Connect with us

במה וקולנוע

מזדקן יפה

Published

on

בגיל שבו יוצאים לפנסיה, ג'רי סיינפלד מבקש להוכיח כושר ורלוונטיות * הספיישל החדש שלו  בנטפליקס הוא מתנה בשביל אלה שהתגעגעו לתובנות הקטנוניות שלו

בסוף שנות ה–90, הקומיקאי ג'רי סיינפלד הוציא לגמלאות את הסיטקום הנושא את שמו לאחר תשע עונות מצליחות, וגם נפרד מכל הבדיחות שבנו אותו כסטנדאפיסט. הוא עשה זאת ב–1998 בספיישל סטנד־אפ "אני מספר לכם בפעם האחרונה" שנחשב לאחרון שלו, עד השבוע שעבר. כחלק מחוזה העתק שלו עם נטפליקס, סיפק סיינפלד שעה של סטנד־אפ עם חומרים חדשים. הוא קרא לספיישל "23 שעות לשרוף", כהבטחה להעביר לקהל שלו לפחות שעה אחת מהקיום הבלתי נסבל.

כך יוצא ש"23 שעות לשרוף" הוא רק הספיישל השלישי בקריירה שלו (כולל Stand-Up Confidential מ–1987 שהופק ל־HBO). אפילו אם הוא הרביעי זה נשמע מעט בשביל אחד הסטנדאפיסטים הידועים בכל הזמנים. נראה שסיינפלד הוא פשוט לא מהדור הזה שמתקתק ספיישל בכל שנה. הוא בגיל שבו יוצאים לפנסיה, אבל מבקש דווקא להוכיח כושר ורלוונטיות.

לאלה שהתגעגעו לאבחנות של הקומיקאי על העולם שהשתנה, "23 שעות לשרוף" ימלא מעט את הבור. הקטע שלו על טלפונים סלולריים שווה לבדו את ההופעה, ומה שמתחיל בהנהוני הסכמה נהפך לשאגות צחוק. יש גם דברים שלא משתנים, כמו הלגימות המדודות שלו מכוס המים, טענות כלפי רשות הדואר, או תנועת גלגול כדור הבאולינג שחזרה מהספיישל של 1998 (אבל מלווה בדיחה אחרת). בחצי השעה הראשונה הוא את המשנה החדשה שלו: הפער בין Great  ל-Sucks קטן מאוד, אם בכלל הוא קיים. ובכל מקרה, אלה שני הדירוגים היחידים האפשריים בימינו. דברים הם גרועים מאוד או שהם מעולים. אחרי צפייה בשעה החדשה של סיינפלד, דקה לפני שהקורונה נכנסה לחיינו, אין מנוס מלהסיק שיש עוד כמה דברים באמצע, והמופע הזה הוא אחד מהם. 

האמת היא שסיינפלד לא באמת נעלם בשני העשורים האחרונים. הוא המשיך להופיע, כולל פעמיים בישראל, וחלק מן הבדיחות בספיישל החדש יהיו מוכרות לקהל שראה אותו אז. מעריצים ותיקים יזהו אפילו בדיחה מ–2002, מהסרט הדוקומנטרי "קומיקאי" שתיעד את חזרתו לבמות. במשך השנים אפשר גם היה לראות אותו בתפקידי אורח ("תרגיע", "לואי"), או לשמוע אותו מדבב את התפקיד הראשי בקומדיית האנימציה "כוורת בסרט". פרט לספיישלים הוא גם יצר והנחה שש עונות עם 84 משתתפים של הסדרה "קומיקאים במכוניות שותים קפה". לכן, לפרסונה הציבורית שלו אי אפשר היה להספיק להתגעגע. אבל על במה ועם מיקרופון ביד סיינפלד נהפך ליצור מיתי.

ההופעה, שצולמה באולם ביקון במנהטן, נפתחה בקטע על הקהל שמתארגן ליציאה לאירוע. אחרי ארבע דקות כבר צחקתי בקול רם בפעם הראשונה מתוך רבות, והיה קשה להאמין כמה מהר יכולות לחלוף 60 דקות. סוכן העל של הצחוק עמד במשימה, כי במשך כשעה קלה לא היה בחוץ עולם מוכה מגפה, רק וילון כחול ולפניו איש מצחיק. הוא לועג לבינאריות של "גרוע" מול "מעולה", משווה בין אפליקציית "אובר" למעגל הזנות, וקוטל נושאים כלליים כספציפיים — ממזנון בופה וחופשות ועד שירותים כימיים וגולף. כמתבקש, הוא גם חוגג בטרוניות את חיי הזוגיות והנישואים, מקטר בחדווה על הורות ואפילו על תחילת הזיקנה.

סיינפלד מודע לגילו ואף מרשה לעצמו קצת יותר מבעבר. הקומיקאי שמלאו לו 66 בשבוע שעבר עדיין לא ממש מקלל, אבל כן זורק איזה "ביץ'" או אפילו רומז למלה גסה יותר באחד הקטעים. 

אפשר גם לראות את התרת הרסן הווקאלי מזווית אחרת. "מה עוד מעצבן, חוץ מהכל?" שואל הסטנדאפיסט באמצע המופע. הוא עושה זאת לכאורה כדי לעבור לקטע הבא, אך בכך מזקק את המהות של הסטנד־אפ שלו במשפט. זה לא רק הסרקזם הסמיך והשנינות החותכת, זו גם ההתרגזות המתריסה מהכל. אותו "הכל" שמפריע כל כך למלה שהכי מזוהה עם סיינפלד — כלום. הוא לא מעוניין לחתור לאמת, להעמיד דברים על דיוקם, או לשנות סדרי עולם. הכל פשוט קצת מעצבן אותו והוא ישמח להתלונן על זה, להאיר בזרקור גדול מדי את הדברים הטריוויאליים.

סיינפלד מוכיח שוב שהוא סטנדאפיסט טהור. הוא לא נסמך על קללות, פרובוקציות, חיקויים של מפורסמים, או ירידות ממושכות על הקהל. המופע שלו הוא נטו התבוננות ותובנות, ניסוחים מלוטשים של חוויות חיים שאפשר להזדהות איתן ולצחוק עליהן. אין כמו לראות מישהו שמצטיין במלאכתו, וסיינפלד נולד לעשות את מה שהוא עושה: לעמוד על במה ולחלוק את השקפת עולמו המנקבת חורים במציאות, השומטת את הקרקע תחת רגלי הנורמטיביות. הכל עם אפס התנצלויות על מי שהוא, כולל הנרקסיזם. אותו סיינפלד הישן והטוב — רק קצת יותר ישן, אבל לא פחות טוב.

הסטנד-אפ לא ימות בגלל הקורונה, הבטיח השבוע ג'רי סיינפלד  בראיונות לתקשורת האמריקאית. לדבריו, שינויי התקופה וההגבלות לא ימחקו את הצורך האנושי לצחוק יחד, ולא את הצורך של הסטנדאפיסטים לקבל את מחיאות הכפיים על הבמה. בזום זה לא יעבוד,  לטענתו. ועד אז – נסתפק בנטפליקס. "בני אדם אוהבים להתקרב זה לזה מפני שזה עוזר לנו לשפוט ולבקר את אופיים ומעשיהם של בני האדם. אנחנו אוהבים לחוות  דעות, הערות, מחשבות. לפעמים אוזלות לנו הדעות. אנחנו ממציאים  אותן. 'זה מה שזה' זו דעה פופולרית מאוד בימינו. איזה אידיוט בטח אמר לכם את זה היום", הוא אומר, ואז עובר לדבר על הקונספט של שירותים כימיים והטראומות שהמתקן הזה מייצר.

זהו ג'רי סיינפלד, איש שעשה קריירה מההבחנות הקטנות של  החיים. כל מילה אצלו מדודה ויושבת במקום, כל שינוי טון, כל  פאוזה, כל עיוות בפרצוף; הכל מתוכנן ומשויף. אפילו האחיזה של המיקרופון משתנה בהתאם להתפתחות הבדיחה. הוא כבר בן  ,66 משתייך לקבוצת סיכון גם כשהוא לא קופץ  ממסוקים, ונדמה שהשנים עושות לו טוב. הוא נשמע יותר ממורמר, בטח בחלקים שבהם הוא מדבר על נישואים ואבהות, ונראה כל כך רחוק מהקוליות הסיינפלדית של הניינטיז, אבל זה גם חלק מהשינוי. ההזדקנות.

הדבר הכי טוב מבחינתו בלהיות בן  60 פלוס הוא "שכשמישהו  מבקש ממך לעשות משהו, אתה פשוט אומר 'לא'"; והוא מקנא בבני  ה-70 שכבר עברו למצב של התעלמות מבקשות ורק מגיבים בהינף  יד. יאדה, יאדה, יאדה, סיינפלד התבגר יפה. הוא יותר עוקצני, יותר זועם, יותר זורק על העולם, וגם מתעקש לשמר את ההסכם הלא כתוב עם אולמות הקולנוע – הם עושקים אותנו במחיר, אנחנו משאירים מאחורינו את שאריות השתייה והמזון שכרסמנו. בגיל  66 ג'רי סיינפלד מתחיל להיות דומה מדי ללארי דיוויד. מעניין מה ג'ורג' קוסטנזה (או אביו "פרנק", שנפטר השבוע בגיל 92) היה חושב על זה.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

במה וקולנוע

"בלאדשוט": גיבור-על עם אנרגיה

Published

on

מבחינה ויזואלית ואסתטית "בלאדשוט" מפספס את הקהל, אולם בזכות קטעי פעולה אנרגטיים ודמות ראשית שובבה, זוכים לסרט גיבור-על מדע-בדיוני משעשע ותו לא

"בלאדשוט" מבוסס על חוברות הקומיקס אודות גיבור-העל עם אותו השם, בהוצאת 'וליאנט קומיקס'. הגיבור הוא אחת מן הדמויות המפורסמות ביותר של ההוצאה שהוקמה בסוף שנות ה-80. הגיליון הראשון עם גיבור-העל "ננו" הופיע בראשית שנות ה-90. בשנות האלפיים נסקה חברת 'וליאנט קומיקס' והפכה למו"ל הקומיקס השלישי המצליח בעולם – אחרי מארוול ו-DC. "בלאדשוט" הוא סרטו העלילתי הראשון של הבמאי דן וילסון, שלמרות סרט הביכורים שלו – זכה להוציא תקציב הפקה מפואר של למעלה מ-40 מיליון דולר.

הנחת יסוד של הסרט מטורפת ועתידנית כאחד: לחיילים לשעבר מוזרק נוזל מסתורי, דרכו נוצרים אינספור ננו-רובוטים קטנים בדם, אשר בתורם גורמים לרפלקסים יוצאי דופן ולכוח עצום לבני האדם. כמובן, אסור לצפות לטיפת היגיון או קריצה למציאות מסרט כמו "בלאדשוט". ברם, אם תעזו להיכנס לקולנוע תחת תנאי זה, ופשוט תיכנעו לחוסר ההיגיון, בדיוק כמו בסרטים מופרכים אחרים השואפים ממשחקי וידיאו, כמו "היטמן" או "המעניש", אזי "בלאדשוט" יכול להבטיח הנאה מבדרת.

האווירה המשעשעת נובעת בעיקר בזכות וין דיזל השקט והכריזמטי, שנראה רגוע בתפקיד, כפי שגילם את הדמות הראשית בסרט "פיץ' בלאק" – כמכונת לחימה נקמנית. בעוד שהבעות הפנים של דיזל מינימליסטיות כמקובל, וממילא מאוד מוגבלות, חבילת השרירים נוצצת מתמיד ומזוקקת באלימות גולמית בסצנות הפעולה והמכות. למרבה הצער, לא ניתן לומר את אותו הדבר על האנטגוניסט. בניסיון עלילתי להגדיל ולהעצים את תפקידו, טובי קבל חסר כל רושם, כפסיכופת חיוור ולא ממש ממוקד.

הדבר נכון גם לרוב האפקטים המיוחדים. מההתנגשות (המאסיבית במיוחד) בין משאית לשיירת רכבי שטח במנהרה, דרך כמה קליעים הקופצים מבטנו של הדמות הראשית, ועד "הננו-רובוטים" הזורמים בעורקי הגיבור: הויזואליות של ה-CGI מזכירה לעתים קרובות אסתטיקה זולה וקמצנית של משחקי מחשב מיושנים ומציעה רק כמות קטנה של הדר חזותי. חלק מסצינות האקשן – שרובן מורכבות מלחימת כפיים – משכנעות בזכות עבודת המצלמה המהירה והעריכה הקצבית ביותר.

בסופו של דבר, אם תגיעו לקולנוע בלי ציפיות גבוהות מדי מסרט פעולה פשוט אך מלוטש, לא תתאכזבו יתר על המידה מ-"בלאדשוט", כיוון שלפעמים העיבוד לספרי הקומיקס עשוי להיות כייפי. עם זאת, כדי לשרוד בז'אנר גיבורי העל הרווי, הצופים עדיין זקוקים לדמויות עמוקות יותר, קטעי פעולה המבוימים טוב יותר, דיאלוגים פחות שטוחים וקצת יותר עומק, מה שאפשר היה לעשות גם בסרט זה. כאמור, בהחלט לא כישלון מוחלט, אבל גם לא סרט שתזכרו הרבה זמן אחרי כותרות הסיום.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות