Connect with us

Featured

מבעד לעדשה: בין ילדים, אהבה, ארועים קהילתיים וריל אסטייט

Published

on

כבר בילדותה, במושב בצפון הארץ, התאהבה אדוה ריקלין במצלמה ובכל מה שקשור אליה • וכאם חד-הורית, אחרי התנסויות במגוון עבודות כדי לפרנס את צמד התאומות המקסים שלה, היא חזרה למקורות • היום היא משרתת את הקהילה בסטודיו מאובזר בוואלי, חמושה במצלמת ניקון D750 עם מגוון עדשות ועיניים חדות במיוחד • שווה להקליק

מאת: אלעד מסורי

בעולם שהפך להיות מושתת על תוכן ותמונות, תפקיד הצלם צבר תאוצה מרשימה. כיום כל אירגון או בעל עסק שמחשיב עצמו, עובד באופן קבוע עם צלם כדי לתעד בצורה הטובה ביותר את מוצריו ושירותיו. כך הוא מגדיל מכירות, בונה מוניטין וממתג את העסק שלו.

גם אנשים פרטים ומשפחות שוכרים את שירותם של צלמים מקצועיים כדי שיכינו עבורם צילומי הריון, ילדים, אירועים משפחתיים והטרנד החדש: צילומי חדרי לידה.

הכירו את אדוה ריקלין, צלמת מוכשרת שבנתה לעצמה מוניטין נהדר בלוס אנג׳לס הישראלית. אדוה, במקור ממושב בצפון הארץ, מספרת לי על האהבה שלה לצילום שהחלה עוד בגיל 12. ללוס אנג׳לס היא הגיעה לפני שמונה שנים, ואחרי שעבדה במגוון תחומים ביניהם מכירות, מזגנים, עגלות וחברות ביטוח, החליטה שהיא הולכת להתמקד באהבה הגדולה שלה ולהפוך אותה למקצוע.

כמו כל אמן גם היא לא ליקקה דבש בהתחלה. בשנים האחרונות היא תיפקדה כאם חד הורית, תוך שהיא נאבקת לספק לתאומות המקסימות שלה, עדן ומישל בנות ה-4, חיים טובים ובטוחים ללא מחסור.

כיום, כשהיא בנקודת עליה בקריירה שלה: עם מגוון רחב של קליינטים מרוצים בקהילה הישראלית בלוס אנג׳לס; פתיחת חברה חדשה שמתמחה בצילום נדל״ן; וגם אהבה גדולה שלוקחת אותה למקומות הכי טובים שלה; היא מצלמת את חייה בצבעים הבוהקים ביותר.

אדוה ריקלין. חזרה למקורות (צילום: מרגלית פרנקי)

אדוה, לא קל להתפרנס מעולם הצילום.

״נכון, לא פשוט אבל ההשקעה במשך השנים משתלמת בסוף. עבדתי בהמון עבודות אחרות והבנתי שאני לא יכולה להיות סגורה במשרד ולשבת כל היום מול מחשב. לפני שלוש שנים החלטתי לחזור ולעשות מה שאני אוהבת ומה שאני הכי טובה בו וזה צילום.

״במשך תקופה ארוכה הייתי אם חד הורית, פירנסתי לבדי את הילדות שלי ודאגתי לכל הצרכים שלהן. החיים לא היו פשוטים, להביא מספיק כסף כל חודש הבייתה היה מאבק, ואתה יודע מה, גם בדברים הקטנים שאתה לא חושב עליהם עד שאתה במצב הזה. אם את מגלה בערב שאין חלב בבית, את לא יכולה פשוט לצאת לסופר ולקנות. אין מי שיהיה עם הילדות ואז זה אומר שאין חלב לקפה בבוקר.

״היום אני נשואה לשלומי פונס, שהוא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים. הוא עושה קואצ׳ינג למכירות ולקונסטרקשיין, נותן לי המון השראה מקדם ודוחף אותי. שלומי הוא בן אדם נדיר.

״כמובן שהאושר של החיים שלי אלו הבנות. זה החלום שלי תמיד רציתי תאומים. הן כאלה מקסימות ומאוד אוהבות להצטלם. הן באות לסטודיו ומבקשות ממני להצטלם, אוהבות להתאפר ולהתלבש ולדעת שאמא מצלמת״.

איך גילית את האהבה לצילום?

״אני מצלמת מגיל 8. תמיד הייתה לי מצלמה ביד בכל מקום שהלכתי. עד היום יש לי בארץ את המצלמה הראשונה שלי, קודאק האדומה המלבנית.

בשנים האחרונות הבנתי שאני חייבת לנתב את הכישרון הזה למקצוע״.

מה הייתה עבודת הצילום הראשונה שלך?

״צילומים בברית מילה של חברים. שילמו לי 100 דולר וזו הייתה העבודה הראשונה שלי. בהמשך עשיתי גם צילומים לחברת נדל״ן. זה היה הצ׳ק הראשון שקיבלתי בסך 200 דולר, עד היום אני שומרת אותו, כדי לזכור. היום אני לוקחת על עבודה כזו פי שלוש״.

מה את הכי אוהבת לצלם?

״אנשים, צילומים משפחתיים וילדים. מה שטוב בעבודה שלי היא שאני נמצאת רק באירועים משמחים וזה כיף״.

לאדוה יש בבית סטודיו מאובזר היטב, היא חמושה במצלמת ניקון D750 עם מגוון עדשות. בסטודיו הבייתי היא מצלמת תינוקות, ילדים, נערות צעירות שרוצות להוציא בוק מקצועי, צילומי הריון וגם הד שוט של סוכני נדל״ן רבים.

אוהבת לעבוד עם ישראלים

יש לך פרוייקט חדש.

״כן, אני עובדת על הקמת חברה חדשה עם שותף שמתמחה בצילום מיוחד לנדל״ן והום איפרובמנט ובקרוב אנחנו יוצאים לאור. המטרה היא לתת מענה לכל חברות הנדל״ן ואני מאמינה שזה יצליח.

״לאחרונה צילומים של הום איפרובמנט הפכו להיות כלי מאוד חזק. בעלי עסקים הבינו שברגע שהם מראים את התמונות ללקוחות, וזה לא צולם באייפון אלא יש צילום מקצועי עם לוגו ועריכה טובה ועם תמונה של הסלזמן, אז זה מרשים את הלקוחות ומגדיל את אחוזי המכירות. הם יודעים ששווה להם להשקיע בצילום טוב איכותי ומקצועי״.

עם אילו אירגונים ישראלים עבדת לאחרונה?

״אני עובדת המון עם ה-IAC בסוכות אטוס לצלם את האירוע שלהם במיאמי. אני עובדת גם עם ארגון בשמחה׳, וצילמתי את האירוע של אוסנת שבתאי. עבדתי עם חברת Good Fellas צילמתי להם פרוייקט והתמונות הגיעו לחברת House ולעמוד הבית. זה הביא את החברה לרמה מאוד גבוהה.

״אני אוהבת לעבוד עם הישראלים. מעדיפה את הישירות שלהם ושאפשר להגיד הכל״.

מה הופך צלם לצלם טוב לדעתך?

״ביטחון עצמי. לדעת לעבוד מול אנשים ולהגיד להם איך לעמוד בפריים. לגרום להם לחייך. צלם לא יכול להיות ביישן, הוא צריך לדבר ולהיות הבמאי של התמונה.

״אני אוהבת מאוד לעבוד עם ילדים. בגלל שיש לי ילדות אני יודעת איך לגשת אליהם ולהוציא מהם את הכי טוב שאפשר בתמונה. אני שומעת הרבה מלקוחות: ׳וואיי איזה סבלנות יש לך׳. גם אם ילד ישבור לי עכשיו את הסטודיו אני לא אאבד את עצמי. יש לי סירטונים מיוחדים להעסיק אותם, ואם הם בוכים אני אתן להם ממתק או חטיף ממש לשחד אותם. צריך המון סבלנות עם ילדים״.

חלומות לעתיד?

״כרגע זה לטוס לביקור בארץ. לא הייתי בישראל 8 שנים ויש לי משפחה שם שאני רוצה לראות. יש לי סבתא שאני מתגעגעת אליה הכי בעולם.

והחלום השני שלי זה פשוט לחיות בשלווה ולעסוק במה שאני אוהבת״.

http://advaphotography.com • 818-224-8560 לפרטים ויצירת קשר:
Instagram: advariklinphotography • Facebook: https://www.facebook.com/ImaginePhotographyByAdva/Email: advariklinphotography@gmail.com

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

Featured

אנחנו ה'אובר' של הצלת חיים

Published

on

ראיון עם אלי ביר, מנכ"ל ומייסד 'איחוד הצלה', לקראת ערב הגאלה השני של הארגון המציל נפשות ברחבי העולם בצורה ייחודית וחינם אין כסף

ארגון 'איחוד הצלה' מתכונן בימים אלו לגאלה השניה שלו בעיר המלאכים. אחרי ההצלחה בשנה החולפת שהביאה לתרומות של כ-5 מליון דולר, השנה מתכננים אירוע גדול עוד יותר במטרה להמשיך ולחזק את הארגון שמציל חיים רבים מארץ ומסביב לעולם. בין האורחים: כוכב הטלוויזיה ותוכניות האירוח ג׳י לנו,  הפילנטרופים ד״ר מרים ושלדון אדלסון (מרים תהיה גם הדוברת המרכזית בגאלה) ופרסי הוקרה יוענקו לניקולאי מרצ׳יאנו ודינה אספן מהתומכים הגדולים של הארגון. 

׳איחוד הצלה׳ הוא עמותה ללא מטרת רווח שמטרתה להעניק סיוע רפואי, מהיר ואפקטיבי בכל מקום מישראל. האג׳נדה של הארגון ברורה: ׳איחוד הצלה׳ יטפל בכל נזקק ללא הבדל דת גזע ומין בכל רחבי הארץ, טיפול רפואי ראשוני בתוך 90 שניות, בעזרת ציוד רפואי מתקדם, על-מנת להציל חיים ולמזער נזק בלתי הפיך, ופועל לשפר מצב הרפואה הדחופה הטרום אשפוזית במדינת ישראל.

אבל הרי יש כבר אמבולנסים, מגן דוד אדום, ׳נטלי׳ ושאר אירגונים רפואיים ומצילי חיים? נכון, הם קיימים אך גם הם מוגבלים. כמה פעמים יצא לנו לשמוע על אמבולנס שפשוט לא הגיע בזמן לאירוע, או ברכב חרום גדול נאבק לפלס דרכו עם סירנות זועקות לכל עבר? ארגון הצלה עונה בדיוק על נקודת התורפה הזו. החדשנות שלו היא שהוא מאגד בתוכו היום למעלה מ-5000 חובשים, פרמדקים ורופאים הפזורים ברחבי ישראל, מצויידים במכשירי קשר וזמינים לתת מענה לכל מקרה חרום שיתרחש בערים הגדולות וגם בישובים קטנים. יחידת אופנעים מאבוזרים היטב מפלסת דרכה במהירות לכל מקרה ויודעת לספק שירות רפואי מצילי חיים תוך דקות ספורות מרגע האירוע.השירות הוא חינם אין כסף.

מנכ״ל ומייסד הארגון, אלי ביר, נשמע נרגש לקראת הגאלה הקרובה  בשיחת טלפון שערכנו ממטה הארגון בירושלים. ביר, נולד וגדל בשכונת בית וגן בעיר והתנדב למגן דוד אדום כבר בגיל 15.למרות שהיה מורגל לסייע לאנשים במצבי חרום, היה מקרה אחד שהדיר שינה מעינו וגרם לו להבין שדברים צריכים להעשות אחרת. ביר: ״בתור מתנדב צעיר הייתי יושב בחלק האחורי של האמבולנס. יום אחד יצאנו לקריאה של אירוע קשה – ילד בן 7 שנחנק מנקניק. לקח לנו 21 דקות להגיע מהר הצופים לשכונת בית וגן בצד השני של העיר. אני זוכר אותנו עולים במדרגות וכבר ברקע שמענו את הבכי המצמרר של האמא. הילד היה מוטל על הריצפה, ניסינו לבצע פעולות החייאה  אבל הרגשנו שכבר מאוחר מידי. פתאום נכנס לחדר רופא שגר ממול, הוא ראה את האמבולנס שלנו והגיע לסייע. הוא הביט בנו ואמר ׳אין לכם מה להמשיך, תכסו אותו הילד מת׳. 

"ברגע הזה הבנתי את המצב האבסורדי – יש  רופא שגר בבית ליד, הוא היה בבית ויכול היה לסייע ולהציל את החיים של הילד אבל אף אחד לא קרא לו. הילד הזה נפטר סתם, רק בגלל שלקח לנו יותר מעשרים דקות להגיע למקום. מקרים כאלו מרתחשים כל יום, אנשים מתים כי הם מחכים יותר מידי זמן לאמבולנס.״ 

״אז עלה לי הרעיון להקים יחידה של מתנדבים שיגיעו הרבה לפני האמבולנס.   בהתחלה היינו 15 מתנדבים פרושים ברחבי העיר. התחלנו לגדול ופעלנו בכל רחבי ירושלים ומשם התרחבנו לערים נוספות. כדי להגיע מהר לכל מקרה חרום הקמנו יחידת אופנועי הצלה. לאופנועים שלנו יש ציוד החיאה והצלת חיים, בלון חמצן, למעשה כל מה שיש לאמבולנס למעט כיסא ומיטה. היום אנחנו יכולים להגיע לכל מקום בירושלים ב- 90 שניות ובשאר הערים ממוצע של שלוש דקות. יש לנו כ-5000 מתנדבים עם מכשירי מירס שיכולים  לתת מענה וכ-1000 אופנועים.״

***

אלי, מה אתה יכול לספר לי על המתנדבים שלכם? 

״תשעים אחוז מהם חובשים ועשרה אחוז הם רופאים ופרמדיקים. כרגע יש לנו 900 אנשים בקורסים. היום אני יכול להכשיר חובש תוך 6 חודשים עם תעודה הסמכה של משרד הבריאות. זה נותן לנו את היכולת לגדול. קח לדוגמא את אזור עוטף עזה. יש שם למעלה מ- 30 ישובים. במקרה חרום יקח לאמבולנס 30-40 דקות להגיע אליהם. תראה לי בן אדם שיכול להפסיק לנשום במשך 30 דקות. הלכנו והכשרנו מאות מתנדבים בתוך הקהילות והישובים שלהם, סיפקנו להם ציוד רפואים מאוד יקר ותקשורת של מירסים והיום הם בטוחים. היום יש לנו גם צוותי כוננות בכל מקום אפילו בחרמון, באילת ובאזור ליד הגבול".

כיצד יוצרים עימכם קשר במקרה חרום?

״המספר שלנו בישראל הוא 1221. אבל היום גם אם מישהו מתקשר למד״א  אנחנו נקבל את הקריאה הזו ונגיע למקום. מד״א משתף איתנו את המידע שלו. בכלל כל מי שמתקשר לאמבולנס לא משנה לאיזה חברה: שח״ל, נטלי או מגן דוד אדום אנחנו נקבל את הקריאה ונוכל לסייע. זה האינטרס שלהם שאנחנו נציל את הפצוע. לא ניקח להם את הפצוע או את החולה אלא נדאג שיהיה להם מישהו חי להגיע אליו. יש לנו גם שיתוף פעולה מדהים עם משטרת ישראל, עם המשרד לביטחון פנים שמכיר בנו כגוף הצלה בין לאומי. אנחנו עושים תרגילים עם הצבא, פיקוד העורף וכוחות הכיבוי. אנחנו גוף ההצלה היחידי בארץ שיש לו אמבולנס על המים ושנותנים מענה לאזור טבריה ומסביב לכינרת. יש לנו חמישה אופני ים וסירות הצלה שיכולותו לספק פעולות החייאה ממש במים, אפילו לא צריך להגיע לחוף. 

ביום שישי אנחנו עושים תרגיל שמדמה  חילוץ של 70 אנשים בתוך סירת תענוגות שעלתה באש ואנחנו צריכים להעניק להם מענה רפואי עד שהם מגיעים לחוף״. 

איזה סוג של עבודה אתם מבצעים בחו״ל?

״עברנו להקים ארגוני ׳הצלה׳ בעולם. יש לנו סניפים גם בקולומביה, פנמה, ברזיל, מקסיקו, בניו ג׳רזי ואפילו באוגנדה. אנשים מאוד אוהבים ותומכים ברעיון הזה. המחלקה הבין לאומית של ׳איחוד הצלה׳ קובעת באיזו מדינה לפתוח ארגון כזה. אנחנו בודקים גם שמדינת היעד יכולה לכסות את העלויות של ׳הצלה׳ בשטח שלה.  אנחנו לא רוצים לקחת כסף מישראל כדי לממן את זה.

המדינות הללו צריכות גם לעמוד בסטנדרטים הרפואיים שלנו, עליהם מפקח פרופ׳ אבי ריבקינד- מנהל מחלקת טראומה ב׳הדסה׳. הבאנו את הצלה גם לאוקראינה וזה עובד יפה מאוד שם, הם ממש היו זקוקים לנו. אתה יודע מה זה להזמין אמבולנס באוקראינה? שם החולה מגיע לבית החולים, והרופאים שולחים את בני המשפחה שלו לקנות כפפות ותרופות ורק אז מתחילים לטפל בו. אנחנו הבאנו להם ציוד ורמת רפואה שהם לא חלמו עליה. נפגשנו עם שרת הבריאות שלהם והיא אמרה לנו שכולם מדברים על ישראל ברמה של ייצור טכנולוגיה ונשק, אבל עכשיו עשינו מהפכה גם בתחום הרפואה.״

מה האתגרים של ׳איחוד הצלה׳ לעתיד? 

״אנחנו רוצים להכפיל את כמות המתנדבים שלנו לעשרת אלפים מתנדבים פעילים. כדי שנוכל לתת מענה ולהגיע לכל מקום בארץ במהירות של 90 שניות.  לשם כך עלינו להגדיל את כמות האופנועים שלנו, להכשיר עוד מתנדבים ולרכוש עוד ציוד רפואי. מכיוון שאנחנו לא גובים תשלום עבור השירות שלנו אנחנו זקוקים לעוד כסף ומשאבים כדי לממן הפעילות וכדי לגדול״. 

***

ג'יי לנו שהתארח בגאלה בשנה שעברה, הפך להיות בעצמו חלק מהנהלת הארגון.    ביר מספר לי שהיום חברים בארגון לא רק יהודים אלא גם נוצרים ומוסלמים כולם רוצים להיות חלק מהמטרה הטובה ולעזור להציל חיים.  בקרוב ביר יטוס עד הודו הרחוקה לתת הרצאה ב- TED ולהסביר למליוני ההודים על הארגון והמטרות החשובות שלו. 

ביר: ״הרעיון של איחוד הצלה הוא באמת ייחודי. אנחנו ה'אובר' של הצלת חיים.  אנחנו באים עם מסר חדש לעולם שאומר שאנשים שלא צריכים למות ממחלות פתאומיות או תאונות. אם מישהו נחנק או חוטף התקף לב,  ב-90 אחוזים מהמקרים אפשר להציל אותו אם הוא יקבל סיוע רפואים מהיר ומיידי. המטרה שלנו היא שבכל רחוב בעולם יהיו מתנדבים של הצלה ואז הם יגיעו מהר לכל מקרה , יתנו מענה רפוא ויצילו חיים".

בנוסף לפעולות השגרתיות של הארגון. הצלה יצאו בפרוייקט חדש של מתנדבים שמסייעים לקשישים וניצולי שואה. המתנדבים הופכים להיות אמונים על מצבם הבריאותי של הקשישים, מגיעים לבדוק אותם שעתיים בשבוע, יושבים איתם, משוחחים ודואגים לבריאותם-  בודקים דופק נשימתי, לחץ דם ואם צריך מעניקים טיפול. המתנדבים עורכים מעקב אחרי הקשישים, בעיקר אצל אלו החיים בגפם וכך למעשה מונעים מוות או הידרדרות מיותרת של מצבם הרפואי. ללא ספק שירות חשוב, אנושי ומחמם את הלב. 

הגאלה השנתית של ארגון הצלה תתקיים במלון בוורלי הילטון ביום חמישי, 27 בפברואר, החל מ-6:00 בערב. לפרטים וכרטיסים: GALA@ISRAELRESCUE.ORG

המשך לקרוא

Featured

המזרח התיכון של המאה ה-20 והמאה ה-21 הן שתי אופרות שונות

Published

on

פרופ' עוזי רבי, ראש מרכז דיין באוניברסיטת תל אביב ומומחה ותיק לתמורות והשינויים במזה"ת, מגיע להרצאה מאלפת בנושא בלוס אנג'לס * ראיון על איראן, תוכנית המאה, התרומה של האקדמיה לפוליטיקאים והמיקוד החדש על ההיסטוריה של יהדות ספרד 

המזרח התיכון מקפיד לככב בכותרות החדשות בארה"ב בכל כמה חודשים. בשבועות האחרונים הפך לנושא חם מתמיד עבור האמריקאים כשצפו בנשיאם מעניש בעוצמה אדירה את המעצמה הפרסית, כשהורה לחסל את קאסם סולמאני הגנרל הבכיר של איראן, מפקד כוח קודס ואחד מסמלי המדינה; וניצב ליד רה"מ נתניהו בבית הלבן תוך שהוא משיק את "תוכנית המאה" להסדר קבע עם הפלסטינים.

אחד המומחים בעלי השם בנושא המזרח התיכון הוא פרופ׳ עוזי רבי, ראש מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. רבי הקדיש את חייו בלמידה וניתוח ה-DNA של האזור. במרכז בראשו הוא עומד בודקים בין היתר את המניעים לקונפליקטים החוזרים ונשנים בין המערב לאיראן, מנתרים את השינויים הגאו-פוליטיים שמתרחשים באזור, ומנתחים את ההיסטוריה, התרבות, השפה והמנהגים של מדינות המזרח התיכון ואפריקה.  

בעוד מספר שבועות יגיע פרופ׳ רבי לביקור קצר בלוס אנג׳לס כדי לחלוק עימנו ממשנתו, בהרצאה מרתקת שתתקיים ב-18 בפברואר במרכז שפר של ה-IAC , ארגון שחרט על דגלו שימור של מסורת יהודית ברחבי ארצות הברית ודואג ליצור פלטפורמה רחבה שתוכל להציגה. את ההרצאה ינחה ג׳ושוע סיידוף, איש חינוך מוערך אוניברסיטת UCLA.

מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון הוא מכון מחקר בינתחומי המתמחה בחקר ההיסטוריה המודרנית של המזה"ת ואפריקה. המרכז הוא ממשיכו של מכון ׳שילוח׳ שהוקם ב-1959 וב-1966 הפך לחלק מאוניברסיטת תל אביב. תחילה יועד לשמש גשר בין אגף המודעין הישראלי והאקדמיה, ולספק תובנות היסטוריות עמוקות ומקיפות יותר על הנעשה במזה"ת. כל זאת תוך כדי שהוא שומר על צביונו ומחויובתיו האקדמים. כיום המרכז אינו קשור כלל לקהילת המודיעין בישראל, אך ממשיך לעסוק בנושאים שוטפים בתחומי הכלכלה, החברה, התרבות והפוליטיקה של המזרח התיכון.

המרכז מפרסם מידי חודש סדרה של ניירות עמדה המהווים מקור ידע עצום הן עבור הדרגים הפוליטי והבטחוני והן עבור הציבור שמקבל ׳ארגז כלים׳ להבנת האתגרים העומדים בפני ישראל וההתמודדות עימם. בנוסף לניירות העמדה המופצים לאלפי מכותבים בארץ ובעולם בעברית ובאנגלית, המרכז גם מוציא לאור מחקרים היסטורים ומונוגרפיות של חוקרים בכירים ועבודות גמר של תלמידים שסיימו את לימודיהם לתואר השני או השלישי.  

מרכז דיין מספק תמיכה משמעותית לחוקריו, עורך אירועים ציבוריים ומנהל תוכניות מגוונות ועשירות. לדוגמא: תוכנית ההתמחות של המרכז מציעה לסטוודנטים ולחוקרים מרחבי העולם סדנאות ללמוד ולחקור באוניברסיטת תל אביב, עם מענקים ומלגות למועמדים מתאימים. 

פרופ׳ עוזי רבי גדל ברמת גן ונראה שהוא חי את נושא המזרח התיכון כבר מגיל צעיר. הוא למד בבית הספר ״אוהל ושם״ במגמת מזרחנות. ובתום שירותו הצבאי בחיל המודיעין עשה את רוב לימודיו באוניברסיטת תל אביב שם למד תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה. בחוג למדעי המדינה למד לתואר שני ושלישי בתחום ההיסטוריה של המזרח התיכון. את הדוקטורט כתב בנושא של ׳צמיחתן של מדינות בחברות שבטיות – המקרה של סולטנות עומאן   1970-1932׳, ובשנת 2000 החל לעבוד כמרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה. 

בין השנים 2004–2005 שימש כפרופסור אורח באוניברסיטת סן-דייגו, ושנה לאחר מכן הצטרף כחוקר בכיר במרכז ללימודים איראניים שנפתח באוניברסיטת תל אביב. לקראת סוף העשור הראשון של שנות האלפיים מונה רבי לראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, ובהמשך אף נבחר למרצה מצטיין מטעם הרקטור לשנת הלימודים תשס"ח. באותה שנה מונה פרופ' רבי לראש המכון לדיפלומטיה ושיתוף פעולה אזורי באוניברסיטת תל אביב, ובאוגוסט 2010 הועלה לדרגת פרופסור חבר. רבי משמש כפרשן לענייני המזרח התיכון בכלי התקשורת השונים ובעיתונות הכתובה, בארץ ובעולם. 

עלי ח'אמנאי וקאסם סולימאני. "אין לנו ספק שאיראן נמצאת בצומת מאוד מכריע"

אולי התובנה המרכזית אליה נדרש פרופ׳ רבי היא, שהיכרות מעמיקה ביותר עם התרבות, ההיסטוריה והאתוס המזרח תיכוני סוללת את הדרך להבנת מדינות האזור והדרך להתייחס ולהתמודד עימם. ולמרות שהמרכז ממוקם פיזית באוניברסיטת תל אביב, פרופ׳ רבי מספר שהארגון הוא עדיין ציבורי ומנסה לספק תובנות שלעיתים לא עולות בקנה אחד עם האג׳נדה של האקדמיה. 

פרופ׳ רבי, לנושא המזרח התיכון יש השפעות רבות גם על החיים בישראל ובתחום המדיני בכלל. כיצד הקשר בין האקדמיה למדינה משפיע על ההוויה שלכם?

״הקשר בין אקדמיה למדינה אף פעם לא יכול להיות יותר מידי מרוחק. זאת מכיוון שבתוך האקדמיה ימצאו הרבה מאוד אנשים שיתרעמו על כך שהקשר עם המדינה שקוף מידי, וזו דרכה של אקדמיה, שיש בה קולות שונים ושרוצה להיות עצמאית. המרכז שלנו הוא מרכז ציוני שרואה את האינטרס של ישראל, ובאותה נשימה נושאים חשובים שראוי שיובנו גם דרך הפריזמה המדעית. יש ביכולתנו להנחיל לקהילה מה שאנחנו קוראים לו ׳בינה מזרח תיכונית׳; כלומר, לא להדביק למזרח התיכון סטנדרטים שמגיעים מהמערב או להתייחס אליו במונחים מערביים. 

"ישראל היא מדינה שחלקים גדולים ממנה בהוויה מערבית, גם בגלל ההייטק וההיסטוריה שלה. אחד הדברים החשובים שאנחנו מנסים לעשות זה לתת לציבור בישראל ולמי שמתמחים אצלנו תובנות מזרח תיכוניות. אנחנו שואלים את מי שרוצה לעסוק באיראן – אתה יודע פרסית? אתה מכיר את ההיסטוריה של איראן? הרי אתה לא היית רוצה שיתעסקו בהיסטוריה של המדינה שלך אנשים שיקראו להם מומחים ולא מכירים את השפה של המדינה שלך וההיסטוריה שלה. לכן, אנחנו בעצם באים ואומרים – לפני שאתה נכנס ליער הזה בוא ותלמד את נקודות המחשבה, תבין את הדי.אן.איי של המדינה, אל תנסה להדביק לשחקנים במזה"ת הרבה דברים ממקומות אחרים בעולם כי זו כנראה תהיה טעות. אנחנו טוענים שתרבות משחקת תפקיד גדול וכל דרך הלימוד צריכה להיות שונה מאיך שהיא נעשית במקומות אחרים״.

אז אתה גורס שאחת הטעויות שמשפיעות על היחסים העכורים בין ארצות הברית לאיראן לדוגמא, היא שהראשונה מתייחסת אליה בעיניים מערביות? 

״כן. אני חושב שזו טעות שהמערב עשה במשך 200 שנה. אם אני מסתכל על זה היסטורית בדרך כלל הכוונות טובות אבל כשאתה לא מכיר את התרבות אז כמו שאומר המשפט – הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. והנה, אחרי 200 שנה אנחנו רואים כיצד המערב עוזב את האזור. יש חילופי מערכות, עכשיו נמצאים באזור הרוסים והסינים. לכן צריך להבין את השינוי ולעשות התאמות אחרת אנחנו צפויים להשתרך מאחור״.

כיצד אתה מתייחס לחיסולו של קסאם סולימאני בהקשר הזה?

״גם פה אתה רואה שבסופו שלו יום קיים איזה שהוא סוג של חוסר הבנה. האיראנים חשבו שהאמריקאים בחוץ, האמריקאים מצידם חשבו שהאיראנים מגזימים וטראמפ נתן לאיראנים מכה בין העיניים שמבחינתם היא מאוד קטלנית. באופן פרדוקסלי, טראמפ הוכיח שהדרך לטפל במשטרים מהסוג הזה היא דווקא לתת להם את המכה שהם לא חושבים שאתה יכול לתת, וזה נותן להם חומר למחשבה. אני לא אומר שזו צריכה להיות שיטה קבועה, אבל במקרה הזה החיסול של סולימאני באמת הימם את איראן ואין לנו ספק שהיא נמצא בצומת מאוד מכריע. כשאגיע ללוס אנג׳לס צפויות להיות לי הרצאות בנושא הזה ואערוך גם מפגש עם הקהילה של יוצאי איראן. יחסי איראן עם ארצות הברית והמערב בכלל עומדים כרגע במרכז ההוויה והם כמובן משפיעים על המערכת במזרח התיכון. אבל אני חושב שהחיסול הוא סוג של מכה ומסר שגם עוברת לשחקנים הרדיקלים של האזור״.

בלוס אנג׳לס נשמעות במשך שנים תלונות מצד הקהילה האיראנית על יחס מפלה של השלטונות כלפיהם. לאחרונה דווח שאזרחים אמריקאים-איראנים מעוכבים בכניסתם בשדות התעופה ולעיתים נעצרים לחקירות ארוכות.

״היחס של הממשל האמריקאי לקהילה האיראנית הוא מאוד אמביוולנטי ובעייתי. יש היכרות מאוד שטחית עם התרבות ונעשות הכללות גורפות. אם איראן זה סוג של אוייב של ארצות הברית אז אדם שכתוב בפסטפורט שלו שהוא נולד באיראן על פי השיטה האמריקאית הוא אדם שכדאי לבדוק אותו בציציות. במידה רבה התמורות במזרח התיכון מגיעים לכל העולם ומייצרים אנטיגוניזים, עויינות וניכור כנגד האחר וזה בא לידי ביטוי גם כאן".

אתה סבור שישראל קוראת היטב את המהלכים של איראן? 

״אין מומחים ישראלים כקבוצה. כל אחד והגישה שלו. גם בישראל יש לא מעט דעות והרבה אנשים שטעו. כל מי שעושה הערכה יכול לטעות. אבל השאלה אם אתה מדבר על איראן מתך היכרות של הטילים ושל מטוס הקרב או שאתה מדבר על איראן מתוך היכרות התרבות, ההיסטוריה, החששות שלהם והאוכלוסיה שלהם. אני חושב שכך יותר טוב להכיר את איראן ויותר קל לדבר עליה מפני שאז אתה באמת עוסק במשהו שאתה מתמחה בו. יש לי בעיה מסויימת עם גישת חשיבה מערכתית מבלי להיות מסוגל לחוש את השטח".

באילו נושאים תעסוק בהרצאה הקרובה שלך בלוס אנג׳לס?

״ההרצאה נותנת תמונה פנורמה של המציאות המזרח תיכונית. היא אומרת בשורה התחתונה שהמזרח התיכון של המאה ה-20 והמאה ה-21 הן שתי אופרות שונות. אם ישראל רוצה להטיב עם האינטרס שלה ולשמור על פוזיציה נכונה היא צריכה לעשות החילופים בזמן הנכון. יש חילופי משמרות-   ארצות הברית פחות דומיננטית ורוסיה נמצאת חזק בעינינים. הערבים נמצאים במצב של שבר עצום והטורקים והפרסים הפכו לשחקן חשוב. בקיצור, כל מה שידענו על המזרח התיכון במאה העשרים פחות רלוונטי היום ובהרצאה נדון בין היתר בשאלה איך אנחנו צריכים לעשות התאמות ולהערך לזה.

"התרחשו תהליכים שמוטטו חלק מהמדינות במזרח התיכון, יצרו מדינות כפולות או ׳נו מאנס לאנד׳ והגבירו את התיאבון של כל מיני שחקנים רדיקלים; מצד אחד סונים מצד שני שיעים. לבוא ולגלוש לכל מיני נתחים או ליצור חלופיות. ובמקרה של איראן, מדינה מאוד גדולה שיש לה השפעה מאוד חזקה על האזור. מכיוון שיש מדינות שכרגע מפורקות ונכנסים אליה כל מיני שחקנים מבחוץ ומבפנים זה מצב אחר. אין פה ׳אח גדול׳ ואין פה את התמונה של המאה ה-20 אחרי נפילת ברית המועצות. בשביל להכיר את היער אתה צריך להיכנס פנימה, אתה לא יכול לצלם אותו מלמעלה. 

"נדבר גם על התזה שלנו שמראה כיצד דברים שנתפסו בתחילת דרכם ככאלו שצריכים להביא טוב, כמו ה׳אביב ערבי׳ או ארצות הברית שמנסה להביא דמוקרטיה לעיראק, נגמרים בפיאסקו מאוד גדול מפני שאנחנו רואים את ׳ההוא׳ במשקפיים שלנו״.

נשיא רוסיה ולדמיר פוטין ביקר לאחרונה בישראל. איזה משחק הוא משחק במזרח התיכון? 

״משחק ציני מאוד, אכזרי, נטול מניירות, מוסר וליבירליזם. פוטין מאוד קשוח, מתנהל כמו בוס רציני של המזרח התיכון וישראל באמת הצליחה לשמחתי להגיע איתו למספר הבנות באשר לדרך הפעולה שלה בסוריה. גם על זה אדבר בהרצאה שלי אבל ההתנהלות איתו זה סגנון אחר. אתה לא בא לשולחן של פוטין עם זכויות אדם וכל מיני דברים כאלה. אתה בא אליו עם תן וקח.״ 

כמי שעומד בראש 'מרכז   דיין', כיצד אתה רואה את התפקיד שלכם היום?

״במרכז שלנו אנחנו מתעסקים בנושאים גאו-פוליטיים. יש לנו הרבה מאוד חוקרים וחוקרות שעוסקים שבודקים הנחות רבות. נכנסים לציבור, עושים ניו מדיה, פייסבוק טוייטר ואינסטגרם. אנחנו מדברים עם העולם הערבי, מדברים עם האיראנים, עם טורקים, עם כורדים ואנחנו עושים זאת בשפה שלהם. לכן יכולת החדירה שלנו לצבע המקומי ולריתמוס הקיים ברחוב היא הרבה יותר גדולה. 

"למרכז דיין יש תפקיד חשוב בהכשרה והנגשה של הרבה מאוד חומרים   מזרח תיכונים מורכבים גם לציבור ובמיוחד לתלמידי ותלמידות מחקר. מצד אחד יש לו נראות ציבורית והוא מנחיל לציבור הישראלי הבנה אחרת ושונה למזרח התיכון, ומצד שני הוא נוטל על עצמו את התפקיד להכשיר את דור המזרחנים הבא ולתת לישראל הרבה מאוד הבנה ויכולת תנועה שהפכה להיות הרבה יותר מסובכת מאי פעם.

אנחנו מנסים להבין את האזור מכל הכיוונים: יש לנו מעבדה דיגיטלית, יש לנו ארכיון עיתונות בערבית עם יותר ממאה שנה לאחור באופן רציף, שזו אבן שואבת שמגיעים אליה הרבה אנשים גם מהמזרח התיכון ומחוצה לו. אנחנו נתפסים כאנשים שמכירים את המזרח התיכון מהמקום היותר אמיתי והאותנטי שלו".

ואני מבין שלמרות הפופלאריות שלכם את עדיין זקוקים לתרומות 

״כן, בשביל להחזיק תלמידי מחקר ולעודד אותם לבוא ולעשות מחקר כזה   אתה צריך לדאוג למלגות מחקר, ובשביל לעשות את המעבדה אתה צריך משאבים ובשביל לייצר מודעות בישראל ליהדות ארצות ערב{דבר שלא נלמד בשום מקום}. אתה צריך לגדל חוקרים שיתמחו בנושא הזה ויש לנו תוכנית מיוחדת שעופר אלון,  הוא אחד האנשים שסייעו לנו להקים את המרכז, הוא למעשה הדמות המסייעת המרכזית״.

עופר אלון. חיבור בין האקדמיה בארץ והקהילה המקומית

"עבורי זו הייתה סגירת מעגל״

עופר אלון, ישראלי תושב לוס אנג׳לס הוא אחד התומכים הגדולים במרכז דיין וחבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב. עופר, רואה חשבון בהשכלתו ואוחז בשלושה תארים, סיפר לי שהוא מבין את הצורך במלגות ללימודים מתוך נסיון אישי. עופר: ״בצעירותי היה לי אפשרות ללכת למסלול דוקטורט בחו״ל אבל להוריי לא היה מספיק כסף לממן את זה. התחלתי לעבוד כרואה חשבון בחברות גדולות וציבוריות ולמרות שזה לא היה מה שבאמת רציתי לעשות זה נתן לי בטחון כלכלי". 

בהמשך השתלב עופר גם בעולם ההייטק. לארצות הברית הגיע ב-2003, חבר לתחום הפיננסי וכיום הוא שותף בחברה פננסית גדולה להלוואות לקניית רכבים שפרוסה על חמש מדינות. 

לפני תשע שנים עופר נפגש והתאחד עם חברו לספסל הלימודים באוניברסיטה, פרופ׳ רבי, ששיכנע אותו לחזור ולהיות פעיל באוניברסיטה. ״בהתחלה אמרתי לו מה לי ולמרכז דיין אני בכלל בעולם העסקים היום. אבל הוא שיכנע אותי וככה התחלתי מבלי לדעת לאן אני נכנס. נשאבתי לזה והיום אני מבין למה. עוזי נתן לי לקרוא כל מיני ניתוחים ומאמרים ושנה לאחר מכן הגיע ללוס אנג׳לס. גייסתי כספים עבור נערים ונערות מעיירות פיתוח כדי שיוכלו לקבל מלגות ללימודים, וסייעתי למעוטי יכולת ללמוד באונברסיטה. עבורי זו הייתה סגירת מעגל״.

אלון: "לפני שבע שנים הייתה מטרה להקים בתוך מרכז דיין מרכז לחקר יהודי ספרד. יהדות ספרד כמעט ולא מיוצגת באוניברסיטה, אין מחקרים עמוקים ואין דגש על הקהילות הספרדיות. רבי שאל אותי אם אני יכול לעזור לו להקים את המרכז בתוך מרכז דיין. הייתה התנגדות מצד האוניברסיטה אז הלכתי לאוניברסיטה והסברתי להם שאם הם רוצים שאמשיך להיות פעיל הם חייבים לעזור לי להקים את המרכז הזה. נתתי תרומה למרכז כדי שיקום והיום זה מקום שאנשים עושים בו דוקטורט כדי להעשיר את התרבות שהולכת ונעלמת״.  

יהדות ספרד הוא נושא שכמעט נכחד. מהיכן מביאים את החומרים? 

״האוצרת של המרכז היא בחורה מ׳יד ושם׳ שמתעסקת בכל הנושא של הכחדה של יהדות ספרד והיא גם תורמת מזמנה להעשיר את המרכז. בכסף שתרמנו קונים המון חומרים, בעיקר באנגליה כי בתקופה של האימפריה הבריטית היה המון מידע שנרשם ואני מניח שבעתיד יתגלו הרבה מאוד דברים שאף אחד לא יודע עליהם.

"ללא ספק אחד הנושאים המעניינים והאקטואליים שעומדים על סדר היום. ההרצאה הקרובה היא דוגמא לחיבור החדש והמעניין בין האקדמיה בישראל לבין ארגון ה-IAC, שפועל להגביר את המודעות לחשיבות חיזוק מוסדות חינוכיים שמציגים את ההיסטוריה של העם היהודי, הישראלי ואזור המזרח התיכון". 

==

לפרטים נוספים: www.aftau.org

פרופ' עוזי רבי ירצה ביום שלישי, 18 בפברואר, במרכז הקהילתי שפר בוודלנד הילס. את הארוע ינחה ג'ושוע סיידוף, מ-UCLA. כרטיסים ברכישה מוקדמת: 25 דולר. בערב הארוע: 30 דולר. לרכישת כרטיסים: WWW.ISRAELIAMERICAN/LA/EVENT/UZIRABI

המשך לקרוא

Featured

כשהשמיים נפלו ב ק ל א ב ס ס

Published

on

השבועות הקרובים יהיו תהליך עיכול אחד גדול של מיליונים – שחקנים, מאמנים ובעיקר אוהדים שבמשך שנים נרדמו עם קובי בלילה וחלמו על ממבות שקולעות 81 נקודות במשחק * קשה להפריז במימדי האבידה: קובי בראינט היה אגדה שהייתה באמת, אחד השמות הגדולים ביותר שהופיעו בחיינו ב-25 השנים האחרונות והסלבריטי הכי מוערך של עיר הכוכבים * גם לוס אנג'לס הישראלית מתאבלת

קובי בראיינט, בן 41 במותו, ועוד שמונה נוסעים טסו במסוקו הפרטי מעל קלבאסס, כשלפתע פרצה אש במסוק וגרמה לו לצלול. על פי משטרת לוס אנג'לס, המסוק התרסק מעט אחרי השעה 10:00. בעקבות ההתרסקות פרצה שריפה גדולה והיא הקשתה על כוחות ההצלה להגיע למקום. פרט לבראיינט ובתו, נהרגו בתאונה גם אליסה אלטובלי, חברה של ג'יאנה ושחקנית בקבוצה, שני הוריה ג'ון וקרי, וכן כריסטינה מאוזנר, מאמנת כדורסל בתיכון שבו לומדת ג'יאנה ובתה, בנוסף לטייס המסוק. כל התשעה טסו למשחק המתוכנן של קבוצת הכדורסל שמאמן בראיינט, הלוס אנג'לס ליידי ממבה גירלז, ובה משחקות ג'יאנה, צ'סטר ואלטובלי. המשחק אמור היה להערך ב"ממבה ספורט אקדמי", היכל ספורט משוכלל בת'אוזנד אוקס אותו הקים בראינט ושאמהות ליגת מאמאנט הישראלית בעיר זכו לשחק בו במהלך השנה האחרונה.

המסוק של קובי בראיינט המריא משדה התעופה ג'ון וויין באורנג' קאונטי ב-9:06 בבוקר יום ראשון. היעד שלו היה לכיוון צפון מערב ללוס אנג'לס. במשך כ-12 דקות הוא חג סביב גלנדייל וחיכה לאישור להמשיך. לאחר מכן המשיך בטיסה בדרכו ליעד שלו, כ-30 מייל מערבית משם, עד להתרסקות. מה בעצם קרה באותן 15 דקות? מה גרם למסוק הסיקורסקי S-76B, שנחשב לאמין וטוב ושייך לחברה שייצרה בין היתר את מסוקי היסעור של חיל האוויר הישראלי, והוטס על ידי טייס מיומן ומנוסה, להתרסק? המועצה הלאומית לבטיחות בתעבורה חוקרת את האירוע. מומחי תעופה שניסו לנתח את הנתונים שהתקבלו מהמסוק הצביעו על מזג האוויר כגורם העיקרי לתאונה והניסיון של הטייס לנווט תחת תנאים לא פשוטים, כשבסופו של דבר הוא נכשל לעשות זאת והתרסק. 

קלבאסס, הפרבר היוקרתי שהתפרסם בזכות משפחת קרדשיאנס המתגוררת בו, הפך למקום עליה לרגל ביום ראשון, שעה קלה לאחר הדיווחים על התרסקות המסוק,

 אלפי אנשים מכל רחבי לוס אנג'לס ומחוצה לה הגיעו לאיזור כדי לצפות במקום בו נהרג בראיינט, השחקן האגדי של הלייקרס. חלקם הגיעו לבושים בחולצות הלייקרס עם שתי הגופיות שלבש, 8 ו-24. הם עמדו מסביב במרכז קניות סמוך וליד הבתים המשקיפים אל הגבעות משם עלה עשן סמיך גם כמה שעות לאחר שהמסוק התרסק  הם עמדו שם, אוחזים בטלפונים הניידים שלהם, מצלמים את תמרות העשן האחרונות שעולות מהמסוק שעל הגבעות שממול. בנס לא קרה אסון גדול יותר והמסוק לא התרסק על הבתים או מרכז הקניות במקום.

קובי והלייקרס – החוט המקשר

באזור קלבסאס והסביבה גרים ישראלים רבים, וכך ניתן היה לשמוע גם עברית בין מאות האנשים שהגיעו ביום ראשון להתאבל על מותו בטרם עת של בראיינט. אחד מהם הוא העיתונאי לשעבר נועם ניב שמתגורר בשכונה. "ראיתי אותו במשחקו הראשון בליגת הקיץ נגד דטרויט ב-1996. הוא היה ילד בן 17 שעושה מה שהוא רוצה על המגרש", סיפר לעיתונאית איילה אור-אל . "ראיתי אותו במשרד הפרידה שלו, קולע 60 נקודות ומסיים עם משפט הפרידה: 'ממבה אאוט'. קובי ביחד עם מג'יק היה הספורטאי האהוב ביותר בתולדות לוס-אנג'לס, הוא והלייקרס היו אחד. חמש אליפויות ו-20 שנה עם אותה קבוצה. מי שראה אותו באימונים יודע מה מהות המנטליות שלו: שילוב של 'קילר אינסטינקט', מוסר עבודה מטורף ו-ווינריות הרסנית. אני זוכר משחק אחד שבו הוא לא היה במיטבו, ובחצות – אחרי שצוותי הטלוויזיה התקפלו- הוא חזר למשחק וזרק לסל במשך שלוש שעות ברציפות".

את ההרגשה בקרב הקהילה הישראלית בעיר ביטאה היטב אשת הנדל"ן המצליחה עדי לויתן, בפוסט מרגש שפירסמה בפייסבוק, בוקר למחרת האסון: "התעוררתי הבוקר בהרגשת כאב יותר מאשר אפילו אתמול כשהחדשות פרצו; חתנית פרס ישראל מרים פרץ אמרה לי פעם, כמו שהיא אומרת בשיחות הרבות שלה: שכשמישהו נפטר, העולם ממשיך. אנשים מתעוררים והולכים לעבודה, הם מורידים את ילדיהם בבית הספר, הם מרימים אותם, הם ממשיכים בחייהם. משפחות האנשים שאיבדנו השבוע לא ימשיכו כמו כולנו.

"היום התעוררתי אסירת תודה מתמיד. חיבקתי את ילדי חזק יותר, אמרתי להם שאני אוהב אותם ואני גאה בהם עוד כמה פעמים במקום פעם אחת בלבד. הודיתי לאלוקים שהתעוררתי הבוקר. ליבי שבור עם המשפחות הללו שאיבדו את יקיריהן. קובי ובתו, האם והאב שהיו במסוק זה עם בתם, שהשאירו אחריהם שני ילדים שלעולם לא יראו את הוריהם או אחותם. זה פשוט כואב מדי וכל כך קשה להבנה. בואו נאהב אחד את השני יותר, נהיה חביבים יותר ומבינים יותר. המחר לא מובטח".

סצנת האבל המשיכה בסטייפלס סנטר בדאון טאון לוס אנג'לס, המקום ששימש כביתו השני של ברייאנט ושבדיוק באותו היום נערך בו טקס הגראמי. משטרת לוס אנג'לס ביקשה מהקהל להמנע מלהגיע לסטייפלס סנטר. הם ידעו שבעוד שעות ספורות יתחילו להגיע לשם כל המוזמנים לטקס. מעריצים נוהגים תמיד להגיע לאזור לקראת הטקס, לנסות לראות את הזמרים האהובים עליהם אבל הפעם נראה שלאיש לא היה איכפת לצפות בביונסה או ליידי גאגא. הם הגיעו כדי להרגיש קרובים לקובי ולחלוק את הכאב עם עוד אוהדים.

מדהים היה לראות אלפי אנשים, נשים וגברים, אפרו-אמריקאים, מקסיקנים, סינים, קוריאנים וישראלים שלכאורה אין להם שום מכנה משותף, עומדים שם ביחד ומתאבלים. הלייקרס היה תמיד החוט המקשר בין הקהילות הרבות של בני לאומים שונים המתגוררים באל.איי. יותר מכל ספורט אחר, כדורסל היה מאז ומתמיד המשחק האהוב על תושבי העיר והלייקרס הייתה הקבוצה הנערצת.

רחבת הסטייפלס סנטר נראתה כמו חנות פרחים שמכרה בעיקר פרחים ובלונים בצבעי סגול וצהוב, והיו שם גם עשרות נרות זיכרון. המעריצים של קובי הגיעו לשם לאחר שרוקנו את כל הפרחים. אחר כך הם עמדו ממול ערימות הפרחים, הבלונים והתמונות של קובי ברייאנט מחייך את חיוכו המפורסם. הם הניחו את התמונות עליהן כתבו מילות פרידה: "נוח על משכבך בשלום קובי, אנחנו אוהבים אותך" וגם "לא נשכח אתכם, קובי וג'יאנה".

אחת מהן הייתה יפעת קורן, ישראלית ותיקה בעיר, שאף זכתה להתראיין לחדשות ערוץ 5 (KTLA) כשהיא לבושה בחולצה וכובע של קובי. "אנחנו כואבים כאן, כולנו. איבדנו אדם ענק, ענק, שהוא לא רק כדורסלן, אלא אחד שתרם כל כך הרבה לקהילה שלנו. אנחנו כאן כדי להחזיר לו אהבה".

עוצמת השם, הכריזמה, המותג

בראיינט נחשב לאחד מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים, ובפרט בדור האחרון. ב-20 עונות ששיחק ב-NBA, כולן במדי הלוס אנג'לס לייקרס, זכה השחקן בחמש אליפויות (2002-2000, 2009, 2010) ונבחר לאולסטאר 18 פעמים. הוא סיים את הקריירה עם ממוצע של 25 נקודות למשחק ב-1,346 משחקים, לצד 5.2 ריבאונדים למשחק ו-4.7 אסיסטים. במדי נבחרת ארצות הברית זכה בשתי מדליות זהב אולימפיות, בבייג'ינג 2008 ובלונדון 2012. ב-2018 בראיינט אף זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, עם הסרט "כדורסל יקר", שמבוסס על מכתב הפרישה שלו ממשחק פעיל.

מעט סוריאליסטי להתייחס לבראיינט בלשון עבר, אחרי שהיה אחד מעמודי התווך של המשחק בדור האחרון. הוא נטל כמעט פיזית את הלפיד ממייקל ג'ורדן באמצע הקריירה. רק ביום חמישי שעבר נושל קובי בראיינט מהמקום השלישי בטבלת קלעי כל הזמנים על ידי לברון ג'יימס, אחד שכבר השיג כמה דברים בחיים. אלא שלברון ראה בהישג הזה נקודת ציון של ממש; הוא דיבר על ההשראה שקיבל מבראיינט, שקפץ היישר מהתיכון ל-NBA, ועל כמה זה משמעותי עבורו לעמוד על אותן מדרגות שעמד קובי ולהיכלל באותם דיונים שבהם עולה שמו באופן תדיר. הדיונים אודות השחקנים הגדולים בכל הזמנים.

בניינטיז, הוא הפך לאיש שכולם אוהבים לשנוא. באמצע שנות האלפיים וסיים את הקריירה אחרי שני עשורים כשהוא נמצא בצד הטוב של רוב האנשים – בעיקר בגלל האופן בו התייחס למשחק. בראיינט אולי לא היה השחקן הכי טוב בכל הזמנים, מטרת העל שהציב לעצמו האיש ביום בו התחיל לשחק, אבל ספק אם היה מישהו שהשקיע יותר במשחק. גם אם האופי שלו היה שנוי במחלוקת במשך שנים, איש מעולם לא הטיל ספק בעוצמת האהבה שלו לכדורסל. ובשנים האחרונות, הכדורסל לא רק אהב אותו בחזרה – הוא כבר ממש העריץ אותו.

קובי של השנים האחרונות, של אחרי הפרישה, הפך לכל מה שקובי השחקן מעולם לא הצליח להיות – קונצנזוס. הוא העביר אימונים אישיים לכוכבים הגדולים ביותר, הפך מנטור של ממש עבור שחקנים צעירים, כתב ספרים, העביר הרצאות, נגע בקואוצ'ינג, שימש שגריר פיב"א ופתח מרכז ספורט מתקדם לספורטאים מצטיינים. הוא גם נשאר קרוב מאוד למשחק, הפך תו תקן – אם הוא מתייחס אליך, זה אומר שאתה עושה משהו נכון.

זה היה כך בזכות עוצמת השם, המותג, הכריזמה של האיש. אי אפשר לחשוב על שני העשורים-פלוס האחרונים בכדורסל בלי להיתקל שוב ושוב בקווי העלילה שבראיינט כיכב בהם. על השושלת ההיא עם הלייקרס, הריב ההוא עם שאקיל, שתי האליפויות ההן שהצליח להיות חתום עליהן לבדו. קובי בראיינט אולי לא היה מייקל ג'ורדן, אבל בדבר אחד הוא נתן פייט של ממש לשחקן הגדול בכל הזמנים: הדרישה הבלתי פוסקת מעצמו לצד חוסר הנכונות להפסיד. אף פעם לא היה כיף גדול להיות חבר לקבוצה של קובי בראיינט, שכנראה היה רואה בכך מחמאה.

הימים הקרובים יהיו תהליך עיכול אחד גדול של מיליונים – שחקנים, מאמנים ובעיקר אוהדים שבמשך שנים נרדמו עם קובי בלילה וחלמו על ממבות שקולעות 81 נקודות במשחק. הסקורר הרביעי בטיבו בכל הזמנים, החל מהשבוע, נותר כעת זיכרון בלבד. הכדורסל כבר איבד גדולים וטובים, אבל בטרגדיה מהסוג הזה, הדילוג בין שלבי האבל הוא ארוך וקשה יותר. גם ארבע שנים אחרי שפרש, קשה לדמיין את ה-NBA בלי קובי בראיינט. וזו כנראה העדות הטובה ביותר לגדולתו.

מג'יק ג'ונסון, אגדת הלייקרס ובכיר מועדון בעבר, כתב: "הוא היה אייקון גדול, אבל גם עשה הרבה מאוד למען לוס אנג'לס. הוא היה מלא תשוקה לסייע לחסר בית ותומך נלהב של כדורסל נשים. לאמן בקבוצת הכדורסל של בנותיו הסב לו כל כך הרבה אושר. קובי ואני חלקנו הרבה שיחות מיוחדות על החיים ועל כדורסל. היה לנו כל כך הרבה במשותף – על המגרש ומחוצה לו. אהבתי לדבר איתו על הלייקרס, על אבהות, על זוגיות ועל האהבה המשותפת שלנו לאיטליה. אני אתגעגע מאוד לשיחות האלה ואליו".

הוא היה ווינר עצום, קילר אימתני ואולי הפינישר הגדול בתולדות המשחק (עם הדיסקליימר הקבוע: חוץ מג'ורדן, מושא הערצתו). אבל הוא גם היה – בדיוק כמו ג'ורדן – אישיות מורכבת ופרובלמטית, שמסתירה שיניים חדות מאחורי חיוך רחב (ובהסתרה הזאת, אגב, הוא היה הרבה פחות מוצלח ממורהו). הוא היה טראש-טוקר גדול לא פחות משהיה סקורר גדול, אבל זאת לא היתה הצגה לצרכי ניצחון; בבראיינט היו צדדים נבזיים שבצבצו מדי פעם בין קרשי הפרקט. הוא ניהל מלחמת אגואים מתמשכת ומכוערת עם שאקיל אוניל, הסתכסך עם כל חדר ההלבשה של הלייקרס (וגם שיחד אותם כדי שימסרו לו יותר), לכלך על הג'נרל מנג'ר מיץ' קופצ'אק, שלח הביתה את פיל ג'קסון (שכתב בספרו שקובי "בלתי ניתן לאימון"), פגע בקארל מאלון, התעמת עם מאט בארנס, לעג לדווייט הווארד, העליב את כל הדרים טים של 1992. לשפל הגיע ב-2011, כשקרא לשופט "הומו מזדיין" ונקנס על ידי הליגה.

זה קרה, כמובן, שנים אחרי שפל עמוק בהרבה אליו הידרדר מחוץ למגרש: חקירת האונס ב-2003 במלון בקולרדו שהסתיימה בסגירת התיק לאחר שבראיינט התנצל והמתלוננת החליטה לא להעיד נגדו. לא בטוח שבראיינט היה מתאושש מפרשה דומה ב-2019, אבל ב-2004 סופרסטארים יכולים היו להסתפק בהתנצלות פומבית והצטיינות ספורטיבית כדי לצלוח פרשת מין מעורפלת. זה לא הפך את בראיינט לאהוב הקהל; הוא תמיד היה סמל של הלייקרס (באופן חריג לכוכב בסדר הגודל שלו, הוא מעולם לא עזב את המועדון, שלאחר פרישתו הפך את בראיינט לשחקן הראשון ששתי גופיותיו מוצאות לגמלאות ונתלות על תקרת האולם), אבל עבור שאר הליגה הוא נותר שחקן אדיר ואישיות שנויה במחלוקת.

"החיים קצרים מדי לנטור טינות"

התיקון הגיע עם האיתות הראשון לתליית הנעליים. הדרת הכבוד העצומה לבראיינט טאטאה מהשטח כמעט כל רמז לסלידה שליוותה אותו בכל אולם בליגה. הוא הפך מנבל לגיבור. גולת הכותרת היתה "כדורסל יקר" – מכתב הפרידה-אהבה המרגש שפרסם ב-2015, שהפך כעבור שנתיים לסרט אנימציה קצר, זכה באוסקר והעניק לבראיינט חותם של אב רוחני, מנטור עבור כל מי שזרק אי פעם חתיכת נייר מקווצ'צ'ת לפח האשפה בג'אמפ שוט.

במקביל לקריירת המנטור, בראיינט יישר את הדורי העבר. הטראבל-מייקר הסדרתי, שהאכיל את מועדון הבית שלו מרורים רק כדי להשביע את תאבונו לאליפויות, עבר לפאזה מפויסת. הוא צחק עם שאקיל, החמיא להווארד, קיווה שפיל ג'קסון (או מייקל ג'ורדן) יציג אותו בהיכל התהילה (אליו היה צפוי להיבחר בעוד שלושה חודשים). המים שהציפו לא פעם את נשמתו ברגשות עלבון ונקם עברו מתחת לגשר. "החיים קצרים מכדי לשבת ולנטור טינות", אמר בראיון ל"סיאטל טיימס" ב-2005. הוא לא ידע עד כמה קצרים הם יהיו.

כן, בראיינט היה ספורטאי-על לא פשוט להזדהות ואהבה. שונאיו היו קולניים ונמרצים, לא אחת, לא פחות מאוהדיו. אבל כולם, כולל כולם, כולל יריביו המרים ביותר הכירו בכישרון החד-פעמי שלו, במנטליות חסרת התחרות שלו, באופי הברזל שלו וביכולתו להחליט לנצח משחקים בכוחות עצמו. בענף ספורט של ספורטאי-על, בראיינט השתייך למועדון מצומצם ביותר – של הללו שגם ספורטאי-העל האחרים מכירים בעליונותם ומקבלים את שליטתם. הוא עזב את העולם, תוך שהוא משאיר אחריו מיתוס, שרק יילך ויתפח וייתעצם ככל שהשנים יחלפו, וזכרונות ספורטיביים שנגעו בחייהם של מיליונים רבים, בדרך בה רק בראיינט ידע לגעת. באיבחת הכשה חדה, מהירה ומזעזעת, שמותירה אותך חסר מילים. פשוט חסר מילים.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות