כתבה וצילמה: הגר סידס

בחודש אוקטובר האחרון החלטתי לבקר בלאס ווגאס ולוס אנג׳לס. התחלתי לכתוב את הפוסט על ווגאס לפני חצי שנה אבל לא הצלחתי לסיים אותו. לפני כמה חודשים יצא לי לבקר באטלנטיק סיטי, שזה ניסיון חיקוי של ווגאס לטובת אנשים שגרים באזור בכדי שלא יצטרכו לנסוע לווגאס. בגדול זה מקום מדכא. בקטן גם, וזה עשה לי פלאשבק לווגאס, אולי מה שהייתי צריכה בכדי להצליח לכתוב את הפוסט הזה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בווגאס, ואם תשאלו אותי זאת ככל הנראה גם תהייה הפעם האחרונה. ״מה שקורה בווגאס נשאר שם״, אומרים באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב), ואחרי הביקור שלי, אני לגמרי מבינה אותו. זה לא בגלל שזה סוד כזה גדול מה שעושים שם, זה פשוט בגלל שלא זוכרים מה עושים שם.

למה לא זוכרים? כי מסממים אותך שם בכל דרך אפשרית.

לא, הם לא מחלקים הירואין וקוקאין (בטוח אפשר להשיג), אבל בואו נהייה כנים, הימורים זה סם לכל דבר ועניין. תוסיפו לזה אלכוהול, סיגריות, מלונות פאר, הרבה אורות מנצנצים, מגדל אייפל, קיסר, מצודה ומזרקה אחת שרוקדת כל חצי שעה לשיר טיטניק או כל שיר אגדי אחר והרי לכם הזייה בלתי פוסקת, תלוי כמה ימים אתם שם.

לצערי הרב הגעתי לווגאס יומיים לאחר הטבח הנוראי שהתרחש שם, כבר קיבלתי הודעה בנייד שג׳ניפר לופז ביטלה את ההופעה שלה. הופעה שחיכיתי לה חודשיים. למזלי בארה״ב אפשר לראות אותם כל הזמן, אז לא התרגשתי , אלא יותר החמצתי פנים.

״הסטריפ סגור לתנועה בגלל הירי, אז אני אצטרך לקחת אותך מסביב״, אמרה נהגת האובר.

״איך האווירה בעיר?״ שאלתי
״החיים נמשכים, אנחנו לא ניתן לאף אחד לעצור אותם, את מבינה?״
היא ענתה ״כן, אני מאוד מבינה״, עניתי.
וחשבתי לעצמי בלב שאנחנו הישראלים יכולים לתת קורס מזורז ב״החיים ממשיכים״.

הגעתי למלון ה-Encore שהוא האח התאום של ה-Wynn שמתי את המזוודה בחדר וירדתי למטה לפגוש את ידיד שלי בלובי, שזאת מילה נרדפת לבווגאס.

״בואי נזרוק קצת קוביה״, ידיד שלי מציע. ״אני הולכת להביא לי משהו לשתות, רוצה משהו?״, שאלתי ״תיכף המלצרית תגיע, ותביא לך מה שאת רוצה בחינם״, הוא ענה והדליק סיגריה ״מה אתה מעשן פה, זה ארה״ב, אתה חייב לצאת החוצה״. רטנתי.
״חחחח מותר לעשן בקזינו״, הוא צחק עליי וזרק את הקוביות.

זה הרגע שבו חשבתי שאני אשכרה ביקום מקביל מושלם לארצות הברית. אני בפאקינג גן עדן. מלון פאר, בריכה מפנקת, קזינו, אלכוהול חינם, מותר לעשן, ולא צריך ללכת להתחבא באזור מעשנים עם עוד כמה הזויים. התחלה אדירה לחופשה.

אחרי שעה שבהיתי באנשים מפסידים 100 דולר, 10 אלף דולר ואפילו יותר, הלכנו להסתובב, אומר לעבור לקזינו אחר.

אנחנו חוצים את המעבר של המלון לאח התאום שלו ה-Wynn, והכל נוצץ וכל כך יפה. שאנל, ברברי, פראדה, קרטייה, פנדי, הרמס ועוד כמה חברים, כולם נמצאים יחד איתי בחופשה בווגאס, מה יכולה עוד בחורה לרצות. אחרי משחק קצר ברולטה חזרנו למלון שלנו ועליתי לחדר לישון. לפחות ככה תכננתי לעשות.

״בווגאס לא ישנים״

נרדמתי, אבל לא באמת. זה לא באמת שינה. הנחתי שזה הגט לג, בכל זאת הגעתי מהצד השני של היבשת, אז הלכתי לחדר כושר בבוקר, יותר נכון לפנות בוקר, בכדי להחזיר לעצמי קצת איזון.

בעודנו מתקדמים לעבר הבופה המהולל שכל ישראלי שהיה בווגאס אמר לי שאני ״חייבת״ לנסות, אני מספרת לידיד שלי שלא ישנתי כל כך טוב ונראה לי שיש לי ג׳ט לג. ״בווגאס לא ישנים, הם שמים משהו באויר בחדרים שלא נירדם, הם רוצים רק שתהמרי״, הוא הסביר לי, ואני למשמע דבריו רק חשבתי לעצמי שהגן עדן מתחיל להישמע כמו גיהינום במסווה של גן עדן.

את היום השני והשלישי העברנו בין קזינו לקזינו, ובין מלון למלון. הייתי בבלז׳יו, ובארמון של הקיסר, בצרפת ואפילו בניו יורק. אנשים מתהלכים ברחובות עם אלכוהול (מותר לשתות ברחוב), מתפעלים מהארכיטקטורה, ילדים רצים בין מבוגרים, ואני מסתובבת לראות את הסטריפ והכל נראה מזוייף.

זה העניין של ווגאס. שום דבר לא שלך, שום דבר לא אמיתי והכל אחיזת עיניים.

במקום לקנות כרטיס טיסה לפריז ובאמת לראות את האייפל, האמריקאים לוקחים טיסה מוזלת או נכנסים לרכב ומקבלים אייפל מקרטון. כמה טראגי.

ארבעה ימים לא ישנתי, לא אכלתי כמו שצריך, ויותר מהכל לא הבנתי איך הורים מביאים את הילדים שלהם לעיר הנוראית הזאת, שלא סתם קוראים לה ״עיר החטאים״.

אין ולא תהיה שום הצדקה בעולם להביא ילדים לווגאס, שיראו אנשים מהמרים, שותים, מעשנים, ונערות ליווי, וכל מה שיש לעיר הזאת להציע ולא מעניין אותי איזה חבילת נופש הם השיגו וכמה זולה היא הייתה. כאדם מבוגר התקשיתי לשאת את הכובד של העיר הזאת, אז ילדים. אין פה בכלל שאלה. לא.

נקודות אור בווגאס

ידיד שלי רצה לקנות מזוודה. הצעתי לו ללכת ל-Ross ובטוח נמצא שם משהו. בדרך לשם קלטתי מסעדה מקסיקנית וליבי התמלא תקווה שיש אור בקצה המנהרה. אם יש סיבה אחת לבקר בווגאס זה הטאקוס של El-Gordo. הם לא יודעים מילה באנגלית, נקודה לזכותם, ואוכלים שם רק מקסיקנים, או אנשים הזויים כמוני שלא אוהבים את הבופה (המגוחך) במלון. הכל נעשה שם, הבשר, הטאקוס, הסלטים, אכלתי שניים אבל רציתי לאכול עוד עשרה. מעולה!

במסגרת ההכנות שלי לנסיעה לווגאס, צפיתי בתוכנית של השף אנטוני בורדיין. אני מאוד אוהבת אותו, ולצערי הרב הוא לא איתנו יותר, מה שהו

פך את הביקור בווגאס עבורי לחיבור

ממשי לבורדיין, כזה שלא אשכח לעולם. ״הוא הציל לי את הביקור בווגאס״, אמרתי לחברים שלי בהישמע הודעות על מותו.

ההמלצות שלו היו בדיוק מה שאני מחפשת בכל עיר, והוא לא אכזב אותי. המקום הראשון שבו ביקרתי בהמלצתו היה Oscars בדאונטאון ווגאס.

Oscars היה ראש העיר של ווגאס, מאוד מוערך בתקופתו והוא סוג של אגדה בעיר. המסעדה נמצאת איפה שהכל התחיל ולמעשה הסטריפ המקורי של ווגאס. מקום שבלי קשר לאוסקר, אתם צריכים לבקר בו, אם אתם רוצים להבין את העיר הזאת קצת יותר לעומק. המסעדה של אוסקר גם כיכבה בסרט ״קזינו״, והיא מוסד לכל דבר ועניין. היא מסעדת בשרים מצויינת ואם בא לכם להתפנק באולדסקול ווגאס ובסטייק (יקר) זה המקום.

המקום השני שביקרתי בו בעקבות בורדיין היה Sushi Roku הסושי הזה מפורסם לאור העובדה שכל המוצרים מגיעים הישר מיפן, עם דגש על דג הטונה המשובח שהם מציעים. מכיוון שהייתי לבד לא יכולתי לאכול כל כך הרבה אבל מה שיצא לי היה מצויין ואולי בין הארוחות הבודדות המוצלחות שהיו לי בווגאס מלבד הטאקוס.

לסיום, החוויה שלי:

בווגאס לא ישנים.
אם אתה לא מהמר, אז תשתכר.
אם אתה לא משתכר, תלך לראות קרקס.
אם אתה לא הולך לראות קרקס, תלך לאווטלט.

ולכל הישראלים שמגיעים לארצות הברית, מבזבזים את הכסף שלהם על חופשה בווגאס וחושבים שזה ״אמריקה״. זו אולי החצר האחורית של אמריקה. זה גם לא הסרט Hangover. תעשו לעצמכם טובה ותזמינו חופשה לפאריז ותלכו לראות את האייפל, ולא מקרטון.