מה שקורה בווגאס נשאר שם, וטוב שכך - שבוע ישראלי
Connect with us

טוב לדעת

מה שקורה בווגאס נשאר שם, וטוב שכך

Published

on

כתבה וצילמה: הגר סידס

 

בחודש אוקטובר האחרון החלטתי לבקר בלאס ווגאס ולוס אנג׳לס. התחלתי לכתוב את הפוסט על ווגאס לפני חצי שנה אבל לא הצלחתי לסיים אותו. לפני כמה חודשים יצא לי לבקר באטלנטיק סיטי, שזה ניסיון חיקוי של ווגאס לטובת אנשים שגרים באזור בכדי שלא יצטרכו לנסוע לווגאס. בגדול זה מקום מדכא. בקטן גם, וזה עשה לי פלאשבק לווגאס, אולי מה שהייתי צריכה בכדי להצליח לכתוב את הפוסט הזה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בווגאס, ואם תשאלו אותי זאת ככל הנראה גם תהייה הפעם האחרונה. ״מה שקורה בווגאס נשאר שם״, אומרים באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב), ואחרי הביקור שלי, אני לגמרי מבינה אותו. זה לא בגלל שזה סוד כזה גדול מה שעושים שם, זה פשוט בגלל שלא זוכרים מה עושים שם.

למה לא זוכרים? כי מסממים אותך שם בכל דרך אפשרית.

לא, הם לא מחלקים הירואין וקוקאין (בטוח אפשר להשיג), אבל בואו נהייה כנים, הימורים זה סם לכל דבר ועניין. תוסיפו לזה אלכוהול, סיגריות, מלונות פאר, הרבה אורות מנצנצים, מגדל אייפל, קיסר, מצודה ומזרקה אחת שרוקדת כל חצי שעה לשיר טיטניק או כל שיר אגדי אחר והרי לכם הזייה בלתי פוסקת, תלוי כמה ימים אתם שם.

לצערי הרב הגעתי לווגאס יומיים לאחר הטבח הנוראי שהתרחש שם, כבר קיבלתי הודעה בנייד שג׳ניפר לופז ביטלה את ההופעה שלה. הופעה שחיכיתי לה חודשיים. למזלי בארה״ב אפשר לראות אותם כל הזמן, אז לא התרגשתי , אלא יותר החמצתי פנים.

״הסטריפ סגור לתנועה בגלל הירי, אז אני אצטרך לקחת אותך מסביב״, אמרה נהגת האובר.

״איך האווירה בעיר?״ שאלתי
״החיים נמשכים, אנחנו לא ניתן לאף אחד לעצור אותם, את מבינה?״
היא ענתה ״כן, אני מאוד מבינה״, עניתי.
וחשבתי לעצמי בלב שאנחנו הישראלים יכולים לתת קורס מזורז ב״החיים ממשיכים״.

הגעתי למלון ה-Encore שהוא האח התאום של ה-Wynn שמתי את המזוודה בחדר וירדתי למטה לפגוש את ידיד שלי בלובי, שזאת מילה נרדפת לבווגאס.

״בואי נזרוק קצת קוביה״, ידיד שלי מציע. ״אני הולכת להביא לי משהו לשתות, רוצה משהו?״, שאלתי ״תיכף המלצרית תגיע, ותביא לך מה שאת רוצה בחינם״, הוא ענה והדליק סיגריה ״מה אתה מעשן פה, זה ארה״ב, אתה חייב לצאת החוצה״. רטנתי.
״חחחח מותר לעשן בקזינו״, הוא צחק עליי וזרק את הקוביות.

זה הרגע שבו חשבתי שאני אשכרה ביקום מקביל מושלם לארצות הברית. אני בפאקינג גן עדן. מלון פאר, בריכה מפנקת, קזינו, אלכוהול חינם, מותר לעשן, ולא צריך ללכת להתחבא באזור מעשנים עם עוד כמה הזויים. התחלה אדירה לחופשה.

אחרי שעה שבהיתי באנשים מפסידים 100 דולר, 10 אלף דולר ואפילו יותר, הלכנו להסתובב, אומר לעבור לקזינו אחר.

אנחנו חוצים את המעבר של המלון לאח התאום שלו ה-Wynn, והכל נוצץ וכל כך יפה. שאנל, ברברי, פראדה, קרטייה, פנדי, הרמס ועוד כמה חברים, כולם נמצאים יחד איתי בחופשה בווגאס, מה יכולה עוד בחורה לרצות. אחרי משחק קצר ברולטה חזרנו למלון שלנו ועליתי לחדר לישון. לפחות ככה תכננתי לעשות.

״בווגאס לא ישנים״

נרדמתי, אבל לא באמת. זה לא באמת שינה. הנחתי שזה הגט לג, בכל זאת הגעתי מהצד השני של היבשת, אז הלכתי לחדר כושר בבוקר, יותר נכון לפנות בוקר, בכדי להחזיר לעצמי קצת איזון.

בעודנו מתקדמים לעבר הבופה המהולל שכל ישראלי שהיה בווגאס אמר לי שאני ״חייבת״ לנסות, אני מספרת לידיד שלי שלא ישנתי כל כך טוב ונראה לי שיש לי ג׳ט לג. ״בווגאס לא ישנים, הם שמים משהו באויר בחדרים שלא נירדם, הם רוצים רק שתהמרי״, הוא הסביר לי, ואני למשמע דבריו רק חשבתי לעצמי שהגן עדן מתחיל להישמע כמו גיהינום במסווה של גן עדן.

את היום השני והשלישי העברנו בין קזינו לקזינו, ובין מלון למלון. הייתי בבלז׳יו, ובארמון של הקיסר, בצרפת ואפילו בניו יורק. אנשים מתהלכים ברחובות עם אלכוהול (מותר לשתות ברחוב), מתפעלים מהארכיטקטורה, ילדים רצים בין מבוגרים, ואני מסתובבת לראות את הסטריפ והכל נראה מזוייף.

זה העניין של ווגאס. שום דבר לא שלך, שום דבר לא אמיתי והכל אחיזת עיניים.

במקום לקנות כרטיס טיסה לפריז ובאמת לראות את האייפל, האמריקאים לוקחים טיסה מוזלת או נכנסים לרכב ומקבלים אייפל מקרטון. כמה טראגי.

ארבעה ימים לא ישנתי, לא אכלתי כמו שצריך, ויותר מהכל לא הבנתי איך הורים מביאים את הילדים שלהם לעיר הנוראית הזאת, שלא סתם קוראים לה ״עיר החטאים״.

אין ולא תהיה שום הצדקה בעולם להביא ילדים לווגאס, שיראו אנשים מהמרים, שותים, מעשנים, ונערות ליווי, וכל מה שיש לעיר הזאת להציע ולא מעניין אותי איזה חבילת נופש הם השיגו וכמה זולה היא הייתה. כאדם מבוגר התקשיתי לשאת את הכובד של העיר הזאת, אז ילדים. אין פה בכלל שאלה. לא.

נקודות אור בווגאס

ידיד שלי רצה לקנות מזוודה. הצעתי לו ללכת ל-Ross ובטוח נמצא שם משהו. בדרך לשם קלטתי מסעדה מקסיקנית וליבי התמלא תקווה שיש אור בקצה המנהרה. אם יש סיבה אחת לבקר בווגאס זה הטאקוס של El-Gordo. הם לא יודעים מילה באנגלית, נקודה לזכותם, ואוכלים שם רק מקסיקנים, או אנשים הזויים כמוני שלא אוהבים את הבופה (המגוחך) במלון. הכל נעשה שם, הבשר, הטאקוס, הסלטים, אכלתי שניים אבל רציתי לאכול עוד עשרה. מעולה!

במסגרת ההכנות שלי לנסיעה לווגאס, צפיתי בתוכנית של השף אנטוני בורדיין. אני מאוד אוהבת אותו, ולצערי הרב הוא לא איתנו יותר, מה שהו

פך את הביקור בווגאס עבורי לחיבור

ממשי לבורדיין, כזה שלא אשכח לעולם. ״הוא הציל לי את הביקור בווגאס״, אמרתי לחברים שלי בהישמע הודעות על מותו.

ההמלצות שלו היו בדיוק מה שאני מחפשת בכל עיר, והוא לא אכזב אותי. המקום הראשון שבו ביקרתי בהמלצתו היה Oscars בדאונטאון ווגאס.

Oscars היה ראש העיר של ווגאס, מאוד מוערך בתקופתו והוא סוג של אגדה בעיר. המסעדה נמצאת איפה שהכל התחיל ולמעשה הסטריפ המקורי של ווגאס. מקום שבלי קשר לאוסקר, אתם צריכים לבקר בו, אם אתם רוצים להבין את העיר הזאת קצת יותר לעומק. המסעדה של אוסקר גם כיכבה בסרט ״קזינו״, והיא מוסד לכל דבר ועניין. היא מסעדת בשרים מצויינת ואם בא לכם להתפנק באולדסקול ווגאס ובסטייק (יקר) זה המקום.

המקום השני שביקרתי בו בעקבות בורדיין היה Sushi Roku הסושי הזה מפורסם לאור העובדה שכל המוצרים מגיעים הישר מיפן, עם דגש על דג הטונה המשובח שהם מציעים. מכיוון שהייתי לבד לא יכולתי לאכול כל כך הרבה אבל מה שיצא לי היה מצויין ואולי בין הארוחות הבודדות המוצלחות שהיו לי בווגאס מלבד הטאקוס.

לסיום, החוויה שלי:

בווגאס לא ישנים.
אם אתה לא מהמר, אז תשתכר.
אם אתה לא משתכר, תלך לראות קרקס.
אם אתה לא הולך לראות קרקס, תלך לאווטלט.

ולכל הישראלים שמגיעים לארצות הברית, מבזבזים את הכסף שלהם על חופשה בווגאס וחושבים שזה ״אמריקה״. זו אולי החצר האחורית של אמריקה. זה גם לא הסרט Hangover. תעשו לעצמכם טובה ותזמינו חופשה לפאריז ותלכו לראות את האייפל, ולא מקרטון.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

טוב לדעת

"מצב חירום": הקרב על החומה

Published

on

אותם פזמונים – רק המקהלה מחליפה צד, לפי הנושא ולפי השאלה בידי מי הכוח

האם דונלד טראמפ ייכשל בניסיון שעליו הכריז ביום שישי שעבר – לנתב כספים של מערכת הביטחון לבניית גדר על גבול ארצות הברית מקסיקו, בטענה שעל הגבול הפרוץ שורר מצב חירום? ההכרזה צפויה להגיע לבית המשפט העליון, אחרי שארבע עתירות וערעורים הוגשו לערכאות נמוכות יותר השבוע.

כך או כך, שאלת הגבול עוברת לגלגול שלישי בקרב המתמשך, כותב שמואל רוזנר ב"מעריב". אחרי שהייתה לזמן מה שאלה של מדיניות – האם נדרשת או לא נדרשת חומה; ואחרי שהייתה לזמן מה שאלה פוליטית האם הקונגרס ייכנע לנשיא טראמפ; עכשיו מדובר בשאלה משפטית: היכולת של הנשיא האמריקאי לקבל החלטות על פי שיקול דעתו. בעצם, גם זו שאלה של גדר: זו המקיפה את הבית הלבן ומגדירה את מרחב התמרון של נשיא בניהול המדינה. השופטים יכולים לחדד את העפרונות.

במירוץ שלו לנשיאות, כזכור, טראמפ הבטיח לסגור את הגבול. זו החלטה שסייעה לו לנצח בבחירות, גם אם היה ברור כבר אז שחלקים ממנה מופרכים (מקסיקו תשלם). עברו יותר משנתיים, והמשימה לא הושלמה. טראמפ מבקש להשלים אותה. יש לו מנהג, לא תמיד לטובה, לקיים את הבטחותיו לבוחר כלשונן. אלא שעל דרכו עומד מכשול. הקונגרס, גם בשליטה רפובליקנית, לא אישר לו תקציב מספיק גדול לבנייה. הקונגרס החדש, שהשליטה באחד מבתיו דמוקרטית, בוודאי לא יאשר לו תקציב מספיק גדול לבנייה.

בחודש שעבר טראמפ ניסה בכוח. הוא סירב לחתום על התקציב, אלא אם יוכנס בו הכסף הנדרש, והוביל לסגירה של הממשל ל-35 ימים. הדמוקרטים לא נכנעו. הנשיא איבד תמיכה. בסוף נשבר. הוא איפשר למחוקקים לגבש פשרה – הם הסכימו על בערך חמישית ממה שטראמפ ביקש לאבטחת הגבול – והעביר את התקציב. ואז הודיע על מצב חירום. כלומר, מה שקיבל מהקונגרס קיבל, ומה שלא קיבל ייקח לבד. מתוך התקציב שאושר למטרות אחרות.

ארוע חסר תקדים? טראמפ ואוהדיו מגחכים למשמע הטענה הזאת, במידה של צדק. קודמו, הנשיא ברק אובמה, השתמש בסמכות אקזקוטיבית כדי למנוע הרחקה של ילדי מהגרים לא חוקיים, "הדרימרז". גם הוא, כמו טראמפ, היה מאוכזב מהקונגרס. גם הוא, כמו טראמפ, החליט שהוא יודע יותר טוב, ומותר לו להפעיל סמכות. גם הוא, כמו טראמפ, לא קיבל אישור. הוא פשוט עשה. קבע עובדה. שופט פדרלי כבר פסק שזה היה מעשה לא חוקי, אך הדיון המשפטי נמשך. כאשר אובמה נקט את הצעד הזה, לא נשמעו תלונות, אלא צהלות, במחנה הדמוקרטי. טראמפ עצמו טען כמובן שמדובר בהחלטה לא חוקית ושאובמה עושה שימוש לרעה בסמכות הנשיא. אותם פזמונים – רק המקהלה מחליפה צד, לפי הנושא ולפי השאלה בידי מי הכוח.

ישנו כמובן גם קייס משפטי של יריבי הנשיא. הם טוענים שכוונת החוק לא הייתה לאפשר לנשיא לעשות בתקציב כרצונו, שהנשיא משתמש לרעה בכוחו, וקורא ״חירום״ למה שבעליל איננו חירום. טראמפ עצמו הודה בכך במסיבת העיתונאים שלו. הוא מכריז על מצב חירום, משום שהקונגרס לא קיבל את תפיסתו שאכן מדובר על מצב חירום. מהגרים לא חוקיים, ובהם גורמים שליליים, נכנסים לארצות הברית ללא הפרעה. העובדה שהמצב הזה נמשך כבר עשרות שנים לא הופך אותו לחמור פחות, אלא לחמור יותר. העובדה שבציבור האמריקאי יש רוב שלא מזהה חירום – אלא הגירה חיובית התורמת לכלל גם היא לא משכנעת בעיניו. טראמפ אולי חולק על רוב הציבור, אך מסכים בהחלט עם תומכיו ואוהדיו, שרובם המכריע מזהה את הגבול הפרוץ כבעיה משמעותית.

מה מטרת הנשיא בהכרזה על מצב חירום? אפשר להציע כמה אפשרויות. האחת – לממש מדיניות. לקחת כסף ולבנות חומה. השנייה – לחזור לקרב החביב עליו מימי בחירות 2016. טראמפ אולי מאמין ששאלת הגבול תסייע לו לנצח בבחירות הבאות כפי שסייעה לו בבחירות הקודמות, גם אם הסקרים מלמדים שהמצב הפוך. השלישית – טראמפ בסך הכל מנהל משא ומתן. אם בית המשפט יאשר לו את ההכרזה, וזה ייקח זמן, לדמוקרטים לא יהיה מנוס מחזרה לשולחן הדיונים, כאשר הפעם לנשיא יש מקל ביד: או שתיתנו יותר, או שאקח הכל בלי לשאול אתכם!

המשך לקרוא

טוב לדעת

לא דיברנו עוד על אהבה

Published

on

"וולנטיין דיי" הוא היום שבו מתקיים "חוק העסקים השלובים" – ומי שנחשבים ל"קורבנות" החג המתקתק הזה הם הרווקים והרווקות. בעיקר הרווקות

אהבה לא קונים בכסף. כך לימדו אותנו מגיל צעיר. חוץ מב"ולנטיין דיי", שאז דווקא כן קונים אהבה בכסף. טוב, אולי לא ממש קונים אהבה", יותר נכון לומר שזהו היום שבו אנו קונים דימויים של אהבה. ב"ולנטיין דיי" של היום, אימג'ים הוליוודייים של רומנטיקה מתורגמים בעיקר למסחר וצרכנות.

הבעיה ביום הנשגב בזה היא בעיקר של הבנים, הזכרים, הבעלים והמאהבים. הם נוטים בד"כ להילחץ ככל שהתאריך של ה-14 בפברואר מתקרב, וחלקם נכשלים כישלון חרוץ בהבנת הצד שכנגד. "אם חשוב לכם ליצור דור המשך, מישהו שיישא את שם משפחתכם בכבוד וגאווה, אני ממליצה לכם להפנים את הדבר הבא שאני עומדת להגיד לכם: אל תתעלמו מוולנטיין דיי", כותבת אלה גולד באתר מאקו על הלא נשואים שבינינו. "זה לא שאתם צריכים להפיק אירוע רומנטי, רחוק מזה. אבל אם לא תעשו דבר ביום המדובר, גם הבחורה הקולית והאדישה בעולם תרצה למעוך לכם את הבולבול. למה? כי לבחורה הנונשלנטית יש חברות מאוד מתלהבות שבמקרה נפלו על גברים שעושים הרבה ואם אתה לא תביא איזה פרח, או תשלח טקסט חביב, בקטנה כזה, היא מאוד תכאב, תכעס ותושפל. ואתה ממש לא רוצה לישון ליד אחת כזאת".

העניין הוא שבקטע של "חג האהבה" הבינלאומי", הוליווד מספקת עבורנו תרחישים רומנטיים מתוסרטים להפליא, שבהם כנראה אף אדם מציאותי לא יפגוש בחייו. ואז סוגי המדיה השונים לוקחים על עצמם את התפקיד למכור לנו את אותן הפנטזיות. המדיה משמשת כלוח-שנה מסחרי שתפקידו לתחזק את הריטואל הצרכני של אלו המצויים במערכות יחסים. היא עושה כל שביכולתה כדי להזכיר לנו שב"ולנטיין דיי" עלינו למלא את חובתינו הזוגית – להוציא כסף אחד על השנייה. וכך, ביום זה אנו נחשפים לפמפום ארוך ומתמשך של שלל רעיונות למתנות ולפעילויות רומנטיות נלוות (חופשות, מסאז'ים, ארוחות במסעדות יוקרה), שמטרתם למכור לנו פיסות קטנות של פנטזיה.

"וולנטיין דיי", הוא היום שבו מתקיים "חוק העסקים השלובים"- המולים נצבעים באדום, המסעדות מתקשטות בבלונים ואתרי האינטרנט מתחמשים בכתבות. ומה כתוב בכתבות? על מולים צבועים באדום שכדאי לרכוש בהם, ועל מסעדות עם בלונים שכדאי לאכול בהן. וכך, יכולים בסוף היום בתי העסק לצעוד שלובי ידיים על שפת הים ולספור את הכסף שהרוויחו על חשבוננו בכוחות מאוחדים. הרומן האמיתי, למעשה, הוא ביניהם…

כמובן שפיסות הפנטזיה לא נמכרות לנו רק ב"ולנטיין דיי". אבל המיוחד ב"ולנטיין דיי" הוא שזה היום שחוגג בצורה המובהקת ביותר את ההצטלבות בין הרומנטיקה לצרכנות, מפני שבו אנו קונים מוצרים סימבוליים של אהבה ורדים, שוקולדים ועוד שלל חפצים קטנים ואדומים). אולי הגיע הזמן שבטבלת חיובי האשראי, בין הקטגוריות של דלק" ו"מזון", נוסיף גם קטגוריה של "אהבה".

מי שנחשבים ל"קורבנות" של "ולנטיין דיי" הם הרווקים והרווקות. ואם להודות באמת, בעיקר הרווקות. נשים הן אלו אשר נחשבות ל"מסכנות" אם אינן מצויות במערכת יחסים. דבר זה אינו מקרי והוא נובע מהשרשה עמוקה של ערכים פטריארכליים בנורמות החברתיות. אישה נתפסת כמי שתלויה בגבר שנמצא לצידה והיא מוגדרת ביחס אליו.

בנוסף, כותבת גלי עמרן ב"ישראל היום", אישה שאינה מחוברת לתא משפחתי קונבנציונלי, נחשבת למי שאינה ממלאה אחר תפקידה הביולוגי של הבאת ילדים לעולם, ועל כן היא מערערת את הסדר החברתי הקיים. זו הסיבה שלא תשמעו על אישה שהיא "זאב בודד", אלא רק על רווקות זקנות".

אבל יש כאן טעות חמורה: הרווקות וגם הרווקים, אינם מסכנים כלל וכלל. הם למעשה אלו אשר מוגנים מפני מערבולת המרצ'נדייז, המאיימת לסחוף כל בר דעת לתוך מעמקי ים הצרכנות. כל שנותר לאלו מאיתנו המצויים במערכת יחסים זוגית, הוא לקנא באלו אשר אינם צריכים או מצופים לשתף פעולה עם החגיגות לכבוד נטינוס הקדוש.

אגב, מישהו יודע מי הוא היה?

המשך לקרוא

טוב לדעת

כמה טוב להיות ישראלי

Published

on

ימין או שמאל – כולנו עם אחד • ושאויבינו לא יטעו: כל כמה שאנחנו מפולגים-לכאורה, לא מסוגלים לפרגן, להקשיב או להתפשר – כשמגיעה שעת אמת, אין כמונו

בארץ, מאז היווסדה מחדש, לפני שבעים וחצי שנים, השמאל שלט. השם התחלף מדי פעם בפעם, אך המהות היתה אחת, חיובית, בונה, אכפתית, דואגת. אלא שמאז אסון אוסלו – אותו ניסיון נואש שנועד לכשלון מראש להביא לידי שלום בר קיימא השמאל הלך ונעלם, והיום נשארו רק פירורים, רעשניים במיוחד, אך הם אינם מסוגלים להגיע לידי משקל סגולי מינימלי שאי מי יתייחס אליהם כראוי. הדבר היחיד עליו הם נשענים הוא זכרונות העבר, אך כל בר תמותה יודע להבחין בין מציאות עלובה לבין עבר מפואר שכבר אינו.

שמאלני-ישראלי אינו שונה בהרבה מימני-ישראלי, אחד שבגנאי קוראים לו ״מתנחל״ או אחר שבחיבה רבה הוא ״תל אביבי״ אך לא ״צפוני". הכיצד? אולי נתבעלה דעתו של הכותב? כלל וכלל לא, עומד אני איתן, שתי רגלי נטועות בקרקע. כולנו שואפים לשלום בר-קימא, כולנו (כמעט) שרתנו את המדינה, ילדינו כולם (כמעט) משרתים ואנחנו מאבדים שינה בלילות בשל כך, ואין דבר שהיינו רוצים בו יותר מאשר להיות ככל שאר העמים.

כשמישהו יוצא לתקוף אותנו, כשאנו מרגישים את הסכנה האורבת וכשאנו מבינים מה כוונתו האמיתית של האויב, כל התוויות נעלמות, מתנדפות כלא היו, ואין בנמצא עם טוב יותר, דואג יותר, מוכן להקריב יותר מאשר עם ישראל.

עבר ממגננה למתקפה

זה מזכיר לי ארוע בבית כנסת רפורמי בבל אייר (שכונת יוקרה בלוס אנג׳לס), בו המארגנים – השמאל בהא הידיעה של הקהילה היהודית – הזמינו אותי לשבת בשורה הראשונה.

הדובר, תא״ל במיל', בסדרת הרצאות בארה״ב. הוא כוונתו טובה, הם בדרכם תוקפים את ישראל תחת איצטלא של דאגה כנה לגורל המדינה.

העובדה שהתייחסו אלי כאל ״מתון״ באמצע ולא כאל ״קיצוני ימני-איסלמופוב-קולוניאליסט-אימפריאליסט-כובש-איש-אפרטהייד״ היתה צריך להדליק אצלי נורה אדומה כבר באותו רגע, אך כיוון שאני תמיד מתייחס אל עצמי כאדם שמוכן להקשיב ולדבר עם כל אחד, נהנתי מכך שגם האחרים מכירים בכך.

אותו תת אלוף ישראלי דיבר יפה, וכל צד פhרש את דבריו כפי הנראה לו – אותו אדם בדיוק, אותם דברים, שני פירושים נוגדים לחלוטין.

ואז הרים את ידו יהודי-מושמד (יהודי בשם בלבד העושה כל ימיו ולילותיו במאמץ עילאי לתקוף את מדינת ישראל) ושאל שאלה. התת אלוף לא נחשף לפני כן לשנאה התהומית נגדנו ולפעילות החתרנית נגד עצם קיומנו. לכן הוא לא הבין בתחילה את מהות השאלה והכיוון אליו משך אותו השואל.

השואל לא ויתר, ועד מהרה הבין התת אלוף את המלכודת, זיהה את החול הטובעני וידע שעליו להhחלץ, שאם לא כן, תוך שניות ספורות הוא יכוסה כולו. מה עושה תת אלוף ישראלי (או כל חייל לוחם ומפקד בצבא ההגנה לישראל)? עובר מיד ממגננה למתקפה ומשיב מלחמה שערה.

איך התמוגגתי. הנה, דגל ה״שמאל״ נהפך תוך שבריר שניה ל״ימני קיצוני״ בעיני הקהל, שכן כשמגיע הדבר להגן על עצם קיומנו, על מדינת ישראל-היא-מדינת היהודים, אין בינינו הבדלים. אנחנו מאמינים בזכותנו להתקיים ובזכות העם היהודי שתהיה לו מדינה משלו בקרב העמים, מדינה בארץ ישראל; ועל כך אין מתפשרים פשוט כיuון שאין לנו יכולת להתפשר).

מי אנחנו באמת

אני מניח שבנקודה זו, הקורא מימין יפסול את הכתוב שכן ״ארי לא מכיר את השמאל בישראל״ והקורא משמאל נעלב עוד בשורה הראשונה כשתיארתי את השמאל ההולך ונעלם (ומאז הוא כבר לא אוהב אותי, למרות שהוא ממשיך לקרוא בשקיקה, כל אות וכל תו).

לכן הרשו לי לחזור על ההבנה הבסיסית: בשיגרה אנחנו חלוקים, חצויים, רבים, לא מניחים זה לזה. אך לי טוב שזה עמי, שכן בשעת צרה ומצוקה, אין כמונו מלוכדים, עוזרים, תומכים, יוצאים מגדרנו להראות מי אנחנו באמת. בקיצור: כמה טוב להיות ישראלי.

אל יטעה אף אחד מאויבינו: כל כמה שאנחנו מפולגים-לכאורה, לא מסוגלים לפרגן, להקשיב או להתפשר, כשמגיעה שעת אמת, אין כמונו – מתגלה הישראלי האמיתי, הישראלי היפה, הישראלי היחיד בעולם, ואין פלא שהקב״ה בחר בנו להיות לו לעם.

 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות