Connect with us

במה וקולנוע

מזדקן יפה

Published

on

בגיל שבו יוצאים לפנסיה, ג'רי סיינפלד מבקש להוכיח כושר ורלוונטיות * הספיישל החדש שלו  בנטפליקס הוא מתנה בשביל אלה שהתגעגעו לתובנות הקטנוניות שלו

בסוף שנות ה–90, הקומיקאי ג'רי סיינפלד הוציא לגמלאות את הסיטקום הנושא את שמו לאחר תשע עונות מצליחות, וגם נפרד מכל הבדיחות שבנו אותו כסטנדאפיסט. הוא עשה זאת ב–1998 בספיישל סטנד־אפ "אני מספר לכם בפעם האחרונה" שנחשב לאחרון שלו, עד השבוע שעבר. כחלק מחוזה העתק שלו עם נטפליקס, סיפק סיינפלד שעה של סטנד־אפ עם חומרים חדשים. הוא קרא לספיישל "23 שעות לשרוף", כהבטחה להעביר לקהל שלו לפחות שעה אחת מהקיום הבלתי נסבל.

כך יוצא ש"23 שעות לשרוף" הוא רק הספיישל השלישי בקריירה שלו (כולל Stand-Up Confidential מ–1987 שהופק ל־HBO). אפילו אם הוא הרביעי זה נשמע מעט בשביל אחד הסטנדאפיסטים הידועים בכל הזמנים. נראה שסיינפלד הוא פשוט לא מהדור הזה שמתקתק ספיישל בכל שנה. הוא בגיל שבו יוצאים לפנסיה, אבל מבקש דווקא להוכיח כושר ורלוונטיות.

לאלה שהתגעגעו לאבחנות של הקומיקאי על העולם שהשתנה, "23 שעות לשרוף" ימלא מעט את הבור. הקטע שלו על טלפונים סלולריים שווה לבדו את ההופעה, ומה שמתחיל בהנהוני הסכמה נהפך לשאגות צחוק. יש גם דברים שלא משתנים, כמו הלגימות המדודות שלו מכוס המים, טענות כלפי רשות הדואר, או תנועת גלגול כדור הבאולינג שחזרה מהספיישל של 1998 (אבל מלווה בדיחה אחרת). בחצי השעה הראשונה הוא את המשנה החדשה שלו: הפער בין Great  ל-Sucks קטן מאוד, אם בכלל הוא קיים. ובכל מקרה, אלה שני הדירוגים היחידים האפשריים בימינו. דברים הם גרועים מאוד או שהם מעולים. אחרי צפייה בשעה החדשה של סיינפלד, דקה לפני שהקורונה נכנסה לחיינו, אין מנוס מלהסיק שיש עוד כמה דברים באמצע, והמופע הזה הוא אחד מהם. 

האמת היא שסיינפלד לא באמת נעלם בשני העשורים האחרונים. הוא המשיך להופיע, כולל פעמיים בישראל, וחלק מן הבדיחות בספיישל החדש יהיו מוכרות לקהל שראה אותו אז. מעריצים ותיקים יזהו אפילו בדיחה מ–2002, מהסרט הדוקומנטרי "קומיקאי" שתיעד את חזרתו לבמות. במשך השנים אפשר גם היה לראות אותו בתפקידי אורח ("תרגיע", "לואי"), או לשמוע אותו מדבב את התפקיד הראשי בקומדיית האנימציה "כוורת בסרט". פרט לספיישלים הוא גם יצר והנחה שש עונות עם 84 משתתפים של הסדרה "קומיקאים במכוניות שותים קפה". לכן, לפרסונה הציבורית שלו אי אפשר היה להספיק להתגעגע. אבל על במה ועם מיקרופון ביד סיינפלד נהפך ליצור מיתי.

ההופעה, שצולמה באולם ביקון במנהטן, נפתחה בקטע על הקהל שמתארגן ליציאה לאירוע. אחרי ארבע דקות כבר צחקתי בקול רם בפעם הראשונה מתוך רבות, והיה קשה להאמין כמה מהר יכולות לחלוף 60 דקות. סוכן העל של הצחוק עמד במשימה, כי במשך כשעה קלה לא היה בחוץ עולם מוכה מגפה, רק וילון כחול ולפניו איש מצחיק. הוא לועג לבינאריות של "גרוע" מול "מעולה", משווה בין אפליקציית "אובר" למעגל הזנות, וקוטל נושאים כלליים כספציפיים — ממזנון בופה וחופשות ועד שירותים כימיים וגולף. כמתבקש, הוא גם חוגג בטרוניות את חיי הזוגיות והנישואים, מקטר בחדווה על הורות ואפילו על תחילת הזיקנה.

סיינפלד מודע לגילו ואף מרשה לעצמו קצת יותר מבעבר. הקומיקאי שמלאו לו 66 בשבוע שעבר עדיין לא ממש מקלל, אבל כן זורק איזה "ביץ'" או אפילו רומז למלה גסה יותר באחד הקטעים. 

אפשר גם לראות את התרת הרסן הווקאלי מזווית אחרת. "מה עוד מעצבן, חוץ מהכל?" שואל הסטנדאפיסט באמצע המופע. הוא עושה זאת לכאורה כדי לעבור לקטע הבא, אך בכך מזקק את המהות של הסטנד־אפ שלו במשפט. זה לא רק הסרקזם הסמיך והשנינות החותכת, זו גם ההתרגזות המתריסה מהכל. אותו "הכל" שמפריע כל כך למלה שהכי מזוהה עם סיינפלד — כלום. הוא לא מעוניין לחתור לאמת, להעמיד דברים על דיוקם, או לשנות סדרי עולם. הכל פשוט קצת מעצבן אותו והוא ישמח להתלונן על זה, להאיר בזרקור גדול מדי את הדברים הטריוויאליים.

סיינפלד מוכיח שוב שהוא סטנדאפיסט טהור. הוא לא נסמך על קללות, פרובוקציות, חיקויים של מפורסמים, או ירידות ממושכות על הקהל. המופע שלו הוא נטו התבוננות ותובנות, ניסוחים מלוטשים של חוויות חיים שאפשר להזדהות איתן ולצחוק עליהן. אין כמו לראות מישהו שמצטיין במלאכתו, וסיינפלד נולד לעשות את מה שהוא עושה: לעמוד על במה ולחלוק את השקפת עולמו המנקבת חורים במציאות, השומטת את הקרקע תחת רגלי הנורמטיביות. הכל עם אפס התנצלויות על מי שהוא, כולל הנרקסיזם. אותו סיינפלד הישן והטוב — רק קצת יותר ישן, אבל לא פחות טוב.

הסטנד-אפ לא ימות בגלל הקורונה, הבטיח השבוע ג'רי סיינפלד  בראיונות לתקשורת האמריקאית. לדבריו, שינויי התקופה וההגבלות לא ימחקו את הצורך האנושי לצחוק יחד, ולא את הצורך של הסטנדאפיסטים לקבל את מחיאות הכפיים על הבמה. בזום זה לא יעבוד,  לטענתו. ועד אז – נסתפק בנטפליקס. "בני אדם אוהבים להתקרב זה לזה מפני שזה עוזר לנו לשפוט ולבקר את אופיים ומעשיהם של בני האדם. אנחנו אוהבים לחוות  דעות, הערות, מחשבות. לפעמים אוזלות לנו הדעות. אנחנו ממציאים  אותן. 'זה מה שזה' זו דעה פופולרית מאוד בימינו. איזה אידיוט בטח אמר לכם את זה היום", הוא אומר, ואז עובר לדבר על הקונספט של שירותים כימיים והטראומות שהמתקן הזה מייצר.

זהו ג'רי סיינפלד, איש שעשה קריירה מההבחנות הקטנות של  החיים. כל מילה אצלו מדודה ויושבת במקום, כל שינוי טון, כל  פאוזה, כל עיוות בפרצוף; הכל מתוכנן ומשויף. אפילו האחיזה של המיקרופון משתנה בהתאם להתפתחות הבדיחה. הוא כבר בן  ,66 משתייך לקבוצת סיכון גם כשהוא לא קופץ  ממסוקים, ונדמה שהשנים עושות לו טוב. הוא נשמע יותר ממורמר, בטח בחלקים שבהם הוא מדבר על נישואים ואבהות, ונראה כל כך רחוק מהקוליות הסיינפלדית של הניינטיז, אבל זה גם חלק מהשינוי. ההזדקנות.

הדבר הכי טוב מבחינתו בלהיות בן  60 פלוס הוא "שכשמישהו  מבקש ממך לעשות משהו, אתה פשוט אומר 'לא'"; והוא מקנא בבני  ה-70 שכבר עברו למצב של התעלמות מבקשות ורק מגיבים בהינף  יד. יאדה, יאדה, יאדה, סיינפלד התבגר יפה. הוא יותר עוקצני, יותר זועם, יותר זורק על העולם, וגם מתעקש לשמר את ההסכם הלא כתוב עם אולמות הקולנוע – הם עושקים אותנו במחיר, אנחנו משאירים מאחורינו את שאריות השתייה והמזון שכרסמנו. בגיל  66 ג'רי סיינפלד מתחיל להיות דומה מדי ללארי דיוויד. מעניין מה ג'ורג' קוסטנזה (או אביו "פרנק", שנפטר השבוע בגיל 92) היה חושב על זה.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

כשוויל פארל פוגש את נטע ברזילי

Published

on

הקומדיה "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga "כבשה השבוע את המקום הראשון בנטפליקס ארה"ב • על הקשר הישראלי והצחוקים בין לבין

בצל ביטולו ההיסטורי של האירוויזיון, שלא התקיים השנה לראשונה מאז שנוסד ב-,1956 עלה השבוע בנטפליקס הסרט "תחרות הזמר של  האירוויזיון: סיפורה של  – "Fire Saga  קומדיה מוזיקלית הזויה, פרועה ועטורת כוכבים שמהווה תחליף לא רע בכלל לדבר האמיתי. הסרט מתחקה אחר מסעם המופרך והמטופש של לארס (וויל  פרל) וסיגריט (רייצ'ל מקאדמס), חברי  הלהקה האיסלנדית האיומה  ,Fire Saga  משלב המוקדמות ועד לאירוע הגמר הגדול של תחרות הזמר המפורסמת בעולם הנערכת באדינבורו, סקוטלנד. גם נטע ברזילי שלנו מגיחה להופעת אורח קצרה ומכובדת, וזאת כחלק ממחרוזת להיטים שבה משתתפים זוכים ומתמודדים בולטים מהעבר.

במהלך החזרות לארוויזיון שנערכו בתל אביב אשתקד, נפוצו שמועות כי וויל פארל ורייצ'ל מקאדמס נמצאים מאחורי הקלעים במתחם אקספו. הסיבה הובהרה מיד: השניים מצלמים סרט חדש, בהפקת נטפליקס, שעניינו, איך לא, תחרות שירי הטראש האירופית. כמה סצנות מרכזיות צולמו במהלך החזרה הגנרלית ומקאדמס אפילו הצטלמה עם אסי עזר, ממנחי האירוע. עוד התברר, שפארל עצמו הוא מעריץ נלהב של האירוויזיון, מאז נחשף לתחרות לראשונה בשנת 1999 (כן, זו שנערכה בירושלים אחרי זכייתה של דנה אינטרנשיונל) בזכות רעייתו השבדית. 

אם יצא לכם לראות סרט או שניים עם וויל פרל בחייכם, נראה שאתם יודעים למה לצפות. עם זאת, בשעה שפרל כבר הספיק לככב בעשרות קומדיות מטופשות, כוכבי המשנה המוכשרים שלו דווקא מוכרים בעיקר כשחקנים דרמטיים: מקאדמס זכתה למועמדות  לאוסקר על תפקידה ב"ספוטלייט" וכיכבה בשלל דרמות כבדות. דן סטיבנס, שמגלם  את יריבם הרוסי שלFire Saga, מוכר  מסדרות כמו "דאונטון אבי" ו"לגיון" ומלהיטים קולנועיים כמו "היפה והחיה". ואילו פירס ברוסנן, שמגלם את אביו הקשוח של לארס, לא עשה קומדיה של  ממש מאז "גברת דאוטפייר".

כחלק מההכנות לסרט נסעו חברי הצוות גם לישראל כדי לחזות בגמר שהתקיים בתל אביב בשנה שעברה. החוויה הותירה עליהם רושם  עמוק. "היה מדהים בישראל. מערבולת רגשית אמיתית", אומרת מקאדמס.  "אלה היו יומיים מטורפים. כל כך שמחתי שיצא לי להיות שם ולהרגיש את התשוקה של המתמודדים ולחוות את התמיכה של הקהל. לא יכולנו לשכפל את האנרגיות של התחרות בסרט, אבל מאוד עזר לי שיכולתי להיזכר באנרגיות המדהימות של  הקהל הזה בזמן הצילומים". 

"היה לי את העונג לפגוש את נטע בזמן העבודה על הסרט", מוסיף סטיבנס בגאווה, "ויצא לנו לבלות יחד קצת. היא בחורה פרועה. אנחנו שומרים על קשר. בדיוק השבוע ראיתי את הקליפ החדש שלה. היא ממש אלמנט כיפי בסרט. היה מעניין לדבר איתה על כמה החוויה הזאת של האירוויזיון מטורפת ויוצאת דופן. זה אחד הערבים המוזרים בחייהם של כל המשתתפים, ואני מקווה שהצלחנו ללכוד את זה איכשהו".

חלקו הראשון של הסרט מעלה לא מעט חיוכים. הוא מבוסס על פרודיות מוצלחות על שירי וקליפי יורו-טראש, פולקלור איסלנדי, וגם דמות של רשע שנדמית כאילו נחלצה מסרטיו של מל ברוקס. זהו נגיד הבנק המקומי שמוכן לעשות הכול על מנת למנוע את זכייתה של ארצו בתחרות – מפחד שקיום האירוויזיון באיסלנד יוביל להתמוטטותה של כלכלת האי. הנגיד ככל הנראה לא שמע על התקדים הישראלי מ-1979 שהעביר את האירוח להולנד, לאחר זכייתה של גלי עטרי ולהקת חלב דבש עם השיר "הללויה" בישראל, בגלל מצוקתה הכלכלית של רשות השידור.   

עולה השאלה, מה לתחרות השירים ולציבור האמריקאי שרק עשירית האחוז ממנו צופה בה בכלל? התשובה נעוצה, מן הסתם, בשאיפותיה של נטפליקס לפרוץ אל השוק האירופי ובמקביל ליהנות מהפופולריות של פארל באמריקה. העובדה שתחרות האירוויזיון השנה בהולנד בוטלה  פגמה ברלוונטיות של הסרט (שאמור היה לצאת במקביל לתחרות והפצתו נדחתה), אבל יהיה מעניין להתעדכן כמה אמריקאים יצפו בה בשנה הבאה בזכותו. הבמאי הוא דיוויד דובקין, שכבר פגש את פארל ומקאדמס על הסט של "לדפוק חתונה" ב-2005, ופארל עצמו עמל על התסריט יחד עם אנדרו סטיל, אחד הכותבים הוותיקים של "סטרדיי נייט לייב". היסטוריונים של התחרות ישמחו לצפות בקליפים ישנים של להקת אבבא, ובגיחות של מי שכיכבו בה בשנים האחרונות כמו הדראג-קווין האוסטרית קונצ'יטה וורסט – אבל הסיפור נותר צפוי וממעט במעמדים קומיים של ממש. 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות