Connect with us

במה וקולנוע

מה שלמדתי מכריס רוק

Published

on

בהופעה של אחד מהקומיקאים הכי גדולים באמריקה ביקשו מהקהל לא להכניס לאולם סלולריים • ולא תאמינו: זה עבר בשלום

מאת: אבי נוסבאום // ישראל היום

המאורע הכי משמעותי שאירע בחיי השנה היה במופע שחיכיתי לו הרבה זמן: אחד מאמני הסטנד־אפ הכי גדולים בארה״ב, ובעצם ביקום כולו, הגיע להופיע בישראל. מדובר בבחור ששמו כריס רוק, שאני מניח ששמעתם את השם שלו, בהנחה שלא ביליתם את השנים האחרונות על אי בודד או סתם בלי WiFi.

באופן כללי, אני לא מת על הופעות, בייחוד לא הופעות המוניות. ובייחוד בימינו, כשאפשר לצפות בכל מופע כמעט בטלוויזיה או במחשב. אם תגידו לי שזה לא אותו דבר, אגיד לכם שאתם צודקים, זה באמת לא אותו דבר. כי בבית אני יכול ליהנות מהמופע כשאני שותה בירה ומרוח בטרנינג על הספה, ולא אחרי שהתארגנתי, יצאתי מהבית, עמדתי שעה בפקקים, חיפשתי שעתיים חניה ושילמתי הון עבור קצת קולה בכוס פלסטיק ולחמנייה עם נקניקייה מפלסטיק.

ובכל זאת, הפעם אני ואשתי הלכנו לראות את המופע בגרסה החיה שלו. הפקקים דווקא הפתיעו לטובה. אולי כי בתור האדם הלחוץ שאני, יצאתי מהבית בערך יום לפני המופע. ואולי כי הגברת מהווייז היתה עוד יותר לחוצה ממני, וכיוונה אותנו להיכל יד אליהו דרך כביש עוקף רמאללה.

כך או כך, די מהר מצאנו את עצמנו בכניסה לאולם. אחרי המתנה לא ארוכה מדי בתור הגענו לכניסה, שם הופרדנו לגברים ונשים כדי לעבור בידוק ביטחוני קפדני, למקרה שדאעש החליט לשנות תדמית ולהרים את הפיגוע המצחיק בהיסטוריה באמצע מופע סטנד־אפ.

״מה זה, טלפון?״ שאל אותי המאבטח בעודו מפשפש בכיסי, ואני הנהנתי. ״אני מצטער, אבל אסור״. חשבתי לרגע שזו מין בדיחה כזו, כמופע חימום למופע המרכזי, אבל המאבטח היה רציני לגמרי.

״מצטער, זאת החלטה של האמן, לא נכנסים עם סלולרי. אתה יכול לאפסן אותו״, הוא אמר, והגיש לי מין נרתיק קשיח, שבתוכו אפשר לנעול את הסלולרי עד סוף המופע. בתקווה, כמובן, שהוא לא יתקשר בינתיים בעצמו לשירותי הרווחה וילשין על ההזנחה.

התגובה הראשונית שלי היתה כמובן התנגדות. שלא תבינו לא נכון, אני לגמרי מבין את ההחלטה. כמי שמופיע מול קהל, אני יודע עד כמה מעצבנות נקודות האור הקטנות שצצות מדי פעם במופע.

מישהו אחד חייב לבדוק רגע מה עם הילדים, השנייה קיבלה הודעה ורק הציצה ממי זה, והשלישי רק בירר שנייה כמה־כמה במשחק. בסוף, מכל ה״רק שנייה״ האלה, מי שעומד על הבמה מקבל מופע אור־קולי קטן, שנדלק וכבה בכל פעם בפינה אחרת של האולם.

ואני עוד לא מדבר בכלל על אלה שמתעלמים מהבקשות, ומרשים לעצמם לצלם קטעים מהמופע כדי לחלוק מאוחר יותר עם החברים במקרה הטוב, או עם הפייסבוק במקרה הפחות טוב.

אז כן, אני לגמרי יכול להבין את ההחלטה של האדון רוק. אבל בכל זאת, לנעול לנו את המכשיר? אי אפשר להסתפק בבקשה תקיפה לכבות אותו, או אפילו לוודא שהוא כבוי בכניסה לאולם? חייבים ממש לסגור אותו לבדו בקופסה חשוכה ונעולה, ולהתנות בזה את הכניסה למופע?

יכולתי להמשיך להתמרמר בכניסה, אבל המאבטח דחק בי להתקדם, וגם האנשים בתור מאחוריי רמזו בנימוס שהיו שמחים אם הייתי מזדרז קמעה (או בעברית: ״נו יאללה כבר, מה קורה שם?״)

אז נעלתי את הסלולרי (לא לפני שלחשתי לו באוזנייה שיהיה חזק, ולא משנה מה קורה שלא יישבר, במיוחד לא באזור המסך), ונכנסתי לאולם עם אשתי, אחרי שגם היא פעלה בהתאם להנחיות.

לא היה לנו שעון, אבל להערכתנו היתה בערך עוד חצי שעה עד תחילת המופע. במצב רגיל היינו מעבירים את הזמן בקלות בשיטוט בקבוצות ווטסאפ, בהייה באתרי חדשות, קריאת מיילים והעלאת תמונות מיותרות לאינסטגרם. אבל כל זה לא היה אפשרי באותו הרגע. אז בהינו בנרתיקים החתומים שבידינו, עד שדי מהר התפתחה בינינו שיחה מעניינת והתברר שאנחנו ממש מסתדרים יופי.

למעשה, השיחה כל כך זרמה, שלא שמנו לב שהאולם הוחשך והמופע החל. לבסוף, אחרי שהיושבים מאחור העירו לנו בעדינות (או בעברית: ״שקט כבר, מה קורה שם?״) השתתקנו ועברנו למצב הקשב.

זה היה מאוד מוזר. כלומר, המופע היה מצוין והכל, אבל במשך כמעט שעה וחצי פשוט הקשבנו למישהו מדבר בלי לעשות שום דבר אחר, למעט חיוכים נבוכים זה אל זה כשהמופע נגע בנקודות שקרובות לליבנו (או לאזורים אחרים בגוף, בכל זאת כריס רוק).

כשהסתכלתי מסביב, נוכחתי לגלות שזה לא רק אנחנו. באופן שאמור להיות מובן מאליו, אבל בעצם כולנו יודעים כמה הוא נדיר, תשומת הלב של כל מי שסביבנו היתה נתונה אך ורק לאירוע המצחיק שלשמו התכנסנו, ולא לשום הסחת דעת אחרת.

יותר מאוחר, אחרי ששיחררו לנו את הסלולריים וגילינו שנשיא ארה״ב לא חיפש אותנו בשעתיים האלה ולא הפסדנו שום התרחשות משמעותית מדי בעולם, נכנסנו לאוטו ונסענו הביתה.

״את יודעת, מאמי, בהתחלה כשביקשו לנעול את הסלולר זה קצת עצבן אותי, אבל עכשיו זו נראית לי החלטה מעולה. כשאני חושב על זה, נראה לי שמהיום בכל בילוי אני משאיר את הסלולרי בבית, או באוטו. לא ככה?״ שאלתי את אשתי.

אך היא שמרה על זכות השתיקה. ״מאמי, לא ככה?״ ניסיתי שוב. ״סליחה, מותק, לא הקשבתי. מה אמרת?״ היא ענתה, והרימה את הראש מהסלולר.

המאמר פורסם במוסף ״שישבת״ של ישראל היום. לקריאת מאמרים נוספים:www.israelhayom.co.il

במה וקולנוע

כבוד: "אישה עובדת" נבחר לאחד מ 10- הסרטים הטובים

Published

on

הסרט הישראלי נבחר כאחד מעשרת הסרטים הטובים של השנה על ידי הלוס אנג'לס טיימס

סרטה של מיכל אביעד, "אישה עובדת", בהשתתפות לירון בן-שלוש, מנשה נוי ואושרי כהן, שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע בישראל, נבחר במהלך סוף השבוע כאחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר של המחצית הראשונה של שנת 2019 על ידי הלוס אנג'לס טיימס.

הסרט עוסק בחייה של אורנה (בן-שלוש), אם צעירה שהתקבלה לעבודה חדשה בחברת נדל"ן. הבוס שלה בני (נוי) מקדם אותה, אבל גם מטריד אותה מינית -ובעקבות כך הופכים חייה לבלתי נסבלים. נוסף על כך, המסעדה שפתח בעלה עופר (כהן) לא מצליחה, ועול הפרנסה מוטל על כתפיה של אורנה. בעוד המסעדה החדשה לא מתרוממת, אורנה הופכת למפרנסת העיקרית לשלושת ילדיהם. כאשר עולמה מתנפץ, היא נאלצת לאסוף את שבריה, ולהילחם בדרכה שלה על עבודתה, ועל ערכה העצמי.

הסרט, שצאתו חפף לקמפיין Metoo # מצליח להבליט את הסוגיה של הצורך של נשים לצאת לשוק העבודה מחד, תוך התמודדות עם תלות בבוס שהוא גם גבר, מאידך; גבר מהסוג שכל אישה נתקלה בו לפחות פעם אחת בחייה.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

מתמכרים ונגמלים בלוס אנג'לס

Published

on

BOO' ', סרט האימה החדש של הקולנוענית והשחקנית רקפת אברג'יל, עוסק במכת המדינה – התמכרות • ״התמכרות גורמת להגיד 'פאק יו' לכולם, כולל לאנשים שאתה אוהב. הסרט הוא על המאבק בין ההתמכרות שלך לבן האדם שאתה אוהב"

ההצלחה האחרונה של ׳ SKIN ', הסרט הקצר של הבמאי הישראלי גיא נתיב שזיכה אותו באוסקר, פתח את הדלת ואת התאבון ליוצרי קולנוע ישראלים של סרטים קצרים שחולמים לעשות את זה בגדול. הכירו את ׳ BOO ׳ – סרט אימה קצר שעלה השנה לאקרנים. הסרט נכתב ובויים על ידי רקפת אברג׳יל יהודיה-אמריקאית עם שורשים ישראלים מצד אביה.

אברג׳יל היא כישרון עולה בתחום ז׳אנר סרטי האימה, לאחר שסרטה הקודם JAX IN LOVE משנת 2017 זכה לתגובות נפלאות, לציון הגבוה 8.9 ב – IMDB ולעשרות פרסים הבולט ביניהם בפסטיבל הנחשב של סרטים עצמאיים בלוס אנג'לס.

גם סרטה האחרון זיכה אותה בעשרות פרסים בתעשית הקולנוע: הבמאית-אישה הכי טובה, התסריט הטוב ביותר ופרס בחירת הקהל לסרט הטוב ביותר. כל אלו סללו לאברג׳יל ול ׳ BOO ׳ כרטיס כניסה ישיר לפסטיבלי סרטים נחשבים ברחבי היבשת.

הגעתי בסוף השבוע האחרון להקרנה פרטית של ׳ BOO ׳ ב – Arena Cinelounge בהוליווד וגיליתי פנינת אימה בוהקת שבועטת לך בבטן ומשאירה אותך עם רצון לעוד.

רקפת מספרת שהרעיון ל ׳ BOO ׳ הגיע דרך סיפור שחלק עימה בחור איתו יצאה באותה תקופה. ״אתה מכיר את זה שאנשים באים אליך ואומרים ׳תקשיב יש לי רעיון מצויין לסרט׳? כמה כאלו קיבלתי… בא לך לומר להם ׳יופי אז לכו אתם תעשו מהסיפור סרט׳. אבל במקרה הזה היה משהו בסיפור שריתק אותי וחשבתי איך אני יכולה לקחת אותו ולעשות אותו יותר טוב".

אברג׳יל הצליחה להביא קאסט מצויין של שחקנים ויוצרים כמו ג'ואל זוויק (החתונה היוונית שלי); מייקל וילאר ששיחק ב ׳ SKIN ׳ (זוכה האוסקר בשנה החולפת); ואפילו את לורה וויגינס (מסדרת הלהיט של ׳שאו טיים׳
׳ SHAMELESS ׳)

׳BOO׳ הוא סלנג עדכני למילה Boyfriend או Girlfriend . זוגות, בעיקר במדיה החברתית, נוהגים לכנות את החצי השני שלהם BOO (כמו ׳מאמי׳ אצלנו
הישראלים) יחד עם משמעות כפולה לקריאה BOO כשמישהו מנסה להבהיל אותך.

את הסרט צילמה אברג׳יל במשך ארבעה ימים, 12 שעות כל יום, בחניון של האנגר מחסני התאורה בבעלות אביה אביה בגרדינה.

׳ BOO ׳ נפתח בסצ׳נה בה הכוכבת דבי (אותה משחקת רקפת בעצמה) יוצאת מקבוצת תמיכה לגמילה (לכאורה מאלכהול אבל האם כך?) עם זיטון מוזהב לאחר שהצליחה להיות פיכחת כ 8- שנים תמימות. דבי חוגגת את המאורע עם חברותיה אך מספרת עד כמה היא מתגעגעת להתמכרות שלה. החברות מצידן יורות עליה מנטרות: ״זה יעבוד אם תעבדי על זה״. הן מעודדות אותה להמשיך בדרך הארוכה והמוצלחת שעשתה בשמונה השנים האחרונות. החבורה נפרדת לשלום ואז דבי ממתינה במגרש החניה החשוך לארוסה שיבוא לאסוף אותה, המתנה שתשנה את
חייה ואת חייו לנצח…

אברג׳יל: ״התמכרות למשהו שעושה לך טוב גורמת להגיד 'פאק יו' לכולם, כולל לאנשים שאתה אוהב. הסרט הוא על המאבק בין ההתמכרות שלך לבן האדם שאתה אוהב".

אברג׳יל תחגוג יומולדת 30 באוגוסט הקרוב. היא מתגוררת בסמוך להוריה בווסט-אל איי. כשהייתה בכיתה ד' עלתה עם משפחתה לארץ, תהליך שהחזיק מעמד כשנה בסך הכל, בסיומו חזרה המשפחה ללוס אנג׳לס. רקפת: ״אני חושבת שהיה קשה להורים שלי להתפרנס בישראל. וגם אמא שלי התגעגעה מאוד למשפחה שלה כאן. אבל בזכות השנה שחייתי בארץ הרווחתי את העברית שלי ואת הישראליות שבי״.

כשרקפת לא עושה קולנוע היא מלמדת עברית ואת ההיסטוריה של השואה בבית ספר יהודי בפיקו. את החיידק למשחק קיבלה כבר בגיל צעיר. היא למדה קולנוע
בבוסטון והתעסקה בעיקר בסטנד-אפ ומשחק קומי, אך ניקלעה לעולם סרטי האימה לפני מספר שנים כשהצליחה לקבל חשיפה משמעותית בז׳אנר שהיה נשלט אז בעיקר על ידי גברים.

רקפת: ״רק רציתי להיות שחקנית. זה לא היה פשוט לרוץ מאודישן לאודישן ולחכות להזדמנות. אבל אז הבנתי שאם אני כותבת עבור עצמי את התסריט אני יכולה לעשות עוד דברים. המצאתי דמות בסרט אימה דרמטי והחלטתי שאני אשחק אותה כדי להוכיח שאני משחקת טוב. זה הרבה יותר מעניין מלשבת ולחכות לאודישנים״.

כשסיימה לכתוב את התסריט ל BOO שלחה אותו ל-14 פסטיבלי סרטים ברחבי העולם. הסרט התקבל ל-13 מהם. על פי ההצלחה המסתמנת, הפסטיבל הבודד שלא
לקח את הסרט הפסיד, ובגדול.

הקיץ BOO יציג בפסטיבלים נחשבים כמו Queen Palm Film Festival – Palm Springe וגם אצלנו ב- NewFilmmakers LA שיתקיים בסוף חודש יולי
בדאון טאון. אנחנו נמשיך לעקוב.

.

המשך לקרוא

במה וקולנוע

"רוקטמן": אלטון ג'ון עם הרבה קצב

Published

on

הביוגרפיה המוזיקלית האחרונה היא כייפית ומבדרת עם כוכב כריזמטי ומשכנע

בעונת פרסים האחרונה, נצץ מעל כל המתחרים הסרט הביוגרפי- מוזיקלי, "רפסודיה בוהמית", אודות פרדי מרקורי. עתה יוצא לאקרנים סרט מוזיקלי נוסף המתעד את עלייתו של מוזיקאי אייקוני. "רוקטמן" צולל לתוך ילדותו, נסיקתו והקריירה של רג'ינלד דווייט, שהפך להיות אלטון ג'ון. מלבד היותו ביוגרפיה, "רוקטמן" חולק אלמנט נוסף עם "רפסודיה בוהמית", וזהו הבמאי – דקסטר פלטשר ("אדי הנשר"), שנכנס לנעלי הבמאי של "רפסודיה בוהמית" כאשר הבמאי הקודם, בריאן סינגר, פוטר. עכשיו פלטשר מתמודד עם קורות חייו של אלטון כבמאי הסרט – מתחילתו ועד סופו. "רוקטמן" הוא ביוגרפיה מוזיקלית עם הרבה קצב, בידור, צבע, אנרגיה וכמובן אווירה טובה.

הבימוי של פלטשר מאזן בצורה חכמה את קטעי הדרמה עם סצינות הבידור המוזיקליות והבוהקות של הסרט.
עיצוב "רוקטמן" כאסופת זיכרונות הוא מהלך חכם, ומאפשר לסרט לפלרטט עם המציאות בצורה מעניינת.
הצורה שבה אלטון מתאר את חייו לא תמיד תואמים את מאורעות חייו הלכה למעשה, ועל כן זה הופך אותו
למספר לא ישר, אם כי מאוד משכנע. צורת סיפור הסרט מאפשרת למספר מכובד של קטעים מוזיקליים לאורך הסרט, שהם אנרגטיים ומבוימים להפליא על ידי פלטשר. אף על פי שקשה לתמצת חייו של אדם לסרט בן שעתיים, והקצב סובל בנקודות מסוימות בגלל זה, "רוקטמן" הוא ביוגרפיה אופנתית ומשעשעת על חייו של אלטון.

האחריות להובלת הסרט נשענת על כתפיו של השחקן הראשי. במקרה זה, זה טארון אגרטון כאלטון. השחקן נטמע לתפקיד בצורה כה יעילה, שנראה שאגרטון מוכיח שהוא השחקן היחיד שיכול היה למלא תפקיד זה בצורה כה אותנטית. מחלקת האיפור והתלבושות סייעו לו ברמ"ח איבריו רב-משמעית (מעצב התלבושות, ג'וליאן דיי, הלך מעל ומעבר להדמיית השחקן עם כמה מן המראות האיקוניות ביותר של אלטון), אבל השחקן גם מצליח לנעול את המוזרויות הספציפיות של אלטון כל כך טוב, במיוחד במהלך תקריבי פנים רבים לאורך הסרט. אגרטון צולח במשימה של שירת כל הקטעים המוזיקליים, ומחקה בצורה מתוקה את מיטב שיריו של הזמר. בעוד "רוקטמן" נהנה משחקני משנה רבים, כמו ג'יימי בל, ריצ'ארד מאדן, ברייס דאלאס הווארד ועוד, הסרט מצליח לו ורק בזכות המשחק של אגרטון.

"רוקטמן" הוא סרט חובה עבור מעריציו של אלטון, אבל הוא גם חווית צפייה מבדרת עבור אוהדים מזדמנים של סרטים מוזיקליים, מחזות זמר או ביוגרפיות. הפסקול יוצא מן הכלל, כשאגרטון מבצע את כל השירים של הסרט (הוא אף הנציח דואט עם אלטון, שאפשר לצפות בו בכותרות הסיום). "רוקטמן" ישווה רבות ל-רפסודיה בוהמית", לאור העובדה ששני הסרטים עוקבים אחר הקריירה של מוזיקאים גאים, אבל שני הסרטים שונים מספיק כדי לקבל חיים משל עצמם.

השורה התחתונה: "רוקטמן" הוא ביוגרפיה מוזיקלית כייפית ומבדרת, שנהנית משחקן כריזמטי ומשכנע,
וסביר כי יככב בעונת הפרסים הבאה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות