מחלקה ראשונה - שבוע ישראלי
Connect with us

מצב הרוח

מחלקה ראשונה

Published

on

אחרי שבוע עם אמי בערבות בית החולים – להלן מדריך ניצני למחלקה אורתופדית

מאת: יאיר ניצני

לא הועילו האזהרות של חברינו הרופאים וההפחדות שניסיתי לשגר בעצמי לעברה של אמי
בת 92 בדצמבר) – בשבוע שעבר באמצע הלילה היא החליטה לצאת ממיטתה באופן עצמאי לסיור לילי לארון התרופות, ואז נפלה ושברה עצם חשובה. האירוע התגלגל לניתוח שכלל פטיש ומסמר עשר, שחיבר את החלקים בחזרה, ואשפוז באורתופדית א׳, המכונה בפי העם "מחלקת מועדים ומחליקים״, או בקיצור, ״הנגרייה״. המשותף לרוב המאושפזים שם הוא השימוש החוזר במשפט ״איזו שטות מטופשת עשיתי״. רובם החליקו באמבטיה, מעדו בגינה או נפלו בירידה מהאוטובוס, ושברו איבר.

ב״נגרייה״ מחברים במיומנות את החלקים בחזרה, והמטופלים חוזרים משם כמו חדשים, או לפחות כמו רהיטי וינטג' ששופצו ביד אמן. כשמדברים עם המאושפזים מגלים שלל סיפורים מרתקים, אבל את המקום הראשון במצעד סיפורי הנפילות המיותרות תופסת הגברת שהלכה להקרנה חגיגית של סרט בקולנוע לב. האירוע כלל גם כיבוד, ובדרכה לעבר הגזרים החתוכים היא נדחפה בפראות על ידי אורחת אחרת, שחשקה בבורקס תרד – נפלה, שברה את הירך וסיימה את סרט הבורקס הזה באורתופדית א'. מה שנקרא, נפלה בעת מילוי צלחתה.

בניגוד למצב בסדרות בתי החולים, במציאות רוב הרופאים לא נראים כמו ג'ורג' קלוני, והרופאות הן לא ממש מרדית' גריי. הרופאים והאחיות במחלקה עובדים קשה ובמסירות, למרות שכנראה לא ייכנסו לרשימת 100 המרוויחים הגדולים במשק. ועדיין, אף שבית החולים מציע לינה, שלוש ארוחות ביום ומבחר טיפולים, קשה להגיד שמדובר באתר נופש שמומלץ להעביר בו חופשה. ומכיוון ששהות בבית חולים היא חוויה מאתגרת והרפתקנית ששמה בכיס כל אתר טיולים בעולם, הגיע הזמן שגם אליה תגיעו מוכנים. לכן, אחרי שבוע בערבות בית החולים, אני מתנדב להגיש לכם את מדריך ניצני לבתי חולים, חלק א': אורתופדית א'.

להכיר מישהו

למרות שלא מדובר בחופשה, גם כאן בטוח הישראלי שרוצים לדפוק אותו, לא מקבל שום דבר כפשוטו, וכמו בנופש ביוון, עסוק באיך לא לצאת פראייר, לשדרג את הסיטואציה ולשפר עמדות. עם הגיעו לבית החולים ינסו קרובי המשפחה של החולה להיזכר את מי הוא מכיר בבית החולים כדי להשיג את הרופא הכי טוב (אז מה אם ההוא מנתח מוח, ולו יש שבר ברגל), או לפחות לקבל את המיטה ליד החלון. חשוב להזכיר שהאחות, הסטאז׳ר, הרופא התורן ואפילו הסניטר הם האלוהים שלך לימים הקרובים, ואתה תעשה הכל כדי שהם יבינו שהמאושפז שלך מקורב למלכת אנגליה. כדי להבטיח שייתנו לו יחס מושלם, תהיה מוכן לוותר על כל שארית פאסון, להתחנף ולהישבע שמייד אחרי שהמטופל יחזור לאיתנו, תארגן להם כרטיסים להופעה משותפת של עומר אדם, שלמה ארצי ומייקל ג'קסון.

קח מקל, קח תרמיל

בניגוד לטיולים, כאן לא היה זמן להתכונן להרפתקה מראש, כך שבמקום מזוודות שנארזו בקפידה, כולם מסתובבים כמו פליטים שנאלצו לצאת מהבית בן־לילה, וכל חפציהם נמצאים בשקיות של הסופר. בהמשך הם גם ירעישו ויעירו את כל יושבי החדר כשיחליטו לעשות סדר בארונית. מכיוון שאתה לא ממש יודע לכמה זמן נתקעת כאן, בכל חזרה הביתה לצורך מקלחת והצטיידות תביא איתך עוד שמיכות, מגבות, מטליות, סכו"ם, אוזניות, לפטופ וכל מה שאפשר. אחרי שבועיים סביר שמרבית הבית שלך, כולל הכיריים החשמליות, כבר יהיה ליד המיטה של יקירך בבית החולים. זה כמובן הרגע שבו יגידו לך שהוא משוחרר, ואתה תשקול להזמין חברת הובלות כדי להחזיר הכל הביתה.

למרות שבבית החולים יש ציוד מתוחכם במאות מיליוני שקלים, בחדרי ההמתנה תמצא עשרות אנשים עם סלולרי מתגודדים מול עמדת הטענה בודדת. אני תמיד מפחד שבלהט הרצון לטעון, מישהו יוציא תקע חשמלי של מכונת הנשמה.

נוהל שכן

חדרים בבתי חולים הם עניין צפוף, וגם אם אתה פרופסור שיבא בכבודו ובעצמו, תמיד יהיה לך שכן לחדר. בית החולים אינו מבדיל בין עשיר לעני, ולכן קבלן עשיר יכול למצוא את עצמו חולק חדר עם פועל סיני, שבדיוק נפל ממנוף באתר הבנייה ששייך לו עצמו.

היחסים עם השכן לחדר הם עניין מורכב ומלא חשדנות, ולמרות שמדובר במערכת יחסים קצרה, היא עשויה להיות משמעותית במיוחד בחייכם. יש הטוענים שזהות שכנכם לחדר בבית החולים חשובה לא פחות מזו של האישה שאיתה בחרתם להתחתן. אם נפלת על נחרן, רעשן שמיילל כל הלילה שכואב לו, מישהו עם הרבה מבקרים או אכלן ביסלי – אתה בצרות.

לא מדברים על זה בקול רם, אבל כמו בכלא ובצבא גם בבית החולים יש חשיבות עצומה לפז״ם ולשאלה מי הגיע ראשון לחדר. הפז"מניק של החדר יקבע את הכללים בנוגע לחלון ולמזגן, ואם יש בחדר כורסה שנשכבת אחורה, היא תמיד תהיה שמורה למלוויו של המאושפז הוותיק. מובן שאם תישאר שם מספיק זמן, גם אתה תהפוך מתישהו לפז"מניק, אבל לא מומלץ לתת לזה להשפיע על המוטיבציה להבריא.

השכנוּת בחדר תחשוף אותך לסיפורים, לסכסוכים משפחתיים ולסודות שלא בטוח שאתה רוצה לשמוע. נצל את הסיטואציה, ואחרי שכולם הלכו, זרוק לשכן הערות מסכסכות בסגנון "הבן הצעיר שלך עשה פרצופים כאילו הוא זה שנפצע", או "נראה לך שזה הגיסה בישלה? היא קנתה למטה במקדונלד'ס והעבירה לסיר". זה יוביל לריבים משפחתיים ולפחות אורחים בימים הבאים.

קולינריה

רוב האנשים לא מתים על האוכל בבית חולים. זו כנראה הסיבה שערוצי הטלוויזיה נמנעו עד היום מלהפיק תוכניות בישול בבתי חולים, ושבצמוד לבתי החולים יש קניונים עם שלל בתי קפה ומסעדות. רק שם תוכל לראות אנשים עושים שופינג וקונים בגדים כשהם לבושים בחלוק פרחוני פתוח מאחור ומחזיקים עמוד אינפוזיה על גלגלים.

מקום לדאגה

בית חולים הוא מקום צפוף עם מחסור חמור במיטות. ועדיין, בכל ערב ובשבתות מתפנים השטחים הציבוריים הענקיים עם התקרות הגבוהות שמחוץ למחלקות, ואפשר רק להצטער שהם לא משמשים לקהילות שיכולות לפרוח כאן. למשל – הומלסים, שיקבלו קורת גג ואוכל למכביר; או חובבי סקטבורד, הוברבורד וקורקינטים חשמליים, שיוכלו ליהנות מהמרחבים הפתוחים לנסיעה משוחררת, וגם להתאשפז במקום אחרי הפציעה.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

נפרדנו כך

Published

on

בלבול, תגובות איטיות ומהוססות, מחסור באנרגיה, פגיעה בזיכרון אחרי כמה שבועות קשים הבנתי שהדבר שפחדתי ממנו יותר מכל, קרה • הלך לי האייפון!

סימנים הראשונים הגיעו כבר לפני שמונה חודשים: בלבול, תגובות איטיות ומהוססות, ריצודים לא רצוניים, מחסור באנרגיה, פגיעה בזיכרון. אחרי כמה שבועות קשים הבנתי שהדבר שפחדתי ממנו יותר מכל, קרה. הלך לי האייפון. החלטתי לבשר את בשורת האיוב למכרים ולבני משפחה, אבל לקח לי שעות להיכנס ל"אנשי קשר". הסוללה נגמרה דקות ספורות אחרי שיצאתי מהבית, ומצאתי את עצמי גורר לכל מקום כבלים, מטענים ניידים וחיבורים למצת של הרכב. לא משנה מתי סיימתי לטעון, המכשיר כבר הודיע לי שנשארו 10 אחוזים בסוללה ו־10 דקות לקנות מכשיר חדש לפני שזה יהיה ממש מביך.

פסיכולוגים יגידו לכם שבכל אובדן קשה – מוות, גירושים, פיטורים או התמכרות לסמים קשים – האדם מפתח את חמשת שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. בתקופה הנוכחית, ברור שהשלבים הנ"ל מתאימים גם במקרה של טרגדיה שבה איבדנו את היקר לנו מכל – הסלולרי הישן.

1. הכחשה

זהו השלב שבו אתה מנסה לשכנע את עצמך שהכל בסדר, תוך הדחקה מוחלטת של המציאות. האפליקציות בטלפון מתקשות לעלות, "ווייז" מורה לך לפנות שמאלה קילומטר אחרי הפנייה, וכשאתה מנסה להזמין מונית מ"גט טקסי", האפליקציה מציעה לשלוח לך כרכרה עם סוס. למרות שאני עם אייפונים עוד מהדגם הראשון וכבר מכיר את התהליך, ניסיתי לשכנע את עצמי שזה משום שהשתמשתי במטען לא מקורי או שהטלפון תפס אותי גולש באתר של דגמי אייפון חדשים ונעלב. אחר כך אמרתי, זה לא שקרה משהו למכשיר, פשוט בחורף כולנו קצת יותר איטיים. ולסיום טענתי של"שאזאם" לוקח הרבה זמן לזהות שירים, כי קשה לו לשמוע בגלל הרעמים.

2. כעס

על פי מודל האבל, הכעס מלוּוה גם בקנאה ובשנאה. ואכן, חשתי כעס על המכשיר, שבגד בי ברגעים שבהם הייתי צריך אותו, קנאה בכל מי שיש לו טלפון טוב יותר, ושנאה חזקה לאנשים שמסתובבים עם אוזניות לבנות ואלחוטיות. אלו הרגיזו אותי במיוחד, כי בשימוש בהן יש הצהרת הון ברורה של 800 שקלים, תוך החזקת קופסה לבנה שנראית כמו מארז יוקרתי לחוט דנטלי. הכעס הופנה גם לחברת "אפל", שבמשך חודשים הפצירו בי לעדכן גרסה", פעולה שכל מטרתה היא הרי לגרום לי לעדכן מכשיר ב־36 תשלומים מעודכנים. אבל אני אדם חזק, שלא ייכנע לתעלולים סחטניים שכאלה, גם אם ה"ציוצים" באפליקציית הטוויטר שלו עוברים במהירות של יונת דואר. אלא שאז, גם הגברת הראשונה, שמכשיר האייפון שלה נקנה פחות או יותר באותו זמן כמו שלי, החלה להתלונן על איטיות מתגברת. ומכיוון שהיא פחות עקשנית והרבה פחות קמצנית ממני, נאלצתי להתקדם לשלב הבא.

3. מיקוח

בשלב הזה, כשאנשים בסביבתך רואים שאתה סובל ונמצא על סף שבירה, הם ינסו לנצל את החולשה שלך ולגרום לך לבצע מעשים קיצוניים. אני מדבר על אנשי ה"סמסונג" וה"וואווי", שמגיחים מכל עבר, וללא טיפה של רחמים מנסים להסיט אותך מדרך האייפון. אנשים שהחשבת כחברים למחנה, שהיו אנשי אייפון נאמנים בעצמם עד לא מזמן אבל חצו את הקווים, יספרו לך עכשיו שאתה דביל ופראייר שמשלם יותר מדי על פחות מדי ג'יגה. "בהתחלה היה לי קשה", אמר לי חבר כאילו מדובר בגמילה מהרואין. "פחדתי שלא אסתדר, שאאבד תמונות, שיימחק לי היומן, ושאנשי קשר ינתקו איתי קשר. אבל היום אני מרגיש שראיתי את האור. בעיקר מאז שהצלחתי למצוא את האייקון של הפנס". השיחות הללו גרמו לי לבלבול גדול ולתחושה של בגידה במחנה. מה שהוביל לשלב הבא.

4. דיכאון

בשלב הזה הרגשתי עצבות גדולה. לא זו בלבד שהאייפונים שלי ושל הגברת בגדו בנו, עכשיו עלי לעמוד למבחן נאמנות, אני מסתכן באובדן כל המידע שלי, אצטרך לקבל החלטה לגבי עתידי וללמוד מערכת חדשה שאינני מכיר. זה הרי כמו עם האישה: אתה מרוצה ממה שיש לך, אבל כשמסביב יש חברים שהתגרשו ומסתובבים מחויכים עם דגם יותר חדש, אתה מתחיל לחשוב שאולי אתה מפסיד משהו. מצד שני, אולי הם מעמידים פנים, ואז תפסיד את כל מה שהצלחת להשיג עד עכשיו. כדי לא לשקוע בדיכאון עמוק החלטתי לקחת את עצמי בידיים וללמוד את הנושא לעומק. צפיתי בסרטים ביוטיוב שמשווים בין כל הדגמים, ושמעתי כל מיני יועצים, שחלקם אמרו שעדיף לחכות, כי עוד מעט יירדו המחירים, ואחרים שהסבירו שהם יירדו כי ייצא דגם יותר חדש, ואז שוב אמצא את עצמי מיושן ולא מעודכן, החברה שוב תפציר בי לעדכן גרסה, אני שוב אתפתה, וחוזר חלילה, רק יותר לאט.

5. קבלה

החלטנו לדבוק בערכים הסלולריים שלנו ולהישאר בגן העדן, שבו אוכלים תפוחים. התייצבנו בחנות ורכשנו שני מכשירים חדשים. המוכר הציע שנשאיר את המכשירים הישנים ונלך לסיבוב של חצי שעה, עד שיְ גבו את כל המידע. סוף־סוף יכולנו להרגיש חופשיים ומשוחררים מכבלי הטכנולוגיה. תחושה שהחזיקה מעמד דקה, ואז התחלפה בריקנות, יתמות ופחד שאנחנו מפסידים משהו. הגברת הראשונה חיפשה טלפון ציבורי, כדי להודיע לבנות שלא נהיה זמינים במשך חצי שעה. אבל גם כשמצאנו אחד כזה לרפואה, וזה לא היה פשוט, היא לא זכרה את המספרים שלהן בעל פה. בניסיון למלא את הריק שנפער בחיינו התיישבנו בבית קפה והבטנו אחד לשני בעיניים, רגע קסום שבגלל הניידים, הווטסאפ, הפייסבוק, האינסטגרם והטוויטר, לא קרה מזמן. הבטתי ברעייתי במבט מאוהב, והרגשתי שזה בדיוק הזמן לשלוח לה כמה לבבות אדומים במסרון קצר ורומנטי. אבל לא היה לי טלפון.

החזקנו ידיים, ואחרי חצי שעה יצאנו למסע של שעה באוטו כדי למצוא את החנות שבה הפקדנו את הטלפונים, כי בלי ווייז או יכולת לצלם את הכתובת, לא הצלחתי למצוא את הדרך. לפני שיצאנו מהחנות עם השקית והמכשירים החדשים, אמרתי לאישה שאני מרגיש שהשארתי משהו בחנות, ואני לא זוכר מה. "10,000 שקלים", היא ענתה, לקחה את ידי ויצאנו אל הרחוב.

המשך לקרוא

מצב הרוח

העם הנבחר

Published

on

נדמה שכבר ראינו הכל: מפלגות של גמלאים, מעשני קנביס, זכויות הגבר, מה לא • אבל העם עדיין זקוק למשהו מרענן, שייקח אותו למעלה למקומות חדשים

בחודשים הקרובים נופצץ בקמפיינים של כל מי שרואה את עצמו ראוי להנהיג אותנו, או שסתם אין לו משהו טוב יותר לעשות עם עצמו בארבע השנים הקרובות. מפלגות חדשות יצוצו, מפלגות ישנות יתפצלו, פוליטיקאים ישבחו את עצמם בגוף שלישי, השמצות יעופו לכל עבר, ויום אחד אחרי, המושמצים יישבו לצד המשמיצים באותה "ממשלה מצוינת לעם ישראל".

כל ישראלי שני שוקל בימים אלה לרוץ לכנסת ואז לזחול לממשלה. אז מה אם הקשר היחיד של רבים מהם לעשייה ציבורית הוא שמדי ערב הם מורידים את הכלב שיעשה את צרכיו בגינה הציבורית. אצלי, לעומת זאת, הרעיון לעבור לפוליטיקה לא חצה את מוחי אפילו בלילות עם חלומות ממש רעים. אני לא בנוי להיות חבר כנסת או שר בממשלה, ואני חושב שגם הם לא בנויים בשבילי. אין לי כישורי נישוק של תינוקות, וכשמגישים לי אחד, אני מייד בודק למי אפשר להעביר אותו הלאה. לבקר בשווקים אני דווקא אוהב, כולל כשרוכלים צועקים לעברי ״אתה על הכיפאק, דביר!״ אבל מעדיף לנצל את הזמן שם כדי להריח פטרוזיליה ולמשש עגבניות, ולא כדי שמצביעים פוטנציאליים ימששו אותי.

לכן, הסיכוי שאני ארוץ לכנסת דומה לסיכוי שארוץ את מרתון טבריה בלי לגמור קבור ליד רבי מאיר בעל הנס. מצד שני, אני יכול לתת עצות למי שכן בעניין, חינם אין כסף.

כמי שעבר לא מעט מערכות בחירות ומרגיש שהוא מכיר את מינה צמח כמו את אמא שלו, נדמה שכבר ראינו הכל. מפלגות של גמלאים, מעשני קנביס, זכויות הגבר, מה לא. אבל העם עדיין זקוק למשהו מרענן, שייקח אותו למעלה ויביא אותו למקומות חדשים.

לכן אני מציע להקים את מפלגת "כולנו בדיוטי", שתחרוט על דגלה את קידום התחום הישראלי ביותר טיסות לחו"ל. הסיסמה ברורה מאליה, "ישראל ממריאה", ועל פתק ההצבעה יופיעו האותיות "טס". המפלגה תבטיח שכל אחד מאזרחי המדינה יבלה שבוע אחד בחודש בחו"ל. נכון שהטיסה תעלה לקופת המדינה לא מעט, אבל במקום מלון, הממשלה תוכל לסדר לאזרחים להיזרק על הספה בסלון של אוונגליסטים אוהבי ישראל. למהלך כזה יש יתרונות נוספים:

1. הפחתת כמות הפקקים. אם רבע מאזרחי המדינה יבלו בחו"ל, רבע מהמכוניות לא יעלו על הכבישים – מה שיביא לצמצום הפקקים, לחיסכון בדלק ולפתרון מצוקת החניה.

2. פחות צפיפות בבתי החולים. לא רק שהעומס בבתי החולים יפחת, ישראלים גם יחלו פחות. הרי ידוע שכשאתה בחו"ל, הסיכוי שתהיה חולה נמוך בהרבה, כי לא תרצה להפסיד את הבילויים ואת השופינג.

3. פחות צפיפות בכיתות. במקביל, ילדי ישראל שינפשו בחו"ל יוכלו ללמוד מבחר מקצועות – כמו גיאוגרפיה, דרך מפת מסלול הטיסה במטוס, ומתמטיקה, דרך ההתמקחויות של הוריהם על המחירים בשווקים ברחבי העולם.

4. המרצת כלכלת ישראל. בעקבות הביקורים התכופים בדיוטי פרי, ישראלים יקנו יותר. אחרי ביקור במחלקת הפרפומריה, שם יתיזו עליהם מבחר דאודורנטים, גם הריח שלהם יהיה טוב יותר.

5. הפחתת הלחץ על העובדים הסוציאליים. בארץ הרי יהיו פחות אנשים, ואלה שיהיו כאן, יהיו במצב רוח טוב יותר בעקבות החופשה שממנה חזרו ולקראת החופשה הבאה בעוד שלושה שבועות. בנוסף, במקום להוציא את העצבים על בני הזוג, הם יעשו את זה על הדייל שיסרב למכור להם טובלרון.

6. עליית מפלס הכנרת. פחות אנשים בארץ משמעותו ירידה בצריכת המים.

7. פתרון מצוקת הדיור. משפחות יוכלו לחלוק דירות בסבב. מי שנמצא בחו"ל יפנה את הדירה לאלה שבדיוק חזרו לארץ, וחוזר חלילה.

8. עזרה במדיניות החוץ. הממשלה תוכל להשתמש באזרחים שנוסעים לחופשה על חשבונה כדי ליישם את מדיניותה. למשל, אם ארדואן שוב פתח עלינו ג'ורה אנטישמית, נוכל לשלוח לארצו אלפי ישראלים, שידועים כתיירים בעייתיים (שלא לומר אסירים משוחררים שלא היו בחופשה כבר עשור), והם כבר יענישו את הטורקים באמצעות כלי נשק בלתי קונבנציונליים כמו הדלקת מנגל בחדר במלון, השלכת מזרנים לבריכה וצילום סרטונים ויראליים ליד הבופה.

9. מלחמה ב־BDS. יותר ישראלים מעבר לים הם יותר חיילים במלחמת ההסברה – הרי ידוע שאנחנו הכי פטריוטים כשאנחנו בחו"ל. אני אישית מוכן לרכז את הנושא של רוג׳ר ווטרס ולהתייצב במחאה בכל ההופעות של החולירע ברחבי העולם.

כאלטרנטיבה, אני ממליץ על מפלגה נוספת, שתציע לעם תקווה, חיוך ועתיד מתוק. משהו שינטרל את אווירת ה"חמוצים", שעליה דיבר בזמנו ראש הממשלה. מדובר במפלגת "קינוח לישראל", שתיאבק על קידום המנות האחרונות במדינה – מגזר שבמשך שנים היה מקופח לעומת האליטות של המנות העיקריות והשותפות ההיסטוריות שלו, התוספות.

המפלגה תבטיח שהמנות האחרונות במסעדות יהיו בחינם ועל חשבון המדינה, על פי חזון "פבלובה לכל ילד". ההוצאה התקציבית תהיה זניחה לעומת הטעם המתוק בפה שאיתו יעזבו האזרחים את המסעדה, התחושה שהם דפקו את המערכת, והשיפור הצפוי במורל הלאומי, לפחות לכמה דקות, עד שתגיע נפילת סוכר.

כל המפלגות מחפשות "ביטחוניסטים", קצינים בכירים לשעבר שיספקו לבוחרים תחושה של עוצמה וביטחון. בוגי וגנץ, כמו בכירי צה"ל רבים אחרים, כבר תפוסים. לכן, אם אתם מחפשים אישיות ביטחונית למפלגה, אני ממליץ על יהורם גאון (בתנאי שיגיע במדים מהסרט מבצע יהונתן") או על גברי בנאי (בתלבושת של סמל ראשון ג'ינג'י מ"גבעת חלפון אינה עונה"). אפשר לתת צ'אנס גם לעולים חדשים ולייבא מחו״ל טיפוס קרבי כמו ואן דאם, שיכול להביא מצביעים מקרב העולים מצרפת; רמבו – שיוכל לעזור לנו ביחסים עם ארה"ב; ארנולד שוורצנגר – שכבר היה בפוליטיקה ויש לו ניסיון; או סטיבן סיגל – שיש לו שם ישראלי לגמרי.

בהצלחה לכל המועמדים, וגם לנו.

המשך לקרוא

מצב הרוח

השירותים החשאיים

Published

on

או: למה ההתמכרות החדשה שלי היא סדרת טלוויזיה בנטפליקס על קשישים עם בעיות בערמונית

השבוע, מפאת הקור העז, ניגשנו לאחת מרשתות החשמל לרכוש תנור חימום. בתום הקנייה סח לנו המוכר הנחמד: ״תנו לי להעמיס לכם את הקופסה לבגאז׳, אתם כבר מבוגרים״. שמחתי שהוא חסך ממני את חוויית הסחיבה, אבל ההקלה לגב נמהלה בצביטה באזור הבטן בואכה האגו, כתוצאה מהעלבון. אני מבוגר? על מה הוא מדבר? הוריי מבוגרים. השכנים שלי מבוגרים. בבית גיל הזהב מתגוררים מבוגרים. אבל אני? ינוקא נצחי, עליז, שובב חיוני וחבר בלהקת רוק צעירה ובועטת.

כשהגענו הביתה הרמתי את הארגז עם התנור ודאגתי שרעייתי תצפה בי, כדי שלא יעלה על דעתה שמישהו כאן חלילה מבוגר. עוד נחזור לזה בהמשך.

בערב התיישבתי מול הטלוויזיה וליד התנור החדש שהרכבתי, מתחתי שרירים, הרגשתי כטווס צעירו התרכזתי בהתמכרות החדשה שלי – סדרה על קשישים עם בעיות בערמונית. מדובר בסדרה משעשעת בכיכובם של אלן ארקין ומייקל דאגלס, שגיבוריה נאלצים להתמודד עם בעיות של הזדקנות, אובדן זיכרון וכאבי פרוסטטה. דאגלס בן ה־74 (שלעומת אביו קירק בן ה־101 הוא ממש נועה קירל) סובל בסדרה מזרם השתנה חלש ומהצורך לבקר בשירותים בתדירות גבוהה במיוחד. אני מודה שאני מזדהה איתו מאז שאני עצמי קם לשירותים פעמיים בכל לילה.

אני יודע שאולי הקוראים הצעירים יותר נוטשים עכשיו, במחשבה שהעניין לא נוגע אליהם. אבל לא כך הם פני הדברים. ראשית, גם הם יגיעו יום אחד לגיל שבו האינסטלציה הפנימית תתעייף ותישחק. ושנית תסתכלו מסביב ותגידו לי אם השתנה היא לא נושא ישראלי חשוב מאין כמותו, הטומן בחובו מנהגים, דיונים חברתיים וביטויים תנ"כיים.

בעבר הנשיא אסד האב, אללה ירחמו, נודע ביכולות ההתאפקות שלו, שבעזרתן הצליח להשיג ויתורים משמעותיים ממנהיגים, רק כי הם כבר לא עמדו בלחץ השלפוחית והיו מוכנים לעסקת "שטחים תמורת אסלה". מאז זרמו הרבה מים בניאגרות, והיום אנחנוחיים בתקופת האי־התאפקות.

לישראלים, שמעולם לא היו טיפוסים מאופקים במיוחד, זו תקופה מאתגרת במיוחד. התגברות הפקקים ברחבי הארץ גורמת לכך שאנשים תקועים שעות בכביש, ואם את השעמום עוד אפשר להפיג בהאזנה לרדיו, כשהשלפוחית לוחצת, לא יעזור אם תציע לה לשמוע רזי ברקאי.

השילוב של חוסר ברירה וחוסר נימוס שולח את הישראלים לתת דרור לשלפוחית שלהם בצידי דרכים ובפינות רחוב וליצור וריאציה מזרח־תיכונית על "ארץ אלף האגמים". תייר שביקר בביתנו אמר לי פעם שהדבר הבולט ביותר בישראל הוא העובדה שבניגוד למדינותאחרות, הגבר המקומי לא מתרשם ממוסד השירותים, והוא מוכן לתרום להעלאת כמות המשקעים הארצית בכל רגע ובכל מקום.

ליבי עם הנשים, שאינן יכולות ליהנות מהספונטניות הגברית הישראלית וצריכות למצוא בכל פעם מקום סגור עם יכולות ישיבה, שיש בו גם קרש.

הרשויות לא ממש תורמות לעניין. שירותים ציבוריים איכותיים הם מצרך נדיר במקומותינו; בעבר היו כמה יוזמות לשירותים בתשלום במרכזי הערים, אבל הם לא ממש הצליחו. אולי כי הישראלי מוכן לשלם 12 שקלים על מים מינרליים, אבל לא יוציא שקל על הוצאתם מהגוף. האופציות החינמיות לרוב לא ממש אטרקטיביות, ונעות בין התגנבות לא מכובדת לבתי קפה לבין שירותים בתחנות דלק, שמזכירים את הכור הגרעיני בבושהר.

מי שמסתובב בחוץ במשך כמה שעות זקוק לתכנון מוקדם, לפחות עד שימציאו את אפליקציית"גט טוילט" לאיתור תא השירותים הקרוב אליך. אם אני בתל אביב, בשעת הצורך אני נכנס ללובי של מלון יוקרה ועוטה על פניי מבט של ״יש לי פגישה עם איש עסקים בינלאומי״ ומנסה להסתיר את המבט האמיתי של "אם בתוך דקה לא אמצא שירותים יהיה כאן אסון בינלאומי").

לבתי המלון, שבימים אלה סובלים מקשיים בעקבות ההתמודדות עם המתחרה הערמומי אייר בי אנד בי, אני מציע להפוך את ציבור האורחים המזדמנים למרכז רווח. למה שישכירו רק חדרים כשאפשר להשכיר גם תאי שירותים – מה גם שמדובר בקהל שבוי ולחוץ, שיסכים לשלם כמעט כל מחיר תמורת תא עם נוף לבול פגיעה.

בלילות, בברים ובמועדונים, אתה נחשף לשירותים המוזרים של חיי הלילה, שנראה שמשמשים לכל, חוץ מלפעולה המקורית. העיצוב המושקע, התאורה האפלולית והמוזיקה הרועשת נותנים לך את התחושה שהאסלה ממש תיעלב אם כל מה שתעשה כאן זה להטיל את מימיך.

אחת ההוכחות לכך שלא מדובר רק בסתם תהליך גופני היא הנוכחות הגדולה של הפעולה הזאת בשפת היומיום שלנו. כולנו מכירים את הביטוי "אני מכיר אותך עוד מהתקופה שעשית במכנסיים", המעיד על היכרות רבת שנים; את "כמעט עשיתי פיפי במכנסיים", המדמה תחושת פחד; או את ״הוא משתין מהמקפצה״, שמשמעותו כמעט הפוכה- חוצפה של מי שמרשה לעצמו להפר את הכללים המקובלים בלי להתבייש, "ואם למישהו יש בעיה עם זה, אני משתין עליו".

לאחרונה אני שומע יותר ויותר את המילה הבודדת פיפי", שמקצרת לשישית את המשפט "ראיתי את הסרטון בווטסאפ ונקרעתי מצחוק". ועל אדם שהפך גאוותן, יהיר ומתנשא נאמר ש"השתן עלה לו לראש", שבניגוד ל"עלה לו הדם לראש", קצת יותר קשה הסביר אותו מבחינה רפואית.

אם לחזור לסיפור שבו פתחנו, אחרי אופוריה קצרה השתן שלי ירד מהראש בחזרה למקומו הטבעי, והגב התחיל לכאוב. כדי שאחזור להרגיש צעיר, הגברת הראשונה מרחה לי משחה מיוחדת להקלה בכאבים, שעליה נכתב שהיא "מיועדת למבוגרים בלבד". ובאמת, באותו לילה הרגשתי כמו חדש, והגב בכלל לא כאב לי. גם לא כשקמתי שלוש פעמים לשירותים.

** אני רוצה להודות לקורא קובי מצגר שהסב את תשומת ליבי לאפליקציה toilet finder שתעזור לנו למצוא שרותים על בסיס מיקומינו. עדיין לא בדקתי אותה אבל זה בהחלט נראה לי פתרון פגזי.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות