Connect with us

ארה"ב-ישראל

מה אמרה יעל הג'ינג'ית לפלסידו דומינגו

Published

on

דברים לזיכרה של ברברה ירוסלבסקי, רעייתו של זאב, הפוליטיקאי היהודי הידוע ביותר בלוס אנג'לס, שהלכה לעולמה בגיל 71

מימין: אלה פרומקין, ברברה (יעל) ירוסלבסקי וארי בוסל

״אם הייתי יודע שכל כך הרבה אנשים יגיעו, הרי הייתי מקדים מספר ימים״ אמר המנוח בהרהור, כשראה את ההמונים שהגיעו להלוויתו.

מכל ההלוויות בהן השתתפתי, זו היתה המרשימה ביותר מבחינת מספר האנשים והכוח הגלום בידם. שעה לפני השעה היעודה אנשים הלכו מרחק רחובות מספר, כשהם לבושים בחליפות כהות. כשהאולם התמלא בכאלף אנשים, והרב הראשי ביקש שהקהל יחזור על פרקי התהילים שקרא באנגלית, נלקחתי למקום וזמן אחרים, מקהלת גברים שקולם כמו קול תופים, הלמות צונמי מתקרב או רעידת אדמה שהרעידה את הסיפים. מארש המוות, רעש של צבא גדול גדול, כשהנוכחים ולם מלווים את המנוחה בדרכה האחרונה.

יזו עוצמה, איזה כוח! לא היה זה מסע אבל כי אם מסע שעיקרו תחילה, שכן יעל הג׳ינג׳ית עד מהרה תעשה סדר שם למעלה, ותכוון את הפעילות קדימה.

מעצורים אף פעם לא היו לה. כשהיא ובעלה הגיעו לזלצבורג, אוסטריה, להיפגש עם תורם פוטנציאלי לאולם דיסני בדאון טאון לוס אנג׳לס, הם הוזמנו לפתיחה של עונת האופרה. למרות עייפותם הרבה הם נענו בשמחה, רק שציפתה להם הפתעה: זו היתה אופרה בת חמש שעות וחצי של ווגנר. כשהסתיימה ההופעה, הם הוזמנו לחדריו של הסולן הראשי, ושם פלסידו דומינגו לא הסתיר את עייפות הרגע: ״אינכם יודעים עד כמה קשה לשיר משך חמש שעות וחצי״ הוא אמר, וברברה ענתה, ״ואתה ודאי לא יודע מה פרוש לשבת ולהאזין משך חמש שעות וחצי!״ בעלה חשב שהוא קובר את עצמו בו במקום מבושה, ושאיש לא ירצה לראותו מאותו רגע, אך פלסידו דומינגו, כך הם סיפרו, קיבל את דבריה בבת צחוק ומאז הם נהיו חברים.

יעל היא בכלל ברברה, וברברה היתה מאגר אדיר של כח ועוצמה, הן בשל העובדה שהיתה ״אשתו של״ והן בזכות עצמה. משך 47 שנים – עד יום מותה לפני שבוע בגיל 71 – היתה נשואה לבחיר לבה, היום הפוליטיקאי היהודי הידוע ביותר בלוס אנג׳לס, זאב ירוזלבסקי דובר עברית). בשנות ה-70, עת למדו ב-UCLA, זאב ירוזלבסקי חבר לסיי פרומקין, מראשי הקהילה הרוסית-יהודית בלוס אנג׳לס וביחד הם נילחמו ל״שלח את עמי״ מכבלי המשטר הסוביטי. מאז הוא מילא את כל תפקידי נבחר ציבור בלוס אנג׳לס רבתי, ומשפרש מהחיים הציבוריים הוא מבלה את עתותיו ב-UCLA.

פוליטיקאים זוכרים להדר וכבוד מיוחדים. כך כאן, כך גם בארץ, שם כה רבים משתוקקים שפוליטיקאים יגיעו לחתונת ילדיהם, למימונה או לכל חגיגה אחרת, כאילו הדבר מסב כבוד מיוחד. איני יודע מדוע אנו רוחשים כבוד ויקר לפוליטיקאים, למעט העובדה שהם חולשים על תקציבים ענקיים (הכל כספי מיסים שהוטלו עלינו) ובכוחם לאמלל את חיינו או לעשותם קלים יותר – הכל ביחס ישיר למעורבותם. האם הפוליטיקאים אנשים טובים יותר, האם הם בכלל ראויים לתשומת הלב שלנו? רובנו הלא לא טורחים בכלל ללכת ולהצביע, אך כשמגיע הזמן להתלונן, כולנו יודעים איך לנהל ולבצע יותר טוב מהם.

כשראש ממשלת ישראל הגיע ללוס אנג׳לס – דבר שאינו מה בכך, אולי בגלל הריחוק הגאוגרפי – לאחר שנתיים עבודה מאומצת של הכנת הביקור, היו מספר קבלות פנים לכבודו. באחת מהן, ב-7:30 בבוקר במרכז שמעון ויזנטל, ישבנו ברברה ואני בשורה די עליונה והסתכלנו על האולם הריק. המארגנים ביקשו שכל הנוכחים יתקדמו לשורות הקדמיות, כך שיווצר רושם שהמקום לא ריק ועלוב.

כאבתי עד מאד. מספר הפעמים שראש ממשלת ישראל ביקר בעיר המלאכים מאז קום המדינה הוא כה זעום, וביקור כזה הוא כה חשוב בשל השנאה ההולכת ומתגברת נגדנו, שפשוט לא הבנתי איך יתכן שיש ולו מקום בודד ריק באולם. ברברה, כמוני, היתה נרגשת ומרוגזת. ״בושה! שמישהו יגש ויביא את הילדים מבית הספר הסמוך (חלק מאותו קומפלקס)". כך יזכו הם לראות ולשמוע את ראש ממשלת היהודים, וראש הממשלה יזכה בקבלת פנים הראויה למעמדו – ראש וראשון הוא לכל היהודים בעולם!

יחי ההבדל הקטן – אותי פוטרים כ״עושה צרות ראשי,״ בעוד לברברה חייבים להתייחס בכובד ראש; כאמור בשל היותה גברת ירוסלבסקי מחד וברברה (ירוסלבסקי) מאידך.

הקשר בינינו הלך והתהדק עם השנים, והיה זה דבר מוזר ביותר, שכן ברברה היתה דמוקרטית ואני רפובליקני, אך כה רב היה המשותף בינינו, והעיקר – מדינת ישראל וגורל העם היהודי כמו גם הדאגה לזולת, לאחינו ואחיותנו. בבית הכנסת הרפורמי ״טמפל ישראל של הוליווד״ מצאו לנכון לציין שבין אלף הנוכחים גם רפובליקני או שניים או גוואלד, אסון של ממש, איך מעז רפובליקני להראות פניו!), ואני בגאווה רבה הודעתי, כן, אכן, זה אני; חברים טובים היינו!

וכשיצאנו לארוחת צהרים, שם התהפכו היוצרות, וברברה היתה הדמוקרטית היחידה בין שמרנים-קונסרבטיבים, עדיין הרגשנו שאנחנו אחד ולא שניים נפרדים, ממש כדברי הנביא יחזקאל: ״וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך … ועשיתם לעץ אחד, והיו אחד בידי.״ (ל״ז:17, 19).

חברים נמדדים לא רק בזמנים טובים ונהדרים, כי אם גם ובעיקר בשעת צרה וצוקה, כשכל שאר האנשים עסוקים בבעיותיהם-הם אך חבריך נמצאים לצדך. כך היה, לדוגמא, משך ששת השבועות בהם ברברה נלחמה על חייה לאחר שנעקצה ע״י יתוש שהעביר לה את וירוס הנילוס המערבי. כך גם היה כשברברה שלחה אותי לודא שאביה של חברתה (באמצע שנות התשעים לחייו) לא יושב בדד בשבת כי אם מצטרף אלינו מדי שבת בשבתו לבית הכנסת. וכך היה כשהתקשרתי לברברה ואמרתי ״אלה הזמינה שנבוא ביום שני בבוקר.״

היא לא שאלה ״למה״ ו״בשביל מה״ כי אם ״באיזו שעה״ ו״לאן להגיע". היה זה מובן מאליו.

ברברה היתה ידועה בשם ״יעל״ בקרב משפחתה בארץ, אך בשבילי היא היתה ״ברברה הג׳ינג׳ית״ – שאמרה את שעל לבה ולא הסתירה, התחברה עם אנשים שהעריכה ונמנעה מקרבתם של אנשים אותם לא סבלה.

אמר בעלה נכון: ככל שהיא ניצלה את רוחב הפס שניתן לה, כך הפס הלך והתרחב, מעשה נס של ממש, כאילו דאג הקב״ה בעצמו ששליחתו עלי אדמה לא תחסר כל כלי עזר לו תזדקק. וכך, כשאלף אנשים ליוו אותה בדרכה האחרונה, יכולים אתם להבין שהרעש לא היה מארש אבל כי אם קבלת פנים של בן חוזר שם למעלה, בת אהובה שהגיע זמנה לחזור ולהיות קרובה יותר לאבינו שבשמים.

שם מחכה לה עבודה רבה, שכן כל אותו חיל גדול מאד מאד שהופיע להלוויתה, כל בית ישראל המה, עצמות יבשות הם, וגם גידים ובשר ועור, אך רוח אין בהם, רוח שצריך שתבוא מארבע רוחות ״ופחי בהרוגים האלה ויחיו״ (שם: 9) רק שהמעבר מהשליחות עלי אדמות לחזרה לקרבת הקב״ה ניתקה ממני את הקשר לברברה, ללא כל הכנה מוקדמת, ללא שהות להפרד. ברברה, שתמיד היתה מיעצת ומכוונת ומעודדת ומנחמת ועוזרת, עזבה למשימתה הבאה, ועתה נותרתי אני רק עם הזכרון והכאב, החסר העצום ותחושת הבדידות המכה בי פעם אחר פעם מאז שנודע לי שברברה כבר איננה אתנו.

צבא של מטה וצבא של מעלה. אני אמשיך להיות ״עושה הצרות״ כאן עלי אדמות, ועכשיו ברברה-הג׳ינג׳ית לא תחדל לעשות את אותו הדבר בדיוק שם למעלה. משעמם בטוח לא יהיה, ועשיה ברוכה תהיה למכביר.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

עוגיות מחמאס ודגלי ישראל: הסטודנטים האמריקאים שנאבקים ב-BDS

Published

on

מול פרובוקציות של פעילי BDS ובריונות אנטי־ציונית, קבוצה נחושה של סטודנטים באוניברסיטאות האמריקאיות יוצאת למאבק על שמה הטוב של ישראל * מסתבר שגם ה-IAC והקרן של אדם וגילה מילשטיין תומכים בהם * אריאל שנבל הצטרף אליה למסע הסברה בקמפוסים של לב המערב התיכון

השוטרים הגיעו מהר מאוד. למעשה, לא חלפה יותר מחצי שעה מאז שנכנסנו למבואת אחד הבניינים ההומים באוניברסיטת מישיגן, ועד ששוטר ושוטרת חביבים פסעו לכיווננו נחרצות וביקשו לברר על מה המהומה.

שעה קודם לכן ניגש צוות קטן של סטודנטים לחנות מאפים שכונתית, ורכש כמאתיים עוגיות. אלה ישמשו כמוצגים המרשיעים שבסופו של דבר יגרמו לגירושנו מהמקום. הנימוק להרחקה לא יהיה קיומה של פעילות הסברה פרו־ישראלית, אלא סעיף מנהלי שולי שקשור לתיאום מול הנהלת האוניברסיטה. השוטרים יכלו בקלות לאשר את המשך שהייתנו במקום – שהרי חברת הנהלה היא זו שהפנתה אותנו להקים דווקא שם את הדוכן – אבל הם העדיפו להקשיב לצעירים הנרגשים שדרשו את סילוקנו משם. קל יותר ללכת על אופציית ההשתקה, כדי למנוע התגודדות שעלולה להתפתח לתגרה. כך, בתוך זמן קצר ביותר, נפרש לנגד עינינו בקליפת אגוז אחד מאתגרי ההסברה הגדולים של ישראל בארה"ב בפרט, ובמערב בכלל: אווירה אנטי־ישראלית ואנטי־ציונית שהולכת וגוברת בקמפוסים, בעוד הפעילות הפרו־ישראלית שם אינה אפקטיבית כמעט.

לפני כמה שבועות הצטרפתי למסע של צוות קטן ומובחר מארגון SSI (ראשי התיבות של "סטודנטים תומכי ישראל") באוניברסיטאות המערב התיכון. מטרת הצוות הייתה לשרטט תמונת מצב עכשווית של המתרחש בקמפוסים בארה"ב, וגם לנסות לעשות משהו אחר, שיצא מהקופסה ויעיר קצת את ההסברה הפרו־ישראלית שנרדמה בשמירה.

הרעיון היה פשוט אך יצירתי. רוב הסטודנטים האמריקאים לא באמת יודעים מה קורה במזרח התיכון, ואת דעותיהם הם מגבשים לפי צו האופנה הליברלי – שרואה כרגע בישראל סוג של שטן. ב־SSI החליטו לפיכך לערוך להם היכרות עם כמה עובדות יסוד. מעל הדוכן שהקימו חברי הצוות באוניברסיטת מישיגן נתלה לוח גדול, שהכריז על "מכירת המאפים של חמאס". כל מי ששילם דולר אחד קיבל עוגייה ותעודת הוקרה הנושאת את סמל הארגון – ומיד לאחר מכן היה הצוות מסב את תשומת ליבו לכך שהתרומה מיועדת לארגון רצחני שמטרתו השמדת ישראל. לאחר העברת המסר הזה, הסטודנטית המופתעת או הסטודנט ההמום הסכימו להקשיב לדברים, ובסופו של דבר יכלו להעביר באופן סמלי את הדולר שלהם מקופת חמאס לקופת הארגון הפרו־ישראלי.

בשלושים דקות פעילותו של הדוכן, כ־15 סטודנטים עברו בהצלחה רבתי את התהליך שתואר לעיל. כמה מהם אף קראו לחבריהם להגיע ולשמוע. "סוף־סוף יש פה תשובה לפעילות של הסטודנטים הפלסטינים", אמרה סטודנטית שביקשה לא להזדהות בשמה. "חבל שאתם מגיעים מבחוץ ולא לומדים כאן, יכולתם להזיז משהו באמת".

בארה"ב לומדים כיום כ־20 מיליון סטודנטים בשלל אוניברסיטאות וקולג'ים, לתארים בכל הרמות. זהו מספר עצום, גבוה יותר ממספרם של כל יהודי העולם. האוניברסיטאות האמריקאיות הן פס הייצור המובהק, הבלעדי כמעט, של מנכ"לים, חברי קונגרס, סנאטורים, שופטים ושאר בעלי תפקידים שמחזיקים במשרות הבכירות והמשפיעות ביותר. בעוד בקרב האוכלוסייה הכללית בארה"ב מעמדה של ישראל טוב למדי, בדעת הקהל הסטודנטיאלית מצבנו הולך ומחמיר. לפי מחקר של ארגון AMCHA Initiative, בשנת 2018 חל זינוק של 70 אחוזים במספר גילויי האנטישמיות על רקע אנטי־ישראלי בקמפוסים בארה"ב. אחד האחראים הישירים לכך הוא ארגון SJP, "סטודנטים למען צדק בפלסטין", הפועל נמרצות בלמעלה ממאתיים קמפוסים, ומחדיר לתודעת הסטודנטים תעמולה אנטי־ציונית, לעיתים ארסית במיוחד. מולו מנסים לפעול כמה ארגונים פרו־ישראליים, עד כה בהצלחה מוגבלת. SSI, ארגון צעיר יחסית שהוקם לפני כשבע שנים, מנסה לשנות את המאזן ולהעמיד מול התעמולה הפלסטינית מענה ראוי. בעיני ראשי הארגון, אין זו מלחמה על התודעה בקמפוסים ותו לא, אלא על הדור הבא של המנהיגות האמריקנית.

החומה המדומה

אילן סינלניקוב, בן 27, נולד ברחובות למשפחת עולים מרוסיה. כשהיה בן 15 עברה משפחתו לארה"ב בעקבות עבודתו של האב, והשתקעה במינסוטה. אילן סיים שם את בית הספר התיכון, והחל ללמוד באוניברסיטת מינסוטה במיניאפוליס. גם אחותו הבכורה ולריה צ'ייזין, ששירתה כקצינה בצה"ל, למדה באותו מוסד אקדמי.

"כשהייתי בסמסטר השני שלי, נתקלנו בהרבה מאוד פלאיירים שמזמינים את הסטודנטים ל'שבוע האפרטהייד'", משחזר סינלניקוב. "זה היה מסקרן, אז הלכנו לראות. סטודנטים פרו־פלסטינים הקימו באמצע האוניברסיטה חומה ענקית, שמדמה את גדר ההפרדה. בשיא האירוע, חצי מהם צעקו 'חיילי הכיבוש מפציצים', והאחרים נפלו על הדשא. זה היה מחזה מאוד לא נעים. למחרת התקיים אירוע נוסף שלהם, באחד מהאולמות הגדולים בקמפוס. לשם כבר באנו עם דגלי ישראל. חשבנו שזה לא הגיוני שלא תהיה תגובה ישראלית למיצגי האימים השקריים הללו. הפלסטינים הופתעו ושאלו מי אנחנו, ואז ולריה שלפה, בלי לחשוב יותר מדי, 'אנחנו קבוצה של סטודנטים תומכי ישראל'. זה היה הרגע שבו הוקם SSI. למחרת, ב־12 במארס 2012, נרשמנו כקבוצה רשמית באוניברסיטת מינסוטה".

בקהילה היהודית המקומית, מספר סינלניקוב, לא התלהבו מקיומו של הארגון החדש. "הם ביקשו בנימוס אך בחדות שנשמור על פרופיל נמוך. זה הגיוני – אנחנו באנו עם טמפרמנט ישראלי, והם כאמריקאים חששו שנחמם את האווירה והדבר יגרום למתחים מיותרים. זו הייתה הסיבה העיקרית לאחד מהמאפיינים החשובים של הארגון שלנו, מהרגע הראשון ועד עכשיו: SSI אינו 'ארגון יהודי'. הוא פרו־ישראלי ופרו־ציוני, אבל פתוח לכולם. צריך גם לזכור שבין 50 אלף הסטודנטים באוניברסיטת מינסוטה – אחת מחמש האוניברסיטאות הגדולות בארה"ב – יש בקושי אלף יהודים. הבנו שאנחנו חייבים להרחיב את מעגל התומכים והפעילים.

"עיקרון נוסף שמובנה מעצם האישיות שלנו הוא ליזום, להיות אקטיביים. לא לחכות עד לשבוע האפרטהייד, אלא לפעול כל השנה, ואז בשבוע האפרטהייד אנחנו כבר מוכנים עם תשתית משומנת. לא יודע אם שמת לב, אבל בפעילות באוניברסיטת מישיגן הנציגים שלנו עמדו לפני הדוכן, לא ישבו מאחוריו כמו בשאר הדוכנים שהיו במקום. אנחנו לא מחכים לסטודנט שיגיע אלינו, אנחנו מגיעים אליו".

במה עוד אתם שונים מארגונים פרו־ישראליים כמו הלל ואיפא"ק?

"אנחנו הארגון הפרו־ישראלי היחיד שבא מלמטה, שצומח מהסטודנטים עצמם, ולא מקבל הוראות מלמעלה. אנחנו תא רשמי של סטודנטים, וזה נותן לנו יתרונות רבים, כמו למשל היכולת לקבוע מפגש בתוך האוניברסיטה. קבוצה שאינה רשומה כתא סטודנטים, פשוט לא יכולה לעשות את זה. את המפגשים שלה היא נאלצת לקיים בבניינים של ארגונים יהודיים – מה שעלול להרתיע את תומכי ישראל הלא־יהודים".

יש התנגדות כלפיכם מצד ארגונים אחרים, שחשים אולי שתפסתם להם את המקום?

"לצערי כן, וזו נקודה כואבת. כולם אהבו אותנו כשהיינו קטנים. כשהפכנו לעמותה גדולה, התחילו הבעיות. אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל יצאנו לא פעם בהלם מפגישות שהסתיימו בטונים צורמים ובהודעה ברורה שלא מעוניינים לעבוד איתנו. התגברנו על זה. התרכזנו במה שאנחנו צריכים לעשות כדי לחזק את ישראל בקמפוסים, ולא במריבות בתוך העולם הפרו־ישראלי. אנחנו באים לעבוד".

כמו כל ארגון שצמח מלמטה, SSI התחיל להתבסס בשיטת חבר מביא חבר. "פתחנו שולחן הרשמה, אבל לא היה לנו שום דבר לחלק, היינו נטולי אמצעים לחלוטין. לאירוע הראשון שערכנו הגיעו שמונה אנשים. גם זה היה מאוד מרגש, כי מבחינתנו כל אחד מהם היה עולם ומלואו. היום, רק בצוות המנהל של SSI באוניברסיטת מינסוטה יש 16 חברים".

במשך שנתיים הם פעלו רק במינסוטה, בלי לשאוף להפוך לארגון כלל־מדינתי. ואז הגיע קיץ 2014, ואיתו מבצע צוק איתן, שגרר שורה של הפגנות והחלטות אנטי־ישראליות בקמפוסים. "הבנו שאת מה שאנחנו מצליחים לעשות אצלנו – לצאת מהמגננה, לחוקק חוקים בעד שת"פים עם מוסדות אקדמיים בישראל ועוד – חייבים לשכפל. מכיוון שהיינו חזקים יחסית בפייסבוק, קלטו אותנו בקונסוליה הישראלית בשיקגו והזמינו אותנו לכנס סטודנטים. הצגנו שם את הארגון ואת הדרך שלנו, ואז נפתחו שני סניפים נוספים, באוניברסיטת אינדיאנה ובקולג' קתולי בשיקגו. מכאן זה כבר הפך לשיטפון: מהר מאוד הוקמו סניפים בקנזס, באילינוי, בסן־דייגו ועוד. בסוף 2014 כבר היו לנו 16 שלוחות".

ועכשיו צריך גם כסף. מה עושים?
"היה לנו ברור שאם לא נשיג תקציב, הכול יימחק מהר מאוד. הקמנו עמותה באמצעות הלוואה שלקחנו מההורים, קיבלנו את האישורים והתחלנו לעבוד. עשינו אירוע התרמה קטן בסלון במינסוטה, והנה יש 250 דולר למדבקות וחולצות. ידענו שפעילות תביא תקציב, תקציב יביא פעילות, וכך נרחיב כל הזמן את המעגל.

"ככל שמספר הסניפים גדל, כך היינו נוקשים יותר לגבי הפעילות בהם. חייבנו כל סניף לערוך לפחות אירוע אחד בחודש, לעדכן את הדפים ברשתות החברתיות, להראות פעילות. בשלב מסוים נפתח סניף של SSI בקנדה, מה שאומר שהפכנו לארגון בינלאומי. בשנת 2016 כבר היו לנו יותר מארבעים סניפים, והיום אנחנו נמצאים ב־52 קמפוסים. יש גם לא מעט תאים שהוקמו אך פרשו מהארגון ממגוון סיבות, בעיקר בגלל הדרישות הגבוהות שאנחנו מציבים. המצב כיום הוא שכאשר סטודנטים צעירים מגיעים לאוניברסיטה שיש בה סניף שלנו, SSI הוא כבר דבר מובן מאליו. פעם, ממש לא מזמן, היינו צריכים להיאבק על עצם הקיום שלנו בתודעה".

כיום הארגון מונה כ־700 סטודנטים פעילים וחמישה עובדים בשכר. נאור ביטון, אחד מבכירי SSI, הוא נציגו בישראל. לדברי סינלניקוב, "יש עוד הרבה פעילים שקטים שבאים כשצריך אותם, וזה בסדר גמור". הסכומים הדרושים לפעילות העמותה חרגו מזמן מגבולות הסלון וההלוואות מההורים. "התקציב שלנו עומד על כ־700 אלף דולר בשנה, ואנחנו מגייסים תרומות דרך מימון המונים ברשת, דרך קרנות ובאמצעות הכנס השנתי של הארגון. חלק מהתורמים הם הורים של סטודנטים, ויש תרומות גדולות יותר וקבועות, למשל מ־IAC (ארגון הקהילה הישראלית בארה"ב – א"ש) שתורם עשרות אלפי דולרים בשנה, מקרן אדם וגילה מילשטיין, וגם מכמה תורמים פרטיים ממינסוטה. התאים עצמם, בתור קבוצות פנים־אוניברסיטאיות, יכולים להגיש בקשות לתקציב מהאוניברסיטה".

חוצפה ישראלית בקמפוס

כשחזרתי ארצה טלפנתי לסינלניקוב, שנשמע מרוצה מהמסע במערב התיכון. בסופו של דבר, אמרתי לו, בכל המסע הזה נפגשו אנשי SSI עם כ־500 איש באופן ישיר. טיפה בים. "הגישה שלנו אומרת שגם אם גרמנו לאדם אחד לנטות יותר לכיוון ישראל, זה עולם ומלואו", נשען סינלניקוב על מאמר חז"ל הידוע. "אנחנו יודעים שלא נגיע לכולם אף פעם, אבל זה לא מרפה את ידינו".

בך ובאחותך ולריה יש קצת מהישראליות וקצת מהאמריקניות. SSI הוא בדמותכם.
"אנחנו קול מיוחד, ארגון שקם כי היינו קצת חצופים. אמרו לנו: אתם ישראלים, מה אתם מבינים באמריקה? ענינו: מי אם לא ישראלים יעשה את העבודה בעד ישראל? ראית איך הפעילים שלנו מסתערים על כל מי שמגיע. אנחנו לא יושבים מנומסים ומחכים שיפנו אלינו. האמריקאים הרבה פעמים מקובעים, אנחנו הרבה יותר גמישים ויודעים לתת פתרונות למצבים משתנים. זה מאפיין ישראלי. מצד שני, למדנו מה הצעיר האמריקני רוצה וצריך. השילוב הזה בהחלט מוכיח את עצמו".

מה החזון להמשך הדרך?

"יש כמה יעדים. ראשית, שכל סטודנט שירצה לדעת משהו על ישראל ויגיע לקמפוס, ידע שיש לו לאן ללכת. ואם אין, שיקים סניף. שנית, אנחנו רוצים להביא את SSI לכמה שיותר מקומות. בוסטון, פלורידה, קולורדו ואיידהו – לשם עוד לא הגענו, והרי בכל מקום אפשר למצוא מישהו שאוהב את ישראל. בטווח הארוך אנחנו רוצים לגדל את המנהיגים הבאים של הקהילה היהודית־אמריקנית. אנחנו כבר רואים שבוגרי התאים שלנו נחטפים לעבודה בארגונים פרו־ישראליים. זה דור פעילים ש־SSI יצר. האנשים האלה, שנלחמים כיום בקמפוסים שלהם למען ישראל, הם אלה שיובילו בעוד כמה שנים את העולם היהודי־אמריקני. ובזכותם הוא ייראה אחרת לגמרי".

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

מגעים להסדר: ציפי רפאלי תיקח אחריות ותלך לכלא – ובר רפאלי תחמוק ממאסר

Published

on

לפי ההצעה, ציפי רפאלי תיקח אחריות על העבירות שבר מואשמת בהן ותרצה מאסר של שנה וחצי עד שנתיים • בר, מצדה, לא תרצה מאסר כלל 

האם בר רפאלי תצליח לחמוק מעונש מאסר בפועל בתיק המס הפלילי שלה? בין הפרקליטות לדוגמנית הישראלית הבינלאומית מתנהלים בימים אלה מגעים להסדר כולל, שיסגור גם את תיק המס האזרחי וגם את תיק המס הפלילי שלה.   במסגרת זאת, הפרקליטות בוחנת הצעה לפיה ציפי רפאלי תיקח אחריות על העבירות שבר מואשמת בהן, ותרצה עונש מאסר בפועל של שנה וחצי עד שנתיים במסגרת עסקת טיעון. בר, מצדה, לא תרצה מאסר בפועל בכלל, בתמורה לוויתור שלה על ערעור בתיק המס האזרחי. 

המחלוקת סביב שאלת מגוריה של הדוגמנית – האם הייתה תושבת הארץ לצורכי מס או תושבת ארה"ב בשנים הרלוונטיות – התפצלה לשתי זירות משפטיות: הראשונה היא הזירה האזרחית, שבמסגרתה דרשה המדינה לחייב את רפאלי במס בגובה מיליוני שקלים על הכנסותיה בחו"ל. הנושא נדון בבית המשפט המחוזי בלוד, שדחה את טענותיה של רפאלי והכריע כי עליה לשלם מס בישראל על הכנסותיה בשנים הללו. במסגרת פסק דין זה, שעליו ערערה הדוגמנית, נקבע כי על רפאלי לשלם כ-8 מיליון שקל מס בגין השנתיים שהיו במחלוקת. בנוסף, בית המשפט חייב את רפאלי בהוצאות משפט בסך 120,000 שקל. 

הזירה השנייה היא הזירה הפלילית, בה מתמודדת רפאלי עם טענות המדינה להעלמות מס בהיקף עשרות מיליוני שקלים ותרמית לכאורה שביצעה הדוגמנית כלפי המדינה במשך כ-4 שנים, בין השנים 2009-2012. בזירה זו החליטה פרקליטות מיסוי וכלכלה להעמיד לדין פלילי את בר רפאלי ואת הוריה ציפי ורפי רפאלי, בכפוף לשימוע, בעבירות מס בגין ההכנסות בחו"ל. כמו כן, רפי וציפי רפאלי חשודים במסגרת זו בעבירת הלבנת הון. לפי החשד, ההכנסות לגביהן בוצעו פעולות ההסתרה עמדו על מיליוני שקלים לכל שנה בין 2009-2012, ובסך-הכול למעלה מ-23 מיליון שקל. 

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

השעשועון "ג'פרדי" הסתבך: "כנסיית המולד בישראל, לא בפלסטין"

Published

on

בתוכנית "ג'פרדי", ששודרה לראשונה ב-1964, עורכים למתמודדים חידון שבו הם מקבלים רמזים בצורת תשובות – והם צריכים למסור את תשובותיהם בצורת שאלות. 
הפרק המדובר שודר ביום שישי שעבר בערב (באיי-ביסי, ערוץ 7 בלוס אנג'לס), ובקטגוריית "היכן הכנסייה הזו?" ניתן למתמודדים הרמז: "נבנתה במאה הרביעית לספירה, כנסיית המולד". המתמודדת קאטי נידל מיהרה ללחוץ על הזמזם ולהשיב: "מהי פלסטין?", ואחרי שהמנחה אלכס טרבק דחה את תשובתה בטענה כי טעתה זמזם המתמודד ג'ק מגווייר והשיב: "מהי ישראל?". תשובתו התקבלה. כנסיית המולד שוכנת כידוע בבית לחם ורבים מחשיבים אותה למקום הולדתו של ישו.
ג'יימס זוגבי, מייסד המכון הערבי-אמריקאי, טען בטוויטר כי מדובר בעלבון להיסטוריה, למציאות ולאלפי הפלסטינים המדוכאים בבית לחם. גם  ארגון זכויות האדם Code Pink פרסם עצומה מקוונת שבה דרש מהשעשועון להתנצל.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות