Connect with us

ארה"ב-ישראל

מה אמרה יעל הג'ינג'ית לפלסידו דומינגו

Published

on

דברים לזיכרה של ברברה ירוסלבסקי, רעייתו של זאב, הפוליטיקאי היהודי הידוע ביותר בלוס אנג'לס, שהלכה לעולמה בגיל 71

מימין: אלה פרומקין, ברברה (יעל) ירוסלבסקי וארי בוסל

״אם הייתי יודע שכל כך הרבה אנשים יגיעו, הרי הייתי מקדים מספר ימים״ אמר המנוח בהרהור, כשראה את ההמונים שהגיעו להלוויתו.

מכל ההלוויות בהן השתתפתי, זו היתה המרשימה ביותר מבחינת מספר האנשים והכוח הגלום בידם. שעה לפני השעה היעודה אנשים הלכו מרחק רחובות מספר, כשהם לבושים בחליפות כהות. כשהאולם התמלא בכאלף אנשים, והרב הראשי ביקש שהקהל יחזור על פרקי התהילים שקרא באנגלית, נלקחתי למקום וזמן אחרים, מקהלת גברים שקולם כמו קול תופים, הלמות צונמי מתקרב או רעידת אדמה שהרעידה את הסיפים. מארש המוות, רעש של צבא גדול גדול, כשהנוכחים ולם מלווים את המנוחה בדרכה האחרונה.

יזו עוצמה, איזה כוח! לא היה זה מסע אבל כי אם מסע שעיקרו תחילה, שכן יעל הג׳ינג׳ית עד מהרה תעשה סדר שם למעלה, ותכוון את הפעילות קדימה.

מעצורים אף פעם לא היו לה. כשהיא ובעלה הגיעו לזלצבורג, אוסטריה, להיפגש עם תורם פוטנציאלי לאולם דיסני בדאון טאון לוס אנג׳לס, הם הוזמנו לפתיחה של עונת האופרה. למרות עייפותם הרבה הם נענו בשמחה, רק שציפתה להם הפתעה: זו היתה אופרה בת חמש שעות וחצי של ווגנר. כשהסתיימה ההופעה, הם הוזמנו לחדריו של הסולן הראשי, ושם פלסידו דומינגו לא הסתיר את עייפות הרגע: ״אינכם יודעים עד כמה קשה לשיר משך חמש שעות וחצי״ הוא אמר, וברברה ענתה, ״ואתה ודאי לא יודע מה פרוש לשבת ולהאזין משך חמש שעות וחצי!״ בעלה חשב שהוא קובר את עצמו בו במקום מבושה, ושאיש לא ירצה לראותו מאותו רגע, אך פלסידו דומינגו, כך הם סיפרו, קיבל את דבריה בבת צחוק ומאז הם נהיו חברים.

יעל היא בכלל ברברה, וברברה היתה מאגר אדיר של כח ועוצמה, הן בשל העובדה שהיתה ״אשתו של״ והן בזכות עצמה. משך 47 שנים – עד יום מותה לפני שבוע בגיל 71 – היתה נשואה לבחיר לבה, היום הפוליטיקאי היהודי הידוע ביותר בלוס אנג׳לס, זאב ירוזלבסקי דובר עברית). בשנות ה-70, עת למדו ב-UCLA, זאב ירוזלבסקי חבר לסיי פרומקין, מראשי הקהילה הרוסית-יהודית בלוס אנג׳לס וביחד הם נילחמו ל״שלח את עמי״ מכבלי המשטר הסוביטי. מאז הוא מילא את כל תפקידי נבחר ציבור בלוס אנג׳לס רבתי, ומשפרש מהחיים הציבוריים הוא מבלה את עתותיו ב-UCLA.

פוליטיקאים זוכרים להדר וכבוד מיוחדים. כך כאן, כך גם בארץ, שם כה רבים משתוקקים שפוליטיקאים יגיעו לחתונת ילדיהם, למימונה או לכל חגיגה אחרת, כאילו הדבר מסב כבוד מיוחד. איני יודע מדוע אנו רוחשים כבוד ויקר לפוליטיקאים, למעט העובדה שהם חולשים על תקציבים ענקיים (הכל כספי מיסים שהוטלו עלינו) ובכוחם לאמלל את חיינו או לעשותם קלים יותר – הכל ביחס ישיר למעורבותם. האם הפוליטיקאים אנשים טובים יותר, האם הם בכלל ראויים לתשומת הלב שלנו? רובנו הלא לא טורחים בכלל ללכת ולהצביע, אך כשמגיע הזמן להתלונן, כולנו יודעים איך לנהל ולבצע יותר טוב מהם.

כשראש ממשלת ישראל הגיע ללוס אנג׳לס – דבר שאינו מה בכך, אולי בגלל הריחוק הגאוגרפי – לאחר שנתיים עבודה מאומצת של הכנת הביקור, היו מספר קבלות פנים לכבודו. באחת מהן, ב-7:30 בבוקר במרכז שמעון ויזנטל, ישבנו ברברה ואני בשורה די עליונה והסתכלנו על האולם הריק. המארגנים ביקשו שכל הנוכחים יתקדמו לשורות הקדמיות, כך שיווצר רושם שהמקום לא ריק ועלוב.

כאבתי עד מאד. מספר הפעמים שראש ממשלת ישראל ביקר בעיר המלאכים מאז קום המדינה הוא כה זעום, וביקור כזה הוא כה חשוב בשל השנאה ההולכת ומתגברת נגדנו, שפשוט לא הבנתי איך יתכן שיש ולו מקום בודד ריק באולם. ברברה, כמוני, היתה נרגשת ומרוגזת. ״בושה! שמישהו יגש ויביא את הילדים מבית הספר הסמוך (חלק מאותו קומפלקס)". כך יזכו הם לראות ולשמוע את ראש ממשלת היהודים, וראש הממשלה יזכה בקבלת פנים הראויה למעמדו – ראש וראשון הוא לכל היהודים בעולם!

יחי ההבדל הקטן – אותי פוטרים כ״עושה צרות ראשי,״ בעוד לברברה חייבים להתייחס בכובד ראש; כאמור בשל היותה גברת ירוסלבסקי מחד וברברה (ירוסלבסקי) מאידך.

הקשר בינינו הלך והתהדק עם השנים, והיה זה דבר מוזר ביותר, שכן ברברה היתה דמוקרטית ואני רפובליקני, אך כה רב היה המשותף בינינו, והעיקר – מדינת ישראל וגורל העם היהודי כמו גם הדאגה לזולת, לאחינו ואחיותנו. בבית הכנסת הרפורמי ״טמפל ישראל של הוליווד״ מצאו לנכון לציין שבין אלף הנוכחים גם רפובליקני או שניים או גוואלד, אסון של ממש, איך מעז רפובליקני להראות פניו!), ואני בגאווה רבה הודעתי, כן, אכן, זה אני; חברים טובים היינו!

וכשיצאנו לארוחת צהרים, שם התהפכו היוצרות, וברברה היתה הדמוקרטית היחידה בין שמרנים-קונסרבטיבים, עדיין הרגשנו שאנחנו אחד ולא שניים נפרדים, ממש כדברי הנביא יחזקאל: ״וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך … ועשיתם לעץ אחד, והיו אחד בידי.״ (ל״ז:17, 19).

חברים נמדדים לא רק בזמנים טובים ונהדרים, כי אם גם ובעיקר בשעת צרה וצוקה, כשכל שאר האנשים עסוקים בבעיותיהם-הם אך חבריך נמצאים לצדך. כך היה, לדוגמא, משך ששת השבועות בהם ברברה נלחמה על חייה לאחר שנעקצה ע״י יתוש שהעביר לה את וירוס הנילוס המערבי. כך גם היה כשברברה שלחה אותי לודא שאביה של חברתה (באמצע שנות התשעים לחייו) לא יושב בדד בשבת כי אם מצטרף אלינו מדי שבת בשבתו לבית הכנסת. וכך היה כשהתקשרתי לברברה ואמרתי ״אלה הזמינה שנבוא ביום שני בבוקר.״

היא לא שאלה ״למה״ ו״בשביל מה״ כי אם ״באיזו שעה״ ו״לאן להגיע". היה זה מובן מאליו.

ברברה היתה ידועה בשם ״יעל״ בקרב משפחתה בארץ, אך בשבילי היא היתה ״ברברה הג׳ינג׳ית״ – שאמרה את שעל לבה ולא הסתירה, התחברה עם אנשים שהעריכה ונמנעה מקרבתם של אנשים אותם לא סבלה.

אמר בעלה נכון: ככל שהיא ניצלה את רוחב הפס שניתן לה, כך הפס הלך והתרחב, מעשה נס של ממש, כאילו דאג הקב״ה בעצמו ששליחתו עלי אדמה לא תחסר כל כלי עזר לו תזדקק. וכך, כשאלף אנשים ליוו אותה בדרכה האחרונה, יכולים אתם להבין שהרעש לא היה מארש אבל כי אם קבלת פנים של בן חוזר שם למעלה, בת אהובה שהגיע זמנה לחזור ולהיות קרובה יותר לאבינו שבשמים.

שם מחכה לה עבודה רבה, שכן כל אותו חיל גדול מאד מאד שהופיע להלוויתה, כל בית ישראל המה, עצמות יבשות הם, וגם גידים ובשר ועור, אך רוח אין בהם, רוח שצריך שתבוא מארבע רוחות ״ופחי בהרוגים האלה ויחיו״ (שם: 9) רק שהמעבר מהשליחות עלי אדמות לחזרה לקרבת הקב״ה ניתקה ממני את הקשר לברברה, ללא כל הכנה מוקדמת, ללא שהות להפרד. ברברה, שתמיד היתה מיעצת ומכוונת ומעודדת ומנחמת ועוזרת, עזבה למשימתה הבאה, ועתה נותרתי אני רק עם הזכרון והכאב, החסר העצום ותחושת הבדידות המכה בי פעם אחר פעם מאז שנודע לי שברברה כבר איננה אתנו.

צבא של מטה וצבא של מעלה. אני אמשיך להיות ״עושה הצרות״ כאן עלי אדמות, ועכשיו ברברה-הג׳ינג׳ית לא תחדל לעשות את אותו הדבר בדיוק שם למעלה. משעמם בטוח לא יהיה, ועשיה ברוכה תהיה למכביר.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

עשתה היסטוריה: שירה האס – השחקנית הישראלית הראשונה המועמדת ל'אמי'

Published

on

UNORTHODOX

עדיין לא נוצר הנגיף שיעצור את הוליווד מלתת לעצמה פרסים, וגם תחת מגבלות חמורות על התקהלות ואירועים המוניים, טקס האמי ה-72 יצא השבוע לדרך. האוסקר של הטלוויזיה (כפי שמכנים אותו מי שכנראה לא צפו באוסקר כמה שנים טובות) ייערך השנה ב-20 בספטמבר בלוס אנג'לס, אם כי עדיין לא ברור באיזו מתכונת. בינתיים, האקדמיה לאמנויות ומדעי הטלוויזי בישרה השבוע בלוס אנג'לס על המועמדים לפרס היוקרתי.

עיקר תשומת הלב הופנתה להישג ההיסטורי של השחקנית שירה האס – שהפכה לישראלית הראשונה המועמדת לפרס האמי בתחום המשחק, בזכות תפקידה בתור אסתי שפירו ב"המורדת" של נטפליקס. "המורדת", שהפכה לאחד הלהיטים המפתיעים של השנה, מועמדת בלא פחות מ-8 קטגוריות, בהן המיני סדרה הטובה ביותר, כמו גם בפרסי הבימוי, התסריט והמוזיקה המקורית הטובים ביותר במיני סדרה. מלבד האס, רשימת המועמדים בכל הקטגוריות כוללת שמות מרשימים, בהם ג'ניפר אניסטון ("תוכנית הבוקר"), מייקל דאגלס ("שיטת קומינסקי") מריל סטריפ ("שקרים קטנים גדולים") ואפילו הזמרת והשחקנית זנדאיה, המועמדת על תפקידה ב"אופוריה", הגרסה האמריקאית לסדרת הנוער הישראלית.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות