Connect with us

מצב הרוח

מחלקה ראשונה

Published

on

אחרי שבוע עם אמי בערבות בית החולים – להלן מדריך ניצני למחלקה אורתופדית

מאת: יאיר ניצני

לא הועילו האזהרות של חברינו הרופאים וההפחדות שניסיתי לשגר בעצמי לעברה של אמי
בת 92 בדצמבר) – בשבוע שעבר באמצע הלילה היא החליטה לצאת ממיטתה באופן עצמאי לסיור לילי לארון התרופות, ואז נפלה ושברה עצם חשובה. האירוע התגלגל לניתוח שכלל פטיש ומסמר עשר, שחיבר את החלקים בחזרה, ואשפוז באורתופדית א׳, המכונה בפי העם "מחלקת מועדים ומחליקים״, או בקיצור, ״הנגרייה״. המשותף לרוב המאושפזים שם הוא השימוש החוזר במשפט ״איזו שטות מטופשת עשיתי״. רובם החליקו באמבטיה, מעדו בגינה או נפלו בירידה מהאוטובוס, ושברו איבר.

ב״נגרייה״ מחברים במיומנות את החלקים בחזרה, והמטופלים חוזרים משם כמו חדשים, או לפחות כמו רהיטי וינטג' ששופצו ביד אמן. כשמדברים עם המאושפזים מגלים שלל סיפורים מרתקים, אבל את המקום הראשון במצעד סיפורי הנפילות המיותרות תופסת הגברת שהלכה להקרנה חגיגית של סרט בקולנוע לב. האירוע כלל גם כיבוד, ובדרכה לעבר הגזרים החתוכים היא נדחפה בפראות על ידי אורחת אחרת, שחשקה בבורקס תרד – נפלה, שברה את הירך וסיימה את סרט הבורקס הזה באורתופדית א'. מה שנקרא, נפלה בעת מילוי צלחתה.

בניגוד למצב בסדרות בתי החולים, במציאות רוב הרופאים לא נראים כמו ג'ורג' קלוני, והרופאות הן לא ממש מרדית' גריי. הרופאים והאחיות במחלקה עובדים קשה ובמסירות, למרות שכנראה לא ייכנסו לרשימת 100 המרוויחים הגדולים במשק. ועדיין, אף שבית החולים מציע לינה, שלוש ארוחות ביום ומבחר טיפולים, קשה להגיד שמדובר באתר נופש שמומלץ להעביר בו חופשה. ומכיוון ששהות בבית חולים היא חוויה מאתגרת והרפתקנית ששמה בכיס כל אתר טיולים בעולם, הגיע הזמן שגם אליה תגיעו מוכנים. לכן, אחרי שבוע בערבות בית החולים, אני מתנדב להגיש לכם את מדריך ניצני לבתי חולים, חלק א': אורתופדית א'.

להכיר מישהו

למרות שלא מדובר בחופשה, גם כאן בטוח הישראלי שרוצים לדפוק אותו, לא מקבל שום דבר כפשוטו, וכמו בנופש ביוון, עסוק באיך לא לצאת פראייר, לשדרג את הסיטואציה ולשפר עמדות. עם הגיעו לבית החולים ינסו קרובי המשפחה של החולה להיזכר את מי הוא מכיר בבית החולים כדי להשיג את הרופא הכי טוב (אז מה אם ההוא מנתח מוח, ולו יש שבר ברגל), או לפחות לקבל את המיטה ליד החלון. חשוב להזכיר שהאחות, הסטאז׳ר, הרופא התורן ואפילו הסניטר הם האלוהים שלך לימים הקרובים, ואתה תעשה הכל כדי שהם יבינו שהמאושפז שלך מקורב למלכת אנגליה. כדי להבטיח שייתנו לו יחס מושלם, תהיה מוכן לוותר על כל שארית פאסון, להתחנף ולהישבע שמייד אחרי שהמטופל יחזור לאיתנו, תארגן להם כרטיסים להופעה משותפת של עומר אדם, שלמה ארצי ומייקל ג'קסון.

קח מקל, קח תרמיל

בניגוד לטיולים, כאן לא היה זמן להתכונן להרפתקה מראש, כך שבמקום מזוודות שנארזו בקפידה, כולם מסתובבים כמו פליטים שנאלצו לצאת מהבית בן־לילה, וכל חפציהם נמצאים בשקיות של הסופר. בהמשך הם גם ירעישו ויעירו את כל יושבי החדר כשיחליטו לעשות סדר בארונית. מכיוון שאתה לא ממש יודע לכמה זמן נתקעת כאן, בכל חזרה הביתה לצורך מקלחת והצטיידות תביא איתך עוד שמיכות, מגבות, מטליות, סכו"ם, אוזניות, לפטופ וכל מה שאפשר. אחרי שבועיים סביר שמרבית הבית שלך, כולל הכיריים החשמליות, כבר יהיה ליד המיטה של יקירך בבית החולים. זה כמובן הרגע שבו יגידו לך שהוא משוחרר, ואתה תשקול להזמין חברת הובלות כדי להחזיר הכל הביתה.

למרות שבבית החולים יש ציוד מתוחכם במאות מיליוני שקלים, בחדרי ההמתנה תמצא עשרות אנשים עם סלולרי מתגודדים מול עמדת הטענה בודדת. אני תמיד מפחד שבלהט הרצון לטעון, מישהו יוציא תקע חשמלי של מכונת הנשמה.

נוהל שכן

חדרים בבתי חולים הם עניין צפוף, וגם אם אתה פרופסור שיבא בכבודו ובעצמו, תמיד יהיה לך שכן לחדר. בית החולים אינו מבדיל בין עשיר לעני, ולכן קבלן עשיר יכול למצוא את עצמו חולק חדר עם פועל סיני, שבדיוק נפל ממנוף באתר הבנייה ששייך לו עצמו.

היחסים עם השכן לחדר הם עניין מורכב ומלא חשדנות, ולמרות שמדובר במערכת יחסים קצרה, היא עשויה להיות משמעותית במיוחד בחייכם. יש הטוענים שזהות שכנכם לחדר בבית החולים חשובה לא פחות מזו של האישה שאיתה בחרתם להתחתן. אם נפלת על נחרן, רעשן שמיילל כל הלילה שכואב לו, מישהו עם הרבה מבקרים או אכלן ביסלי – אתה בצרות.

לא מדברים על זה בקול רם, אבל כמו בכלא ובצבא גם בבית החולים יש חשיבות עצומה לפז״ם ולשאלה מי הגיע ראשון לחדר. הפז"מניק של החדר יקבע את הכללים בנוגע לחלון ולמזגן, ואם יש בחדר כורסה שנשכבת אחורה, היא תמיד תהיה שמורה למלוויו של המאושפז הוותיק. מובן שאם תישאר שם מספיק זמן, גם אתה תהפוך מתישהו לפז"מניק, אבל לא מומלץ לתת לזה להשפיע על המוטיבציה להבריא.

השכנוּת בחדר תחשוף אותך לסיפורים, לסכסוכים משפחתיים ולסודות שלא בטוח שאתה רוצה לשמוע. נצל את הסיטואציה, ואחרי שכולם הלכו, זרוק לשכן הערות מסכסכות בסגנון "הבן הצעיר שלך עשה פרצופים כאילו הוא זה שנפצע", או "נראה לך שזה הגיסה בישלה? היא קנתה למטה במקדונלד'ס והעבירה לסיר". זה יוביל לריבים משפחתיים ולפחות אורחים בימים הבאים.

קולינריה

רוב האנשים לא מתים על האוכל בבית חולים. זו כנראה הסיבה שערוצי הטלוויזיה נמנעו עד היום מלהפיק תוכניות בישול בבתי חולים, ושבצמוד לבתי החולים יש קניונים עם שלל בתי קפה ומסעדות. רק שם תוכל לראות אנשים עושים שופינג וקונים בגדים כשהם לבושים בחלוק פרחוני פתוח מאחור ומחזיקים עמוד אינפוזיה על גלגלים.

מקום לדאגה

בית חולים הוא מקום צפוף עם מחסור חמור במיטות. ועדיין, בכל ערב ובשבתות מתפנים השטחים הציבוריים הענקיים עם התקרות הגבוהות שמחוץ למחלקות, ואפשר רק להצטער שהם לא משמשים לקהילות שיכולות לפרוח כאן. למשל – הומלסים, שיקבלו קורת גג ואוכל למכביר; או חובבי סקטבורד, הוברבורד וקורקינטים חשמליים, שיוכלו ליהנות מהמרחבים הפתוחים לנסיעה משוחררת, וגם להתאשפז במקום אחרי הפציעה.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות