים מונעת, לאחר שהתברר לה כי היא נושאת את הגן שמגדיל את הסיכון לחלות בסרטן. אמה מתה בגיל 56 מסרטן השחלות וג'ולי כתבה "הסיכויים שלי לחלות בסרטן השד צנחו מ־87 אחוז ל־5 אחוזים. אני יכולה להגיד לילדים שלי שהם לא צריכים עוד לחשוש לאבד אותי בגלל זה". כעבור שנתיים, ב־2015, אובחן אצלה גידול ממאיר בשחלות וג'ולי עברה בהצלחה ניתוח לכריתת השחלות והחצוצרות, שקטע את התפשטות המחלה.

שנאה, אהבה, שנאה

את ג'ולי וילדיה לא תמצאו בפייסבוק, וגם לא באינסטגרם. לדבריה היא מקפידה להזהיר את הילדים מפני הסכנות שאורבות ברשת. למרות זאת היא עדיין נחשבת לאחת מהמשפיעים הגדולים בתעשיית הבידור, לאייקון תרבותי ולמודל לחיקוי. מצד שני – לא כולם מחבבים אותה. יש אפילו רכילאים וצהובונים, בהם "Globe", שהכתירו אותה לאחת הנשים השנואות בהוליווד.

״אף אחד לא אהב את הדרך שבה היא ניסתה להרחיק את הילדים מבראד, או את העובדה שכינתה אותו 'אבא פגום'", אמר מקור בתעשייה ל"Globe". בראד הלווה לה 8 מיליון דולר כדי לקנות בית מפואר בקליפורניה, וגם שילם לה יותר מ־1.3 מיליון כדי לכלכל את הילדים. הוא לא מושלם, אבל יצא טוב מכל סיפור הפרידה, במיוחד אחרי שהודה במגרעותיו וגם נגמל מהאלכוהול".

בין שונאיה הידועים אפשר למצוא את ג'ניפר אניסטון, שלה היה נשוי פיט כשג'ולי והוא הפכו לזוג; את מנחת הלייט־נייט צ'לסי הנדלר, חברתה של אניסטון, שכינתה את ג'ולי "שטן" ו"הורסת משפחות"; ואת אמל קלוני המסוכסכת עם ג'ולי, אף שבעלה ג'ורג' הוא אחד מחבריו הקרובים ביותר של בראד פיט. זו הסיבה שג'ולי העדיפה להבריז מהחתונה של הזוג קלוני.

ג'ולי ופיט עשו שני סרטים משותפים. בראשון הם התאהבו, בשני, "ליד הים" משנת 2015, הכל התפוצץ. זה היה סרט שג'ולי ביימה, ובו גילמו השניים בני זוג בנישואים נטולי אהבה. בדיעבד, זה היה הרמז הראשון להתמוטטות מערכת היחסים שלהם. "אכן, היו כמה ימים במהלך הצילומים שבהם חשבנו שעבודה צמודה היא לא הרעיון הכי מוצלח שהיה לנו", הודתה ג'ולי בראיון ל"טלגרף". בסביבתה של ג'ולי טוענים כי השחקנית חשה שהופעל עליה לחץ מצד פיט להתחתן, בשנת 2014. החתונה, בטקס אינטימי עם ששת ילדיהם בטירה בדרום צרפת, לא עזרה לחיזוק הקשר. שנתיים לאחר מכן, ובתום 12 שנות זוגיות, היא הגישה לבית המשפט בקשה לגירושים, הגדירה את הסיבה לפרידה כ"הבדלים בלתי ניתנים לגישור", ודרשה משמורת מלאה על כל הילדים. בשיאו של העימות נטען כי פיט התנהג באלימות כלפי מדוקס, אז בן 15, במהלך טיסה במטוס פרטי. ה־FBI חקר את ההאשמות וזיכה את השחקן מכל חשד. בנובמבר שעבר פורסם כי השניים סיכמו על תנאי המשמורת, מה שביטל את הצורך במשפט מתוקשר.

השנה חשף פיט כי נגמל משתיית אלכוהול, ואף הצטרף לקבוצה של אלכוהוליסטים אנונימיים. "הבנתי שברחתי מרגשות קשים וכואבים, כאלה שלא ידעתי איך להתמודד איתם. התעסקתי כל הזמן במה ששימש עבורי כבריחה סמים, אלכוהול, נטפליקס, חטיפים. הכל", אמר ל"ניו יורק טיימס". בראיון ל־E! News אמרה ג'ולי: "אולי הצלחתי להסתיר את זה היטב מהציבור, אבל היו רגעים בחיי שבהם הרגשתי כבולה. לא הרגשתי ביטחון או חופש, לא חשתי מוגנת מפגיעה. הרגשתי מוקטנת, שדחקו אותי לפינה. לקח לי הרבה זמן למצוא את זה מחדש, והיום אני במקום הרבה יותר טוב מזה שהייתי בו בארבע השנים האחרונות".

הפוליטיקה החדשה

היא שירתה במשך עשור כשגרירה של רצון טוב מטעם האו"ם ופועלת לשיפור מצבם של הפליטים ברחבי העולם. בשנת 2012 קודמה לתפקיד יועצת מיוחדת של אנטוניו גוטרש, אז ראש נציבות האו"ם לפליטים, והיום מזכ"ל האו"ם. היא מקדמת גם נושאים כמו מעמד הנשים וזכויות אדם. ואף קיבלה אות כבוד מידיה של המלכה אליזבת' על פעילותה להגברת המודעות לאלימות מינית. היא גם היתה הראשונה שזכתה בפרס "אזרח העולם" מטעם האו"ם וב"פרס החירות" של ועדת ההצלה הבינלאומית. חלק מזמנה היא מבלה בקמבודיה, שם הקימה את "קרן מדוקס ג'ולי־פיט", ארגון ללא מטרות רווח שלו עשרה בתי ספר ושתי מרפאות.

בשנים האחרונות רמזה כמה פעמים על כוונה עתידית להשתלב בפוליטיקה, ואולי גם לרוץ לנשיאות. כשנשאלה על כך לפני חצי שנה בראיון ל"פיפל", אמרה: "never say never. כרגע אני מצפה מאחרים לקחת על עצמם את ההנהגה, ומשתדלת לדבר ולפעול למען הנושאים שאני מאמינה בהם. "על ממשלות לתקן חוקים שמתייחסים לנשים כאל אזרחיות סוג ב'. אני מציעה לייסד גוף בינלאומי קבוע שיחקור פשעי מלחמה, כולל אונס המוני ותקיפות מיניות על רקע גזעני".

בראיון ל־BBC הוסיפה: "אם היית שואל אותי לפני 20 שנה על שאיפות פוליטיות, הייתי צוחקת. היום אני ממש לא יודעת. תמיד אמרתי שאלך לאן שיצטרכו אותי. אני לא יודעת אם אני מתאימה לפוליטיקה, אבל לפחות לא נותרו לי שלדים בארון. הכל כבר פורסם ונמצא בחוץ. אני יכולה לספוג הרבה, זה בסדר. אני יושבת היום במקום מעניין מאוד מבחינת היכולת שלי לעשות המון בלי שום תואר רשמי. לעת עתה, אני מתכוונת להישאר בעמדה הזאת".

Featured

״אני מרגישה כבר חצי שנה שאני מאוהבת ולא יודעת במי"

Published

on

מורן רוף, אחת התגליות המרעננות בהצגה "מבקר המדינה", מחדשת נעוריה ככקדם ומשתזפת באורות הבמה אחרי עבודה סיזיפית בקונסטרקשן ראיון חשוף

בכל שנה, התיאטרון הישראלי בלוס אנג׳לס מקבל אליו כישרונות חדשים ומעניק להם במה נאה ליצירה ולחשיפה. מי שצדה את עינינו היא השחקנית הישראלית מורן רוף. גילוי נאות: את מורן הכרתי הרבה לפני הכתבה הזו; נפגשנו לראשונה לפני קצת יותר משנתיים במסיבה מקומית באיסט הוליווד במהלכה הייתה מוקפת בעדת גברים, סטרייטיים וגייז, ששיחרו לחברתה. היא הייתה מצחיקה ואנרגטית, נראתה והתלבשה מעולה כשהיא מצויידת בזוג עיניים כחולות ועמוקות שסייעו לה לקבל המון תשומת לב.

היא סיפרה לי אז שהיא שחקנית וזמרת, אך מורן שהכרתי באותה תקופה בעיקר עבדה בחברת קונסטרקשן והייתה עסוקה בשיגור אנשי מכירות ישראלים לצוד לקוחות פוטנציאלים.

יותר משמונה שנים חלפו מאז שאותה סטודנטית מבטיחה למשחק מ׳בית צבי׳ עמדה על במה בפעם אחרונה. לארצות הברית, סיפרה לי, הגיעה לאחר שהתאכזבה ממלהקי תאטרון וטלוויזיה ישראלים שחיפשו בעיקר שחקניות עם גוף מושלם, כשהכישרון והנסיון הבמתי הוא משנה במעלה.

מורן (35), נולדה וגדלה בראשון לציון. בת בכורה לחלי מורה וגדי מנהל מכירות בחברת להנדסת חשמל. את הניסיון הראשון במשחק רכשה במגמת התיאטרון של

התיכון בעיר מגוריה. בהמשך התגייסה לצה״ל ושירתה כמורה חיילת במעון ׳מסילה׳ לנערות במצוקה שאליו מגיעים המקרים הכי קשים. עבור חלק גדול מהנערות והנשים בו מדובר בתחנה האחרונה לפני הכלא. החוויה הזו, היא משתפת, הייתה מהחזקות והמשמעותיות בחייה. טילטלה אותה אך גם ביגרה אותה מאוד.

לאחר הצבא תיכננה את המעבר לארצות הברית. זה היה חלום ילדות ששיתפה בו את אמה כבר בכיתה א', אז בישרה באופן רישמי שיום אחד תעבור לגור באמריקה הגדולה. מורן אכן עברה לאמריקה ובמשך שמונה שנים החלום לשחק שבק חיים עד שיום אחד קיבלה טלפון מאורי דינור במאית, מפיקה והדמות הראשית מאחורי ה- JEWISH" HEBREW STAGE אורי הזמינה אותה לאודישן להצגה החדשה״מבקר המדינה״ הרץ בימים אלו ב׳תיאטר ווסט׳ ביונבריסל סטודיוס.

מורן הרזומה שלך משדר כולו משחק. אך ניתן לומר שזו הופעת הבכורה שלך באל-איי.

״כן, אני מתעסקת בתחום המשחק מגיל 16. הייתי במגמת תיאטרון בתיכון, למדתי בבית צבי וסיימתי שלוש שנים מלאות עם משמעת מאוד קשוחה ומאוד אינטנסיבית- מי שמאחר לא נכנס לבית ספר. התחלנו 143 תלמידים וסיימנו 52 תלמידים בלבד. החוויה שם הייתה מאוד טובה ועשיתי תפקידים מאוד נוכחותיים, שיחקתי נשים חזקות כמו: סרסורית שמרביצים לה, שיחקתי את מלכת אנגליה וגם סבתא על כיסא גלגלים.

״אני גם זמרת, הופעתי בכל מיני ערבים בבית צבי ופעיליות בראשון לציון. הייתי גם במשלחת דרך בית צבי והופענו מולי קהל גדול ב-JCC ושרנו משירי גרשווין. בארץ לא רצו אותי לכל מיני הפקות כי לא הייתי 60-90-60 ולא היה לי כוח לדחוף ולריב עם המלהקים על כמה שאני מוכשרת למרות שאני שמנמנה.

״אז אמרתי נטוס לארצות הברית, נעשה כסף, נחזור ונתייצב לאודישנים בארץ ברגוע בלי לחץ כלכלי. בארצות הברית הכרתי בן זוג והחלטתי להישאר כאן. גם אחרי שנפרדנו הבנתי שאני צריכה להישאר באל-איי. עבדתי פה בכל מיני עבודות והיו לי עוד מערכות יחסים".

אחרי כמעט שלוש שנים בוואלי, מורן עברה להוליווד אך נראה שהייתה עסוקה קודם כל בלפרנס את עצמה ולהשיג יציבות כלכלית כזו שתאפשר לה להישאר בארצות הברית. היא שמה את קריירת המשחק והשירה בצד. עד שביולי האחרון פגשה במסיבה בלונג ביץ' את מוטי סוויסה, חבר שלמד כמה שכבות מעליה בבית צבי. סוויסה הוא הכוכב הראשי בהצגה ׳מבקר המדינה׳, וגם עזר רבות בבימויה.

מורן: ״מוטי דיבר איתי על ההצגה, סיפר לי על אורי וחיבר ביננו. הגעתי אליה לאודישן לקרוא את התפקיד של לונה, אשת ראש העיר. כבר באותו היום נשארתי לקריאה עם שאר השחקנים ומאז אני בהצגה. האמת שבהתחלה אורי התלבטה אם לתת לי את התפקיד, היא אמרה שהיא חושבת שאני צעירה מידי לשחק אשת ראש עיר וגם רזה מידי. ובכלל אשת ראש העיר בהצגה היא אישה מזרחית. אבל מוטי שכנע אותה לתת לי הזדמנות ואמר לה שאני יכולה להיכנס לנעלים של כל תפקיד. אורי האמינה בי ונתנה לי הזדמנות לשחק ואני מאוד מודה לה".

איך התחושה להיות שוב על הבמה?

״ההצגה הזו היא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי מאז שהגעתי ללוס אנג׳לס. זה ללא תמורה כספית אבל הנשמה שלי מלאה ברמות ואני מרגישה כבר חצי שנה שאני מאוהבת ולא יודעת במי. אני מאוהבת במקצוע, בעשיה באהבה של הקהל, בצחוק שלו וגם בכפיים ובהתרגשות שלו".

איך התרשמת מהעבודה עם שאר הקאסט?

״היה מאוד מעניין ומאתגר. אנחנו קאסט שלא הרבה ממנו הם בוגרי בתי ספר למשחק. הופתעתי לטובה מאוד מאלו שלא למדו משחק. הם עושים את זה בשביל הכיף
והחוויה והם מאוד הרשימו אותי.

״העבודה עם הקאסט בחצי שנה הזו הייתה מאתגרת כי זה להוציא מאנשים דברים שהם לא ידעו או פחדו להוציא אותם. אני באמת חושבת שההצגה מעולה ומצחיקה ואנשים עושים עבודה טובה מאוד. את רוב העבודה הגדולה עשו אורי דינור ומוטי סויסה שיש לו חלק ונגיעה גדולים, במשחק ובבימוי הוא הוציא מהשחקנים ומהצוות דברים שהפתיעו את כולנו".

עד כמה את מזדהה עם הדמות של לונה?

״אני משחקת את אשת ראש העיר לונה. אישה שתמיד חלמה להיות זמרת אופרה אבל בפועל היא התחתנה עם ראש העיר, נולדה להם בת אחת ולונה דואגת בעיקר לכל הצרכים של הבית. היא אישה חזקה ומאוד מצחיקה אבל אין לה הרבה ידע והעברית שלה לא ממש תיקנית. לונה אוהבת לאכול המון זה החיים שלה ויש לה תחת גדול בגלל זה. כשהבת שלה מעירה לה על המשקל שלה, לונה אומרת לה שגברים אוהבים נשים עסיסיות ומרופדות ושיש להם מה לתפוס הרבה יותר מנשים עם עצמות. החלום של לונה הוא שהבת שלה תצא מהבית ותגשים את עצמה ושלא תהיה כמותה. יש קווי דמיון עדינים ביננו כמו התשוקה לשירה, היא רוצה שיפתחו לה בית אופרה בעיר שהיא תוכל להופיע בו, למרות שבפועל היא לא זמרת טובה ומזייפת המון. אני מבצעת קטע שירה שלה בהצגה מזייפת על הבמה שזה באמת מדהים.

ויש כמובן את הקטע של המשקל שזה משהו שאני עברתי איתו תהליכים. אני גם חושבת שאישה כמובן לא צריכה להיות הר אדם, אבל נשים מלאות ושלמות עם עצמן ועם המיניות שלהם זה סקסי ואין בזה שום דבר רע. זה מחבר אותי עם לונה, כשהבת שלה יורדת עליה שהשמלה שלה לא מחמיאה ומבליטה לה את התחת, לונה עונה לה ׳אז מה, יש לי רגליים יפות׳״.

ובכל זאת ירדת המון במשקל. זה היה כדי לשפר את הסיכויים שלך לקבל תפקידים?

״לפני שבע או שמונה שנים נשים מלאות לא קיבלו תפקידים. היום זה כבר לא קורה. אני מאוד שלמה עם עצמי ואוהבת אותי כמו שאני. אני חושבת שאני סקסית
למרות שאני קצת מלאה.

״לפני ארבע וחצי שנים עברתי לטבעונות וזה היה ממקום של בריאות. זה שינה לי את החיים לגמרי. גם ירדתי במשקל וגם על הדרך התנקה לי המצפון. אבל הכי חשוב המצב הבריאותי שלי השתפר מאוד ואני מרגישה אנרגטית וחיונית. תמיד הרגשתי שאני אדם שאוהב בני אדם. אני מקבלת את האחר ולא איכפת לי מאיזה דת, גזע או מין. רזה, שמן שחור או לבן זה לא מעניין אותי. אני יכולה לומר לך שהאנשים המלאים שפגשתי בחיים היו גם אלו עם הרבה יותר שמחת חיים".

עכשיו, כשקיבלת את ההזדמנות לשחק שוב, את מתכננת להמשיך?

״כן! אני כבר עכשיו רוצה לראות מה אני עושה אחרי שכל ההצגות יסתיימו. אני רוצה להמשיך לשחק ועובדת מאוד קשה על זה. אני מקווה שאנשים עם השפעה ויכולת לעזור לי יראו את ההצגה. אני גם הולכת לעשות קורס לדיבוב ולשיפור המבטא למרות שהמבטא האמריקאי שלי טוב. אני מקווה שיהיה מישהו בקהל שיוכל לפתוח לי דלתות.

״לקח לי שמונה שנים לעלות שוב על הבמה בגלל שהחיים עוברים מהר מידי ולא היו לי הזדמנויות אמיתיות. כבר אחרי ההצגה הראשונה של ׳מבקר המדינה׳ הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי את לא נורמלית, 8 שנים לא שיחקת, תראי כמה כיף לך!״

אילו תפקידים היית רוצה לשחק?

״הייתי רוצה לשחק נערה בהפרעה או מישהי לא ממש נורמלית- מישהי משוגעת או עם תסמונות או משהו כזה. אלו תפקדים לא קלים אבל בשבילי זה אתגר. אני יכולה לגלם הרבה דברים כי אני גם קומיקאית וגם שחקנית דרמטית".

ולסיום, חייבים לשאול: מה עם זוגיות?

״שאלה טובה. אני כרגע סינגלית אבל מוכנה לזוגיות אמיתית ומחפשת עם מי לחלוק את החיים שלי. עד עכשיו לא מצאתי באמת משהו שטוב עבורי.

״אני חושבת שהקהילה הישראלית בלוס אנגלס היא הכי מפרגנת מכל ארצות הברית ויש פה המון אנשים מצליחים. אבל לא מעניין אותי איזה שעון או מכונית יש לך. ברור, אל תהיה עני, אבל יותר חשוב לי שתהיה בן אדם, שתהיה אבא טוב, שתוכל להכיל אותי ושנוכל לחלוק את החיים ביחד. אני מאמינה שעכשיו כשאני יודעת להקשיב לנפש שלי ולממש את עצמי, אז יגיעו גם דברים טובים בזוגיות״.

המשך לקרוא

Featured

לתפארת מדינת ישראל (והקהילה היהודית באל-איי)

Published

on

סיור בקמפוס הפסטורלי בבל אייר מאשר ששכר הלימוד בחטיבת הביניים ותיכון של בית הספר מילקן מצדיק את עצמו: התלמידים נהנים ממגמות רובוטיקה, אדריכלות, עבודה עם מדפסות 3D וגם חוגי תיאטרון וספורט ברמה גבוהה * שלא לדבר על סימסטר שלם בהם מבלים התלמידים בארץ, ועיסוק יסודי בהכנה שלהם לקראת העתיד * חוויות מביקור חינוכי מעורר השראה

מילקן הוא אחד מבתי הספר היהודים הפרטיים המוכרים והיוקרתיים בלוס אנג׳לס. שלושה עשורים חלפו מאז שהוקם (בפורמט הנוכחי שלו ב-1990)ומעמדו כאחד המוסדות החינוכים הנחשבים בעיר מלאכים ממשיך להתחזק. מיקומו האטרקטיבי על Mulholland drive באזור בל אייר, מאפשר הגעתם של תלמידים מאזורים רבים: סן פרנדדו וואלי, מאליבו וחלקה המערבי של העיר של לוס אנג׳לס. כיום הוא משמש בית חינוכי לכ-800 תלמידים. 

בגילגולו הקודם ב-1984 בית הספר היה ממוקם בוואן נייס, ונקרא על שם גולדה מאיר, ראשת הממשלה הרביעית של ישראל. באותה תקופה נקרא גם באופן זמני 'איינשטיין אקדמי׳. לקראת סוף שנות ה-80 בית הספר פעל תחת בית הכנסת המקומי ונקרא על שמו: Stephen S Wise High School . רק בתחילת שנות ה-90,  לאחר תרומה ענקית של האחים לואל ומייקל מילקן ששינתה את זהותו והפכה אותו למוסד גדול, המאגד תלמידים מחטיבות הביינים והתיכון, שונה שם בית הספר לשמו הנוכחי – מילקן. 

לואל מילקן חבר פעיל בבורד של בית הספר. הוא נחשב פילנטרופ מוביל בתחום החינוך ותורם רבות בעיצוב האג׳נדה החינוכית של מה שהתחיל כבית ספר קטן והפך לאחד הקמפוסים המרשימים בדרום קליפורניה. בסיור שערכתי בקמפוס של מילקן התוודעתי לכמה מהדמויות החינוכיות המשפיעות בבית הספר, וגם ביקרתי בכיתות ובחוגים השונים שהוא מציע. כמעט כל התלמידים יודעים את השפה העברית ברמה כזו או אחרת, וכ-15% אחוז מהם בני ישראלים.  

הנסיעה למילקן היא לא פחות מפסטורלית – למרגלות ההרים המוריקים של בל אייר. תחת שמירה ואבטחה הדוקה נכנסתי למתחם. שם פגשתי את טל ברק – מנהלת התקשורות ויחסי הציבור של מילקן שליותה אותי במהלך הסיור.  

מבנה בית הספר הוא לא פחות ממרשים. רחבת הכניסה גדולה ומרווחת ומתפרסת על פני ארבע קומות של בניה פתוחה צופה לנוף הירוק, והכיתות נקיות ומתוחזקת היטב.  על קירות המבנה שזורים להם משפטי מפתח בעברית כמו: ״אהבת לרעך כמוך״ או ״כבד את אביך ואת אמך״. 

מילקן מעניק לתלמידיו שלל תחומי לימוד מגוונים שבתי ספר רבים יכולים רק להתקנא בהם. כך, פגשתי תלמידים בני 15 במגמת עיצוב ואדריכלות  שלומדים תכנון של  בתים חכמים  בטכנולוגיה ירוקה. במחלקת הרובוטיקה התלמידים בונים צעצועי הייטק מתקדמים, רובטים שמחקים פעולות אנושיות ושלל גדג׳ים מעניינים.  

היה מרשים לראות כיצד תלמידים בני 16 עובדים במומחיות עם מדפסות 3D  חדשניות ומכונות חיתוך לייזר. המעבדה מאובזרת היטב עם מכשירים מתקדמים שאושרו על ידי אוניברסיטת MIT – הטכניון של אמריקה.

מגמת התאטרון של בית הספר מתהדרת באולם מקצועי עם תפאורה, הגברה ותאורה ברמות הגבוהות ביותר. חדר ההתעמלות והכושר המאובזר כולל מגרש כדורסל משוכלל עם שלל מתקנים, והתלמידים מתאמנים בכל סוגי הספורט האפשרים: כדורגל, כדור עף, שחיה ואפילו מתאמנים על משטחי גולף מיוחדים. 

תוכנית תפארת  

מילקן יסד את תוכנית ׳תפארת׳ שמטיסה תלמידים ללימודי סמסטר מלא בישראל במה שמתואר כחוויה מעשירה ויוצאת דופן. על התוכנית אחראי גבריאל מאיירסון – מנהל המחלקה ללימודי ישראל של בית הספר.  

גבריאל: ״תוכנית תפארת מעניקה לתלמידים במילקן אפשרות מיוחדת לצאת וללמוד את הסימסטר השני של השנה בישראל, בסמינר התיכוני-האמריקאי ע״ש אלכסנדר מוס בהוד השרון. שם הם לוקחים את כל הקורסים והלימודים הרגילים אותם הם למדו בסימסטר הראשון כמו מתמטיקה, מדעים, אנגלית וכדומה ולומדים אותם בסימסטר השני יחד לימודים הדוקים של היסטורית מדינת ישראל ושל היהדות המודרנית. פעמיים-שלוש בשבוע התלמידים יוצאים לטיולים ברחבי הארץ שמתחברים לנושאים אותם למדו כמו מלחמות ישראל, או אירועים היסטורים חשובים וזוכים לראות את המקומות האלו במציאות ומקרוב".

גבריאל מספר על החוויות המיוחדות שהתלמידם עוברים כאשר הצוות החינוכי שולח אותם למעין סדנאות גדנ״ע וטירונות,  התנסות במשמעת צבאית ואפילו ירי בנשק,  ממש כמו חיילים. בנוסף, הוא מספר שאחת החוויות הכי אהובות על התלמידים הן החיבור עם הישראלים על ידי יציאה לתחרויות ספורט שונות עם בתי ספר ישראלים וביקור במסעדות ישראליות לנסות חומוס, פלאפל ושווארמה כמו שצריך. 

גבריאל: ״הרעיון מאחורי התוכנית הוא שכמה שיותר סטודנטים שלנו יבקרו בישראל, יחזרו עם ידע נרחב על מה שקורה שם ויהפכו להיות יותר מעורבים פה בקהילה. זה לא ׳תגלית׳ או כל  מיני טיולים קצרים, אלא  מדובר בתקופה ארוכה של 4 חודשים במהלכה  הם לומדים וחווים את ישראל בצורה הכי יסודית שאפשר".

תחום הלימודים שהכי הרשים אותי בבית הספר הוא הקורס לפסיכולוגיה חיובית. אותו מנהל ד״ר ניק הולטון. במהלכו התלמידים לומדים את הדברים החשובים הללו שלא ניתן לקרוא בספרים; איך לנהל את חייהם בצורה חיובית  בונה ומפרגנת, קודם כל לעצמם וכמובן לסביבה שלהם . התלמידים מספרים כיצד השיעורים הללו שינו את כל דרך החשיבה שלהם. הם מקבלים יעוץ ברמה היום יומית על איך להסתכל על דברים בפרספקטיבה נכונה בתחומים שונים בחייהם  וגם כיצד לקבל החלטות בצורה שקולה מבלי ״לאבד את זה״.

ד״ר שרה שולקינד, מנהלת בית הספר, הדגישה בפניי את חשיבות הקורס בעיניה באומרה: ״הדאגה שלי ושל קודמי הייתה הרצון שלתלמידים הללו יהיו יכולות להסתדר עם אתגרים וליצור לעצמם חיים מאוזנים. לבנות שורה של משמעויות עבור עצמם מלבד להוציא ציון גבוה או להתקבל לאוניברסיטה טובה. הקורס הזה הוא מאוד משמעותי וכולל תובנות בנושאי בריאות, עמידות ויכולות נפשיות איתנות״. 

אנטישמיות וחינוך  

בעולם בו אירגוני BDS פועלים להפצת שינאה נגד ישראל, אוניברסטאות ומוסדות אקדמיים רבים מהווים קרקע פוריה למיסוד האנטישמיות, ושנאה כלפי יהודים מרימה את ראש ברחובות. נראה כי חשיבותם של בתי הספר התיכונים היהודים גדלה והופכת משמעותית יותר מתמיד. 

גבריאל: ״הסטודנטים שלנו חיים ׳במציאות יהודית׳ כאן במילקן והם מוגנים גם פיזית על ידי אבטחה וגם מורלית בסביביתם. באותה נשימה כל הצוות המקצועי מסכים שאנחנו צריכים להשכיל את התלמידים בנושא ולהכין אותם להתמודד עם אנטישמיות, מפני שכשהם ילכו לקולג׳ הם יתקלו בה. במחלקה ללימודי ישראל, ישנן ותוכניות מיוחדות שעוסקות באנטשמיות; כיצד לזהות אותה ולהתמודד איתה. התלמידים לומדים גם על אירגוני ה- BDS. אנחנו מעניקים להם כלים איך להשתמש במשאבים של הקהילה היהודית כדי כדי להגן על עצמם".

טל: ״אנחנו מלמדים את הילדים שיש המון דרכי התבוננות בנושא. אפילו הקהילה שלנו היא מאוד מגוונת בנושאים פולטים וגם בנושאים הקשורים ישראל. אנחנו נותנים להם כלים לצאת החוצה לקמפוסים בקולג׳ ולא להיות בשוק כשהם יפגשו אנשים שיבואו עם מידע שונה לגמרי על ההיסטוריה של מדינת ישראל והמהות שלה.״ 

ד״ר שולקינד:  "אנחנו מאמינים שהדרך בה התלמידים מבלים את זמנם בבית הספר ומה שהם קולטים פה ישפיע על העולם שהם יבנו מחר. כלומר, אם הם יחוו מקום שמלמד אותם יחסים בין אנשים וקהילה, אחריות, אכפתיות והסתכלות רחבה על דברים. הם יצאו לעולם ויצרו אירגונים ומשפחות שתומכות בקהילה. אני חושבת שהעליה באנטישמיות כמו הרבה שנאות מונעת על ידי פחד, גזענות, דעות קדומות, הרגשה של חוסר פחד ותחושה של בדידות ולא של חלק ממשהו משמעותי. אלו דברים שמזינים את השנאה. יש לנו אחריות ליצור אנשים שיבינו את ההיסטוריה של האנטשימיות אבל ידעו גם כיצד ליצור מודלים טובים שהם רוצים להיות חלק מהם".

אייפון ומדיה חברית 

העשור האחרון נשלט כמעט לגמרי על ידי המדיה החברתית. יחד עם הטכנולגיה של הטלפונים החכמים הם שינו את חיינו אך בעיקר את חייהם של דור ה-Y  וה- Z . האייפון, כך נדמה, הפך לחברו הקרוב ביותר של כל ילד או נער מתבגר. אך הצוות החינוכי במילקן אינו מתרגש מהעובדה שהתלמידים דבוקים לטלפונים הניידים ונראה שהוא יודע כיצד להתמודד השפעתם עליהם. 

ד״ר ניק הולטון: ״הילדים חייבים להיות מעורבים בטכנולוגיה אבל זה תחום שונה  מהמדיה החברתית. יש לנו תוכנית סיוע והם לומדים גם פסיכולוגיה חיובית וגם כיצד להתמודד עם עולם המדיה החברתית והלחצים המגיעים איתו. בנוסף אנחנו מנסים ללמד אותם איך להשתמש בטכנולוגיה בצורה נכונה ומדודה.   

"לחלק מהמורים בבית הספר יש חוקים שאומרים אין טלפונים בכיתה והתלמידים נדרשים לשים את המכשירים בקופסא כאשר הם נכנסים לשיעור. מורים אחרים טיפה יותר רכים בנושא, לא מפני שהם חושבים שילד צריך להשתמש בטלפון הנייד שלו במהלך השיעור, אלא  מפני שהם רוצים שהתלמידים יקבלו את ההחלטה הבוגרת ויבינו בעצמם מתי הזמן להשתמש בטכנולוגיה הזו מבלי שאנחנו נכתיב זאת עבורם. 

ב'מידל סקול' אנחנו כן קובעים עבורם וזה חוק ידוע שאין שימוש בניידים במהלך שעות הלימודים. אבל בתיכון מדובר בתלמידים שכבר רשאיים לנהוג במכונית, אז אי אפשר לומר להם לא להשתמש בטלפונים שלהם".  

עברית קשה שפה

רוב התלמידים במילקן לומדים עברית. אך מה שהיה פעם קורס חובה הפך ללימודי בחירה. את הילדים להורים ההישראלים זהיתי עוד מרחוק לפי העברית המתגלגלת בפיהם. אך כך גם השפה הפרסית  של יהודי איראן המפגינים גם הם נוכחות במקום. 

גבריאל: ״מלבד הטיול הגדול לישראל עם ׳תפארת׳ שם הילדים באמת מדברים עברית המון. יש לנו פה לימודי ספרות  וסרטים ישראלים בעברית עם תרגום לאנגלית"..  

אז מהו למעשה החזון של מילקן?

טל: ״בית הספר מילקן הוא המנהיג ביצירת הנשמות היהודיות שישנו את העולם. אנחנו יוצרים מנהיגים שיעשו דברים הרבה יותר טובים ממה שאנחנו עושים. 

בעיקר היום כאנחנו רואים את החדשות, כל הדברים שקורים בעולם כמו: זיהום הסביבה והתחממות הגלובלית, טכנולוגית הנשק,הבריונות ברשת והאנטישמיות ברחובות. אנחנו רוצים לגדל דור שיפתור את הבעיות הללו וישים להם סוף״.

ד״ר שולקלינד: ״האתגר הוא לוודא שכל מי שרוצה חינוך יהודי יקבל אותו. יש לנו מספר נרשמים חזק ובריא בכל שנה ואני רואה זאת כאחריות גדולה וכבוד לוודא שיהיה לנו את כל התקציב והיכולת להעניק להם את החינוך הטוב ביותר. 

"המטרה היא לחנך את הילדים שלנו כדי שהם יוכלו לבנות קהילה יהודית טובה עם כוונות ומשמעויות, ושהם ירגישו שיש להם ערכים חיוביים להוסיף לדור שהיה פה לפניהם".

Milken Community Schools

15800 Zeldins' Way Los Angeles, CA 90049

310.440.3502

המשך לקרוא

Featured

גיסטריסט למרחקים ארוכים

Published

on

בגיל 40 מסכם רועי קריוק קריירה הוליוודית עשירה ונגינה על במה עם אמנים אמריקאים פופולריים כמו גם חיבור מפתיע עם דודו אהרון * ראיון חושפני על החיים אחרי שלב הסקס, סמים ורוקנ'רול

את הגיטריסט והמוזיקאי רועי קריוק אתם ודאי מזהים מהופעות רבות בהן ליווה זמרים ישראלים שהגיעו להופיע בלוס אנג׳לס. הוא והחשמלית שלו ניגנו עם ארקדי דוכין, יהורם גאון, דודו אהרון ואפילו דודו פישר. נכון, קצת קשה לדמיין את הרוקיסט השרירן עם הקעקועים על במה מנגן את ״בשדה ליד השוקת״, אחרי שברזומה שלו הופעות עם כוכבים כמו טוני ברקסטון, בייב פייס, ריטה אורה, פאולה עבדול ואפילו הבק סטרייט בוייס. אבל רוע,  עם הרגלים על הקרקע, מספר לי כמה אוהב את ההופעות עם האמנים הישראלים. 

אנחנו נפגשים בבית קפה במדרחוב של סנטה מוניקה. שעת בוקר מוקדמת, רועי לבוש בבגדי ספורט אופנתיים של נייקי (המסתירים את שלל הקעקועים על גופו), זה עתה חזר  מאימון כושר שהתחיל בחמש וחצי בבוקר.. הכי לא רוק סטאר סטייל.  

רועי, (40), נולד ברמת אביב, למד בתיכון אליאנס. בהמשך ויצו צרפת, אך לא ממש מצא עצמו במסגרות החינוכיות הללו והחליף תכופות בתי ספר. הוריו, הוא נזכר, תמכו בו ונתנו לו חופש יצירתי שהוביל אותו להסתובב בין מגמות מוזיקה של התיכונים השונים ולנגן.  

בגיל 16 שכל את אביו משה ז״ל: רועי: ״הופעתי עם להקת ׳אטרף׳ בקמלוט בתל אביב. כיוון שלאבא שלי היו חנויות אלקטרוניקה בארץ והוא היה יבואן קיבלתי פלאפון בגיל צעיר מאוד. אני זוכר שירדתי מהבמה ואמא שלי התקשרה ואמרה לי שאבא עבר התקף לב, נסענו מיד לבית חולים ושם הכל נגמר".

מאז החליט להתמסר למוזיקה בצורה טוטאלית: ״היינו קבוצה של מוזיקאים צעירים, התחברנו וכל היום היינו מנגנים, לא עושים שוב דבר חוץ מזה". בגיל 18 כבר ניגן בפסטיבל הג׳אז באילת. בתום ההופעה ניגשנו אליו מבית הספר הגבוה למוזיקה ׳רימון׳ והציעו לו הצטרף. רועי היה חלק ממחזור מפורסם שהוציא כוכבים כמו קרן פלס, מירי מסיקה, איה כורם ואיתי פרל. בשנה השלישית ללימודים החליט לעזוב ולנגן בהופעות ברחבי הארץ. במקביל הוא קיבל מילגה ללימודים בברקלי, בית הספר היוקרתי למוזיקה בבוסטון, מה שהביא אותו בפעם הראשונה לארצות הברית.  

איך החלפת את בוסטון הקרה בלוס אנג׳לס?  

״זה לא משהו שתכננתי. חשבתי לחזור לישראל אחרי שאסיים את הלימודים בבוסטון. אבל היה איזה בחור ישראלי שהכרתי עוד מהארץ, דני וויצפלד, הגיטריסיט של ׳בוטן מתוק בקרקס׳. הוא חי באל-איי וניגן עם קלי קלרקסון בדיוק כשהיא התפרסמה אחרי שזכתה ב׳אמריקן איידול הראשון. יום אחד דני התקשר אליי אחרי שלא דיברנו שנים, זה היה לפני פסח. הוא אמר שהוא מגיע להופיע עם קלי בבוסטון ואין לו איפה לעשות את ליל הסדר.  אמרתי לו – מה את משוגע, בוא תעשה אצלי. בהמשך הוא הזמין אותי להופעה של קלי,  הייתי בשורה רביעית בהופעה בארינה הענקי עם קהל של עשרות אלפים, וחשבתי לעצמי; מה עכשיו אני אחזור הבייתה. תנו לי לנסוע לאל-איי ולהיות רוק סטאר״.

״נחתתי באל-איי עם ויזת אמן, ומצחיק, אבל העבודה הראשונה שקיבלתי כאן הייתה סיבוב הופעות ארוך עם זמרת פולניה. טסנו לוורשה והייתי שם כמעט שנה. זו הייתה חוויה מיוחדת כי הופענו באיצטדיונים גדולים עם המון קהל. יום אחד קיבלתי טלפון וביקשו ממני להחליף את הגיטריסט של Back street boys. הסכמתי מייד וחזרתי לאל-איי. אני זוכר שכבר במטוס התחלתי להקשיב לחומרים שלהם. ואז היה לי עוד שבוע להתכונן ומשם יצאתי איתם לסיבוב. זה היה מדהים להופיע באצטדיון ענק של 100 אלף איש, אתה לא מאמין שאתה באמת שם״.  

ומכאן זה היה כדור שלג שהתגלגל ?

״כן פתאום הכל נפתח, הכרתי את טוני ברקסטון ובייבי פייס. הגיטריסט של טוני היה חולה ואני החלפתי אותו. למדתי את כל החומרים שלה. עשינו את הסיבוב הראשון ונשארתי לעבוד איתה 6 שנים. היא זו שחתמה לי על הגרין קארד. הייתי איתה בכל ארצות הברית, אוסטרליה, אסיה ואירופה. מכאן הדלת כבר פתוחה והתחלתי לנגן עם אמנים כמו: ריטה אורה, פאולה עבדול,  קישה קול וכאלה״.

מה עובר בראש של בחור ישראלי שמנגן עם טוני ברקסטון? 

״בפעם הראשונה שניגנתי את Un break my heart  עמדתי על הבמה וחשבתי לעצמי – וואיי, זה אני מנגן את הסולו גיטרה הזה שתמיד שמענו ברדיו. לא נתפס. אבל אני מאוד גאה בהיותי ישראלי. תמיד יש לי דגל ישראל על הגיטרות. אני אף פעם לא אגיד שאני ממקום אחר גם כשלפעמים הישראליות מכניסה אותך לכל מיני פינות לא נעימות. לא יכולתי, למשל להצטרף להופעה של טוני בלבנון או בדובאי. אני והפסנתרן שלה דייוי נתן שנינו היינו הישראלים היחידים בלהקה וגם הלבנים היחידים".

ואם כבר מדברים על ׳ישראליות׳: לא מזמן חזרת ממיאמי שם הופעת עם דודו אהרון.

״כן, וזה היה כיף לא נורמאלי. אני מודה שבאתי עם כל כך הרבה סטיגמות אבל זה  בגלל שלא הבנתי את הסטייל ולא הכרתי את החומרים שלו. הייתי בטוח שאני מגיע וזה הולך להיות נורא. אבל דודו היה מצויין ובכלל הוא בנאדם מקסים. אין לו דיסטנס עם הנגנים. הוא יצא מהחדר ומייד פגש וחיבק את כולם .זה היה מוזר  לראות את החום והפתיחות הזו. דודו באמת סופר-סטאר בז׳אנר שלו. גם הבנתי שהוא מוזיקאי לכל דבר, הוא באמת יודע מוזיקה. 

"אהבתי לגלות שהוא גם לוקח דברים מלהקות כמו ׳קולד פליי׳. הוא פורץ מהז׳אנר שלו ומחפש דברים חדשים. היה לי באמת שבוע מדהים במיאמי איתו והלהקה ואני מחכה להופעה הבאה שלנו".

אתה אוהב את סגנון החיים הזה? לרוץ מהופעה להופעה ברחבי ארצות הברית, לא פשוט. בעיקר כשמתבגרים.

״זה איפשר לי לחיות מעולה, אבל היום הורדתי את כמות ההופעות. אני בעיקר עושה הקלטות בסטודיו. בשנות העשרים של חיי זה היה הופעות, סמים, בחורות  אבל היום אני כבר ממש לא שם. לקחתי צעד אחורה וטוב לי להיות הרבה בבית. אני רווק  ובתקופה הזו של החיים אני מכוון לזוגיות ארוכה ולהקמת משפחה. 

למזלי אני מכיר הרבה אנשים ויש לי חברים בעולם המוזיקה. היום אני שותף יחד עם יוסי שקד שהיה הבעלים של ׳אולפני ברדו׳ (אחד האולפנים החשובים בישראל, א.מ.)  בחברה שעושה רשיונות לשימוש במוזיקה. יש לנו ספריה עם מוזיקה של  אלפי מלחינים ואנחנו עובדים המון עם תעשיית הסרטים".

מכל ההופעות שהיו לך – רגע אחד מרגש.

״קשה לבחור רגע אחד. תשמע, ראיתי ועשיתי דברים שלא חלמתי עליהם. הייתי על הבמות הכי גדולות. אחד הרגעים המרגשים היו כשחיממנו את סלין דיון בכמה הופעות בפארקים ענקיים בפולין, ואז חזר אלי כל הרקע ההיסטורי של המשפחה שלי שחצי ממנה הם ניצולי שואה. גדלתי על סיפורים מהשואה והנה אני, בחור ישראלי שכל הצד של אמא שלו נרצח בפולין, עומד מנגן כאן מוזיקה בפני עשרות אלפיים. זה מרגיש כמו – תראו, זיינתי את כולכם, חזרתי ואני כאן!" 

מהיכן הגיע האהבה שלך לספורט ולריצה?

״הייתי ילד שמן אבל לא דחוי חברתית. מעולם לא הציקו לי או התעללו בי. להפך, הייתי מקובל והיו לי תמיד מלא חברים וגם חברות שנראות מעולה. אני חושב שזה היה בגלל שהייתי מוזיקאי וניגנתי על גיטרה. 

"כשהגעתי לארצות הברית ב-2002 שקלתי 140 קילו. כסטודנט היה לי מלא זמן פנוי והתחלתי ללכת עם חבר לשחות ב -YMCA. היינו גם מתאמנים שם ולאט לאט החלפתי את ההתמכרות שלי לאוכל בהתמכרות לריצה והמשקל פשוט ירד. 

בביקור הראשון שלי בישראל אחרי חצי שנה כבר ירדתי 30 קילו ואנשים לא זיהו אותי. 

"היום אני שוקל פחות מ- 70 קילו, הורדתי משקל של עוד בן אדם. ריצה וכושר הפכו לחלק חשוב ומרכזי בחיים שלי. אני מתאמן המון בחדר כושר, רץ כל יום בסך הכל משהו כמו 150 ק״מ בשבוע ועושה שלושה מרתונים בשנה".

איך הספורט משתלב עם אורח חיים של מוזיקאי? 

אני לא חיי כמו פעם; לא עושה סמים ולא שותה אלכוהול. הולך לישון מוקדם וקם בארבע וחצי בבוקר להתאמן. בארבע השנים האחרונות עברתי לדיאטת קיטו. ( דיאטה שמתבססת בעיקר על שומן, חלבונים ומעט מאוד פחמימות). אני אוכל ערימות של שומן, בשבילי ארוחת צהרים זו חבילה של בייקון ועם השמן שנשאר ממנו אני מטגן פטריות או כרוב ניצנים".

שלוש פעמים בשבוע עושה רועי את הדרך ממקום מגוריו בסטודיו סיטי למגרש הריצה הסמוך לסנטה מוניקה קולג׳, שם הוא עורך אימוני ריצה קבוצתיים ואישיים עם Blue Benadum,  מאמן הריצה של Nike באזור החוף המערבי. המאמן הותיק השתתף ביותר מ- 60 מרתונים במהלך חייו ונחשב לגור של עולם הריצה בעיר המלאכים.

בלו: ״בהתחלה לא ידעתי מה היכולות של רועי, זרקתי אותו לאקווריום עם כולם ורציתי לראות איך הוא יתפקד. לחלק מהאנשים דבר כזה יכול היה לפגוע באגו אבל לרועי זה לא הפריע. הוא בא לעבוד קשה ולהשתפר".

רועי איך הפכת לפריק של ריצה ומרתונים? 

״פעם ממש שנאתי לרוץ. הסיבה שהתחלתי עם זה הייתה שהפסדתי בהתערבות. אז הייתי חייב להירשם לאל-איי מרתון. היה לי מאמן מישראל שאימן אותי און ליין ונתן לי עצות  זה עבד טוב. בהמשך חיפשתי את האספקט של הקבוצה והחברה בריצה ונמאס לי לרוץ לבד כל הזמן ובנוסף רציתי לשפר את הטכניקה שלי. חיפשתי  מאמן ומצאתי את האינסטגרם של בלו. שם, הוא מסביר על ריצה נכונה בצורה מפורטת ועל  איך הגוף שלנו עובד. בלו לימד אותי את הבסיס לריצה נכונה ומשם רק התקדמתי. 

"זה לא קל להתעורר בארבע וחצי בבוקר ולהתחיל לרוץ אבל כשזה חשוב לך מספיק אתה עושה זה. כולם פה בקבוצה הם רצים מעולים, הם ממש ׳עפים׳ פה. אבל ממש כמו במוזיקה אני תמיד מקיף את עצמי באנשים יותר טובים ממני כדי שאוכל ללמוד ולהשתפר".

איזה עצה תיתן לנגנים צעירים שמגיעים מישראל ורוצים להצליח באל איי?

״להיות צנועים. לזכור שלמרות שנראה להם שהם יודעים הכל הם ממש לא. זה עניין כזה בארץ שכולם אומרים לך 'וואיי, אתה הכי טוב' ואז אנשים מגיעים לכאן עם אובר בטחון עצמי והמון אגו. חשוב תמיד לדעת את המקום שלך ולהיות צנוע ופשוט לעשות את העבודה שלך. לרוב המקומות שהגעתי התחלתי בתור מחליף ומשם גדלתי. 

"אני בן 40 וכבר חוויתי המון, יותר מאנשים אחרים בגילי. לא בגלל שאני יותר טוב; יש אנשים שמנגנים הרבה יותר טוב ממני. אני חושב שזה היה שילוב של מזל, יכולות חברתיות וגם תמיד זכרתי שאני לא הדבר הכי חשוב בעולם. התפקיד של נגן הגיטרה הוא לשרת את המטרה שהיא ההופעה".

לפרטים ויצירת קשר:

www.paramusical.com  

Instagram.com/Rkariok 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות