Connect with us

במה וקולנוע

מטריקס 4, וההתרגשות בשיאה

Published

on

עוד לא סיימנו להתרגש מהחדש של טרנטינו, והינה חדשות מסעירות נוספות: סרט חדש למטריקס • אז תגידו לי מעכשיו מה אתם בוחרים את הגלולה האדומה או הכחולה?

המטריקס" חוזר! השבוע יצאה ההודעה הרשמית שהטרילוגיה המפורסמת בכיכובו של קיאנו ריבס. הסרט הראשון יצא בשנת 1999, וגרם לגל של סרטים נוספים באותו סגנון סייפיי, סיפורים שסוחפים אותנו לתעתועים מה מציאות ומה דימיון מציאות של חיים בעולמות מקבילים.

אם זה נשמע לכם מוכר, השיחות היהודיות על עולמות עליונים, יוצרי הסרטים של המטריקס, הכניסו המון אלמנטים מהעולם המיסטי הקבלי היהודי. בעבר, הזמינו אותי להמון הרצאות מהעולם הקבלי, ולפעמים התחילו את הערב בצפייה בסרט מטריקס, שהפך לסרט קאלט לחובבי הג'אנר.

סדרת סרטי מטריקס היא טרילוגיית סרטים מסוגת המדע הבדיוני בבימוים ועל-פי תסריטם של האחיות וצ'אוסקי. הסרט הראשון בסדרה, "מטריקס" יצא לאקרנים ב- 1999. סרט ההמשך השני והשלישי, "מטריקס רילודד" ו"מטריקס רבולושנס", ראו אור שניהם ב-2003 בהפרש של כחצי שנה. בנוסף אליהם, ובאותה שנה, יצא מקבץ סרטי אנימציה בשם "אנימטריקס" המתרחש במציאות של סרטי הטרילוגיה. בנוסף על כך, כחלק מהזכיון יצאו מספר משחקי וידאו המבוססים על הסרטים, ספרי קומיקס, וכן סרטים תיעודיים המתארים את צילומי הסרט המקורי.

בסוף אוגוסט 2019 הוכרז על הפקת סרט המשך לטרילוגיה, בהשתתפות השחקנים המקוריים. סרט המטריקס הראשון יצא לפני 20 שנה, ב-1999, והפך על פניו את עולם סרטי האקשן בעקבות אפקטים ויזואליים חסרי תקדים ועלילה שאמנם לקוחה מעולם המד"ב, אך מדברת לקהל מגוון בהרבה. למרות שהסרט המקורי הפך לתופעה גלובלית והצלחה קופתית, האחיות וצ'ואסקי לא הצליחו לשחזר את ההצלחה הזו בסרטים הבאים שלהם, על אף השתתפות שחקנים מהשורה הראשונה של הוליווד ותקציבי עתק.

ממש כאן בטור שלי בשבוע ישראלי, כתבתי לא מעט על נשים בקולנוע. את הסרט החדש תיצור הבימאית לאנה וצ'ואסקי, שתיקח גם את תפקיד המפיקה והתסריטאית, והייתה היוצרת המקורית של הסדרה יחד עם אחותה, לילי וצ'ואסקי. ריבס יחזור לתפקיד האלמותי של ניאו, וקארי-אן מוס תחזור לגלם את טריניטי.

מחברת וורנר נמסר: "אנחנו לא יכולים להיות נרגשים יותר להיכנס מחדש ל'מטריקס' עם לאנה. לאנה היא בעלת חזון אמיתי, יוצרת קולנוע ייחודית ומקורית ואנחנו נרגשים מכך שהיא תכתוב, תביים ותפיק את הפרק החדש".

כזכור, "מטריקס" של וצ׳אוסקי – צמד הבמאים־תסריטאים הגיקים לארי ואנדי וצ׳אוסקי, שמאז יצאו מהארון כנשים טרנסג׳נדריות ושינו את שמן ללאנה ולילי בהתאמה. הם הזריקו ל”מטריקס” את כל האהבות הגיקיות שלהם: לאנימה (אנימציה יפנית), לסרטי קונג פו ולסרטי פעולה הונג־קונגיים. אחת ההשפעות הכי גדולות עליהם הייתה סרט האנימה הניינטיזי “הרוח במעטפת”, המבוסס על סדרת מנגה (קומיקס יפני) שנים לפני שיצאה גרסת הלייב־אקשן בכיכובה של סקרלט ג’והנסון.

במידה רבה, “מטריקס” היה ממשיך דרכם של “בלייד ראנר”, “שליחות קטלנית”, ״רובוקופ״ ו”הנוסע השמיני”: סרטי סייברפאנק, המתרחשים בעתיד דיסטופי הקרוב יחסית לזמננו, שבו הטכנולוגיה מתקדמת והחברה מנוכרת ונשלטת על ידי תאגידי ענק מושחתים.

תקציר מהיר למי ששכח את העלילה: המטריקס הוא סרט מדע בדיוני המתאר עולם עתידני פוסט-אפוקליפטי שבו המציאות הנתפסת ע"י רוב בני האדם אינה המציאות האמיתית אלא מציאות מדומה הקרויה "מטריקס". עולם המטריקס נבנה ע"י מכונות בעלות בינה מלאכותית שהשתלטו על בני האדם ומנצלות את החום הבוקע מהגוף האנושי כמקור של אנרגיה. הגוף האנושי הפך למטען ולסוללה חשמלית בעוד בני האדם אינם מודעים לשימוש של המכונות בהם.

ניאו (קיאנו ריבס), מתכנת מחשבים ביום והאקר בלילה, חושד שמשהו לא תקין בחייו ומנסה בכל דרך אפשרית לגלות את האמת. לילה אחד, יוצרת איתו קשר בחורה מסתורית בשם טרינטי, שמובילה אותו למורפיאוס שמראה לו את האמת המזעזעת. ניאו מצטרף לקבוצת מורדים, שבהנהגתו של מורפיאוס, במטרה לפרוץ את המטריקס ולשחרר את בני האדם. המורדים מחפשים את "האחד" שלפי נבואת האורקל (ישות מסתורית במטריקס) ישחרר את האנושות. מורפיאוס מאמין שניאו הוא האחד.

הסרט אורג לתוך העלילה מוטיבים ורעיונות משדה הפילוסופיה, במיוחד משל המערה של אפלטון ורעיונות מספרו של ז'אן בודריאר סימולקרות וסימולציה. בסרט מספר הפניות לספרו של לואיס קרול עליזה בארץ הפלאות, לדימויים מהסרט מטרופוליס של פריץ לנג משנת 1927 ולתפיסת החלל הארכיטקטונית הסוריאליסטית של האמן מאוריץ קורנליס. ההשפעה העיקרית על הסגנון הויזואלי נובעת מהסרט 2001 אודיסיאה בחלל של סטנלי קובריק. במקביל, הסרט משלב מושגים מבודהיזם, נצרות, גנוסטיסיזם, הינדואיזם ויהדות.

המאפיין הייחודי לסרט הוא השימוש בכוריאוגרפיה המבוססת על אמנויות לחימה בעיקר קונג פו וטכניקת צילום הקרויה "זמן קליע" המאפשרת לאירוע מהיר מאד לנוע באיטיות או לקפוא בזמן ולהיראות מתוך זוויות שונות.

אז יש למה לצפות בקולנוע! בינתיים החופש הגדול נגמר אבל מי שעדיין לא ראה את הסרט מלך האריות, שילך. זה עדיין מציג בבתי הקולנוע ברחבי העיר. צפיתי ומאוד נהניתי. חוויה טובה. דיסני הגדילו לעשות; על המוזיקה אחראי האנס זימר האגדי, ועל דיבוב של הדמות הראשית סט רוגן.

שרון היא מפיקה וקופירטיירית בשאולינה הפקות המתמחים בצילומי פרסומות, צילום אירועים, סרטים דוקומנטאריים וסדרות אינטרנט וטלוויזיה. ליצירת קשר שרון טלפון:3107706423 אימייל: shaulina7@gmail.com אתר אינטרנט: www.shaulina.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

בין גבריות לגבורה

Published

on

"ריצ'רד ג'ול", הנשען על סיפור אמיתי של מאבטח זוטר ההופך לגיבור לרגע, הוא עוד דוגמה משובחת לאופן שבו קלינט איסטווד מטפל באמריקנה על כל מורכבותה

"ריצ'רד ג'ול" הוא סרטו ה-40 של איסטווד והסרט החמישי ברציפות שלו המתבסס על אירוע שקרה במציאות ומציב במרכזו דמות אמיתית. קדמו לו "צלף אמריקאי", "סאלי: נס על ההדסון", "15:17 לפריז" ו"הפרד", היחיד מבין החמישה שאיסטווד גם כיכב בו. גם קודם לכן נגעו כמה מסרטיו של הבמאי בדמויות שהיו קיימות במציאות, בהן ג'יי אדגר הובר, נלסון מנדלה ונגן הג'ז צ'רלי "בירד" פרקר, ובאירועים ממשיים: סרטו "ההחלפה" התבסס על אירוע שקרה בלוס אנג'לס בשנות ה-20 של המאה הקודמת, וצמד סרטיו "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיבו ג'ימה" עסקו באחד הקרבות הנודעים ביותר במלחמת העולם השנייה משני עברי המתרס האמריקאי-יפני.

מבחינות מסוימות נדמה כי "סאלי" משלים את "צלף אמריקאי", סרטו הקודם של איסטווד והמצליח ביותר מבין סרטיו מבחינה מסחרית, וגם מנוגד לו בעת ובעונה אחת. שני הסרטים מציגים את סיפורה של דמות אמיתית – "צלף אמריקאי" הציג את סיפורו של כריס קייל, שנשלח ארבע פעמים לעיראק ונחשב לצלף המיומן ביותר בתולדות הצבא האמריקאי – ושניהם מתייחסים לא רק למעשים שזיכו את גיבוריהם בתהילה, אלא גם למחיר שאלו שילמו על מקצוענותם ותהילתם, ולאופן שבו מעשיהם עיצבו את הדימוי העצמי שלהם.

בדומה ל"צלף אמריקאי" ול"סאלי: נס על ההדסון", וגם לרבים מסרטיו של איסטווד שלא התבססו על סיפור אמיתי, סרטו החדש עוסק במהותו של הגיבור האמריקאי ודן במחיר שגיבור זה משלם בעבור התואר שניתן לו והמעמד המתלווה אליו. 

כשלעצמו, ריצ'רד ג'ול הוא גיבור קולנועי שונה מכל הגיבורים של סרטי איסטווד עד כה. הוא גבר כבד גוף בן 30 פלוס, חסר כל כריזמה אישית, שחבריו לעבודה אוהדים אותו בשל פטפטנותו, חביבותו וחוסר תחכומו, העלולים אף לעורר את ההרגשה שהוא לוקה בפיגור קל. הוא גר עם אמו, בובי (קתי בייטס), והוא משוש לבה. היא אינה מודעת למגבלותיו וחוזה שעוד יקרו לו דברים גדולים. ג'ול עובד כמאבטח והוא מסור לעבודתו בכל נימי נפשו, גם אם הסתבך כבר במקומות עבודה קודמים.

ב-1996 – השנה שבה מתנהלת העלילה – משמש ג'ול כמאבטח בזמן המשחקים האולימפיים באטלנטה, והופך לגיבור אמריקאי לאחר שהוא מגלה בפארק האולימפי סנטנייל ב-27 ביולי פצצה שהוטמנה בו. ההתראה שלו בדבר הפצצה, דקות מספר לפני שהתפוצצה, לא מונעת אמנם את פציעתם של רבים, אבל הודות לה רק אשה אחת נהרגת וצלם טלוויזיה שמיהר לסקר את האירוע לוקה בתוך כך בהתקף לב ומת. אמריקה מאמצת ללבה את ג'ול הנפעם, לא מעט בשל היותו האבטיפוס המושלם של האנטי־גיבור דווקא, שהגיח ממקום בלתי צפוי וחזותו אינה מפגינה ולו שמץ הרואיות. תמונתו מופיעה בשערי כל העיתונים והוא מרואיין בכל תוכניות הטלוויזיה הנחשבות, עד שצוות של סוכני אף־בי־איי, שמפקדם (ג'ון הם) לא מתפעל מהתהילה המורעפת עליו, קובע כי כמו במקרים קודמים, האיש שהזהיר את המשטרה מפני פצצה ואיתר אותה הוא גם זה שהטמין אותה על מנת לזכות בפרסום.

ג'ול, שהופך לחשוד העיקרי בפיגוע משום שהוא מתאים לפרופיל של טרוריסט, נעשה בין יום מיקירה של אמריקה לשנוא נפשה. הוא ואמו נתונים במצור תקשורתי, אך הוא עצמו, שמאמין ללא עוררין בשיטה האמריקאית, נדמה כמושפע פחות מהקורה סביבו מאשר אמו, הדבקה בחפותו ולאחר שהתענגה על רגעי הזוהר הקצרים שלו מאמינה כי כל חלומותיה לגביו התנפצו. כדי להגן על עצמו בחקירה הנערכת נגדו – לאף־בי־איי אין בעצם ראיות מוצקות – ג'ול שוכר את שירותיו של עורך דין לא מצליח במיוחד (סם רוקוול). זה מצדו מסכים להגן עליו ממניעיו הציניים ובגלל הפרסום שהפרשה תביא לו, גם אם יפסיד.

סיפור זה, של הפיגוע בזמן האולימפיאדה באטלנטה והגיבור לרגע שהפך לחשוד, היה יכול לשמש בסיס למותחן ראוותני עתיר אירועים שבמרכזו גיבור הנלחם ללא חת על חפותו, חפות שהצופים מודעים לה. אך איסטווד בחר ללכת בכיוון הפוך, ויצר סרט שהפשטות והאיפוק הם מאפייניו העיקריים. את הסרט – או את אופן הצגת הסיפור בו – מאפיינת גם האמביוולנטיות הרעיונית והרגשית הנלווית לעיסוק המתמיד של איסטווד בקשר שבין גבריות לגבורה 

"ריצ'רד ג'ול" נדמה לסרט המתרחש לצד האירועים שמתוארים בו. הפיגוע בפארק האולימפי אמנם מוצג בו, אך איסטווד אינו מתרפק על תיאור האימה והזוועה שבאו בעקבותיו אלא בוחר להתמקד בעיקר: שרטוט דיוקנו של ג'ול והפן של החברה האמריקאית שדיוקן זה מייצג. לצד הפיגוע, כמעט כל שאר השיאים הדרמטיים של העלילה, כולל חשיפת תוצאות החקירה על מעורבותו של ג'ול בפיגוע, מסופרים לנו לאחר מעשה. נציגות החוק אינה זוכה בסרט ליחס אוהד וגם לא העיתונות. זו מיוצגת על ידי קתי סקראגס (אוליביה ויילד), עיתונאית בכירה ב"אטלנטה ג'ורנל-קונסטיטיושן", שחפותו או אשמתו של ג'ול אינן מעניינות אותה והיא משתמשת ביכולות הפיתוי שלה כדי להשיג סקופ (הסרט הותקף קשות בארצות הברית בשל אופן תיאורו את סקראגס, שמתה ב-2001, בת 43, ממנת יתר של תרופות מרשם. חבריה טענו שלא התאוששה מעולם מכך שהובילה את המהלך התקשורתי שהציג את ג'ול כטרוריסט).

כוחו החמקמק של הסרט נובע גם מהעובדה שאיסטווד הציב במרכזו שחקן כמעט אלמוני (הוא הופיע בתפקידים קטנים בכמה סרטים), פול וולטר האוזר, שכפי שג'ול נדמה לאנטי־גיבור, כך הוא נדמה לאנטי־כוכב. האוזר מצוין וקתי בייטס מצוינת אף היא כאמו של ג'ול. 

הקולנוע של קלינט איסטווד, שבסוף חודש מאי הקרוב ימלאו לו 90, הוא בעיני אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ",  אחת ההרפתקאות הקולנועיות המרתקות, המורכבות והמאתגרות ביותר שהתפתחו בלב לבה של תעשיית הקולנוע האמריקאית מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. סרטו החדש הוא חוליה נוספת בשרשרת סרטיו – אלו שביים וגם אלה שבהם היה רק הכוכב – שעיצבו בעקביות מרשימה דיון קולנועי, שנדמה כי ארה"ב כולה, על כל מורכבותה החברתית והתרבותית וניגודיה האידיאולוגיים, גלומה בו. 

המשך לקרוא

במה וקולנוע

"1917": מועמד ודאי לאוסקר

Published

on

"1917" נהנה ממשחק מצוין וטכניקות קולנועיות יוצאות מן הכלל * תיאור הסיפור בזמן אמת הוא גם כוחו הגדול ביותר של הסרט וגם בעייתו הגדולה ביותר

היה קל לביים את "1917" כסרט צפוי. האפוס של סם מנדס ("אמריקן ביוטי") המתרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה (ומבוסס באופן רופף על סיפור שסבו של מנדס סיפר לו על מלחמת העולם הראשונה) צולם ונערך, כך שיראה כאילו צולם במצלמה אחת וללא עריכה, בדומה לזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, "בירדמן", וסרטים נוספים שצולמו בוואן-שוט לפני כן. 

לזכותם ייאמר, כי מנדס וצלם הקולנוע המיתולוגי שלו, רוג'ר דיקינס, ממעטים לעיתים קרובות להרחיק את תשומת הלב הצופים מכל מה שקורה על המסך בעבודות המצלמה שלהם – אם כי זה לא אומר שגם הגישה שלהם אפקטיבית במאה אחוזים. "1917" נהנה ממשחק מצוין וטכניקות קולנועיות יוצאות מן הכלל, ובכל זאת, תיאור הסיפור בזמן אמת הוא גם כוחו הגדול ביותר של הסרט וגם בעייתו הגדולה ביותר.

הסרט מתחולל ב-6 באפריל, 1917, בצפון צרפת. כשמלחמת העולם השנייה משתוללת סביבם, על החיילים הבריטים הצעירים – בלייק (דין-צ'ארלס צ'פמן) ושופילד (ג'ורג' מקיי) מוטלת  משימה דחופה שתדרוש מהם לעבור לשטח אויב, שהתפנה לאחרונה על ידי הצבא הגרמני. המפקד הבכיר שלהם, הגנרל ארינמור (קולין פירת'), סבור כי נסיגה זו היא אסטרטגית למעשה והגרמנים מטילים מלכודת לגדוד בריטי המונה 1,600 איש, כשאחיו של בלייק ביניהם. כאשר קווי הטלפון של הצבא הבריטי מושבתים, על בלייק ושופילד לצאת למסע בוגדני ברגל ולהגיע לגדוד עד למחרת בבוקר, כדי להזהיר אותם על המארב המיועד של הגרמנים בטרם ייגמר הזמן.

במרביתו, "1917" מצליח למשוך את קהל הצופים למרחב הראייה של גיבוריה ולהשתמש במבנה הוואן-שוט שלו כדי לתפוס את החוויה הפסיכולוגית של להיות באזור לחימה בו המוות יכול לבוא כהרף עין. בעוד הסרט מתודלק מהפסקול הדרמטי והמפחיד של תומאס ניומן, הסרט מטביע כל שנייה מהאודיסיאה של בלייק ושופילד בתחושה של דחיפות, באופן שסגנון בימוי קולנועי מסורתי לא היה מסוגל לעשות. יש כמה מקרים ברורים מאליהם, שכמה שוטים חוברו יחדיו בעריכה דיגיטלית, אך מלבד זאת – מנדס, דיקינס והעורך לי סמית' עושים עבודה נפלאה ביצירת האשליה שהכל הצטלם ברצף אחד. וכפי שניתן היה לצפות, התפאורה של "1917" מוארת בצורה מרשימה, בין אם מדובר בתעלות ריקות המפוזרות בגוויות ובחוטי תיל, ובין אם מדובר בבניינים מופוצצים שנותרו כחורבות בשל המלחמה.

עם זאת, כאשר הסרט נכנס לחציו השני, הפגמים בעיצוב מתחילים להתבלט בצורה ברורה יותר. ככל שהסרט "1917" מבטא באופן חזותי את האכזריות וההרס חסר ההגיון של מלחמת העולם הראשונה, הדרך בה המצלמה  מתעכבת על הקטל שנותר מקרבות גדולים ותחושת ההתפכחות בקרב הכוחות הבריטיים, מציעה שהוא גם רוצה לומר משהו עמוק יותר על ההשפעות הפסיכולוגיות הקשורות בלחימה, או כיצד מלחמת העולם הראשונה הייתה זמן של שינוי גדול מבחינה טכנולוגית ומערכת המעמדות של אירופה. 

עם זאת, מכיוון שעל "1917" לשמור על תחושה מתמדת של תנופה קדימה, הסצינות השקטות יותר בתסריט לא מעניקות מספיק מקום לנשום ולשקוע בהרהורים כמו שצריך. "1917" צריך להסתמך על כמה עלילות גדולות על מנת לשמור על הקצב הבלתי נלאה. בחלק מקטעי הפעולה, זה אף גורם לסרט להרגיש כמו משחק וידיאו בו בלייק ושופילד הם אווטרים לשחקנים שחייבים להשלים רצף של משימות כדי להגיע לשלב הבא.

באופן טבעי, המשחק הנהדר מציל את "1917" מלהיות ניצחון של סגנון על פני מהות. צ'פמן ומקיי עושים עבודה מצוינת בהצגת שני חיילים רגילים שמוטלים לתוך נסיבות יוצאות דופן (ומפחידות ביותר), אך מנווטים בהן באומץ, חמלה ונחישות, גם ברגעים הקשים ביותר. הבחירה של מנדס להקטן את דמויות המשנה שמגולמות על ידי כישרונות ענק, כמו פירת', מארק סטרונג, בנדיקט קאמברבאץ', ריצ'רד מאדן ואפילו אנדרו סקוט, משתלמת באופן דומה ומאפשרת להם לעשות רושם – גם עם זמן מסך מוגבל מאוד. יחסי הגומלין בין בלייק, שופילד והאנשים שהם פוגשים במסלול הנואש שלהם מספר סיפור על חשיבותם של מעשים קטנים ומעשי חסד לנוכח זמנים נוראים.

למנדס יש רקע הן בעולם הקולנוע והן בתיאטרון בימתי, כך שאפשר להבין מדוע אסתטיקת הוואן-שוט של "1917" – טכניקה המשלבת אלמנטים משתי הסוגות – משכה אותו. הסרט שיצא הוא ניסוי מצליח, אך גם כזה שמדגים את גבולות סגנון הקולנוע הזה ומדוע עריכות בולטות חשובות לסרט, שברור שהוא רוצה להיות יותר ממותחן מלוטש וצבעוני על זוועות המלחמה. 

מומלץ ביותר לצפות בסרט "1917" על המסך הגדול ולו בשביל הוויזואליות בלבד (המועמדות הבאה לאוסקר של דיקינס מובטחת), ומתחת לכל זאת – יש לב פועם מתחת למצלמה הנעה, שמונעת ממנו להיות חוויה חלולה.

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

"חטופים" בראש רשימת הסדרות הבינלאומיות ב"ניו יורק טיימס"

Published

on

פאודה" דורגה במקום השמיני. "שטיסל" ו"הנערים" קיבלו ציון לשבח

הסדרה "חטופים" מדורגת בראש רשימת 30 הסדרות הבינלאומיות הטובות של העשור שפורסמה השבוע ב"ניו יורק טיימס".

ברשימה מאת מבקר הטלוויזיה מייק הייל נכתב שהסדרה "חטופים", הנקראת באנגלית Prisoners of War, היא "מותחן פוליטי אינטילגנטי שהוא מעל לכל מלנכולי וחוקר לעומק דמויות של חיילים ומשפחותיהם שנפגעו בעקבות המלחמה". את הסדרה, שעלתה ב-2016 בערוץ 2 בזכיינית קשת וכללה שתי עונות, יצר גידי רף. בארצות הברית הופקה לה גרסה אמריקאית, "הומלנד", שהצליחה מאוד וזכתה בפרסי אמי וגלובוס הזהב. עונה שמינית ואחרונה של "הומלנד" תעלה בפברואר.

"חטופים", הזמינה בארה"ב באתר הסטרימינג הולו, היא לא הסדרה הישראלית היחידה ברשימת 30 הסדרות הבינלאומיות הטובות של העשור של "ניו יורק טיימס". במקום השמיני מדורגת "פאודה" "המציגה את הרגשות של הסכסוך היהודי-פלסטיני". לצד 30 הסדרות יש גם רשימה של ציונים לשבח. "שטיסל" ו"הנערים" נכללות בה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות