Connect with us

במה וקולנוע

מה שלמדתי מכריס רוק

Published

on

בהופעה של אחד מהקומיקאים הכי גדולים באמריקה ביקשו מהקהל לא להכניס לאולם סלולריים • ולא תאמינו: זה עבר בשלום

מאת: אבי נוסבאום // ישראל היום

המאורע הכי משמעותי שאירע בחיי השנה היה במופע שחיכיתי לו הרבה זמן: אחד מאמני הסטנד־אפ הכי גדולים בארה״ב, ובעצם ביקום כולו, הגיע להופיע בישראל. מדובר בבחור ששמו כריס רוק, שאני מניח ששמעתם את השם שלו, בהנחה שלא ביליתם את השנים האחרונות על אי בודד או סתם בלי WiFi.

באופן כללי, אני לא מת על הופעות, בייחוד לא הופעות המוניות. ובייחוד בימינו, כשאפשר לצפות בכל מופע כמעט בטלוויזיה או במחשב. אם תגידו לי שזה לא אותו דבר, אגיד לכם שאתם צודקים, זה באמת לא אותו דבר. כי בבית אני יכול ליהנות מהמופע כשאני שותה בירה ומרוח בטרנינג על הספה, ולא אחרי שהתארגנתי, יצאתי מהבית, עמדתי שעה בפקקים, חיפשתי שעתיים חניה ושילמתי הון עבור קצת קולה בכוס פלסטיק ולחמנייה עם נקניקייה מפלסטיק.

ובכל זאת, הפעם אני ואשתי הלכנו לראות את המופע בגרסה החיה שלו. הפקקים דווקא הפתיעו לטובה. אולי כי בתור האדם הלחוץ שאני, יצאתי מהבית בערך יום לפני המופע. ואולי כי הגברת מהווייז היתה עוד יותר לחוצה ממני, וכיוונה אותנו להיכל יד אליהו דרך כביש עוקף רמאללה.

כך או כך, די מהר מצאנו את עצמנו בכניסה לאולם. אחרי המתנה לא ארוכה מדי בתור הגענו לכניסה, שם הופרדנו לגברים ונשים כדי לעבור בידוק ביטחוני קפדני, למקרה שדאעש החליט לשנות תדמית ולהרים את הפיגוע המצחיק בהיסטוריה באמצע מופע סטנד־אפ.

״מה זה, טלפון?״ שאל אותי המאבטח בעודו מפשפש בכיסי, ואני הנהנתי. ״אני מצטער, אבל אסור״. חשבתי לרגע שזו מין בדיחה כזו, כמופע חימום למופע המרכזי, אבל המאבטח היה רציני לגמרי.

״מצטער, זאת החלטה של האמן, לא נכנסים עם סלולרי. אתה יכול לאפסן אותו״, הוא אמר, והגיש לי מין נרתיק קשיח, שבתוכו אפשר לנעול את הסלולרי עד סוף המופע. בתקווה, כמובן, שהוא לא יתקשר בינתיים בעצמו לשירותי הרווחה וילשין על ההזנחה.

התגובה הראשונית שלי היתה כמובן התנגדות. שלא תבינו לא נכון, אני לגמרי מבין את ההחלטה. כמי שמופיע מול קהל, אני יודע עד כמה מעצבנות נקודות האור הקטנות שצצות מדי פעם במופע.

מישהו אחד חייב לבדוק רגע מה עם הילדים, השנייה קיבלה הודעה ורק הציצה ממי זה, והשלישי רק בירר שנייה כמה־כמה במשחק. בסוף, מכל ה״רק שנייה״ האלה, מי שעומד על הבמה מקבל מופע אור־קולי קטן, שנדלק וכבה בכל פעם בפינה אחרת של האולם.

ואני עוד לא מדבר בכלל על אלה שמתעלמים מהבקשות, ומרשים לעצמם לצלם קטעים מהמופע כדי לחלוק מאוחר יותר עם החברים במקרה הטוב, או עם הפייסבוק במקרה הפחות טוב.

אז כן, אני לגמרי יכול להבין את ההחלטה של האדון רוק. אבל בכל זאת, לנעול לנו את המכשיר? אי אפשר להסתפק בבקשה תקיפה לכבות אותו, או אפילו לוודא שהוא כבוי בכניסה לאולם? חייבים ממש לסגור אותו לבדו בקופסה חשוכה ונעולה, ולהתנות בזה את הכניסה למופע?

יכולתי להמשיך להתמרמר בכניסה, אבל המאבטח דחק בי להתקדם, וגם האנשים בתור מאחוריי רמזו בנימוס שהיו שמחים אם הייתי מזדרז קמעה (או בעברית: ״נו יאללה כבר, מה קורה שם?״)

אז נעלתי את הסלולרי (לא לפני שלחשתי לו באוזנייה שיהיה חזק, ולא משנה מה קורה שלא יישבר, במיוחד לא באזור המסך), ונכנסתי לאולם עם אשתי, אחרי שגם היא פעלה בהתאם להנחיות.

לא היה לנו שעון, אבל להערכתנו היתה בערך עוד חצי שעה עד תחילת המופע. במצב רגיל היינו מעבירים את הזמן בקלות בשיטוט בקבוצות ווטסאפ, בהייה באתרי חדשות, קריאת מיילים והעלאת תמונות מיותרות לאינסטגרם. אבל כל זה לא היה אפשרי באותו הרגע. אז בהינו בנרתיקים החתומים שבידינו, עד שדי מהר התפתחה בינינו שיחה מעניינת והתברר שאנחנו ממש מסתדרים יופי.

למעשה, השיחה כל כך זרמה, שלא שמנו לב שהאולם הוחשך והמופע החל. לבסוף, אחרי שהיושבים מאחור העירו לנו בעדינות (או בעברית: ״שקט כבר, מה קורה שם?״) השתתקנו ועברנו למצב הקשב.

זה היה מאוד מוזר. כלומר, המופע היה מצוין והכל, אבל במשך כמעט שעה וחצי פשוט הקשבנו למישהו מדבר בלי לעשות שום דבר אחר, למעט חיוכים נבוכים זה אל זה כשהמופע נגע בנקודות שקרובות לליבנו (או לאזורים אחרים בגוף, בכל זאת כריס רוק).

כשהסתכלתי מסביב, נוכחתי לגלות שזה לא רק אנחנו. באופן שאמור להיות מובן מאליו, אבל בעצם כולנו יודעים כמה הוא נדיר, תשומת הלב של כל מי שסביבנו היתה נתונה אך ורק לאירוע המצחיק שלשמו התכנסנו, ולא לשום הסחת דעת אחרת.

יותר מאוחר, אחרי ששיחררו לנו את הסלולריים וגילינו שנשיא ארה״ב לא חיפש אותנו בשעתיים האלה ולא הפסדנו שום התרחשות משמעותית מדי בעולם, נכנסנו לאוטו ונסענו הביתה.

״את יודעת, מאמי, בהתחלה כשביקשו לנעול את הסלולר זה קצת עצבן אותי, אבל עכשיו זו נראית לי החלטה מעולה. כשאני חושב על זה, נראה לי שמהיום בכל בילוי אני משאיר את הסלולרי בבית, או באוטו. לא ככה?״ שאלתי את אשתי.

אך היא שמרה על זכות השתיקה. ״מאמי, לא ככה?״ ניסיתי שוב. ״סליחה, מותק, לא הקשבתי. מה אמרת?״ היא ענתה, והרימה את הראש מהסלולר.

המאמר פורסם במוסף ״שישבת״ של ישראל היום. לקריאת מאמרים נוספים:www.israelhayom.co.il

במה וקולנוע

מזדקן יפה

Published

on

בגיל שבו יוצאים לפנסיה, ג'רי סיינפלד מבקש להוכיח כושר ורלוונטיות * הספיישל החדש שלו  בנטפליקס הוא מתנה בשביל אלה שהתגעגעו לתובנות הקטנוניות שלו

בסוף שנות ה–90, הקומיקאי ג'רי סיינפלד הוציא לגמלאות את הסיטקום הנושא את שמו לאחר תשע עונות מצליחות, וגם נפרד מכל הבדיחות שבנו אותו כסטנדאפיסט. הוא עשה זאת ב–1998 בספיישל סטנד־אפ "אני מספר לכם בפעם האחרונה" שנחשב לאחרון שלו, עד השבוע שעבר. כחלק מחוזה העתק שלו עם נטפליקס, סיפק סיינפלד שעה של סטנד־אפ עם חומרים חדשים. הוא קרא לספיישל "23 שעות לשרוף", כהבטחה להעביר לקהל שלו לפחות שעה אחת מהקיום הבלתי נסבל.

כך יוצא ש"23 שעות לשרוף" הוא רק הספיישל השלישי בקריירה שלו (כולל Stand-Up Confidential מ–1987 שהופק ל־HBO). אפילו אם הוא הרביעי זה נשמע מעט בשביל אחד הסטנדאפיסטים הידועים בכל הזמנים. נראה שסיינפלד הוא פשוט לא מהדור הזה שמתקתק ספיישל בכל שנה. הוא בגיל שבו יוצאים לפנסיה, אבל מבקש דווקא להוכיח כושר ורלוונטיות.

לאלה שהתגעגעו לאבחנות של הקומיקאי על העולם שהשתנה, "23 שעות לשרוף" ימלא מעט את הבור. הקטע שלו על טלפונים סלולריים שווה לבדו את ההופעה, ומה שמתחיל בהנהוני הסכמה נהפך לשאגות צחוק. יש גם דברים שלא משתנים, כמו הלגימות המדודות שלו מכוס המים, טענות כלפי רשות הדואר, או תנועת גלגול כדור הבאולינג שחזרה מהספיישל של 1998 (אבל מלווה בדיחה אחרת). בחצי השעה הראשונה הוא את המשנה החדשה שלו: הפער בין Great  ל-Sucks קטן מאוד, אם בכלל הוא קיים. ובכל מקרה, אלה שני הדירוגים היחידים האפשריים בימינו. דברים הם גרועים מאוד או שהם מעולים. אחרי צפייה בשעה החדשה של סיינפלד, דקה לפני שהקורונה נכנסה לחיינו, אין מנוס מלהסיק שיש עוד כמה דברים באמצע, והמופע הזה הוא אחד מהם. 

האמת היא שסיינפלד לא באמת נעלם בשני העשורים האחרונים. הוא המשיך להופיע, כולל פעמיים בישראל, וחלק מן הבדיחות בספיישל החדש יהיו מוכרות לקהל שראה אותו אז. מעריצים ותיקים יזהו אפילו בדיחה מ–2002, מהסרט הדוקומנטרי "קומיקאי" שתיעד את חזרתו לבמות. במשך השנים אפשר גם היה לראות אותו בתפקידי אורח ("תרגיע", "לואי"), או לשמוע אותו מדבב את התפקיד הראשי בקומדיית האנימציה "כוורת בסרט". פרט לספיישלים הוא גם יצר והנחה שש עונות עם 84 משתתפים של הסדרה "קומיקאים במכוניות שותים קפה". לכן, לפרסונה הציבורית שלו אי אפשר היה להספיק להתגעגע. אבל על במה ועם מיקרופון ביד סיינפלד נהפך ליצור מיתי.

ההופעה, שצולמה באולם ביקון במנהטן, נפתחה בקטע על הקהל שמתארגן ליציאה לאירוע. אחרי ארבע דקות כבר צחקתי בקול רם בפעם הראשונה מתוך רבות, והיה קשה להאמין כמה מהר יכולות לחלוף 60 דקות. סוכן העל של הצחוק עמד במשימה, כי במשך כשעה קלה לא היה בחוץ עולם מוכה מגפה, רק וילון כחול ולפניו איש מצחיק. הוא לועג לבינאריות של "גרוע" מול "מעולה", משווה בין אפליקציית "אובר" למעגל הזנות, וקוטל נושאים כלליים כספציפיים — ממזנון בופה וחופשות ועד שירותים כימיים וגולף. כמתבקש, הוא גם חוגג בטרוניות את חיי הזוגיות והנישואים, מקטר בחדווה על הורות ואפילו על תחילת הזיקנה.

סיינפלד מודע לגילו ואף מרשה לעצמו קצת יותר מבעבר. הקומיקאי שמלאו לו 66 בשבוע שעבר עדיין לא ממש מקלל, אבל כן זורק איזה "ביץ'" או אפילו רומז למלה גסה יותר באחד הקטעים. 

אפשר גם לראות את התרת הרסן הווקאלי מזווית אחרת. "מה עוד מעצבן, חוץ מהכל?" שואל הסטנדאפיסט באמצע המופע. הוא עושה זאת לכאורה כדי לעבור לקטע הבא, אך בכך מזקק את המהות של הסטנד־אפ שלו במשפט. זה לא רק הסרקזם הסמיך והשנינות החותכת, זו גם ההתרגזות המתריסה מהכל. אותו "הכל" שמפריע כל כך למלה שהכי מזוהה עם סיינפלד — כלום. הוא לא מעוניין לחתור לאמת, להעמיד דברים על דיוקם, או לשנות סדרי עולם. הכל פשוט קצת מעצבן אותו והוא ישמח להתלונן על זה, להאיר בזרקור גדול מדי את הדברים הטריוויאליים.

סיינפלד מוכיח שוב שהוא סטנדאפיסט טהור. הוא לא נסמך על קללות, פרובוקציות, חיקויים של מפורסמים, או ירידות ממושכות על הקהל. המופע שלו הוא נטו התבוננות ותובנות, ניסוחים מלוטשים של חוויות חיים שאפשר להזדהות איתן ולצחוק עליהן. אין כמו לראות מישהו שמצטיין במלאכתו, וסיינפלד נולד לעשות את מה שהוא עושה: לעמוד על במה ולחלוק את השקפת עולמו המנקבת חורים במציאות, השומטת את הקרקע תחת רגלי הנורמטיביות. הכל עם אפס התנצלויות על מי שהוא, כולל הנרקסיזם. אותו סיינפלד הישן והטוב — רק קצת יותר ישן, אבל לא פחות טוב.

הסטנד-אפ לא ימות בגלל הקורונה, הבטיח השבוע ג'רי סיינפלד  בראיונות לתקשורת האמריקאית. לדבריו, שינויי התקופה וההגבלות לא ימחקו את הצורך האנושי לצחוק יחד, ולא את הצורך של הסטנדאפיסטים לקבל את מחיאות הכפיים על הבמה. בזום זה לא יעבוד,  לטענתו. ועד אז – נסתפק בנטפליקס. "בני אדם אוהבים להתקרב זה לזה מפני שזה עוזר לנו לשפוט ולבקר את אופיים ומעשיהם של בני האדם. אנחנו אוהבים לחוות  דעות, הערות, מחשבות. לפעמים אוזלות לנו הדעות. אנחנו ממציאים  אותן. 'זה מה שזה' זו דעה פופולרית מאוד בימינו. איזה אידיוט בטח אמר לכם את זה היום", הוא אומר, ואז עובר לדבר על הקונספט של שירותים כימיים והטראומות שהמתקן הזה מייצר.

זהו ג'רי סיינפלד, איש שעשה קריירה מההבחנות הקטנות של  החיים. כל מילה אצלו מדודה ויושבת במקום, כל שינוי טון, כל  פאוזה, כל עיוות בפרצוף; הכל מתוכנן ומשויף. אפילו האחיזה של המיקרופון משתנה בהתאם להתפתחות הבדיחה. הוא כבר בן  ,66 משתייך לקבוצת סיכון גם כשהוא לא קופץ  ממסוקים, ונדמה שהשנים עושות לו טוב. הוא נשמע יותר ממורמר, בטח בחלקים שבהם הוא מדבר על נישואים ואבהות, ונראה כל כך רחוק מהקוליות הסיינפלדית של הניינטיז, אבל זה גם חלק מהשינוי. ההזדקנות.

הדבר הכי טוב מבחינתו בלהיות בן  60 פלוס הוא "שכשמישהו  מבקש ממך לעשות משהו, אתה פשוט אומר 'לא'"; והוא מקנא בבני  ה-70 שכבר עברו למצב של התעלמות מבקשות ורק מגיבים בהינף  יד. יאדה, יאדה, יאדה, סיינפלד התבגר יפה. הוא יותר עוקצני, יותר זועם, יותר זורק על העולם, וגם מתעקש לשמר את ההסכם הלא כתוב עם אולמות הקולנוע – הם עושקים אותנו במחיר, אנחנו משאירים מאחורינו את שאריות השתייה והמזון שכרסמנו. בגיל  66 ג'רי סיינפלד מתחיל להיות דומה מדי ללארי דיוויד. מעניין מה ג'ורג' קוסטנזה (או אביו "פרנק", שנפטר השבוע בגיל 92) היה חושב על זה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות