Connect with us

קהילה

מונית צהובה, אוטובוס כסוף והקלטות של סבא

Published

on

ההפנינג האמנותי-מוזיקלי "חשיפה כפולה" של יוסי מזרחי ותומר פרץ סחף במשך שני ערבים מאות סקרנים ואנשי תעשייה • המראות והקולות

׳חשיפה כפולה׳ הוא אירוע מייצג אמנותי-מוזיקלי של האמן תומר פרץ והמוסיקאי יוסי מזרחי, שהתרחש במוצאי שבת וראשון האחרונים. ההפנינג, שהתקיים במתחם ה- OURO Studio במיד סיטי של לוס אנג׳לס היה מאורגן למופת. למעלה מ-600 איש הגיעו במהלך סוף השבוע לאירוע שמשך אליו גם עוברי אורח סקרנים, אחרי שהמוני הישראלים השתלטו על השכונה השלווה ברחוב ג׳פרסון, שבד"כ נטולת אירועים צבעוניים.

האירוע שילב אמנות חזותית, ויזואלית ומוזיקלית. בכניסה עמד מיצג מסקרן בדמות סלון שלם על רהיטיו שהודבק לתקרה והיווה מוקד לרבים שהצטלמו מולו בזוויות הפוכות. הצבע הלבן שלט והיווה תפאורה מצויינת לתמונותיו של פרץ, בהן ניתן היה לראות את האובייקט שלו, יוסי מזרחי, בשגרת הבוקר. חלק מהתמונות צולמו בחשיפה גבוהה ויוסי נראה בהן ממש כמו רוח רפאים. כל התמונות צולמו על גבי פילים, הוגדלו ופותחו בשחור לבן ומוסגרו במסגרת לבנה שהבליטה את האובייקט.

במתחם גם הוקם אוהל שדימה ״חדר חושך״ בו השתמשו בעבר לפתח פילים. לאוהל הוכנסה תאורה מיוחדת שם הוצגו התמונות המקוריות של הנגטיב, תלויות על חבלים עם אטבי כביסה כמו שהיה נהוג פעם.

מייצג מעניין נוסף – מונית צהובה גדולה שהוצבה מול מסך וידאו. האורחים הוזמנו להיכנס למונית ולצפות באווירת ׳דרייב אין׳ בסרטון קצר על סבו של יוסי מזרחי, ועל התרבות ממנה שאב את ההשראה לשיריו החדשים באלבום GRANDPA'S TAPES, שמתבסס על אוסף הקלטות הישן של סבא שלו. יוסי סיפר שהפרידה מסבו הובילה אותו לרצון לשינוי והתנקות. עוד במוטיב התחבורה: אוטובוס ישן וכסוף ששימש כמתחם אמנותי חיצוני לקהל שהיה מחוץ לגלריה. מסביבו הוצבו שולחנות עם פינת עישון ובר שפעל כל הערב והגיש יין ומשקאות לאורחים.

במרכז המתחם הוקמה במה ענקית ומאובזרת היטב עם סינטסייזרים, תופים, ציוד הגברה ואפקטים קוליים וויזואליים. יוסי עלה להופיע עם צוות הנגנים שלו וסחף את הקהל בקטעים מהאלבומו החדש. זה היה אחר, שונה: קצת אינדי רוק, אלקטרוני, מחוספס ולא מלוטש ובעיקר טוב, כשהוא מנגן על גיטרה חשמלית ועובר בין הסינטסייזר ומכונת האפקטים באקסטזה. בהמשך הצטרפה האישה שאיתו, נינט טייב, על הגיטרה ובקולות שהוסיפו המון צבע להופעה. השניים גם חברו לביצוע נפלא של ״כשהגיטרה שלי בוכה חרישית״ של הביטלס.

בין חובבי המוזיקה והאמנות מלוס אנג׳לס הישראלית נצפו גם כמה דמויות מפורסמות כמו יוצר סידרת ׳הומלנד׳ גידי רף, חבר להקת 'אינפקטד משרום' עמית דובדבני, הכוריאוגרף עידו תדמור, שלו לבן, השחקן אלון אבוטבול והקומיקאי גורי אלפי.

מזרחי בסיום: ״סוף השבוע הזה הרגיש כמו תימצות מדוייק של חצי השנה בה בנינו את הפרוייקט הזה בשבת גל מאסיבי של אנשים שהביאו איתם התרגשות ואנרגיה שיצרה חגיגה אמיתית, ובראשון ערב יותר אינטימי של הקשבה וכניסה לעומק האמנות".

שאפו גדול לצמד האמנים המוכשר מזרחי את פרץ שיצרו ערב אמנותי-כייפי, שגם חשף את כמות הכשרון הקיים אצל ישראלים רבים בעיר המלאכים. כן יירבו.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

לוס אנג'לס

מועדון המשקיעים הכבדים

Published

on

ארז גולדמן וה-Israel Bonds בלוס אנג׳לס הפיקו ערב מרשים שכולו כלכלה וציונות

ארגון ה- Israel Bonds בלוס אנג׳לס ערך ערב אקסולוסבי למובילי ומנהיגי הארגון בחוף המערבי, שאיגד סביבו את מועדון המשקיעים "הכבדים" של הארגון, הנקרא  Platinum Society. מדובר במשקיעים הגדולים ביותר בחוף המערבי שרכשו אגרות חוב בכמיליון דולר ומעלה, כמו גם משקיעים מתחת לגיל 45 שקנו אגרות חוב ישראליות ביותר מ-100 אלף דולר. הם גם זוכים לתמיכה אישית של של מנטורים ואנשי עסקים מובלים בקהילה. האירוע התקיים בדירת הפנטהאוז היפהפייה של סוזנה צוקר בווסטווד. 

הערב נפתח בדברים של הקונסול הכללי לוס אנג׳לס הלל ניומן שהגיע לתמוך, חלק שבחים והזכיר את חשיבותה של ה- Israel Bond לסיוע לכלכלת ישראל. כמו כן דיבר ניומן על מעמדה של  ישראל בכלכלה העולמית, ההון האנושי המצויין שנמצא בשוק הישראלי ועל כך שהיא נחשבת כאחת מ-8 המדינות המשפיעות בעולם.

במרכז הערב  התקיימה שיחה מעניינת בין מייקל זרמסקי, ראש הבנקאות הפרטים של בנק לאומי ארצות הברית לבין סקוט בייסר,  מנכ״ל חברת ההשקעות הענקית  Houlihn Lokey. השניים שוחחו  על חוסנו של ה- ISRAELI BOND (שבנק לאומי הוא אחד ממשקיעיו הגדולים) ועל חברות ההיי-טק והסטראטפ הגדולות כדוגמת Mobile eye שמוקמות בישראל וכובשות את ארצות הברית. עוד דנו השניים בנושא הקשרים ומערכות היחסים העסקיות החדשות שנרקמות בין ישראל לשכנותיה במזרח התיכון, קשרים שלא חלמו עליהם לפני פחות מעשור וכיום הם עתידים לשנות את הכלכלה הישראלית. 

כאשר התבקש זרמסקי להשוות בין הכלכלה הישראלית לזו האמריקאית ולמנות את ההבדלים בינהם מבחינת ההשקעות סיפר, שלדעתו השוק הישראלי הרבה יותר קשיח מפאת גודלו, ואפשרויות הצמיחה בו קטנות יותר. מאידך גרס, שישראל תופסת את המקום השני מבחינת חדשנות והיא גם אחת המדינות עם מרכזי המחקר הכי גדולים בעולם. 

במהלך הערב נערכה גם שיחה עם בנג׳מין ניומן, ישראלי ממוצא בריטי ששירת במלחמת לבנון השניה ובמבצע ׳צוק איתן׳, וכיום עומד בראש ארגון שהקים ב-2007 הנקרא Our Soldiers Speak. מטרת הארגון: להציג את המצב האמיתי של המצב בישראל, ולאזן את הסיקור המעוות לו זוכה צה״ל במדיה הבין לאומית.  

בנג׳מין דיבר על האנטישמיות שהוא פוגש בקמפוסים בארצות הברית ועל הצורך לאזן  ולהסביר את צה״ל ברחבי העולם. 

בנג׳מין, יהודי שנולד וגדל בלידס שבבריטניה, סיפר כיצד נאבק בהחלטה האם לכבוש כיפה בגאווה בעיר מגוריו. כשאביו ביקש ממנו לעשות זאת בעוד רב העיר יעץ לו לא לכבוש אותה מחוץ לבית הכנסת כדי לא לעורר תגבות אנטישמיות. בנג׳מין: ״מה שהיה פעם עדיין קיים היום. אם מישהו חושב שזו נחלת העבר עליו להבין שהיום באירופה כולה, אין אפשרות לכל הקהילות  היהודיות לבטא את היהדות שלהם בביטחון״. 

ארז גודלמן מנכ״ל ה-Israel Bond בחוף המערבי, סיכם את הערב: ״זהו האירוע השני שאנחנו עושים ל-Platinum Society. שמחתי לראות את המשקיעים הבכירים שלנו כאן ודמויות מובילות בקהילה. זה היה אירוע מאוד מוצלח וב-30 ביוני נעשה אירוע נוסף בו ישתתף המייסד של hotels.com שנמצא בבונד הארצי שלנו, יחד עם עוד גופים פננסים גדולים שעובדים איתנו".

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

אתה מכיר את זה שאנשים אומרים לך 'תיזהר מהישראלים באל-איי?'

Published

on

אילת-תל אביב-ניו יורק-לוס אנג'לס * אלו תחנות חייו של מוטי סויסה, הכוכב הבלתי מעורער של ההצגה 'מבקר המדינה' והתיאטרון העברי בעיר * עכשיו הוא מחפש המשך להצלחה בקריירת משחק ובינתיים מתמחה בקעקועים 

בשבוע שעבר הסתיימה בהצלחה סדרת ההצגות ״מבקר המדינה״ של התיאטרון הישראלי העברי של לוס אנג׳לס. ההצגה בבימויה של אורי דינור בהחלט חיממה את לילות החורף הקרים של הקהילה המקומית והוכיחה שוב שיש תיאטרון איכותי באל איי. ההצגה חשפה בפני הקהל כישרונות חדשים. הבולט מביניהם  היה ללא ספק מוטי סויסה ששיחק את התפקיד הראשי בהצגה, סייע במלאכת הבימוי, היה מאדריכלי התפאורה והתאורה ושימש כמנטור בעל נסיון עבור חלק מהקאסט. 

מוטי (30), שנולד וגדל באילת, הביא עימו את צבעוניות העיר הדרומית יחד עם ביישנות שהעצימו את תדמיתו כאמן. כשהוא לא על הבמה, הוא עובד בסטודיוז׳ ברחבי העיר כאמן קעקועים, וגם דואג לטפח את אהבתו לכדורגל במשחקי VIP של נבחרת האמנים הישראלית בארץ שכוללת כוכבים כמו: אקי אבני, אושרי כהן, אנחל בונני  ודני רופ. 

לפני כחצי שנה נחת בעיר המלאכים במטרה להגשים חלום ולמצוא עצמו בתעשיית המשחק ההוליוודית, ונראה שלא יכל לקבל נחיתה רכה יותר מהשתלבות בתאטרון הישראלי.

את ההיכרות הראשונה עם ארצות הברית ערך מוטי בניו יורק, לשם הגיע בשנה שעברה לאחר שהוזמן להשתתף בצילומים לסרט  MOBTOWN של הבמאידני אבוקזיר.בסרט שיחק כשומר ראש של  מנהיג המאפיה האיטלקית בניו יורק של שנות ה-50. מוטי: ״זאת הייתה חוויה  גדולה בשבילי. ההפקה הייתה מדהימה והופתעתי גם מהפרגון של הכוכבים והצוות. כל מי שלוהק התייחסו אליו כשחקן עם המון כבוד.  העבודה על הסט פתחה אצלי משהו, רציתי להמשיך את החוויה הזו. וכמובן שפגשתי שם המון אנשים מהתעשייה חלק מהם ישראלים ששאלו אותי ׳היית באל-איי׳? כשאמרתי שלא הם שכנעו אותי שאני חייב ללכת, וזו אחת הסיבות שהגעתי לכאן".

מוטי נולד וגדל במשפחה מסורתית מאוד, האח הצעיר מבין שישה. ״תמיד הרגשתי עוף מוזר. יש לי אח אחד שהלך בדרכי המשפחה והוא רב במנצ׳סטר, כל המשפחה שלי שומרי שבת, ואני פה באל-איי מתעסק במשחק ומנסה להיות אמן.״ 

אביו של מוטי, עמרם, נפטר לפני 12 שנה לאחר דום לב פתאומי. מה שהוביל לתקופה לא פשוטנ עבורו ועבור משפחתו. ״הוא היה העולם שלי״ נזכר מוטי, למרות שאביו תחילה לא הראה תמיכה בהחלטתו להיות שחקן, תמיד הראה לו שהוא גאה בו : ״אבא שלי לא האמין בעולם הזה, הוא רצה שאהיה בעל מקצוע נורמאלי כמו כולם.למדתי משחק למרות ההתנגדות שלו. אבל כשהוא הגיע לראות אותי על הבמה אמר לי ׳אתה תעשה רק את זה, תשקיע אתה הכי טוב שיש".  

איך גילית את האהבה למשחק?

״אני חושב כשהייתי ילד קטן. יש לי כל מיני סרטונים שצילמו במשפחה שאני רואה עצמי כילד בן 4, שר בבר מצווה ורוקד באירועים משפחתיים. תמידי רציתי את המיקרופון, הייתי אמן קטן, גם ציירתי מגיל צעיר.

"אבל באתי משכונה א׳ באילת. זה מקום שלא עוברים בו בלילות אם אתה לא משם. מפוצצים שם מכוניות, גונבים אופנועים והמון שטויות. זו שכונה של מופרעים. אבל אני ראיתי את עצמי יוצא מהשכונה הזו. תמיד הרגשתי שיש לי משהו להפסיד. המשפחה שלחה אותנו לבית ספר דתי. אחים שלי המשיכו לישיבות אבל אותי ניפו משם מהר. לא מצאתי את עצמי בבית ספר דתי. בכלל קשה לי להיות במסגרות כאלו שאומרים לי מה צריך ואיך צריך. הייתי מרדן".

ובכל זאת שירתת בצבא ועוד בקרבי. 

״כן, שירתתי בשריון. גם כאן היו בעיות. בהתחלה הצבא נתן לי שיבוצים מעולים ויוקרתיים:  669 ושייטת. אבל לפני הצבא קיבלתי הצעה לשחק בסרט של דן וולמן שהוא צילם באילת. ההפקה שלחה לצבא מכתב וביקשה לדחות לי את הגיוס או שישחררו אותי לצילומים. אבל הם כמובן הקשו על כל העניין. לא הגעתי לראיונות הצבאיים והיה סיפור שלם עם זה. ובסוף כשהתגייסתי זה היה באווירה לא נעימה והם פשוט שלחו אותי לשריון".

בתום שירותו הצבאי עבד מוטי בצוותי הבידור המפורסמים בבתי המלון באילת. חסך כסף ועשה את המעבר לתל אביב כדי ללמוד משחק. מוטי: ״באתי כמו קיבוצניק. לצאת מאילת לתל אביב זה לא לדעת כלום. הייתי הולך לאיבוד בשכונה שלי. בתוך עזריאלי לא מצאתי את עצמי.  עשיתי מבחנים ואודישונים לכל בתי הספר והתקבלתי לכולם, אבל בחרתי ב׳בית צבי׳ כי שם הרגשתי הכי טוב".  

ואני מבין שאחרי סיום לימודי המשחק הבנת שהחיים לא קלים בתחום הזה. 

״כן, בבית צבי הייתה לי תקופה מדהימה עם הרבה הצגות. אז כולם ידעו מי אני. אבל אחרי שיצאתי מ׳בית צבי׳ הבנתי שזו הייתה בעצם בועה. התרכזתי בלתת את המשחק הכי טוב שלי. כשהחכמים באמת התרכזו בלעשות לעצמם קשרים בחוץ, והם אלו ש׳הסתדרו׳. 

"אחרי בית ספר למשחק מצאתי את עצמי בחובות כי לקחתי הלוואות כדי לסיים את בית הספר. אז ירדתי לשנה בחזרה לאילת לעבוד ואז חזרתי שוב לתל אביב.  עשיתי קצת תיאטרון פרינג׳, כל מיני תפקידי אורח בטלוויזיה והלכתי לאודישנים. ואז כדי להתפרנס התחלתי ללמד משחק בבית ספר יסודי. עבדתי שם במשרה מלאה כמורה לדרמה. באמת עשיתי תיקון עם עצמי שם, לעבוד עם ילדים-  על דרמה ופסיכו-דרמה ולקחת אותם ממקום שהם בקושי מצליחים להגיד את השם שלהם עד למצב שהם רוקדים ומדברים על הבמה. ההורים שלהם היו מחבקים אותי מאושר. זו עבודה שמאוד אהבתי והשפיעה עליי. אם אני חוזר לארץ אז אני בטוח חוזר לעבוד שם".

 מה גרם לך לעבור לאל-איי?

״זו באמת הייתה עבודה נהדרת. היה לי חוזה טוב עם משכורת מאוד יפה. אתה מסיים את העבודה בשתיים בצהרים ויש לך זמן לעצמך וגם קיבלתי מלא אהבה. אבל באיזה שהוא שלב אתה מבין שאתה שחקן ואתה רוצה לממש את עצמך. הרגשתי שאני שוכח את עצמי ואת המקום שאני אוהב להיות בו שזה הבמה. 

באתי לאל-איי באנרגיות הכי טובות, תומכות וחיוביות לעשות פה דברים יפים ואני מקבל את זה בחזרה. אתה מכיר את זה שכל מיני אנשים אומרים לך 'תיזהר מהישראלים באל-איי?' אני חייב לומר שעד עכשיו אני מגלה פה קהילה מפרגנת וקהילה אוהבת. הספקתי להכיר פה אנשים טובים וההצגה של ׳מבקר המדינה׳ עזרה לי להכיר אנשים נפלאים פה".

איך קיבלת את התפקיד הראשי בהצגה?

״כשתכננתי להגיע ללוס אנג'לס עשיתי בדיקות ודרך הפייסבוק גיליתי שיש אצלכם תיאטרון ישראלי. שלחתי לאורי הודעה שאשמח להיפגש. נפגשנו בישראל כשאורי הייתה שם והיה מקסים. באתי בהתחלה בלי הרבה צפיות, רק רציתי להשתלב ולראות איך זה מרגיש. שמתי לב שאורי שאלה אותי שאלות וניסתה באמת להכיר אותי. לאט לאט היא קלטה את הניסיון שלי ושאלה שאלות על תאורה, נתנה לי לעשות אותה. ואז היא הבינה שאני יודע לצייר אז ביקשה ׳אולי תצייר את התמונות להצגה?׳. 

"היא התחילה להתייעץ איתי – ׳מוטי מה אתה חושב על התפאורה׳? וככה כל פעם מצאתי שהיא מערבת אותי ומכניסה אותי יותר ויותר לתוך הדבר הזה. אני יודע שהיא גם הייתה ממש עסוקה, היה לה את פסטיבל הסרטים הישראלי על הראש אז באמת יכולתי לעזור לה. התחלנו לביים ביחד שזה לא דבר קל כי לכל אחד יש את החזון שלו ואיך שהוא רואה אותו. אורי עושה את זה במשך שנים זה הבייבי שלה. 

"בהתחלה הייתי אמור לעשות רק את התפקיד של הפקח לא את התפקיד הראשי. אבל יום אחד היא אמרה לי – אתה עושה את התפקיד הראשי ואני כמובן הסכמתי. מה יותר טוב מזה. אורי נכנסה לי ללב! כל יום אני מגלה עוד משהו חדש עליה והיא ממש מעוררת השראה.״ 

סיימתם את כל ההצגות באל-איי. איך אתה מסכם את התקופה הזו ?

״כל הנחיתה באל-איי והצגה הזו זה משהו שישאר איתי לנצח. מכל ההצגות שעשיתי אני חושב ש׳מבקר המדינה׳ היא זו שהכי נהנתי ממנה. באמת עצוב לי שנגמר. קיבלנו ביקורות טובות והמון מחמאות. אתה יודע, בכל חזרות של כל הצגה יש מריבות וקצת חוסר הסכמה וגם אגו. אני משתדל לדעת איך לנווט בדבר הזה בגלל שאני דמות ראשית וחלק גדול מהיצירה הזו, ועדיין, מנסה להסביר לחבר׳ה שהדבר הזה יגמר וכולנו נבכה. המטרה מקודשת אבל הדרך לא פחות ואנחנו צריכים להנות מכל רגע״.

וכחלק מארגז הכלים האומנותי שלך אתה גם מקעקע מקצועי. 

״כשסיימתי את בית צבי חשבתי מה אני אוכל לשלב כעבודה, עוד לפני שהתחלתי ללמד שמתאים לחיים של שחקן. אז הלכתי ללמוד בווינגט אימון חדר כושר כדי לפרגן לעצמי ובמחשבה שזה גם יעזור לי לגיזרה וזה היה אחלה כיף. ואז באיזה נסיעה עם חבר לאירופה החלטתי לעשות קעקוע. נכנסתי לסטודיו וראיתי את כל המקעקעים עובדים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותם בעבודה. שאלתי את עצמי – וואיי איפה לומדים את זה?  אז התחלתי ללמוד בארץ להיות מקעקע ועבדתי בכל מיני סטודיוז. זו אומנות אחרת שמרתקת אותי. 

אחרי זה שהמשכתי לטייל באירופה וכל פעם הייתי לוקח את הציוד איתי ומקעקע בכל מיני מקומות. גם כשהגעתי לכאן פשוט נכנסתי לסטודיוז ושאלתי אותם אם הם צריכים מקעקע. הם ביקשו שאראה פרוטפוליו, לא היה לי מושג מה זה.  הראתי להם עבודות שלי באייפון, הם אהבו וככה התחלתי לעבוד. הוצאתי גם תעודת מקעקע בין לאומי פה״. 

מה החלום הלאה? 

״להמשיך ולעבוד כאן בעולם המשחק, ובאמת שאני חיי את היום יום. אני אוהב ללמוד מאנשים עם נסיון ולהיות מוקף באנשים טובים. אחרי ההצגה ניגשו אליי אנשים כמו אלון אבוטבול ומייק בורשטיין ואמרו לי – אתה שחקן ענק, כוכב  וכו'… מיהרתי לקטוע אותם כדי לא להיות נבוך והסברתי להם שהם המורים שלי. הם שאלו אותי ׳תגיד, איך לא שמענו עליך?׳ אז אולי זה החלום שלי, שיותר אנשים ישמעו עליי".

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

נולדה לרקוד

Published

on

מירי נוריאל נולדה לרקוד. בקרוב תסיים מסע חוויתי של שישה חודשים עמוסים בלוס אנג׳לס. היא הגיעה הנה כדי לללמוד, להכיר ולהכין עצמה להמשך הקרייריה. בינתיים היא כבר יכולה לסמן וי גדול על שיעורים והתנסויות במספר סטודיו'ס עם כוריאוגרפים מפורסמים של אמנים כמו אריאנה גרנדה וג׳ניפר לופז. מירי, בת 23, נולדה וגדלה בקרית אונו. גדלה כצלע משלישייה. שלישייה להורים תומכים ואוהבים, בעלי עסק משפחתי. מירי: ״ההורים תמיד עזרו לי, לקחו אותי לחזרות ואימונים ולמרות שהשקעתי בלימודים, הריקוד היה במקום הראשון. למדתי בלט מודרני וקלאסי וג׳אז, היפ הופ, מחזות זמר וסטפס, ובעצם את כל הסגנונות״.

כיצד גילית את עולם הריקוד בפעם הראשונה?

״אמא לקחה אותי לשיעור בלט לגיל הרך כבר בגיל 3. היא אמרה שעוד בבטן הגדולה שהייתה לה בהריון כי היינו שלישיה) היא הרגישה שיש מישהו שאוהב לרקוד ולזוז כל הזמן. ובאמת, אני יכולה להגיד שמהרגע שנולדתי אני אוהבת לזוז ולרקוד, לשמוע מוזיקה ובגיל 3 סיפור האהבה הזה רק התחיל. בגיל 6 חיפשתי מסגרת מקצועית יותר ועברתי לסטודיו של גלית בלחסן ביהוד, שם למדתי, התאמנתי וגדלתי. הייתי שם כל יום אחרי בית ספר לכמה שעות, ובמקביל הייתי תלמידה מצטיינת בבית הספר, מאלו שחורשות. גם בתיכון השקעתי בריקוד ואני בוגרת 5 יחידות מחול.

״בגיל 15 התחלתי לעבוד בתעשייה בארץ ולהופיע עם כוכבי ילדים. ההפקה הראשונה שלי הייתה עם ׳מיכל הקטנה׳ כשעוד הייתה בתחילת דרכה. רקדתי גם עם ׳טולי בילבולי׳ (ועם דנה דבורין). עשיתי את הקליפ ההודי לסדרה ׳זגורי אימפריה׳ וההזדמנות הגדולה הגיעה ממש לפני הצבא כשהזמינו אותי להשתתף ב׳מותק של פסטיגל׳ – מותק בממלכת הקרח. הייתי צריכה לדחות את הגיוס אבל זה היה שווה. הופעתי כרקדנית מובילה עם מיכל ינאי, עדי הימלבלוי, עודד פז, מיכל הקטנה, סבא טוביה ועוד. השתתפנו בלמעלה מ- 50 הופעות ברחבי ישראל. זה פתח לי המון דלתות".

היית קצינה בצה"ל. איך שילבת את השירות הצבאי עם הריקוד?

״ידעתי תמיד שאני רוצה לתרום, זה חלק מאיך שחינכו אותנו בבית. התגייסתי להיות משקית ת״ש כי רציתי לעזור לחיילים. ראיתי את האחים התאומים שלי, שניהם היו קרביים ובכלל לא ראו בית. ההורים שלי היו לבד כי כולנו היינו בצבא באותו זמן. המשכתי לקורס קצינות ושירתתי כקצינת ת״ש בחיל הרפואה, היו תחתיי 7 מש"קיות ואז התחלתי להיות קרוב לבית. תוך כדי השירות הצבאי התחלתי ללמד ריקוד, בעיקר ילדות. כשהשתחררתי החלטתי שאני לא רוצה לעשות טיול אחרי צבא כמו כולם והלכתי ללמוד קורסים של הוראת מחול ומאמנת כושר בבית ספר למקצועות הספורט בתל אביב. יש לי ארבע תעודות של אימון כושר והוראת מחול״. רגע לפני שעזבה את ישראל עוד הספיקה מירי להשתתף בקליפ של עומר אדם (בוקר טוב) ורקדה גם עם ׳מני ממטרה׳.

מירי בהופעה עם פאיילוט ג׳סטין. כריסטופר (ג׳י סי ג׳ונס) במועדון בווסט הוליווד.

בספטמבר האחרון נחתה מירי באל.איי כדי לחוות כאן את התעשיה עם הרקדנים הטובים בעולם. היא מספרת על ההתנסות המיוחדת כשהיא היא רוקדת ומתאמנת כל יום עם טובי הרקדנים, יוצרת קשרים עם מורים ודמויות מתעשיית הריקוד המקומית. ״זו חוויה מדהימה, הגעתי לשיעורים של המורים הכי טובים, הכוריאוגרפים של ג׳ניפר לופז, אריאנה גרנדה וכריס בראון. הם בחרו בי מתוך 100 רקדניות להופיע בצילומים בסוף השיעורים. הסרטונים האלו מופיעים ביוטיוב ובמדיה החברתית. זה כבוד גדול.״

מה התוכניות להמשך?

״אני כרגע עושה את קורס האינטנסיב של עדן שבתאי. זו ההזדמנות שלי ללמוד ממנה ולדעת יותר. מכאן אני ממשיכה לניו יורק לרקוד שם ואז חוזרת לארץ. בישראל אני רוצה לפתוח סדנאות של ג׳אז, פאנק, עקבים (ריקוד עקבים) בכל רחבי הארץ. גם להמשיך לעבוד בתעשייה עם זמרים ואמנים כרקדנית מקצועית. לטווח רחוק יותר אני כמובן מתכננת מתישהו לחזור ללוס אנג׳לס, כשהחלום הוא להצליח בתעשייה כאן ולצאת לסיבוב הופעות עם זמרים בינלאומיים״.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות