Connect with us

כתבות נבחרות

מיסטר פרזידנט, דונאלד טראמפ: טוב או רע ליהודים?

Published

on

כשהבלתי יאומן יקרה, והמועמד לנשיאות מטעם הרפובליקנים יהיה מיליארדר ראוותן בעל פה גדול, האם גם אנחנו צריכים להתחיל לחשוש מ"הדונלד"?

טראמפ

איל הנדל"ן הפופוליסטי דונלד טראמפ מוביל בכל הסקרים. קשה יותר ויותר לראות תסריט שבו הוא לא זוכה להיות המועמד של המפלגה הרפובליקנית לבחירות לנשיאות ארה"ב. איך קרה שהאיש הזה, שרק לפני מספר שנים תרם למסע הבחירות של הילרי קלינטון, עומד על סף הזכייה במפלגה הרפובליקנית?

מסע הבחירות שלו לא מבוסס על תוכניות מוגדרות לרפורמה במדיניות הפנים או החוץ של אמריקה. הפופולריות של טראמפ נובעת מיכולתו הנדירה לגעת ברגשי התסכול העמוקים של אזרחי ארה"ב מהממסד הפוליטי והתרבותי.  ציבור רחב מתוסכל וזועם על מה שנתפס כטרור אינטלקטואלי ותרבותי של אבירי ה"פוליטיקלי קורקט", שאותו מובילים הדמוקרטים ואליו מתקפלים המנהיגים הרפובליקנים.

המועמדות של טראמפ הצעקני החלה לנסוק כאשר הבטיח לבנות חומה לאורך הגבול עם מקסיקו, והתמיכה הציבורית בו הלכה ותפחה שוב אחרי שאמר שיש לאסור הגירת מוסלמים לתוך ארה"ב.  טראמפ קונה מחדש את לב מעריציו בכל פעם שהוא אומר דבר "אסור", ובכל פעם שהוא משחרר מתקפה מתחת לחגורה לעבר ביל או הילרי קלינטון, או לעבר מי מבין מתחריו הרפובליקנים או מקטרגיו בתקשורת, אחוזי התמיכה בו עולים בצורה ניכרת.

התסכול השני שעליו מנגן טראמפ הוא בפני התחושה שתחת ברק אובמה, ובמידה פחותה תחת ג'ורג' בוש הבן, האמריקאים הפכו מעם של מנצחים לעם של פראיירים. הדיבורים האינסופיים של טראמפ על יכולתו העל־אנושית להשיג עסקאות טובות, נוגעים בעצבים החשופים בנשמה האמריקאית. בעוד המועמד הקלאסי לנשיאות תמיד מבליט את מקורותיו הצנועים, טראמפ מדבר ברברבנות על עושרו המופלג, ומבטיח לעשות לכלכלה האמריקאית את מה שעשה לחשבון הבנק שלו. אזרחים רבים מוכנים להסתפק בכך, ולא להתרגש מכך שכל יום טראמפ משחרר הבטחות סותרות בתחום הכלכלי והמדיני.

בשבועות האחרונים יושבים מיליארדרים ואילי-הון, פוליטיקאים, אסטרטגים, יועצים, עוזרים, וכולם מנסים לטכס עצה בשאלה אחת – איך עוצרים את טראמפ, איך מביסים אותו. ושלא יהיו אי-הבנות: האנשים האלה אינם דמוקרטים. הם רפובליקנים. הם הממסד, התורמים הגדולים, התגלמות המפלגה שטראמפ רץ מטעמה; המפלגה שהוא יהיה אולי מועמדה לבית הלבן. והמחשבה הזו מעוררת בה פלצות. מדוע הם כה מבוהלים מ"הדונלנד"?

הרי לכאורה טראמפ מוכיח כריזמה, יכולת מוכחת לנצח, הוא בולט יותר משאר המועמדים יחד, כולל הדמוקרטים, יש לו בסיס תומכים נאמן, קנאי אפילו, יש לו קבלות. כלומר, לא בהכרח בעסקיו הפרטיים, שם כנראה אין לו על חלק מהן, אבל קבלות על עשייה, וזה מה שאמריקה אוהבת, לא? הסלף-מייד-מן, בניגוד לפוליטיקאי המקצועי? אז איפה הבעיה? תכונות אופי, אמרתם? מגלומניה? פה גדול? השמצות היריבים? נ

כון, הוא קיצוני בכך, אבל הוא לא הראשון ולא האחרון המתמחה בפוליטיקה של שנאה וקיטוב. מה בעצם מפחיד את הממסד הרפובליקני עד כדי שהם מוכנים לנסות כל תכסיס ואפשרות כדי לעצור אותו? החל בניסיון נואש לדבר על ליבו של המתמודד טד קרוז, שגם הוא לא בדיוק כוס הבורבון העדיפה על הממסד, שיאחד כוחות עם הסנאטור מרקו רוביו או להיפך, ואפילו לגייס את מיט רומני, שיוכלו להודיע עליו כמועמד של פשרה שיציל את המפלגה.

לזוועת הרפובליקנים, ולפלצות הסוקרים, הפרשנים ומומחי ארצות-הברית בכל היקום, כל הסקרים מורים כעת, שאם יימשך המצב הקיים שבו קרוז ורוביו מתמודדים, אז בעוד שבוע וחצי טראמפ יהיה מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות-הברית מעשית, אולי אף תיאורטית. אפילו התזה המלומדת, שלפיה תומכי המועמדים "הנורמליים" הפורשים, כמו ג'ב בוש או מושל ניו-ג'רזי, ג'יימס כריסטי, יעברו למועדים מתונים אחרים, כמו נניח רוביו, לא מתממשת – כולם נוהרים לטראמפ.

אז מה רע? מבחינת הממסד, הכול. ראשית, האיש הוא מה שנקרא באנגלית loose canon, כלומר, תותח שאין לך מושג מתי יפתח באש, ולאיזה כיוון. ומכיוון שטראמפ לא חייב כלום לממסד הרפובליקני, הוא לא יישמע להם. ומכיוון שהוא לא בא מהמערכת הפוליטית – איך יעביר חוקים, איך ינהג בזירה הבינלאומית האדם המעריץ את פוטין, האדם המעריץ את פאטון ומקארתור, שני גנרלים מבריקים בצבא ארצות-הברית במלחמת העולם השנייה, אבל אנשים מוכי שיגעון גדלות, הפכפכים, לא יציבים נפשית, וגם גזענים קיצוניים, ולפחות אחד, פאטון, אנטישמי קנאי. האם אנו רוצים שאדם שסתר את עצמו כל-כך הרבה פעמים, שכישרונו הגדול הוא כוכב ריאליטי, יהיה אחראי על הכפתור האדום?

וזה מביא אותנו לשאלה: איזה מנהיג יהיה טראמפ? וככזה, מה יהיה יחסו למדינת ישראל והעומדים בראשה? למעשה הדבר היחיד שכנראה אפשר ללמוד מהתנהלותו עד כה הוא שבתור נשיא טראמפ לא יהיה עקבי. הוא יהיה אהוד ועל כן יהיה חזק, אבל לא יהיו לו קווי מדיניות ברורים. זאת להבדיל מהמצב שישרור עם הילרי קלינטון או הסוציאליסט ברני סנדרס, אם הם ייבחרו לרשת את אובמה.

טראמפ מדבר בינתיים על ישראל בחידות. כבר מזמן הבהיר ליהודים של המפלגה הרפובליקנית שאינו סופר אותם, משום שלא יצביעו עבורו. הוא צודק: רובם הגדול מעדיפים את מרקו רוביו. הוא גם סירב להתחייב להעביר את שגרירות ארצות הברית לירושלים, וספג קריאות בוז. אחר כך שינה את עמדתו: הוא כן יעביר את השגרירות. אבל כדי להשאיר את כולם במתח שלף שפן מסתורי אחר: בכוונתו להיות “ניטרלי” בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני.

ניטרליות היא מושג המעורר פלצות בכל מי שמכיר את שפת הקוד של יחסי ישראל וארצות הברית. כשישראלים נשאלים בסקרים מה עמדתו של הנשיא ברק אובמה בסכסוך הישראלי־פלסטיני, חלק גדול יחסית מהם מכנים אותה “ניטרלית” – והם לא מתכוונים בזה למחמאה. ניטרלי משמעו לא־פרו־ישראלי־כמו־נשיאים־אחרים. ניטרלי משמעו מבחינתי־ישראל־לא־זכאית־ליחס־מיוחד. והרי ישראל בונה על היחס המיוחד. ישראל נשענת על היחס המיוחד. ישראל סבורה שהיא ראויה ליחס מיוחד. והנה, המועמד הרפובליקני המוביל – המועמד של המפלגה שאמורה להיות הנחושה יותר בתמיכתה הבלתי מתפשרת בישראל – המועמד הזה החליט שמתאים לו להיות “ניטרלי”.

טראמפ דיבר כמה פעמים על ישראל והפלסטינים בשבועות האחרונים. נדמה שמשהו בסכסוך הזה מגרה אצלו את הבלוטה העסקית. הוא מזהה משא ומתן קשוח. הוא מזהה בעיה קשה לפיצוח. הוא מזהה אתגר מהסוג שהוא אוהב – או לפחות מהסוג שהפרסונה הציבורית שלו מחוייבת לאהוב. “זאת העסקה הקשה ביותר, הקשה ביותר, אוקיי?”. רבים וטובים כבר נכשלו בניסיונם להשלים את העסקה הזאת – טראמפ יודע זאת, הוא עצמו אומר זאת. אנשים חכמים, מנוסים, מוכשרים, כולם נכשלו. ממילא, אם יצליח יוכיח שהוא חכם יותר מהחכמים האלה.

עד כמה הוא מתכוון ברצינות? קשה לדעת אצל טראמפ. כמה ימים אחרי שהבטיח “ניטרליות”, הפליג בהבטחות להגן על ישראל, לשמור עליה, הרגיע את אוהדי ישראל ש”אין מה לדאוג”, כי הוא לא ינטוש אותה. הוא גם הפנה חצי אצבע לכיוון מקורה של בעיית הבעיות בפתרון הסכסוך: “השנאה, בעיקר בצד אחד… מגיל שנתיים אומרים להם לשנוא, לשנוא, לשנוא”. למי אומרים לשנוא כבר מגיל שנתיים?

טראמפ מבקש להימנע מלומר לאיזה צד בסכסוך הוא מתכוון. שהרי, הוא רוצה להיות ניטרלי, כדי לשפר את סיכוייו להצליח היכן שכל החכמים נכשלו. אורן נהרי הפרשן לענייני החוץ של ערוץ 1 ברוממה, מתקשה להאמין שדווקא הוא ישקיע מאמצים גדולים בפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. מסע הבחירות שהוא מנהל אינו מרמז על כוונתו להשקיע בבעיות מעין אלה. הרטוריקה שלו אינו מרמזת על אהדה יתרה לסוגיות כמו הסוגיה הפלסטינית.

הקהל שהוא מייצג אינו שופע סימפטיה לעמים המדוכאים יותר או פחות של המזרח התיכון. הטמפרמנט שלו אינו מרמז על נכונות להשקיע בפתרון בעיות התובעות תשומת לב מפליגה לפרטים, ולהתמיד בשיחות טרחניות לאינספור עם שתדלנים חובשי כאפיות וכיפות. ובכל זאת, מציין נהרי, ראוי לסמן את העובדה שטראמפ מעז להתבטא אחרת מכל המועמדים הרפובליקנים. שהוא מאותת על עצמאות מהסוג שאין לאף מועמד אחר. שהוא מאותת שהוא לא חייב שום דבר לאף אחד.

האם טראמפ יהיה עוין לישראל? ודאי שלא. טראמפ יהיה ידיד. האם יפתיע את ישראל? על השאלה הזאת אפשר לומר בוודאות רק כך: לטראמפ יש דחף חזק להפתיע.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

כתבות נבחרות

וידויה של בת לאם נרקסיסטית

Published

on

״היו לי שתי מטרות, לסדר את המחשבות שלי ולעזור לנשים אחרות כמוני" • רויטל הורוביץ, תושבת סיאטל המגיעה להרצאות באל-איי, גדלה עם אמא נרקסיסטית וכתבה על זה ספר למרות הכל ומשקעי הילדות הקשים היא מקפידה לתמוך באמה • למרות הכל ומשקעי הילדות הקשים היא מקפידה לתמוך באמה

סיפרה האחרון של רויטל שירי-הורוביץ, "את מדמיינת – לגדול עם אמא נרקסיסטית, מסע בין תובנות" ,מבוסס על חייה האישיים וניסיונה כבת לאמא כזאת. זהו סיפרה השלישי של הורוביץ; השניים הקודמים היו "בת עיראק", רומן היסטורי המבוסס על סיפור משפחתה, ו"להתראות בקרוב", העוסק בהתלבטותם של מהגרים ישראלים
החצויים בין העולמות, ישראל וארה"ב.

הספר האחרון, עם זאת, הוא האישי ביותר וכתיבתו, היא אומרת, היתה תרפיותית. "לקח לי שנה וחצי לכתוב את הספר והכתיבה היתה תוך כדי טיפול בעצמי, סופר כותב את השמחה והכאב שלו ואני הרי כותבת סדרתית. זה הכלי הכי טוב עבורי. זה היה מעין פורקן בשבילי לכתוב את התהליך שעברתי. היו לי שתי מטרות: לסדר את המחשבות שלי ולעזור לנשים אחרות כמוני" היא אומרת בראיון טלפוני מביתה שבסיאטל. "מה שהוביל אותי לכתוב את הספר היה משבר אישי שעברתי אחרי הביקור האחרון של אמי בסיאטל לפני מספר שנים.

היה זה משהו שהגדיש את הסאה ודי פירק אותי לרסיסים. הלכתי לטיפול וכשנכנסתי למטפלת שלא הכרתי בכלל, היא אמרה לי מייד: 'את בת לאמא נרקסיסטית, איך זה שלא ידעת את זה?'. היא הפנתה אותי לקרול מקברייד, מחברת ספרים כ- Will I ever be good enough ו- Healing the daughters of Narcissistic mothers ופתאום הרבה דברים שישבו אצלי בקופסא ובלבלו אותי, התעוררו. התחלתי לעבוד על עצמי וגם הלכתי לסדנא שמקברייד העבירה לבנות ופתאום התחלתי להבין דברים על עצמי ועל אמי".

מה זה בדיוק אומר לגדול עם אמא נרקסיסטית? במה זה מתבטא?

״אמהות נרקסיסטיות מבקרות את ילדיהן נון-סטופ. הן אומרות משהו אחד ומשדרות משהו אחר. יש עיוות מציאות קשה. בחוץ הן רוצות שתפגיני משהו אחד כשבפנים את מרגישה אחרת לגמרי. אם למשל הייתי עצובה, הייתי צריכה להפגין שמחה כלפי חוץ. זה לחיות כמו בהופעה, לא להיות עצמך. האמהות האלו משקרות כל הזמן ומבקרות כל הזמן. למשל, מגיל צעיר היא אמרה לי שאני שמנה וכך הרגשתי. כשילדתי את בני הבכור הלכתי לקבוצה להורדה במשקל והמדריכה אמרה לנו: אם הילדים בבית הספר אמרו לכם שאתם שמנים, אז בגלל זה גם הרגשתם שאתם באמת שמנים. ואני חשבתי לעצמי, אף אחד בבית הספר אף פעם לא אמר לי שאני שמנה, רק אמי. חזרתי הביתה והסתכלתי באלבום התמונות מהילדות שלי וראיתי ילדה יפה. התפרצתי בבכי. לקחו הרבה שנים עד שהגעתי למצב של תובנות אחרות".

זה השפיע עליך בתור אמא?

״בהחלט. ניסיתי לעשות דברים שונים עם הילדים שלי. הייתי בלחץ עם זאת שלא הייתי אמא מספיק טובה ובני תמיד אמר לי כמה שזה לא נכון, כמה שהייתי ואני אמא טובה ואם כבר, הייתי יותר מדי מגוננת ועשיתי עבורם יותר מדי".

הורוביץ, עברה לסיאטל עם בעלה ובנה הבכור בספטמבר 1995 בעקבות עבודה שקיבל בעלה במיקרוסופט. אחרי שלוש שנים, הם שבו לישראל והתיישבו בזכרון יעקב. העבודה במיקרוסופט, החזירה את המשפחה בחזרה לסיאטל שם נולד בנם השני. הגעגועים לארץ העלו אותם בחזרה על המטוס לישראל, אז נולד בנם השלישי ואת הרביעי הם עשו, בחזרה בסיאטל, לפני 15 שנים. מאז הם הספיקו לשוב שוב לארץ, לארוז שוב מזוודות ולהגר בחזרה לארה"ב לפני כשבע שנים. בין לבין, כתבה הורוביץ שני ספרים, בלוג בדה-מארקר וגם יצאה להרצאות בפני הקהילות הישראליו והאמריקאיות-יהודיות, על ספריה.

התנצלה והוסיפה קללה בערבית

מה בדיוק קרה באותו ביקור של אמך שהביא למשבר?

״כשאמי הגיעה לכאן לביקור, בדיוק שבנו לסיאטל מישראל וחיכינו למכור את הבית בארץ. סידרנו את הבית החדש, שמנו דברים במקום כשאמי הגיעה לחגי תשרי. היא רק הגיעה וכבר ביקשה ממני לשלוח אותה לטיול למשפחה שגרה בלוס אנג'לס. אמרתי לה: אמא זה לא נראה לי, באת לשבועיים וחצי, בואי תהיי אתנו'. אבל היא התעקשה: 'לא, אני רוצה לטייל ולך אין זמן לטייל אתי'. זה לא היה נכון, כמובן, טיילתי אתה בעבר. בכל אופן לקחתי אותה למוזיאון, נתתי לה כסף לקניות ושבתי הביתה. בינתיים הלכתי לעשות כביסה, פתחתי את המכונה ופתאום כל הסבון נשפך עלי. אמי השתמשה לפני כן במכונה והשאירה כנראה את הפקק עליו פתוח.

״בערב אמי התקשרה שבני יגיע לאסוף אותה. כששבה הביתה, אמרתי לה: אמא, אין סיבה שתיגעי בכביסה. העוזרת כבר עושה. היא שאלה מה קרה והסברתי לה שהסבון נשפך עלי כי היא כנראה שכחה לסגור את מכסה המיכל. היא טענה שהיא לא עשתה את זה ואני עניתי שזו כביסה מהיום והעוזרת לא היתה באותו היום. פתאום היא התחילה לצעוק: את טוענת שאני משקרת? אמרתי: בינינו, את לא תמיד אומרת את האמת. ואז זה התחיל. היא השתוללה, התחילה למרוט את שיערה, צעקה כמו חיה פצועה. מאוד נבהלתי. הילדים כולם היו בבית ולא ידעתי מה לעשות.

״התקשרתי לבעלי והוא אמר לי לצאת עם הקטן, כי הגדולים עשו שיעורים ושהוא מייד מגיע. הוא בדק מחירי טיסה מהיום להיום והחליט להטיס את אמא שלי בחזרה הביתה אם לא תפסיק לצעוק. כששב הביתה, הוא נתן לה אופציה, להירגע ולהתנצל בפניי או לטוס מייד לישראל, למרות שהכרטיס יעלה לו 5,000 דולר. אמי הסכימה להתנצל. שבתי הביתה והיא אמנם התנצלה, אבל הוסיפה לעברי קללה בערבית. זה גמר אותי. היו לי פלאשבקים מהעבר. עברתי התמוטטות עצבים ולא הפסקתי לבכות. אחרי כמה ימים היא קמה ונסעה למשפחה שלנו בלוס אנג'לס והפיצה עלי שקרים נוראיים. הייתי בטוחה שנשארתי בלי משפחה בגלל כל הסיפורים שסיפרה עלי, אבל הדודים התקשרו להגיד לי שהם אוהבים ויאהבו אותי ושאשמור אתם על קשר. זה מאוד ריגש אותי".

זו היתה הפעם הראשונה שהיא התנהגה בצורה כזאת?

״היו לה הצגות בעבר. היא היתה תמיד מלאת דרמות, כשהייתי בשנות העשרה למשל, היא זרקה עלי טלפון. את יודעת, הטלפונים הגדולים והכבדים האלו של פעם, עם החוגה. אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי לה ומדוע עשתה את זה. הטלפון פגע בי בראש ואני יצאתי מהבית בהרצליה והלכתי כל הדרך לרמת השרון ברגל, לדודה שלי. אחרי יומיים, היא באה לאסוף אותי ועשתה מכל העניין צחוק".

ואיפה היה אבא שלך בכל הסיפור הזה?

״אבא שלי היה איש מאוד נחמד ומתוק, אבל לא התערב בשום דבר ולכן גם לא פניתי אליו מעולם לעזרה. הוא היה בשלן מעולה, הסיע אותי לכל מקום, ואהב אותי, אבל הוא היה גבר מסורס כמו הרבה גברים במערכת יחסים שכזאת".

דיברת עם אמא שלך על הספר?

״לא אמרתי לה דבר בנושא, למרות שהיא בטח שמעה שאני מוציאה אותו לאור. אין לי עניין להיכנס אתה לשיחה כי הדבר הראשון והיחיד שתגיד לי שאני מדמיינת, שזה מאוד אופייני לאמהות נרקסיסטיות".

מה לגבי אחיך? דיברת אתם על הספר?

״אין לי קשר עם אחי ואחותי ואני מאמינה שזה בהחלט בגללה. זה מאוד עצוב. עם אחותי ניתקתי את הקשר עוד כשגרתי בארץ כי היא מאוד דומה לאמי ושואבת אנרגיות. ב-2011 כשגרנו בארץ, חליתי בסרטן וידעתי שאני חייבת לשנות דברים שמכאיבים לי ולנתק קשרים עם אנשים שמכאיבים לי והקשר המשפחתי הרי תמיד הכאיב לי. אחי, שהיחסים איתו גם נותקו, ביקש ממני אז סליחה וביקש לחדש את הקשר, אבל לפני כשנה וחצי שוב נותק הקשר. אגב, דיברתי עם נשים אחרות בקבוצה של בנות לאמהות נרקסיסטיות ומאוד מעניין לציין שלאף אחת מהבנות האלו, אין יחסים עם האחים שלהן. האמהות מסיתות את הילדים ביניהם. יש הסתה נון-סטופ. הפרד ומשול".

איך היחסים שלהם עם אמך?

״אחי אמר לי בזמנו: אני לא יודע על מה את מדברת, אמא היתה אישה נפלאה. אבל אמא לימדה אותו להיות מסורס. הוא נשוי כבר בפעם השניה ובפעמיים בהן היו נשוי, היה מסורס על ידי נשותיו. אחותי זכתה ליחס מחפיר מאמי, גרוע אף יותר משלי. היא לא כל כך מודעת לעצמה, שומרת מרחק מאמי, עוזרת לה עד כמה שהיא יכולה אבל עד גבול מסויים. היא לא מכניסה אף אחד לביתה ובטח שלא את אמי".

״כאילו שהיא נעצה סכין בלב"

למרות הכל ומשקעי הילדות הקשים, הורוביץ מקפידה לתמוך באמה. לאחר פשיטת הרגל של אביה, ההורים עברו לגור בדירתם של הורוביץ ובעלה בארץ. אביה הלך לעולמו לפני עשר שנים והיא שולחת מדי חודש כסף לאמה, מתוך תחושת אחריות לא ברורה. "זה הדבר המוסרי לעשותו. זה שהיא כזאת, לא אומר שגם אני ריכה להיות כזאת" היא אומרת.

כשסיימה לכתוב את ספרה, היא שלחה אותו למספר הוצאות לאור ששלחו אליה מכתב בו החמיאו לספר ולכתיבה, אך אמרו שהם חוששים שהוא לא מסחרי. בסופו של דבר, לאחר ביקור בפסטיבל ספרים בפרנקפורט, היא פגשה את נציגי הוצאת הספרים הישראלית העצמאית ניב 'והחליטה לפרסם את סיפרה אתם. "זו הוצאה קטנה בהרצליה, חברה' צעירים ומדליקים, לא תחמנים ומאוד דוגריים, העבודה שהם עושים מאוד איכותית" היא מפרגנת. הספר יצא באמזון בעברית.

כשהיא נשאלת אם לא חששה מתגובת אמה והמשפחה, היא עונה בכנות: "היתה לי התלבטות גדולה אם להוציא את הספר או לא ואם להוציא רק כאן בארה"ב, או לחכות שתלך לעולמה. חשבתי על זה שנה ובסוף החלטתי, גם בגלל עידוד של אנשים אחרים ביניהם בעלי שכן להוציא. החלטתי שזה פחות מוסרי לחכות שבן אדם ימות בשביל לפרסם. זה המסע שלי עם עצמי, לא שלה".

זה נשמע שכתיבת הספר היתה תרפיותית עבורך.

״כתיבת הספר התחילה מתרפיה והסתיימה ברצון לעזור לנשים אחרות כמוני. זאת היתה הסיבה העיקרית שהוצאתי את הספר לאור. לנשים כמוני, יש התמודדות עם העבר שלנו ועם העובדה שאנו צריכות להצדיק ולהסביר את עצמנו. ולמרות זאת, לא תמיד אנשים מבינים על מה אנחנו מדברות וחושבים שאנחנו לא אמפתיות לאמהות או אסירות תודה לאמהות שגידלו אותנו. קשה להם להבין שזה לא זה. גם אם סלחנו, עדיין אנחנו צריכות להמשיך ולשמור על עצמנו מהאמהות שלנו כי הן לא משתנות, אנחנו אלה שמשתנות ומשנות".

איך האחים שלך ואמך הגיבו כשקראו את הספר?

״אין לי קשר לאחים שלי, אבל מבלי לקרוא את הספר, אח שלי איים על הוצאת הספרים בתביעה אם תוציא את הספר לאור, ולכן בסופו של דבר יצא הספר לאור בהוצאה עצמית. שאלתי את אמי אם קראה את הספר והיא ענתה שקראה אותו פעמיים 'אך לא מצאה את עצמה בתוכו'. זה בדיוק כמו לומר לי ש״אני מדמיינת״. למרות שציפיתי לתשובה הזאת, בכל זאת הרגשתי כאילו נעצה סכין בליבי".

איך מערכת היחסים שלך אתה היום?

״אני ביחסים קורקטים אתה ובעיקר 'נשמרת לנפשי'. היא לעולם לא תוכל להיות אמפתית לכאבי ותמיד תשים את עצמה במרכז. היא ממשיכה לעשות הפרד ומשול וממשיכה להסית נגדי. אני מגיעה לארץ פעמיים בשנה, מתראה אתה אבל היא רוב הזמן מדברת על עצמה. פעם, היא התחילה לשאול אותי בטלפון על הילדים שלי ובסופו של דבר הבנתי למה היא שואלת כי היא ביקשה לבוא לביקור ואמרתי לה שזה לא מסתדר.

״כשאני בארץ, אני אף פעם לא נשארת בביתה, אלא הולכת לבית מלון או חברים. אין לי טענות לאמי. אני מכבדת אותה ויודעת שעשתה כמיטב יכולתה. אני מקבלת אותה כמות שהיא ואוהבת אותה אהבה טעונה, אבל אוהבת. סלחתי לה ואין בליבי עליה יותר".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות