Connect with us

חדשות ואקטואליה

מהשחורים מצפים לפחות, מהלבנים מצפים ליותר

Published

on

מאז שנות ה- 60 , החברה האמריקאית מפגינה סובלנות להתפרעויות של אפרו-אמריקאים • זאת הודות לתנועה הפרוגרסיבית, המגדלור הגזעני של תקופתנו • בעקבות ההפגנות האלימות של האתיופים בארץ הקודש – לא מה שחשבתם

חמישה עשר אזרחים מתו מירי משטרת ישראל בחמש השנים האחרונות, ביניהם שני אתיופים. יכול להיות שהם לא היו מתים אם המשטרה הייתה מתנהלת באופן מקצועי יותר, ויכול להיות שהם לא היו מתים אם הם היו לבנים. כל אלו בגדר האפשרות, אבל גם אם ניקח את הגרסה הכי גרועה, ובה כל הנורים הם חפים מפשע שלא עשו דבר מלבד להיוולד בצבע הלא נכון – זה מה שמצדיק הפעלת אלימות קשה על רכוש, על שוטרים שממלאים אתתפקידם ועל עוברי אורח חפים מפשע?

לאחר שישראל ייבאה את רוח ההכלה והגזענות הפרוגרסיבית מארה"ב, התשובה היא כן, בהחלט! תחילת ההצדקה נטועה בהיסטוריה הגזענית והטראגית של ארה"ב בכל הנוגע לאפרו-אמריקאים, אשר כללה עבדות וחוקי הפרדה ברורים תחת הדוקטרינה השקרית של "נפרד אבל שווה" – היסטוריה אשר הלבנים האמריקאים מרגישים צורך להתנצל עליה. זוהי טקטיקה ידועה ופרימיטיבית המכונה "גמול דורות", המתגלמת בניב הידוע "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". עונש זה מאוד בעייתי משום שהוא מעניש אנשים שאינם חטאו אלא רק נולדו לנסיבות מסוימות. אולם, לתנועה הפרוגרסיבית הבלתי ליברלית אין בעיה להחילו על
הלבנים האמריקאים משום תחושות העליונות המוסרית והאשמה של חבריה.

כך, מאז שנות ה- 60 , החברה האמריקאית מפגינה סובלנות בכל הנוגע להתפרעויות של אפרו-אמריקאים, כמו ההתפרעויות האלימות של האגודה האפרו-אמריקנית באוניברסיטת קורנל, התפרעויות של אפרו- אמריקאים בעיר דטרויט, אשר גרמו ללבנים רבים לברוח מהעיר ופגעו בה קשות כלכלית, ולדרישות עכשוויות של אפרו-אמריקאים בקמפוסים למרחבים נקיים מלבנים.

ישנם שני מקורות לסובלנות הזו: הראשון הוא גזענות של ציפיות נמוכות – הנכונות להתייחס לאנשים באופן שונה ולאכוף את החוק במידה שונה בהתאם לצבע עורם היא תפיסה גזענית, גם אם יש בה אי אילו הצדקת הקשורות להיסטוריה מקומית וקבוצתית. יתר על כן, הכלה זו מתבססת על ההנחה כי השחורים אינם יכולים אחרת, וכי בשביל להיות מוסריים ולכפר על העבר על הלבנים לסבול זאת באציליות.

המקור השני הוא התנועה הפרוגרסיבית, המגדלור הגזעני של תקופתנו. לתנועה זו כוונות טובות ומוסריות במובנים רבים, אולם המקורות הנאו-מרקסיסטיים המהפכניים שלה גרמו לה להיות רצחנית וגזענית. לפי התפיסה הפרוגרסיבית, החיים החברתיים מתאפיינים במאבק בין מעמד מדכא ומעמד מדוכא, כאשר המעמד
מוגדר בהתאם לקריטריון אחד, אשר יכול להיות כלכלי, גזעי, מיני וכדומה. ומכיוון שכל מערכות היחסים הבין- קבוצתיות הן מאבקים, הפרוגרסיבים מצדיקים אלימות ואף מתעדפים אותה על פני שאר האמצעים.

את המקורות הפרוגרסיבים ניתן למצוא במהפכה הצרפתית וביתר שאת במהפכה הבולשביקית, שתי מהפכות אלימות אשר יצאו כנגד הסדר הקיים ברצחנות בטענה כי רק מהפך אלים וטוטאלי יביא לאוטופיה. בעיניים מהפכניות, דיון ושיח הם איוולת חסרת תועלת המשמשת כמניפולציה של האליטה. זהו הכלבלב הדמוקרטי אשר מסיח את דעת המדוכאים המרוסנים, ועל המהפכנים לשבור ריסון זה ולגרום למהפכה לקרות. זהו בסיס התמיכה של המהפכנות הפרוגרסיבית של השמאל החדש, וזהו הרציונל שמנחה את תנועות המחאה.

זהו גם הרציונל של רוח התקופה, שמאז שנות ה-60 מוגדרת יותר ויותר בתור רוח פרוגרסיבית. זוהי רוח של מחאה לשם מחאה, אלימות לשם אלימות, מאבק לשם מאבק. זוהי רוח אשר לוקחת בעיות אמיתיות ומלבישה עליהן את כל הטראגיות שהיא יכולה לגייס, משום שזה לא משנה מה המציאות, משנה שהכל הולך בדיוק לפי תפיסת האופנה הפרוגרסיבית, זו המתעדפת התקרבנות על פני בדיקת עובדות, האשמת החברה על פני אחריות אישית, אלימות במקום הידברות ושיח. ההבחנה של הפרוגרסיביות היא הבחנה של גזע, ולפיכך היא מקדמת גזענות. השחורים מאשימים את הלבנים, ואילו על הלבנים להכיל אותם ולהתייחס אליהם בסבלנות, באופן שונה ומיוחד. כך לא מתפתחת סולידריות, כך מתפתחת שנאה אשר מתבססת על הבחנות גזעניות, כלומר מבוססת מוצא אתני. מהשחורים מצפים לפחות, מהלבנים מצפים ליותר; על השחורים יש לרחם, ואילו את הלבנים – להאשים; השחורים אינם הלבנים, והלבנים אינם השחורים, אבל בכל מובן.

מדובר בשתי קטגוריות אנושיות נפרדות, בתפקידים שונים, בהתייחסות קולקטיבית על בסיס מוצא ופיגמנטים. בעיניים פרוגרסיביות, כל הנאבקים הם גוש אחד, ולפיכך – האתיופים בישראל הם כמו האפרו-אמריקאים בארה"ב. מדוע? פשוט כי בשני המקרים מדובר בשחורים. הפרוגרסיבים מקפידים: אם עד עכשיו לא הייתם גזענים – מעכשיו תהיו.

אין להתכחש לעובדה שהבדל צבע, לצערנו, הוא משתנה משפיע בעולם. ואכן, אפשר למצוא דמיון בין מה שחשים האפרו-אמריקאים למה שחשים האתיופים הישראלים. אולם השונה עולה על הדומה. אין בישראל היסטוריה של גזענות ממוסדת. נכון, ישנה היסטוריה של מדיניות ממשלתית שפגעה בה והתייחסה אליה באופן שונה אך הרציונל והכוונה של המדיניות לא הייתה גזענית. למרות הצער, שני הרוגים מתוך חמישה עשר בחמש שנים אינם מעידים על רדיפה ממוסדת. למרות שיש דרכים להשקיע באוכלוסייה האתיופית ואין להתכחש לבעיותיה, אין לראות בהם עבדים שחורים שאין להם ברירה אלא להילחם באדוניהם הלבנים.

אלא שבאווירה של מסע ציד, קל יותר להצדיק חסימת כבישים ואלימות. חסימת כבישים היא לא סתם "דבר מעצבן". היא גורמת לאנשים לפספס אירועים שהם חיכו להם ושילמו עליהם בעבודה קשה ואינטנסיבית (חתונות, טיסות וכדומה). חולים, קשישים, נשים בהריון, וגם סתם אנשים שלא עשו דבר מלבד לנסוע ברכבם – להיתקע בחוסר אונים. כמו כן, חסימת כבישים גורמת לכלכלה להיפגע, ולפיכך לאפשרויות שלנו וליכולת לשפר את חיינו להיפגע. ו"שלנו" זה של כולנו, מחפשי גזענות שכמותכם – אתיופים, אשכנזים, ערבים וכל השאר.

אבל אווירת מסע הציד הרי לא יכולה להסתיים רק בזה, והיא דורשת פורקן של זעם, הרצון למשמעות ונקמת הלבנים האשמים. כותבים בולטים בצד השמאלי בארץ כמו רווית הכט, אלדד יניב ואחרים אומרים ללבנים תשתקו, עכשיו תורם להתפרע, מותר להם, הם הרי שחורים ואתם רק לבנים. הגינוי שלכם שווה לגזענות, הם טוענים, וממשיכים להקפיד: אם עד עכשיו לא הייתם גזענים – מעכשיו תהיו. התשובה הראויה היא: לא. זו לא גזענות לגנות לאנשים ששורפים צמיגים ומכוניות ומסכנים את המרחב הציבורי, שזורקים אבנים ופוגעים בעוברי אורח, שמתנפלים על מכוניות נוסעים, שפוגעים בעסקים ובפרנסתן של משפחות, שמאיימים באלימות וגורמים לאנשים לפחד לצאת לרחוב. למעשה, גינוי זה הוא ההיפך מגזענות. האתיופים אינם קופים מאפריקה או ילדים מדוכאים וחסרי סוכנות או יכולת בחירה והחלטה עצמאית, שאין מה לצפות מהם.

המוחים האתיופים לא חייבים להשתמש באלימות – הם בוחרים להשתמש בה. הם אנשים עצמאיים ובעלי יכולת להעדיף חלופה אחת על פני אחרת, והראייה היא כל אותם אתיופים שלא בחרו למחות בצורה אלימה. הם הרוב, אבל בינתיים שתיקתם רועמת. סולידריות, צמצום גזענות, שינוי דעות קדומות, וניסיון לחיות חיים טובים יותר לכל לא יושגו באמצעות המחאה האלימה הזו. סביר לצפות ולקוות שאקטיביסטים וסתם אזרחים אתיופים יגנו את האלימות ויקראו לדרך אחרת, ושגם ימחו בדרך אחרת. יש להאמין שרוב אזרחי ישראל יעמדו אז לצידם. אתיופים הם לא "סתם שחורים" אלא אנשים עם היסטוריה מסוימת וצרכים ספציפיים, אך כמו כולם הם אנשים רציונליים, עצמאיים, שמצופה מהם לשמור על החוק.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

חדשות ואקטואליה

מהפך? בלאגן!

Published

on

הבחירות הסתיימו שוב ללא הכרעה, ואביגדור ליברמן הפך לממליך המלכים הרשמי של מדינת ישראל

המראה שהשתקף השבוע במטה הבחירות של הליכוד היה אצל הימין כולו: עגום, מעורער ורחוק מלהיות אופטימי. וזה ממש לא משנה אם החרדים הצליחו לשמר את כוחם. במטה הליכוד היו בבוקר יום שלישי מי שציפו ל-40 מנדטים, והם נראו די נדהמים מתוצאות המדגמים. המגמה משקפת שבועות ארוכים וממורטי עצבים להרכבת ממשלה מסובכת במיוחד.

מדגמי בחירות בשלושת ערוצי החדשות בישראל העניקו לגוש הימין בראשות נתניהו 57-54 מנדטים. בשני המדגמים של ערוצים 12 ו-13 כחול לבן היא המפלגה הגדולה ביותר עם 33-34 מנדטים. במדגם של כאן 11, יש שוויון בין הליכוד לכחול לבן, כאשר כל רשימה מקבלת 32 מנדטים. בכל שלושת המדגמים עוצמה יהודית לא עוברת את אחוז החסימה. המחנה הדמוקרטי והעבודה-גשר קיבלו חמישה מנדטים. ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן נעה בין 8-10 מנדטים, וכצפוי ליברמן הוא זה שמהווה את לשון המאזניים וההכרעה בין ממשלת ימין לממשלת אחדות לאומית.

מסקנה אחת בשלב הזה: קמפיין געוואלד עובד נהדר פעם אחת, אפילו פעמיים, אבל הוא לא יכול לעבוד ברצף כהמצביעים הלא הספיקו לשכוח את הפעם הקודמת. מצביעי הימין היו חשדניים מאוד נוכח הצגת החירום של ימינה והליכוד, ולא מיהרו להתמסר לקריאות לצאת ולהצביע. לעומת זאת, הרשימה הערבי המשותפת שקיבלה הזדמנות שנייה עשתה קאמבק מטורף לעמדת המפלגה השלישית בגדולה. נתניהו ערך שיחות עם החרדים, בנט וראשי המפלגות, וסיכם על שיתוף פעולה. אך עדיין, ללא 61 מנדטים נתניהו יצטרך שותף מהמרכז-שמאל. האם יהיה זה גנץ? או אולי יעלון שמחזיק בחמישה מנדטים בתוך כחול לבן ויכול להפוך למפלגת לשון מאזניים אם ישחק נכון עם הקלפים בידיו?

עם זאת כבר עכשיו ברור, עוד לפני שהפרשנים החלו להרכיב קואליציות כאלה ואחרות, שאין שום קונסטלציה שתעמיד בישראל בעוד שבועות ספורים בניין ממשלתי יציב ובר־קיימא לשנים הבאות. לא ממשלת אחדות, לא ממשלה צרה, לא מימין ולא משמאל. כל שר שייבחר יחוש את הכיסא מתנדנד ואת האדמה רועדת תחתיו. ואל הלחץ הפוליטי הרגיל, שמכריח את נבחרי הציבור בארץ לייצר פתרונות והישגים קצרי טווח שיאפשרו להם לגזור כמה סרטים לפני הבחירות הבאות, מתי שלא יבואו, תוסיפו הפעם את הצורך המיוחד להעמיד בלוח זמנים מטורף תקציב מכווץ ומהודק לשנת 2020, שיכלול דרישה קריטית למחוק את הגירעון התקציבי שתירש הממשלה החדשה. עם בור של לפחות 3 מיליארד דולר, השאלה המרכזית תהיה איפה להכאיב הכי פחות.

ולכן, לפני שאזרחי ישראל יספיקו לשכוח את ההבטחות הגדולות שנשמעו לאורך השבועות האחרונים – הורדת יוקר המחיה, סבסוד גנים מגיל אפס, הוספת המון מיטות ומחלקות לבתי החולים, העלאת קצבאות הזקנה ועוד ועוד – הם יצטרכו להתמודד בשנה הקרובה עם העלאת המע"מ ועם סדרה של קיצוצים בשירותים הציבוריים.

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

״זה עצוב שזה מצחיק או מצחיק שזה עצוב"?

Published

on

רה"מ צולם מניח את רגליו על הספר "מאה שנות אמנות ישראלית" של הסופר גדעון עפרת. שי גולדשטיין ולאה לב התקשרו אליו בשיחה מפתיעה כדי לשמוע את דעתו

אף אחד לא אוהב שדורכים עליו. גם הסופר גדעון עפרת, מחבר הספר "מאה שנות אמנות בישראל", בוודאי לא שמח לגלות שספרו היה חלק ממטרה יוצאת דופן: משענת לרגליו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בזמן שהצטלם לראיון לקראת הבחירות ביום שלישי. שי גולדשטיין ולאה לב התקשרו לעפרת במסגרת תוכניתם ברדיו 103 אפ-אם וביקשו ממנו להתייחס לצילום המופץ ברשת.

שי: "היי, הסופר גדעון שכתב את הספר נהדר 'מאה שנות אומנות ישראלית'. בוקר טוב. ביבי צולם בריאיון עם טל שלו כשהוא יושב ורגליו דורכות על הספר שלך במהלך כל הראיון".

גדעון: "אולי אתה יודע להסביר לי מדוע הוא דורך על הספר שלי".

שי: "הטענה היא שהוא רצה שהברכיים שלו יהיו גבוהות יותר, כך הוא יוכל להניח את ידיו עליהן וידיו יהיו גבוהות יותר".

גדעון: "תראה מה זה. חייתי עשרות שנים ולא זכיתי שהטקסטים שלי והאומנות הישראלית תשמש לכזה ערך חשוב".

שי: "אנשים לא מפסיקים לדבר היום על הספר 'מאה שנות אומנות ישראלית'"

גדעון: "לומר את האמת, אני המום, אין מילים בפי ואני במבוכה. זה כל כך מטאפורי לכל התחושה שאני חש כלפי האדון בעל הידיים היפות".

שי: "וכלפי היחס שלו כלפי האומנות הישראלית".

גדעון: "אשתדל להיות הגון, אני לא חושב שזה מבטא את יחסו לאומנות הישראלית".

שי: "אני מניח שהוא לא היה לוקח ספר שקשור להיסטוריה של עם ישראל או לדת. הוא בחר בספר אומנות שפחות חשוב מבחינתו".

גדעון: "אני רוצה להאמין שהוא לקח את הספר שהכי קרוב אליו כי הוא מרבה לעיין בו. אני אומר את הדברים באירוניה".

שי: "הספר הכי קרוב לביבי זה הביוגרפיה של צ'רצ'יל. זה ידוע".

גדעון: "אנצל את הבמה במכובדת שניתנה כדי לספר ללשכת ראש הממשלה שיש לי עוד כמה ספרים".

שי: "שאפשר לדרוך עליהם".

גדעון: "כך הברכיים יהיו הרבה יותר גבוהות, כתבתי למעלה מ-60 ספרים. האיש יכול להיות ענק".

שי: "אתה קולט שפרסמת 60 ספרים והפעם הראשונה שאנחנו שומעים עליך זה כי ראש הממשלה דרך על הספר שלך?"

גדעון: "אכן, האמת שאני לא מופתע".

שי: "עצוב אה? אנחנו עם הספר".

גדעון: "אני לא יודע אם זה עצוב שזה מצחיק או מצחיק שזה עצוב".

שי: "אנחנו לא עם הספר, אנחנו עם שדורך על הספר"…

גדעון: "בוקר משעשע מזה לא היה לי הרבה שנים"…

המשך לקרוא

חדשות ואקטואליה

״החיים הטבעיים של היהודי הם רק בישראל"

Published

on

יאיר לפיד, מועמד בפונטציה לראשות הממשלה, מקפיד לקרוא לישראלים שעברו לגור בארה"ב "יורדים" הוא מתנגד לתרומת כספים מישראל לארגונים יהודיים בחו"ל וחושב שנתניהו הפסיק מזמן להיות ראש ממשלת העם היהודי ראיון ערב בחירות

אם תשאלו את ח"כ יאיר לפיד, לישראלים יש הרבה מה ללמוד מיהדות ארה"ב, אך גם ליהודי ארה"ב יש מה ללמוד ממדינת ישראל. יש להם מה ללמוד מאיתנו על זהות נינוחה בפני עצמה", הוא מסביר לי, "הזהות שלי למשל במצב נוח. אני אדם במקומו. אני חי את החיים הטבעיים של היהודים, וזה כאן בישראל".

שם, בתפוצות, זה לא טבעי?

״אני אומר להם (ליהודי התפוצות) שלא. הם מתווכחים איתי, אבל אני אומר להם שכשאני נוסע לכנסת בכביש 443 זה הנתיב ששאול המלך צעד בו. אני אדם במקומו".

איך זה בא לידי ביטוי?

״זהות היא דבר פנימי. אבל הזהות שלי כיהודי היא נינוחה, טבעית ועוצמתית בעצם החיים שלי בארץ ישראל. יש פה דואליות. מצד אחד כשאני פוגש אותם אני תמיד זוכר שיכולתי להיות הם והם יכלו להיות אני, אבל מתוך זה אני אומר להם – אם אתם רוצים לחיות חיים של זהות
שלמה, אתם צריכים לחיות בישראל".

כילד שנולד וגדל בישראל, הייתה לך בכלל מודעות לכך שישנן קהילות יהודיות מעבר לים – או שמא הכול הסתכם בזיכרון השואה?

״לסבי מצד אמי היו 12 אחים. שבעה מהם מתו בשואה, ארבעה מהם הגיעו לכאן. דודי ברי קליין היה רב קונסרבטיבי בפלורידה. אבא שלי הכיר היטב את הגולה והתפוצות. בניגוד לרוב הישראלים הצעירים, הוא הסתובב יחסית מוקדם בקרב יהדות אמריקה". לפיד מספר כי אביו, העיתונאי והפוליטיקאי טומי לפיד ז"ל, ראיין בצעירותו את הסנאטור ממדינת מינסוטה יוברט האמפרי, שאף כיהן לאחר מכן כסגן נשיא ארה"ב. הוא יזם תוכנית לקחת צעירים מכל העולם כדי שיכירו את ארה"ב. אבי ואמי גרו בשנת נישואיהם הראשונה בארה"ב והיו חלק מהתוכנית הזו.

אבא עבד בעיתון מקומי בווירג'יניה, הסתובב בין קהילות, התיידד מאוד עם בכירים יהודים. מאז שאני ילד אני זוכר את הקשר עם הגולה. מעין דיאלוג שכזה, שהוא מורכב. בתור ניצול שואה, אבא שלי כעס עליהם שהם לא באו לארץ. בעיניו, כל יהודי היה צריך להבין מהשואה שהוא היה צריך להגיע לישראל. זה המקום היחיד שיש לנו באמת בעולם הזה, שהיהודים יכולים באמת להיות בו בטוחים.

״זו עמדתו של טומי לפיד, אך גם של יאיר לפיד. תראה, עם השנים התחושה השתנתה. הרי בשנות ה־50 בוודאי, אך גם עד שנות ה־80, ישראל הייתה המקלט הבטוח ליהודים. נוכל להתווכח היום עם יהודים אמריקאים שאומרים לך: סליחה, ניו יורק יותר בטוחה ליהודים מאשר עוטף עזה או חברון. אבל אני אומר להם שבראייה היסטורית, ההגדרה העצמית שלהם לא שלמה אלא בישראל. נכון שאדם יכול לבחור לחיות עם הגדרה עצמית לא שלמה, אך אני מעדיף לחיות עם הגדרה עצמית שלמה. יותר קשה לי עם ישראלים שיורדים מהארץ. אני אגב עדיין אומר 'יורדים מהארץ', בניגוד לאחרים".

אתה גם מזדהה עם הכינוי שטבע בזמנו רבין, "נפולת של נמושות"?

״זה ביטוי מעליב ואני לא בעד להעליב. אני עדיין לא אוהב את הרעיון הזה של ירידה. אני לא אוהב את ההתלהבות הגדולה מישראלים שמצליחים בחו"ל. זה מרגיז אותי".

אבל אנחנו בעולם גלובלי. מה הבעיה להאמין שישראל היא המקום הטבעי ליהודים, אך באותו הזמן הם גם יכולים לחיות בחו"ל כמה שנים ולממש עצמם שם. לעיתים זה גם לטובת המדינה.

״אני לא בטוח שאנחנו בעולם גלובלי, אלא בעולם עם כלי תחבורה מצוינים ואמצעי תקשורת מצוינים. אתה יכול כיום לטייל בעולם מהכורסה שלך, אבל אם תסתכל על השנים האחרונות, אנחנו בעיצומה של תנועת נגד לרעיון של אזרח העולם הרחב. אמרה את זה יפה ראשת הממשלה הבריטית לשעבר תרזה מיי אם אתה אזרח העולם הרחב, אתה בעצם אזרח של שום מקום. אני רוצה להיות אזרח ישראלי, ואני לא יכול להיות אזרח ישראלי שלם בלי היהדות. כל יהודי שאני פוגש באמריקה חי חיים אלטרנטיביים לאלו שלי. חיים שהיו יכולים להיות שלי".

מה צריך אם כך להיות היחס של יהדות ארה"ב אלינו כמדינת ישראל?

״קודם כול יש לנו מחויבות אליהם, שלא תלויה בשום דבר. יש לנו כמדינה מחויבות לכל יהודי בעולם שסכנה מרחפת מעל ראשו. בין אם זה סיוע של ישראל באתיופיה או של שני צעירים ישראלים שרואים בריונים אנטישמים מתעללים ביהודי באוקראינה. בעיניי אותם צעירים ישראלים צריכים להרים מקל מהרצפה וללכת להרביץ להם. הם הרי המשפחה המורחבת שלנו.

״אני אגב בעד חוק הלאום, אבל לא זה שעבר, אלא זה שחיבר ח"כ בני בגין. אין ספק שיש לחוק הזה השפעה על היהדות האמריקאית, שלקחה את זה קשה. אנחנו צריכים לקיים איתם דיאלוג מתמיד, וזה המעגל השני של המחויבות שיש לנו אליהם. המעגל השני אומר: למרות שהם חלק מאיתנו, אתה לא יכול לשבת בלוס אנג'לס ולנהל את מדיניות הביטחון של ישראל מול סוריה. במקביל, אתה לא יכול לשבת בירושלים ולהגיד שלא מעניין אותך יהודי בלוס אנג'לס, כי אז אתה לא מעניין את עצמך. הם עתידנו ועברנו. אנחנו צריכים לקיים איתם דיאלוג".

נדבך נוסף לדברי לפיד הוא התרומה שלהם לביטחון הלאומי". הוא מסביר: זה מהותי. אני ראיתי זאת כחבר קבינט וגם כיום כחבר כנסת; ידענו תמיד להפעיל את יהדות ארה"ב כמנוף מול הקונגרס, הסנאט והבית הלבן. זה דבר אמיתי בתפיסת הביטחון הישראלית. אנחנו רואים כבר כיום פגיעה בביטחון הלאומי בגלל הדרך שבה מתייחסים אל יהודי ארה"ב. ראש הממשלה המנוח אריק שרון היה מדבר על כך שהוא לא ראש ממשלת ישראל אלא ראש ממשלת העם היהודי".

גם נתניהו מדבר כך.

״אבל נתניהו הפסיק להיות ראש הממשלה של העם היהודי. כי אם רוב העם היהודי אומר 'אנחנו מצטערים, אנחנו לא חושבים שאתה ראש הממשלה שלנו' או 'אנחנו לא חושבים שאכפת לך מאיתנו, הרי אנחנו רואים פעם אחר פעם איך אתה זורק אותנו בשולי הדרך כי אתה צריך לתחזק את הקואליציה שלך' – אלה דברים שראש ממשלת העם היהודי לא היה צריך לעשות. אם שר בממשלה עומד על בימת הכנסת ואומר שרוב מוחלט של יהודי ארה"ב הם אנטישמים, וראש הממשלה לא זורק אותו ואומר 'אצלי דבר כזה לא יקרה' – זה מצער אותי, כי לפני שאני יריב פוליטי אני אזרח ישראל, ונתניהו כיום הוא לא ראש ממשלת העם היהודי".

לפני שלפיד נבחר לראשונה בבחירות 2013, הוא היה המתמודד הצבעוני והמעניין בסביבה; איש תקשורת מרכזי ומתוקשר שהחליט לחצות את הקווים ולנסות לשנות את המציאות הישראלית שאחרי מחאת האוהלים. ״טסתי לאטלנטה לכנס של 1,500 רבנים קונסרבטיבים, וכשנחתּ י חיכו לי 300 סמסים ונאלצתי לנהל את המשבר הקואליציוני משם", מספר לפיד. רק מעטים שמו לב שהוא היה אז כאמור בכנס של בכירים מהתנועה הקונסרבטיבית, דבר שלא כל פוליטיקאי ישראלי היה עושה, בטח כזה שמתיימר לגייס קולות גם מימין. "כל יהודי בעולם הוא המשפחה שלי", הוא מסביר את העובדה שהשתתף בכנס שכזה.

"מדהימה אותי הבורות הגמורה לגבי מה זה רפורמי או קונסרבטיבי מצד אנשים שמדברים בביטחון עצמי אינסופי על עמדתם בנושא. זה נכון לגבי חברי כנסת מיהדות התורה ומש"ס וגם בקרב גורמים בציונות הדתית. רובם בכלל לא מבינים על מה הם מדברים. הרי בסקאלה שבה אנחנו מציבים כל ישראלי לפי רמת הדתיות שלו, הקונסרבטיבים יותר שמרנים אולי מרוב הציונות הדתית בישראל. הם הרי שומרים מצוות ושבת, חובשים כיפה ועוד. מאידך, אנשים מדברים עליהם בידענות גדולה כמי שהם שונאים, מבלי לחקור את הנושא וללמוד אותו לעומק. בל נשכח שהם מחזיקים את רוב רובה של יהדות ארה"ב. לקונסרבטיבים יש כמיליון עד מיליון וחצי ולרפורמים יש שניים עד שניים וחצי מיליון חברים. זה המון אנשים בשביל שמדינת ישראל תוותר עליהם, או שהיא תעסוק באופן רשמי
בלהעליב אותם כל הזמן".

מה יש לנו כמדינה יהודית ללמוד מיהדות ארה"ב כקהילה היהודית הגדולה מחוץ לישראל?

לפיד לוקח רגע לחשוב. "יש משהו שהם מכירים ואנחנו לא, וזה החיים בתור מיעוט במדינה. בארה"ב חיים לא מעט אנשים שעוד זוכרים שהיו 'קאנטרי קלאבים' או מועדונים שבהם לא קיבלו יהודים. היום זה אמנם פחות חמור אבל אני יכול למשל להיכנס לחדר שבו יושבים מאה איש, ואם יש יהודי בחדר אני יודע מי הוא מיד. בעיניים שלו אני אראה את זה. כשאני מדבר איתו, הוא מדגיש את היותו יהודי בחברה עוינת. חלק מכך שיהודים צעדו ביחד עם מרטין לותר קינג, זה מתוך התפיסה של מיעוט שצריך לשמור על עצמו ועל הזהות שלו בנסיבות לא פשוטות. דבר שני שיש לנו ללמוד מהם קשור לעובדה שהזכרתי, שיהדות ארה"ב היא כנראה הקבוצה המשכילה עלי אדמות. היות שאתה ואני חיים במדינה שנמצאת ברמת המתמטיקה והבנת הנקרא מתחת איראן ובחריין, הייתי שמח שיהיה מעט מזה גם פה".

לסיום, מה יהודי בעיניך?

״החיים בישראל", הוא אומר מבלי למצמץ. "בסוף הביטוי העליון של היהדות הוא חיים בישראל. דבר נוסף הוא האקטואליה של העבר. אנחנו, היהודים בישראל, אנשים שהעבר הוא אקטואלי עבורם. הייתי בתיקון חצות בצוותא ודיברנו שם על משה רבנו. לא מדובר רק בדמות מהעבר, אלא בדמות מההווה; דמות שההחלטה שלו לבוא הנה גרמה לכך שאני ואתה יושבים בבית קפה מתחת לקופת חולים כללית. האקטואליה של העבר היא גם בהווה שלנו כאן בישראל".


המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות