בימים האחרונים שואלים אותי אנשים שוב ושוב, אם אני מרגיש את ה״פוסט-קורונה״ שלי.  בהתחלה לא הבנתי על מה הם מדברים. ״שמענו שנשארים תסמינים פיזיים כאלה ואחרים״ אמרו לי. ״קראנו שיש אחר כך צלקות נפשיות. שזה משפיע מבחינה פסיכולוגית״…  וזה גרם לי לחשוב שיש כאן איזה עניין שצריך לפתוח. 

אז כן. הקורונה משאירה בך משהו. אבל לפי דעתי, צריך קודם כל לשאול את עצמנו מה זה בכלל קורונה בשבילנו ? האם קורונה היא רק המחלה עצמה – אוסף של ממצאים מדעיים וסטטיסטיים המחוברים לסיפורים קורעי לב, על חולים קשה, מונשמים או מתים. או שהקורונה היא הלך רוח כללי, שהשתלט על העולם כולו, אי שם בתחילת שנת 2020, ומאיים שלא לעזוב אותנו בעתיד הקרוב. הלך רוח של דאגה, של פחד, של לחץ, של ריחוק חברתי, של מסיכות ובעיקר של חוסר וודאות…

כי המחלה במקרה שלי לקחה פחות משבועיים – אבל הבילד-אפ שלה נמשך חודשים.

ואל תבינו אותי לא נכון, אני לא מזלזל בקורונה. זו מחלה שעלולה להיות לא נעימה ואף קטלנית והיא מדבקת מאוד. היא מתעתעת, ולא ברורה למדע, אז בטח שלא לאדם הפשוט שנדבק בה. יש מחלות קלות ממנה, אבל חייבים לזכור שיש גם קשות ממנה, וגם מהן, מחלימים אנשים. ומאחר ולא בחרנו בה או ביקשנו אותה, וכל העניין לא ממש נמצא תחת שליטתנו, אני בוחר לראות בקורונה, לא אסון נורא שנפל עלינו – אלא הזדמנות גדולה לתיקון.

יש מושג שמדובר בו רבות בעולם הפסיכולוגיה בשנים האחרונות שנקרא Post Traumatic Growth או בקיצור PTG. ויקיפדיה מתארת זאת כך: צמיחה פוסט-טראומטית (PTG) היא שינוי פסיכולוגי חיובי אשר נגרם כתוצאה ממצוקות וקשיים שונים (טראומה), אין הכוונה ב'צמיחה פוסט טראומטית' לחזרה ל'אותם החיים' כמו שנחוו בטרם תקופת הסבל מהטראומה, אלא לתהליך משמעותי המוביל לשינויים פסיכולוגיים 'משני-חיים' של חשיבה, תפיסה והתייחסות לעולם, מה שמסייע לתהליך שינוי אישי משמעותי.

קחו את ההגדרה הזו והחליפו את המילה טראומה בקורונה, ותמצאו את מה שצריך לדעתי לשים עליו את הפוקוס בימים אלה, ברמה האישית, ברמה הלאומית וברמה הגלובלית. צמיחה פוסט קורונאית (PTC)… איך נמשיך מכאן, אחרי שכל תסמיני הקורונה יחלפו, גם אצל אלה שחלו, וגם אצל אלה שלא?

כשאתה מחלים מקורונה אתה פתאום קולט, שהתמודדת עם פחד עצום, בלתי נתפס במימדיו – פחד שהוא לא רק שלך אלא של מיליארדי אנשים בעולם. ואז… אז מתחילות ההשפעות. אתה פתאום מתחיל לעשות דברים שהמון זמן חלמת לחזור לעשות. ולהפסיק לעשות דברים שאתה כבר מזמן יודע שאינך רוצה בחייך. הנשימה – אותה נשימה שעמדה בספק כשהייתי חולה בקורונה, וגם היום עוד לא חזרה אצלי במאה אחוז, נכנסת קצת יותר למודעות. מקבלת משמעות אחרת. ויחד איתה גם יופיו של הטבע, הזמן החולף, האהבה שאתה חש ומוקיר לאהוביך ואהובותיך. הכל חזק יותר. עוצמתי. ראשוני. למרות שחוש הטעם לא בדיוק מה שהיה לפני, הכל מקבל טעם אחר.  קצת כמו לידה מחדש. 

אני מוצא את עצמי נוסע לפעמים באוטו עם מוזיקה ובוכה, אשכרה בוכה מאושר, על כל הכאב והתקווה שאני רואה סביבי כל הזמן. ודרך אגב, חבר יקר שהתמודד בהצלחה עם סרטן אלים (להבדיל אלף הבדלות) מתאר חוויות דומות אחרי החלמתו.