Connect with us

חדשות ואקטואליה

מהשחורים מצפים לפחות, מהלבנים מצפים ליותר

Published

on

מאז שנות ה- 60 , החברה האמריקאית מפגינה סובלנות להתפרעויות של אפרו-אמריקאים • זאת הודות לתנועה הפרוגרסיבית, המגדלור הגזעני של תקופתנו • בעקבות ההפגנות האלימות של האתיופים בארץ הקודש – לא מה שחשבתם

חמישה עשר אזרחים מתו מירי משטרת ישראל בחמש השנים האחרונות, ביניהם שני אתיופים. יכול להיות שהם לא היו מתים אם המשטרה הייתה מתנהלת באופן מקצועי יותר, ויכול להיות שהם לא היו מתים אם הם היו לבנים. כל אלו בגדר האפשרות, אבל גם אם ניקח את הגרסה הכי גרועה, ובה כל הנורים הם חפים מפשע שלא עשו דבר מלבד להיוולד בצבע הלא נכון – זה מה שמצדיק הפעלת אלימות קשה על רכוש, על שוטרים שממלאים אתתפקידם ועל עוברי אורח חפים מפשע?

לאחר שישראל ייבאה את רוח ההכלה והגזענות הפרוגרסיבית מארה"ב, התשובה היא כן, בהחלט! תחילת ההצדקה נטועה בהיסטוריה הגזענית והטראגית של ארה"ב בכל הנוגע לאפרו-אמריקאים, אשר כללה עבדות וחוקי הפרדה ברורים תחת הדוקטרינה השקרית של "נפרד אבל שווה" – היסטוריה אשר הלבנים האמריקאים מרגישים צורך להתנצל עליה. זוהי טקטיקה ידועה ופרימיטיבית המכונה "גמול דורות", המתגלמת בניב הידוע "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". עונש זה מאוד בעייתי משום שהוא מעניש אנשים שאינם חטאו אלא רק נולדו לנסיבות מסוימות. אולם, לתנועה הפרוגרסיבית הבלתי ליברלית אין בעיה להחילו על
הלבנים האמריקאים משום תחושות העליונות המוסרית והאשמה של חבריה.

כך, מאז שנות ה- 60 , החברה האמריקאית מפגינה סובלנות בכל הנוגע להתפרעויות של אפרו-אמריקאים, כמו ההתפרעויות האלימות של האגודה האפרו-אמריקנית באוניברסיטת קורנל, התפרעויות של אפרו- אמריקאים בעיר דטרויט, אשר גרמו ללבנים רבים לברוח מהעיר ופגעו בה קשות כלכלית, ולדרישות עכשוויות של אפרו-אמריקאים בקמפוסים למרחבים נקיים מלבנים.

ישנם שני מקורות לסובלנות הזו: הראשון הוא גזענות של ציפיות נמוכות – הנכונות להתייחס לאנשים באופן שונה ולאכוף את החוק במידה שונה בהתאם לצבע עורם היא תפיסה גזענית, גם אם יש בה אי אילו הצדקת הקשורות להיסטוריה מקומית וקבוצתית. יתר על כן, הכלה זו מתבססת על ההנחה כי השחורים אינם יכולים אחרת, וכי בשביל להיות מוסריים ולכפר על העבר על הלבנים לסבול זאת באציליות.

המקור השני הוא התנועה הפרוגרסיבית, המגדלור הגזעני של תקופתנו. לתנועה זו כוונות טובות ומוסריות במובנים רבים, אולם המקורות הנאו-מרקסיסטיים המהפכניים שלה גרמו לה להיות רצחנית וגזענית. לפי התפיסה הפרוגרסיבית, החיים החברתיים מתאפיינים במאבק בין מעמד מדכא ומעמד מדוכא, כאשר המעמד
מוגדר בהתאם לקריטריון אחד, אשר יכול להיות כלכלי, גזעי, מיני וכדומה. ומכיוון שכל מערכות היחסים הבין- קבוצתיות הן מאבקים, הפרוגרסיבים מצדיקים אלימות ואף מתעדפים אותה על פני שאר האמצעים.

את המקורות הפרוגרסיבים ניתן למצוא במהפכה הצרפתית וביתר שאת במהפכה הבולשביקית, שתי מהפכות אלימות אשר יצאו כנגד הסדר הקיים ברצחנות בטענה כי רק מהפך אלים וטוטאלי יביא לאוטופיה. בעיניים מהפכניות, דיון ושיח הם איוולת חסרת תועלת המשמשת כמניפולציה של האליטה. זהו הכלבלב הדמוקרטי אשר מסיח את דעת המדוכאים המרוסנים, ועל המהפכנים לשבור ריסון זה ולגרום למהפכה לקרות. זהו בסיס התמיכה של המהפכנות הפרוגרסיבית של השמאל החדש, וזהו הרציונל שמנחה את תנועות המחאה.

זהו גם הרציונל של רוח התקופה, שמאז שנות ה-60 מוגדרת יותר ויותר בתור רוח פרוגרסיבית. זוהי רוח של מחאה לשם מחאה, אלימות לשם אלימות, מאבק לשם מאבק. זוהי רוח אשר לוקחת בעיות אמיתיות ומלבישה עליהן את כל הטראגיות שהיא יכולה לגייס, משום שזה לא משנה מה המציאות, משנה שהכל הולך בדיוק לפי תפיסת האופנה הפרוגרסיבית, זו המתעדפת התקרבנות על פני בדיקת עובדות, האשמת החברה על פני אחריות אישית, אלימות במקום הידברות ושיח. ההבחנה של הפרוגרסיביות היא הבחנה של גזע, ולפיכך היא מקדמת גזענות. השחורים מאשימים את הלבנים, ואילו על הלבנים להכיל אותם ולהתייחס אליהם בסבלנות, באופן שונה ומיוחד. כך לא מתפתחת סולידריות, כך מתפתחת שנאה אשר מתבססת על הבחנות גזעניות, כלומר מבוססת מוצא אתני. מהשחורים מצפים לפחות, מהלבנים מצפים ליותר; על השחורים יש לרחם, ואילו את הלבנים – להאשים; השחורים אינם הלבנים, והלבנים אינם השחורים, אבל בכל מובן.

מדובר בשתי קטגוריות אנושיות נפרדות, בתפקידים שונים, בהתייחסות קולקטיבית על בסיס מוצא ופיגמנטים. בעיניים פרוגרסיביות, כל הנאבקים הם גוש אחד, ולפיכך – האתיופים בישראל הם כמו האפרו-אמריקאים בארה"ב. מדוע? פשוט כי בשני המקרים מדובר בשחורים. הפרוגרסיבים מקפידים: אם עד עכשיו לא הייתם גזענים – מעכשיו תהיו.

אין להתכחש לעובדה שהבדל צבע, לצערנו, הוא משתנה משפיע בעולם. ואכן, אפשר למצוא דמיון בין מה שחשים האפרו-אמריקאים למה שחשים האתיופים הישראלים. אולם השונה עולה על הדומה. אין בישראל היסטוריה של גזענות ממוסדת. נכון, ישנה היסטוריה של מדיניות ממשלתית שפגעה בה והתייחסה אליה באופן שונה אך הרציונל והכוונה של המדיניות לא הייתה גזענית. למרות הצער, שני הרוגים מתוך חמישה עשר בחמש שנים אינם מעידים על רדיפה ממוסדת. למרות שיש דרכים להשקיע באוכלוסייה האתיופית ואין להתכחש לבעיותיה, אין לראות בהם עבדים שחורים שאין להם ברירה אלא להילחם באדוניהם הלבנים.

אלא שבאווירה של מסע ציד, קל יותר להצדיק חסימת כבישים ואלימות. חסימת כבישים היא לא סתם "דבר מעצבן". היא גורמת לאנשים לפספס אירועים שהם חיכו להם ושילמו עליהם בעבודה קשה ואינטנסיבית (חתונות, טיסות וכדומה). חולים, קשישים, נשים בהריון, וגם סתם אנשים שלא עשו דבר מלבד לנסוע ברכבם – להיתקע בחוסר אונים. כמו כן, חסימת כבישים גורמת לכלכלה להיפגע, ולפיכך לאפשרויות שלנו וליכולת לשפר את חיינו להיפגע. ו"שלנו" זה של כולנו, מחפשי גזענות שכמותכם – אתיופים, אשכנזים, ערבים וכל השאר.

אבל אווירת מסע הציד הרי לא יכולה להסתיים רק בזה, והיא דורשת פורקן של זעם, הרצון למשמעות ונקמת הלבנים האשמים. כותבים בולטים בצד השמאלי בארץ כמו רווית הכט, אלדד יניב ואחרים אומרים ללבנים תשתקו, עכשיו תורם להתפרע, מותר להם, הם הרי שחורים ואתם רק לבנים. הגינוי שלכם שווה לגזענות, הם טוענים, וממשיכים להקפיד: אם עד עכשיו לא הייתם גזענים – מעכשיו תהיו. התשובה הראויה היא: לא. זו לא גזענות לגנות לאנשים ששורפים צמיגים ומכוניות ומסכנים את המרחב הציבורי, שזורקים אבנים ופוגעים בעוברי אורח, שמתנפלים על מכוניות נוסעים, שפוגעים בעסקים ובפרנסתן של משפחות, שמאיימים באלימות וגורמים לאנשים לפחד לצאת לרחוב. למעשה, גינוי זה הוא ההיפך מגזענות. האתיופים אינם קופים מאפריקה או ילדים מדוכאים וחסרי סוכנות או יכולת בחירה והחלטה עצמאית, שאין מה לצפות מהם.

המוחים האתיופים לא חייבים להשתמש באלימות – הם בוחרים להשתמש בה. הם אנשים עצמאיים ובעלי יכולת להעדיף חלופה אחת על פני אחרת, והראייה היא כל אותם אתיופים שלא בחרו למחות בצורה אלימה. הם הרוב, אבל בינתיים שתיקתם רועמת. סולידריות, צמצום גזענות, שינוי דעות קדומות, וניסיון לחיות חיים טובים יותר לכל לא יושגו באמצעות המחאה האלימה הזו. סביר לצפות ולקוות שאקטיביסטים וסתם אזרחים אתיופים יגנו את האלימות ויקראו לדרך אחרת, ושגם ימחו בדרך אחרת. יש להאמין שרוב אזרחי ישראל יעמדו אז לצידם. אתיופים הם לא "סתם שחורים" אלא אנשים עם היסטוריה מסוימת וצרכים ספציפיים, אך כמו כולם הם אנשים רציונליים, עצמאיים, שמצופה מהם לשמור על החוק.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

נכשל בתפקידו

Published

on

אחרי שלא הצליח לפתור את בעיית ההומלסים בחוצות לוס אנג'לס, ממשיך ראש העיר אריק גרסטי לאמלל את תושבי העיר בהוראות דרקוניות * הגיע הזמן לשלוח אותו הביתה

מחלקת בריאות הציבור במחוז לוס אנג'לס דיווחה ביום שני האחרון על 12 מקרי מוות הקשורים לנגיף הקורונה. זהו המספר השני הנמוך ביותר של מקרי המוות המדווחים ביום אחד מאז שהפנדמיה החלה לפשוט כאש בשדות קוצי לוס אנג'לס, בחודש במרץ. כמו כן דווח על 1,047 מקרים חדשים ולמעלה מ- 46,000 תושבי המחוז הנגועים בווירוס, כמחצית מכל המקרים שפורסמו בקליפורניה.

מספרים מבהילים? לא ממש. בסך הכל  2,116 בני אדם במחוז לוס אנג'לס מתו מסיבוכים הקשורים ל- COVID-19 (המהווה יותר ממחצית ממקרי המוות הכוללים במדינה). המחוז בדק עד עכשיו כחצי מיליון איש, כאשר בערך 8% מהם נמצאו חיוביים לנגיף. במחלקת האשפוזים, אחד המדדים החשובים ביותר לדעת אם התפשטות הנגיף מאטה, נמשכה העקומה כלפי מטה כאשר 1,440 איש אושפזו בלוס אנג'לס. בשיא ההתפרצות בעיר ב- 29 באפריל אושפזו כמעט 2,000 איש. גורמי הבריאות במחוז יהיו ככל הנראה עסוקים השבוע.: מושל קליפורניה גאווין ניוסאם אישר בתחילת השבוע פתיחה מחדש של קניות קמעונאיות ומתן שירותי דת בבתי כנסת, כנסיות או מסגדים עם פחות 100 איש או עם קיבולת של 25%. כדי שההנחיות הללו ייכנסו לתוקף בלוס אנג'לס, יידרש אישור ממחלקת הבריאות במחוז.

אבל לוס אנג'לס עדיין סגורה ומסוגרת, וממש ללא סיבה טובה. תושבי לוס אנג'לס מגרדים את ראשם ותוהים מדוע אמריקה, כולל אפילו העיר ניו יורק, נפתחת מחדש בעוד לוס אנג'לס נותרה כמעט סגורה לחלוטין. ד"ר ברברה פרר, פקידת בריאות ציבורית שלא נבחרה, האחראית על חירותם של תושבי המחוז, הודיעה שהיא מצפה לפתיחה מחודשת נוספת רק ברביעי ביולי. ראש עיריית ניו יורק ביל די בלסיו (אימבציל לא קטן), אמר כי עירו נפתחת מחדש בתחילת יוני. משהו פה לא הגיוני.

בעוד ש-LA מכונה "מוקד ההתפרצות" של COVID-19 בקליפורניה, מספרם למעשה נמוך מאוד. שיעור התמותה בעיר ניו יורק מ- COVID-19 הוא 1 מ- 532. שיעור התמותה במחוז לוס אנג'לס הוא כמעט פי 10 פחות,  – מתוך 5,000.

קליפורניה הצליחה לעומת מניו יורק, ככל הנראה בגלל המניעה המוקדמת של הטיסות מסין. מזג האוויר כאן חם יותר והצפיפות פחותה בהרבה. בניו יורק אנשים מתגוררים בגורדי שחקים, משתמשים במעליות, הולכים ברחובות צפופים, נוסעים ברכבת התחתית הצפופה, וקונים וסועדים בחנויות ומסעדות צפופות. אנשים בלוס אנג'לס נוטים להתגורר בבתים או בבנייני דירות קטנים, נוהגים במכוניותיהם, ונוהגים לשמצה לא ללכת לשום מקום. יש בה פחות משליש מהצפיפות שבניו יורק.

עם זאת, הוראות השעה בלוס אנג'לס נותרו אולי הדרקוניות ביותר ביבשת. המחוז פתח לאחרונה סוף סוף את חופי הים, המחוז האחרון במדינה שעשה זאת. אבל, לשבת או לשכב על חוף מחוז, אפילו לבדך, אסור. אתה נדרש ללבוש מסיכה כשאתה על החוף (היזהר מקווי שיזוף מביכים), אך הצו מבהיר שמותר לך להסיר אותה לפני שאתה נכנס למים (ככל הנראה חכם). המחוז גם סוף סוף פתח את הפארקים ומסלולי ההליכה שהיו סגורים במשך חודשיים, בעוד העיר ניו יורק מעולם לא סגרה את הפארקים שלה.

ראש העיר אריק גרסטי הודיע בשבוע שעבר כי הוא מרחיב את "הפתיחה המחודשת" לחנויות לטיפוח חיות מחמד ושטיפות רכב. שיער חיות המחמד נראה כעת טוב; בני אדם, לא ממש. כנסיות נותרו עד השבוע חסומות, ואילו חנויות ליקר ומריחואנה נחשבו "חיוניות" ומעולם לא היו סגורות. במקביל, הוא הודיע כי ההגבלות יישארו במקום עד שתמצא "תרופה". מומחים מזהירים כי ככל הנראה זה ייקח יותר משנה. בינתיים, התושבים ממשיכים לסבול תחת שלטונו של גרסטי ונציגת מחלקת הבריאות שלא נבחרה.

בכלי התקשורת הלאומית זיהו סוף סוף את מה שרבים בלוס אנג'לס, (חוץ מרוב הכלבלבים הכנועים בתקשורת המקומית) לוחשים זה מכבר: ראש עיריית לוס אנג'לס, אריק גרסטי, הוא יצור פוליטי מזיק ומדכא, הנאבק מדי יום להשיג כוח ותשומת לב כדי לספק את התשוקות המוזרות שלו ולא לעשות את מה שהוא נשכר לעשות: לשלוט בהגינות, בשקיפות ובכנות. 

בשבוע שעבר, הפרשן הפוליטי טאקר קרלסון עשה זאת בתוכנית הערב הפופלרית שלו ב"פוקס ניוז". "אריק גרסטי הוא מגלומני ונוירוטי", קבע קארלסון וחשף בצורה מבריקה כיצד גרסטי כפה על כללי התנהגות מגוחכים ב-22 המיילים של חופי דרום קליפורניה: בלי שמץ של ראיות מדעיות, מדוע איננו יכולים לשכב על חול יבש, אך זה בסדר שנצעד בחול רטוב? הוא טוען כי החלטותיו מבוססות על הקשבה המדענים ואנשי המקצוע הרפואי, למרות שלד"ר ברברה פרר, מנהלת המחלקה לבריאות הציבור במחוז לוס אנג'לס, אין תואר רפואי, או לכל מסלול לימודים הקרוב אליו.

גרסטי הוא פוליטיקאי צבוע במיוחד. כך, במצעד האליפות של הקינגס בלוס אנג'לס הוא נתפס עם בקבוק בירה ביד, ואמר "יש שני חוקים בפוליטיקה. הם אומרים 'לעולם אל תצטלמו אי פעם עם משקה ביד, ואף פעם אל תישבע על כך', אבל זה יום גדול ומזוין!" הכישלון המחפיר שלו בפיתרון בעיית ההומלסים מזדקר ומתעצם בעת משבר הקורונה, עד שרבים וטובים (כולל אני) אומרים די! השבוע חתמתי על עצומה להדחתו  (recall Garseti) באתר change.com

החשיפה של טאקר קרלסון רלוונטית לא פחות מכיוון שהמגלומניה הנוירוטית של גרסטי פוגעת עכשיו בכל אחד מאיתנו, ומיליונים רבים מעבר לעיר שהוא אמור להוביל, מכיוון שהוא מופיע בטלוויזיה כל יום ויום כדי להסביר למה אנחנו, וגם אלה שמחוץ לעיר, מנועים מלחזור ולחיות את חיינו  על סמך גחמותיו. המדיניות שלו אינה מנומקת, מהורהרת. קארלסון: "זהו ביטויו של אוטוקרט שהחליט שהוא חייב להיראות קשוח בכך שהוא עושה משהו, או שהוא לא ייבחר לנשיא, מה שהייתה תמיד המטרה העיקרית של אריק גרסטי. זה מפחיד אם אתה חושב מה זה אומר. המשמעות היא שהעיר השנייה בגודלה של אמריקה נפלה תחת שליטה מוחלטת של מגלומנית נוירוטית שמפוחדת מחול יבש. הפוביות האישיות של אריק גרסטי הינן חוקיות כיום בלוס אנג'לס. זה גורם לך לחשוב על ימיו האחרונים של ניקולאי צ'אושסקו ברומניה, כשהוא מתלהם על נתיניו מהבמה ומטיל את האובססיות המוזרות שלו על האוכלוסייה חסרת האונים".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות