Connect with us

טוב לדעת

מבחן דרכים:SUV עם שלוש שורות מושבים

Published

on

והפעם: השוואה בין דגמי 2019של ה-Acura MDX SH-AWD ו-VW Atlas 2/0T SE

הBest- לקח מקום ראשון בתור ה MDX- selling Three-row Luxury Crossover 750,000 עם מכירות של מעל ל of all time יחידות עד 2017. הוא גם שומר על מקום שני בתור best selling luxury crossover אחרי ה-LEXUS RX הנפוץ. ב-2017 הדגם עבר מקצה שיפוצים חיצוני ופנימי שנתנו לרכב מראה עדכני כנגד המתחרים. לקראת 2019 אקורה שידרגה את הדגם המוצלח עם גירסת ה A-Spec שמוצעת רק בגירסת All Wheel Drive, כוללת אופציות ועידכון חיצוני ופנימי נוסף, גלגלים בגודל 20 אינץ, ותיבת הילוכים בעלת 7 מהירויות. עם תג מחיר של 59,550 דולר (MSRP) ומחיר במבחן של 60,545 דולר. ה-2019 MDX Sport Hybrid SH-AWD היה הרכב השני ביוקרו בכתבה זו אולם רמת הפינוקים והטכנולגיה המצויים ברכב עולה על רוב המתחרים כך שהמחיר בהתאם.

האקורה מפנקת מאוד בעזרת טכנולגיה חדשנית גם מחת למכסה המנוע וגם בסביבת הנהג. פנים הרכב אינו מתפשר מבחינת כמות הפינוקים או מקום איכסון ולא ניתן לזהות שהרכב היברידי מכיוון שכל מכללי החשמל שהוספו לדגם הרגיל הוסתרו בצורה שאינה נגלת לעין. ה-MDX SH-AWD הגיעה עם כמות מכובדת של אופציות כיוונון נהיגה וטכנולגיה מובנת ברכב. היצרן מאפשר לנהג לברור ולבחור בין שיוב אופציות אלו ולכן כמות הכפתורים והשעונים ברכב מכובדת ביותר והזכירה לי במעט סביבת טייס. ניתן לומר בקלות שהרכב משוכלל ביותר לנהג/ת הממוצע שאינו צריך אופציות שונות לנהיגה יומיומית. רכב המבחן הגיע עם ריפודי עור בצבע שוקולד ושילוב גווני חום הפנימיים תואמים היטב את הצבע החיצוני. פנים הרכב מרוהט במגוון צבעים נעימים ושינויי חומרים בין עור, פלסטיק, כרום ודמוי עץ נעימים לעין ולמגע. סביבת הנהג מרווחת גם לאדם גבוהה ואין בעיה למצוא תנוחת ישיבה מושלמת. שיפוע מכסה המנוע מאפשר לנהגים יותר נמוכים יכולת ראיה בין סבירה לטובה מקדימה אולם קצת מוגבלת מאחור בגלל שיפוע דרמטי של הקורות האחריות.

מסך המידע הגדול במרכז הרכב מקשה מעט על ניווט בין האופציות השונות בגלל השתקפות אור במשך היום אולם רוב מידע הרכב מוצג גם על מסך קטן שממוקם במרכז לוח השעונים. כניסה ויציאה משורת המושבים השלישית ברכב די מוגבלת בגלל זווית השיפוע של משענת שורת המושבים השניה בשילוב עם תזוזה קצרה מאוד של בסיס המושב מוגבלת. רמת הפינוקים בשורה השלישית מוגבלת לשני מטעני USB ושני מחזיקי כוסות. מרווח הרגלים גם מצומצם בשורה השלישית ומבחינה ריאלית אינו מאפשר ישיבה של שני אנשים בוגרים אבל אינו מהווה בעיה לילדים קטנים. סביבת תא המנוע מופשטת ביותר בעזרת כמות מכובדת של כיסויי פלסטיק שלא מתירים ספק שטיפול ברכב צריך להעשות על ידי מוסך מורשה ולא על ידי חובב רכב בביתו. ברור לחלוטין שאקורה אינה רוצה התעסקות מיותרת של אנשים שאינם מוסמכים עם הרכב. בהתחשב בעובדה שהרכב מורכב ביותר, רצוי שכך.

בנסיעות עירוניות ובמצב Comfort הנסיעה ברכב ממש מפנקת (וחסכונית יחסית) ובכל הזדמנות שיצאתי מהעיר והעברתי למצב Sport או Sport + הרכב התאים עצמו לתנאי הכביש, נהיגה יותר אגרסיבית ובעיקרון היה ממש מהנה לנהיגה. ברוב המקרים נמנעתי ממצב נהינה Normal והתמקדתי על מצבי הנהיגה הקיצוניים יותר. ההרגשה הכללית היתה של רכב קטן מידות ורק צריכת הדלק שעלתה משמעותית בנהיגה מהירה הזכירה לי עד כמה הרכב גדול וכבד. הרכב מתאים עצמו לסטייל הנהיגה שאתה רוצה, מנהיגה עצלה בפקקים לאחיזת כביש מרשימה בפיתולי הרים. חשוב לי לציין שבכל תנאי נהיגה, הרכב תמיד הרגיש ספוrטיבי וקטן מידות ביחס לגודלו ומשקלו האמיתי. הרכב במבחן היה SPORT HYBRID שהרשים גם בנתוני תצרוכת הדלק 26 city ו 27 highway – יחסית לא רע לגודלו ומשקלו. תצרוכת הדלק הממוצאת שקיבלתי בזמן המבחן נעה בין 21.1 ל 23.3 mpg לפי נתוני המחשב הפנימי ברכב. עם טנק דלק מלא הרכב מציג 423 miles כטווח נסיעה ממוצע.

המנוע ההיברידי 3.0L VTEC V6 with Variable Cylinder Management מספק כ-312 כ״ס דרך תיבת הילוכים 7-Speed Dual Clutch Transmission נתוני צריכת הדלק מרשימים בזכות מערכת היברית מושלבת שעובדת בצורה חלקה ביותר בשני מצבי הנהיגה ועוברת בין מצבי הנהיגה בעדינות ללא שום אינדיקציה בתוך תא הנוסעים. הגירסה ההיברדית מכילה שלושה מנועים חשמליים שאחד ממוקד בתוך תיבת ההילכים והשניים האחרים בחלקו האחורי של הרכב. התוצר כוח הסופי של המערכת מגיע לכ-290 כ״ס ו-267 lb-ft ו״מיובא״ ל-MDX ול-RDX מרכב העל NSX דבר מרשים בפני עצמו והסיבה המכזית לכך שלמרות מימדיו הגדולים של הרכב, אופיו וההנאות ממנו גדולות יותר.

שנת 2019 הגיעה עלינו לטובה ועימה מבחר גדל של רכבים משפחתיים גדולים ומפנקים. בהמשך לכתבה ההשוואתית הקודמת של רכבי הSUV עם שלוש שורות מושבים. לנוכח הביקוש המתגבר לרכבים מסוג זה החלטתי להוסיף דגמים נבחרים מהקטגוריה הפופולארית להשוואה של ההיצע בשוק לשנתון הנוכחי. מכיוון שהפופולאריות של הרכבים באה לידי ביטוי בכל קבוצות מחיר בחנתי רכבים רק שהמכנה המשותף בינהם זה שלוש שורות מושבים. כל אחד מהרכבים בכל קבוצות המחירים השונות ובגדלים שונים, מציע תמורה כספית הולמת. בימינו, עם תהליך הגלובליזציה בענף ושיתוף פעולה בין יצרנים איכות הרכבים עלתה ורוב הרכבים המוצאים למכירה בארה״ב הם רכבים באיכות גבוהה יחסית לדגמים מהעבר.

רכבים באיכות ירודה, עם נתוני בטיחות נמוכים וביצועים רדודים פשוט לא נמכרים ויוצאים מהשוק יחסית מהר מאוד. קהל הקונים בימינו מתוחכם ומלומד יותר. בעזרת האינטרנט הקונה הממוצע מסוגל לבצע הבדלי שוק בין האופציות השונות בקלי קלות כך שכל קניה נעשת חכמה יותר ועל יצרני הרכב המחויבות ליצר רכבים טובים יותר.

כל הרכבים שנבחנו לכתבה היו בעצם רכבים טובים. נקודה. בימינו, הבחירה בין דגם אחד לאחר נעשת למעשה על בסיס של תמורה למחיר, אופי הרכב, נתוני ביצועים, גודל הרכב ועיצובו. מבחינה אסטטית הבחירה בין הדגמים זה ענין של ״טעם וריח״ כך שההתמקדות שלי למען כתבה רלוונטית יותר ביתר הנתונים ההשוואתיים ולא על אסטטיקה למרות הרקע שלי בעיצוב רכבים.

VW Atlas 2/0T SE 
מחיר רכב המבחן34,514 דולר

לאורך השנים היצרן הגרמני שתניד הבין את חשיבות השוק האמריקאי וחשב באהבתו, לא ממש הבין מה הצרכן האמריקאי באמת רוצה.

בדרך כלל ניתן לומר שבמשך השנים פולקסוואגן, ברוב המקרים, עידכנו דגמים אירופאים למטרות שיווק בשוק באמריקאי. למרות גודלו וחשיבותו להתפתחות היצרן מגרמניה, החשיבה (הלא רשמית) היתה שהיצרן יודע יותר טוב, מה מתאים לשוק האמריקאי ומה לא. במקרה של האטלאס, פולסוואגן ממש חרגו מהתנהלות זו ופיתחו רכב ממש מפתיע באופיו. ההפתעה בעיקר היא עד כמה האטלס לא משקף את אופיו האירופאי והשמרני של היצרן אלא את רצונו של היצרן להפוך ליצרן גלובאלי שמתאים את דגמיו לשווקים השונים. במידה מסוימת התנהלות זו מעידה על צניעות מסויימת שהיצרן לא היה מאופין לו בעבר. אולי שינוי החשיבה והצניעות המסוימת נובעת מהתפתחות פרשת הדיזל ואולי לא אבל אין ספק שהנהלת החברה הבינה שעל מנת לבסס עצמם מחדש בשוק האמריקאי, ה-SUV הגדול צריך להיות מותאם לקונה האמריקאי וצרכיו ולא להוות פשרה כלשהי על בסיס דגם אירופאי כפי שהטוראג הקודם היה. אין ספק שהטוראג היה רכב מעולה מהרבה בחינות אולם חשיבת היצרן היתה בשיווקו כדגם גלובאלי וביצירת גירסאות מקבילות למותגי הבית כגון אאודי ופורשה.

לעיתים קשה לסכם רכב במילה או שניים. במקרה של האטלס, ממש קל, ענק. ענק מבחינת גודל כמובן. ענק מבחינת תא נוסעים, ענק מבחינת מרווח רגלים, ענק מבחינת מקום למטען, ענק מבחינת תא מנוע. ענק. האטלס אינו מתבייש בגודלו והעיצוב החיצוני מדגיש זאת. עם משטחים ארוכים ושטוחים, פינות ישרות ״חדות״ וקווי אופי קיצוניים, עיצובו של האטלס שונה מעיצוב יתר דיגמי היצרן. העידון וה״תחכום״ האירופי בשאר הדגמים חסר באטלס. למרבה האירוניה המנוע יחסית קטן) בנפח 2.0 עם מגדש טורבו מוחבה היטב בתא המנוע ה…ענק ונראה ממש שקוע בתוכו. 24.3 MPG הקיצר יש הרבה מקום למנוע גדול יותר מתחת למכסה מנוע. המנוע החסכוני סיפק ממוצע צריכת דלק של נתון מכובד בהתחשב במימדיו של הרכב. בנסיעות בין עירוניות, ובזמן עקיפה, חוסר הכוח הורגש היטב וכל תאוצה ועקיפה הצריכה תיכנון, חישוב ומרחק רב להשלימה. בנסיעה עירונית, לא הורגש חיסרון הכוח אולם תיצרוכת הדלק הטובה הנפיקה מרחקים בין 360 לכ 405מיילים בין תידלוקים.

סביבת הנוסעים והנהג היתה מעוצבת היטב וביעילות גרמנית טיפוסית. כל המתגים, שעונים ומחוונים ממוקמים במקום אידיאלי לתפעול קל ויעיל. האטלס מעיד על יצרן מנוסה שפועל כמכונה מושומנת היטב ליצור רכבים פראקטיים אבל היה חסר לי משהו, היה חסר לי כוח, היה חסר לי אופי והיה חסר לי נשמה. בהתחשב במחירו הנמוך ביחס למתחרים, האטלס מספק תמורה מעולה כרכב גדול שמיועד להניע נוסעים מנקודה לנקודה וזהו. בניגוד לטוראג, קודמו בעל תג מחיר גבוה בהרבה, האטלס מספק את התמורה הבסיסית למחירו הנמוך ויפה שכך. המושבים הקדמיים והספסלים האחרויים נוקשים למדי אולם נוחים בנסיעות ארוכות. מפנוקים? לא ממש אבל בהחלט תומכים היטב. הנדסת האנוש ותכנון הפנים של היצרן מהמובילים בשוק וגם באטלס ניתן לראות זאת בבירור. למרבה האירוניה, רכב המבחן הגיע בצבע צהוב חרדל מיטאלי והזכיר מעט אוטובוס של בית ספר. אולי זה המסר שפולקסוואגן רצו, אולי, אבל בהחלט זה המסר שעבר. האטלס מיועד למי שמחפש רכב גדול, שיכול להכיל את כל המשפחה ואת כל הקניות מקוסטקו בקלות וביעילות.

• • •

בשבוע הבא, נשווה בין יפנית פופולארית נוספת, הניסאן פאט'פיינדר לבין הקיאה הקוריאנית בעלת התמורה הכספית הנדיבה עם אופי ועיצוב גרמני במהותו. הניסאן שונה מאוד מהמתחרה מבית ה-MDX והקיאה שונה מהפולקוואגן למרות ה DNA המשותף מאחורי הקלעים (מעצבי בית בעלי עבר משותף).

לתמונות ופרטים נוספים אנא עשו לייק ובקרו בעמוד הפייסבוק:
רכבים – שלמה פתאל /CARS – Shlomo Fattal 

טוב לדעת

נאפה ואלי: לטייל שיכורים ברכבת היקבים

Published

on

ב-1976 זכו היינות של עמק נאפה במקומות הראשונים בתחרות יוקרתית בפריז • מאז הפך השם נאפה" למותג של יין איכותי בכל העולם • ניר חכלילי ממליץ לעלות על רכבת היין הקליפורנית – כלי הרכב היחיד שבו אפשר לנסוע שיכורים…

ידוע, שתיית יין לא הולכת טוב עם נהיגה, אז במקום לנהוג מייקב לייקב תוכלו לעלות על "רכבת היין" הצפון קליפורנית שנוסעת לאיטה לאורכו של עמק נאפה ומעניקה חוויה ייחודית של נוף פסטורלי, ארוחת גורמה ויין מצויין.

קו הרכבת עצמו קיים בעמק כבר למעלה מ-150 שנים, אבל לפני כ-25 שנים החליטו בעלי הקו לצרף לרכבות המסע גם רכבת נוסעים מאובזרת במטבח ובר משקאות, ולהציע לתיירים חוויה קולינרית בשילוב נסיעה לאורכו של העמק כולו. לפני כשנתיים נרכשה הרכבת על תחנותיה השונות על ידי מותג מלונאות היוקרה נובל האוס", ואלו הכריזו על תוכנית שיפוץ והרחבה בהשקעה של כ-100 מליון דולר שתכלול מלון בוטיק ותחנת רכבת שקופה בסגנון האירופי, שתאכלס את מסוף הנוסעים של רכבת היין העתידית. באחרונה שודרגו מספר מסלולים של רכבת היין, ולנוסעים מוצע מגוון תוכניות ומסלולים שכוללים ארוחות רומנטיות לעת שקיעה ומסלולים של יום שלם, בהם נכללים ביקורים בשלושה יקבים שונים לפי בחירת הלקוח.

מיד עם יציאת הרכבת מהתחנה הראשונה, מסבירה לנו הדיילת על הצפוי לנו בהמשך היום ומחלקת את התפריטים לארוחת הגורמה בת ארבע מנות שונות, שיוגשו בפרקי הנסיעה בין הביקורים ביקבים השונים. מנת המתאבנים, למשל, כוללת שלוש טעימות שיכולות להתאים גם לארוחת בוקר מאוחרת – טוסט עם דג סלומון, פרפה יוגורט עם פירות וכוס של דייסת דגנים בציפוי קרם ברולה צרפתי דבר שמרמז על היקב הראשון בו עצרנו לביקור.

קב דומיין שנדון (Domaine Chandon)

היה הראשון שהתחיל ביצור של יין נתזים על פי המתכון של השמפניה הצרפתית המפורסמת מתוצרת בית השמפניה Moât שנדון הצרפתי, שהקים את היקב עם שותפים מקומיים בשנת 1973. המיקום הפסטורלי של היקב, כמו גם האדריכלות המיוחדת, הפכו את דומיין שנדון לאחד המקומות היפים ביותר בעמק נאפה. המדריכה המקומית לוקחת אותנו אל מאחורי הקלעים של עולם היינות המבעבעים והתהליכים המיוחדים שהם עוברים, כדי להגיע לרמה של השמפניה הצרפתית המפורסמת. הסיור ביקב נמשך כשעה ומלווה לכל אורכו בטעימות של יינות הדגל של היקב. כשחזרנו לרכבת, השף מסיים להכין את המנה הראשונה שמורכבת מסלט ירוק מעלים מקומיים שנקטפו רק הבוקר עם פרורי גבינה, אגוזי מלך ומרק ירקות שורש שמתאים במיוחד ליום חורף קריר – אותו מזג אוויר שהפך את עמק נאפה למקום מתאים כל כך לגדל בו ענבי יין.

יקב הול (HALL)

שילוב מרשים של יקב היסטורי בן כ-150 שנה ומבנה מודרני שעשוי רובו מקירות זכוכית, ואוסף מעורר השראה של יותר מ-35 יצירות אמנות של אמנים בני זמננו, שזכו לשבחים בינלאומיים ונכללים באוסף הפרטי של בעלי היקב – הזוג קתרין וקרייג הול. קתרין הול הינה עורכת דין במקצועה ושירתה בעבר כשגרירת ארה"ב באוסטריה. בעלה, קרייג, הינו איש עסקים וסופר שפירסם עד כה שישה ספרים שחלקם הגיע לרשימת רבי המכר
של ה"ניו יורק טיימס".

בכניסה ליקב יקבל את פניכם פסל הארנבון המדהים באורך 35 מטרים המכונה "באני פו פו". ליד הבניין המשומר של היקב העתיק, תוכלו לראות גם את פסל הגמל הלבן ומספר פסלים של כבשים מפוזרים בחצר האחורית. בבניין היקב העשוי זכוכית מוצגות יצירות אומנות מודרנית נוספות, והסיור עצמו כולל טעימות מגולת הכותרת של יקבי הול יין הקברנה. כשחזרנו לרכבת המתינה לנו המנה העיקרית – פילה סלמון בסגנון בשול יפני עם אטריות אורז וירקות מבושלים, בליווי יין תואם.

יקב אינגלנוק (Inglenook)

תחנה אחרונה – טירה וכרם מפוארים שהוקמו בשנת 1879 מיוזמה של קפטן ים פיני, גוסטב ניבאום, מומחה יין שרצה להביא את מסורת היין האירופית לעמק נאפה. במשך השנים היקב ירד מגדולתו, עד שנרכש בשנת 1975 ושוחזר למורשתו על ידי במאי סדרת סרטי הסנדק, פרנסיס פורד קופולה, ואשתו אלינור. באחוזה יש פינות קסם רבות כמו הכיכר בכניסה עם מזרקת מיים גדולה המזכירה פיאצה איטלקית. מערות ארוכות שמאכלסות מאות חביות יין מעץ אלון, וכן מוזאון קטן שמתאר את ההיסטוריה של היקב מאז נטע גוסטב ניבאום את הגפנים הראשונות וייצר את יין הקברנה סוביניון בשנות 1880.

גם הביקור באינגלנוק מלווה בטעימות יין, כך שאת הקינוח שחיכה לנו ברכבת עוגת אגסים אפויים – העדפנו לטעום עם כוס קפה חם וחזק, כדי שנוכל ליהנות מהשקיעה הרומנטית שנשקפת מחלונות הרכבת במהלך נסיעתה האיטית בחזרה לתחנת המוצא.

לסיכום, חווית רכבת היין של נאפה מתאימה לציון אירוע מיוחד, כמו יום הולדת גדול או יום נישואין בעיקר עבורכם, חובבי היין והאוכל. המחיר נע בין 220 ל-320 דולרים לנוסע, תלוי במסלול, וזה כולל את כל הביקורים ביקבים שבעצמם עולים כיום כ-50 דולרים לאדם. כיוון שהבילוי ברכבת נמשך יום שלם, מומלץ ללון בנאפה בלילה שלפני ואחרי הנסיעה. המלצה ללינה:

Napa River Inn

מלון נאפה ריבר אין הוקם ב-1990 בתוך מבנה היסטורי של תחנת קמח עתיקה על גדות נהר נאפה, ממש במרכז העיר. במלון 66 חדרים מעוצבים בסגנון רומנטי של פונדק דרכים משנות המערב הפרוע, רבים עם קמינים של אש מחממת ומרפסות עם נוף לנהר. אם תתארחו בו תוכלו לסעוד במסעדות עטורות פרסים רבות במרחק הליכה, ליהנות ממוסיקה חיה במועדון הלילה סילוס (Silos) הצמוד למלון, או להתפנק בספא של המלון שמשתמש במוצרים מקומיים עשויים מגרעיני ענבים שידועים כנוגדי חימצון.

מרכז העיר של נאפה נמצא בעיצומו של תהליך שיקום ובנייה שכולל הרבה מסעדות חדשות, חדרי טעימות יין של יקבים מפורסמים, בוטיקים, חנויות וגלריות שמציגות אומנים מקומיים. מלון נאפה ריבר אין מאפשר לאורחיו גישה קלה לכל מקום, ברגל, באופניים או באמצעות שירות ההסעות של המלון, שמבטיח לאסוף אתכם אם טעמתם קצת יותר מדי יין.

ואיפה לאכול?

התפתחות תעשיית היין בנאפה משכה אל העמק הפסטורלי באופן טבעי גם שפים ומסעדנים רבים, וכיום פועלות באזור קרוב ל-150 מסעדות מכל הסוגים ובכל הרמות, כולל שבע מהן שזכו להיכנס למדריך המסעדות היוקרתי של מישלן. אנחנו פגשנו מסעדן ישראלי צעיר בשם אוהד מיטבאג, שלקח אותנו למסעדת זוזו האופנתית, וממנו גם שמענו על זוג צעיר שפתח מסעדה למזון מהיר עם תפריט בין לאומי בשםHeritage Eats .

את המסעדה הקים בן קוניג, כשבשנת 2014 הוא הגיע לנאפה עם אשתו הצעירה אחרי חודשים של בילוי בטיולי תרמילאים במזרח התיכון ואסיה, שם קיבל את ההשראה למותג "מורשת האוכל". לפני מסעותיו עבד קניג בחברה לעיצוב בתחום האירוח והמסעדות, ששימש עוזר למנהל כללי במסעדת תומאס בנאפה, ולפני כן עבד כאנליסט פיננסי ב"גולדמן זאקס" בניו יורק. כשביקרנו אותו, הוא סיפר בהתלהבות על הביקור שלו בישראל והפלאפל שלמד להכין במסעדת ה"מזנון" של אייל שני).

המשך לקרוא

טוב לדעת

מעגל הקסמים של הנתינה: מעשה טוב אינו מתבזבז לעולם

Published

on

נתינה לאחרים ממלאת אותנו בתחושה טובה, וככל שאנחנו מרגישים טוב יותר כך אנחנו נותנים יותר לאחרים • לא חייבים להיות עשירים במיוחד בשביל לתת לאחרים, רק להחליט שזה חלק חשוב בחיים

בסדרה האלמותית "חברים" מתפתחת מחלוקת משעשעת בין ג'ואי טריביאני (מאט לה בלאנק) לבין פיבי בופה (ליסה קודרו): ג'ואי טוען שכל מעשה טוב הוא גם אנוכי, ופיבי מתערבת איתו שתוכל למצוא לפחות מעשה אדיב אחד שאינו כזה. פשוט מעשה טוב שלא יצא לה ממנו דבר: "A Selfless Good Deed". הוויכוח הופך להתערבות.

הניסיון הראשון נכשל כליל. פיבי מתגנבת לחצר של השכן ומנקה את העלים בכניסה, אבל: "הוא תפס אותי והכריח אותי לשתות סיידר ולאכול עוגיות. זה גרם לי להרגיש נפלא. חמור זקן שכמותו!". נחושה בדעתה, פיבי עוברת לניסיון הבא. היא גורמת לדבורה לעקוץ אותה כדי שזו תוכל להיראות קשוחה בפני חברותיה הדבורות."הנה, הדבורה מאושרת, ואני ממש לא". אך ג'ואי מאכזב אותה: "את יודעת מה קורה לדבורים אחרי שהן עוקצות? הן מתות".

לאחר שהיא נכשלת שוב ושוב, פיבי מחליטה לתרום 200 דולר לרשת הטלוויזיה PBS. זהו סכום גדול מאוד בשבילה, והוא מיועד לרשת שפיבי שונאת עוד מימים עברו. היא מאמינה שזו התכנית המושלמת לנצח בהתערבות, שהרי אין במעשה הזה ולו חצי דבר אנוכי. אבל אז התרומה שלה מביאה את ג'ואי (שעובד עבור הרשת) לחשיפה טלוויזיונית: "ג'ואי בטלוויזיה, איזה יופי! התרומה שלי גרמה לג'ואי להיות בטלוויזיה, זה גורם לי להרגיש כל כך… אוי לא".

בכך נפסק באופן חד משמעי שלא קיים מעשה טוב שאינו אנוכי. גם אם נצא מהמסך וניכנס למעבדות המחקר נגלה שהתופעה אפילו זכתה לשם: "The Helper's High". הרגשתם את תחושת ה"היי" בפעם האחרונה שהחזקתם את הדלת עבור אדם זר, או כעזרתם לחברה להעביר ארגזים. הפסיכולוגים, שהגו את שמה של התופעה כבר ב-1979, מצאו ש-95% מבין המתנדבים מרגישים טוב אחרי שעזרו לאחרים. ה"היי" הטוב מגיע בדמות הפרשת אוקסיטוצין, מוליך עצבי שממלא תפקיד בהתנהגויות חברתיות, וכמו כל דבר נחמד אפשר אפילו להתמכר אליו.

זו אינה רק תחושה ממסטלת חולפת אלא מעגל קסמים. ככל שאנחנו מרגישים טוב יותר עם עצמנו כך גדלה הנטייה שלנו לעזור לאחרים, וככל שאנחנו עוזרים יותר כך אנחנו מתמלאים בעוד מהתחושה הנפלאה. רבים מהרופאים ממליצים היום להתנדב, וכחלק מפרוטוקול הטיפול בדיכאון ניתנת לעתים ההנחייה המפתיעה לעשות דברים בשביל אנשים אחרים או בעלי חיים.

מחקרים מצביעים שאנשים שמתנדבים הם אנשים מאושרים יותר, בריאים יותר ושמחים יותר, או כפי שניסח זאת הסופר לב טולסטוי: "יותר ממה שאנחנו אוהבים אנשים על הטוב אשר עשו לנו, אנו אוהבים אותם על הטוב אשר עשינו להם". עצרו לרגע אחד ונסו להיזכר במעשה מיטיב שלכם עבור אדם אחר. התחושה של הלב המתרחב של המקבל יקרה מפז, ואתם חוזרים הביתה עם שק של סיפוק וגאווה.

ומה איתי?

ביום סגריר, אחרי פרידה או בימים הקשים של החודש אנחנו מחפשים ישועה סביב נושא בוער אחד: "אני". מה יגרום לי להרגיש טוב יותר? מה יעשה אותי שמח? מה אני אוהבת? אלא שייתכן שאנחנו מחפשים במקום הלא נכון. אולי עדיף לרדת רגע מהבמה ולהפנות את תשומת הלב למישהו אחר ולשאול איך נעזור לו ומה יעשה לה טוב?

הרעיון הזה יכול להישמע מופרך. "הרי אין לנו מספיק בשביל עצמנו", אנחנו חושבים, "אז איך ניתן למישהו אחר?". אין לנו זמן, כסף וכוח, ואנחנו גם ככה בקושי גומרים את החודש. אי אפשר לתת לכל הילדים הרעבים וגם לא להציל את כל מחוסרי הבית. כך אנחנו מספרים לעצמנו סיפור שבו יש הצדקות אינספור לכך שאי אפשר באמת לעזור, ועדיף שלא, ובכלל כדאי שנתעסק קודם בעניינינו. אז נכון שלא תמיד אפשר לעזור, אבל לעזור לאדם אחד זה בטוח יותר טוב מלא לעזור כלל.

זוג מכנסיים אחד בכל פעם

נוכל לעזור בחיוך, בהקשבה אמיתית, בכמה שקלים, ויש גם כאלו שפשוט תורמים מיליארדים. צ'אק פיני היה מולטי מיליארדר בעיקר בזכות אימפריית הדיוטי פרי שהקים. עכשיו הוא "רק" מיליונר. זה קרה מפני שהאיש הנדיב (היום בן 86) תרם כ-99% מכל נכסיו למוסדות אקדמיים ברחבי העולם וזכה לכינוי "הג'יימס בונד של הפילנתרופים".

פיני, כמו בונד, פעל מתחת לפני השטח. הוא תרם תמיד בסתר: בשנת 2007 גילתה אוניברסיטת קורנל שפיני תרם לה סכום עצום של כ-600 מיליון דולר, ולמרות זאת לא תמצאו אף לא פקולטה אחת הקרויה על שמו. אחרי שתרם יותר משמונה מיליארד דולר
נותרו לו שני מיליון דולר בשביל הפנסיה, דירה שכורה, נסיעות באוטובוסים ותחושה נפלאה. את השקפת עולמו הוא מסכם כך: "אתה יכול ללבוש רק זוג מכנסיים אחד בכל פעם".

לבזבז על האחר

כסף יעזור לכם לקנות עוד כמה זוגות מכנסיים, ואם הפרוטה מצויה בכיסכם תקנו דברים גדולים יותר כמו מכונית, יאכטה, והיום יש גם מבצעים על הנדל"ן בירח, שזה מדהים. ובכל זאת, הכסף אינו מסב אושר ארוך טווח. מדוע זה כך?

אחת התשובות שנמצאו במחקרים פסיכולוגיים היא שאנחנו מוציאים את כספנו על הדברים הלא נכונים. החוקר מייקל נורטון ועמיתיו מאוניברסיטת הרוורד רצה לבדוק מה קורה לנו כשאנחנו משקיעים כסף בעצמנו, ומה קורה כשאנחנו מפנקים אחרים. המשתתפים בניסוי קיבלו בתחילת היום מעטפה שבה 20 דולר. חצי מהאנשים פתחו את המעטפה ומצאו בתוכה את ההנחיה: "עד השעה 17:00 עליך לבזבז את הכסף על דברים שתקנה לעצמך". שאר המשתתפים קראו במעטפה את המילים: "עד השעה 17:00 עליך לבזבז את הכסף על מישהו אחר".

אחדים מהמשתתפים קנו אקססוריז או בגדים, אישה אחת רכשה בובת פרווה לאחיינית. כסף ניתן להומלסים, ובהרבה מקרים, כסף הפך לכוס קפה שהאנשים קנו לעצמם או לאחרים. בסוף היום המשתתפים מילאו שאלונים והחוקרים גילו שהאנשים שהשקיעו את הכסף באחרים היו מאושרים יותר בהשוואה לאלה שהתחדשו בזוג אוזניות או כפכפים. אצלם לא השתנה דבר, הם סיימו את הניסוי בדיוק כפי שהתחילו אותו.

זמן עטוף בסרט

"אף אחד אף פעם לא הפך עני מלתת", אמרה פעם אנה פרנק ואולי התכוונה בכך למתנה היקרה יותר מכסף שאנחנו יכולים להעניק – הזמן שלנו.

זמן שהתבזבז לא יחזור לעולם, והוא ההקרבה הגדולה ביותר. אם תרצו לתרגל, תוכלו לעשות מעשה-טוב-אנוכי, ולתת לאדם יקר פיסה מהזמן שלכם, עטופה בסרט. חשבו, מה תוכלו לעשות עבור האדם הזה אם תתנו רק מהזמן שלכם? עזרו להם להתמודד עם אתגר, או פשוט עשו עבורם דבר מה. השקיעו כמה זמן שנחוץ כדי לעשות את המעשה, וכמו פיני, הימנעו מהתרברבות על כמות הזמן שהשקעתם. תנו למתנה לדבר בעד עצמה ובדקו את התחושה שלכם בעודכם משקיעים את הזמן.

יום של חמלה

אם אתם סקפטיים, נסו זאת בעצמכם ותחיו יום אחד כמו ג'יימס בונד של הנתינה". התרגיל הזה נקרא "יום של חמלה" והוא מככב בקורסים רבים של פסיכולוגיה חיובית. בתרגיל זה אתם מתבקשים לבלות יום שלם תחת מטרה מכוונת אחת – להיות נחמדים/אדיבים/עוזרים לאנשים אחרים.

אנשים שכבר התנסו בתרגיל מספרים לא פעם על הצד החמים שטרם הכירו בעצמם. אם תחליטו לעשות זאת, אתם יכולים לערוך מראש רשימה של דברים קטנים שאתם יכולים להעניק לאחרים, ופשוט עשו זאת. אנחנו לא אמורים למצוא את הדבר שישנה את החיים למישהו, אלא לשנות את החיים ליום אחד. מותר לנסות בבית ולראות בעצמכם.

להשאיר משהו אחרינו

אנשים שבעי רצון נוטים לבלות חלק גדול יותר מזמנם בעזרה לאחרים. כשאנחנו עמוסים אנחנו נוטים לשים יותר מדי דגש על הרגש ופחות מדי על המעשה. אנחנו עושים מאמצים לחיות טוב ולא מתאמצים מספיק להיות טובים. אלא שנתינה מרוממת אותנו משלל סיבות: מערכות היחסים מתהדקות, אנחנו תופסים את עצמנו כחזקים ומסוגלים (שהרי יש לנו מה לתת לאחר), ובסופו של דבר אנחנו מרגישים בנוח גם לבקש עזרה כשאנחנו צריכים אותה, וזה שווה הרבה.

מהו הדבר המשמעותי ביותר שנעשה בחיינו? נראה שהתשובה היא נתינה. אנחנו רוצים להשאיר משהו אחרינו בין אם זה זמן, כסף או חיוך פה ושם. "מה שעשינו למען עצמנו בלבד מת איתנו. מה שעשינו למען אחרים ולמען העולם חי לנצח", אמר פעם אלברט פייק, שבין שאר עיסוקיו היה עורך דין, משורר וסופר במאה ה-19 אם השתכנעתם מדבריו שימו לב: נתינה היא עניין מידבק, אבל זה חיידק שדווקא ממש כדאי להידבק בו.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית.

לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me

המשך לקרוא

טוב לדעת

הפוליטיקה של הג'וינט

Published

on

איך יהפוך משה פייגלין, אחד מסמלי הימין הקיצוני, להפתעת הבחירות ב-9 באפריל

פייגלין עם גדי וילצ׳רסקי, ממנהיגי מהפכת הקנאביס בישראל

המוני צעירים מילאו את "זה", הפאב החברתי בחוף הקשתות באשדוד. אין מקום לדחוף אפילו בדל ג'וינט. 150 מקומות ישיבה, מספר אחד הבעלים, ולפחות עוד 100 בעמידה. זהו האירוע העשירי שהם מרימים במערכת הבחירות, ובאף אחד מהם המקום לא היה מפוצץ כמו הערב.קבלו אותו, מאחוריו מודעות להופעות של נצ'י נצ' ועידן עמדי, מעליו תקרת קש, דו כרזת "אין חירות בלי זהות" מעוטרת בעלה הירוק. כיסא בר, מיקרופון, גולף שחור, בלייזר אפור וים של קולות צפים – זה כל מה שמשה פייגלין צריך. הקהל חילוני ברובו המוחץ, בין גילי 20 ל־30, ופייגלין לא מופתע מהביקוש. "זה המחזה שאנחנו רואים בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו", הוא אומר בזמן שריח מתקתק של מריחואנה מתגנב מאי־שם, "קהל שאומר לנו תשחררו. תשחררו לנו את המדינה מהוורידים".

הוא לא מצטיין בכריזמה יוצאת דופן או בקסם אישי מיוחד, אבל עם המספרים קשה להתווכח. במערכת בחירות שירדה מהפסים עוד לפני שיצאה מהתחנה, כותב גיא צדיק ב'מעריב', פייגלין הצליח למתג את "זהות" כקרון הכי מגניב ברכבת, מגיש לנוסעיו חלומות על שפע וחופש, על מדינה שיכולה להיות שווייץ. פייגלין מציע לצעירים הרבה יותר מקנאביס, משהו שאף אחד אחר לא מציע להם: מלחמה נגד "המנגנון", שממאיס את החיים על אלה "שלא היו כאן כשהוועדים הגדולים של מפא"י, שאחרי זה התחלפו בוועדים של מרכז הליכוד, חילקו את המדינה למעגלי הפרוטקציונרים והמקורבים. כדי לפרנס אותם, אתם צריכים לעבוד הכי הרבה שעות במערב, להרוויח הכי פחות, לשלם הכי הרבה, ובשביל דירה אתם צריכים לחכות שסבתא, לא עלינו, תעבור מהעולם".

אתם שבויים של המדינה, הוא ממשיך, מציג עצמו כמי שישחרר אותם מכבליהם, שיחזיר את המדינה לאזרח, שיהפוך אותם ליהודים חופשיים בארצם, שיאפשר להם ליהנות מהשפע שמרעיף הקב"ה. "בזכות השפע הזה", מבטיח פייגלין, "אף אחד מכם לא יחשוב על רילוקיישן, כי פשוט יהיה סבבה לחיות כאן".

כדי שיהיה סבבה, יש כמה דברים קטנים שצריכים להיעשות: צמצום משרדי ממשלה, פירוק הוועדים, שחרור קרקעות מידי מקרקעי ישראל, הפחתה דרסטית בבירוקרטיה, ברגולציה, במיסוי, במכסים, פתיחת הייבוא לתחרות, ועוד ועוד ועוד. פייגלין מעריך שאת כל השינויים ניתן יהיה לבצע בתוך שנתיים עד ארבע שנים, ומצהיר שכדי להגשים אותם, ידרוש את תיקי האוצר והחינוך – תחום שבו כסף ענק, לדבריו, לא הולך לתלמידים ולא למורים. במצב העניינים הנוכחי, נראה שכל מי שינהל איתו מו"מ קואליציוני יזדקק לאספקה שוטפת של גראס רפואי.

פייגלין מתרחק מהגדרות של ימין ושמאל כמו ג'אנקי שמבחין בניידת בקצה הסמטה. "נתניהו וגנץ לא מעניינים אותנו", הוא אומר. "נלך עם מי שיאפשר לנו לקחת את הרעיונות שלנו יותר רחוק. אנחנו לא בכיס של אף אחד. בעזרת השם, נהיה לשון מאזניים. אין כאן שני גושים, זה אותו גוש, של מקורבים ופרוטקציונרים שעסוקים בביצור זכויות היתר שלהם על חשבון הציבור שנלקח בשבי".

הבעיה היא שבמסגרת הפיכתה של ישראל לשווייץ, לפייגלין יש רעיונות נוספים, אטרקטיביים פחות עבור הצעיר החילוני הממוצע. כשהוא נשאל על תוכניתו להעברת משרדי הממשלה, הכנסת ובית המשפט העליון למתחם בסמוך להר הבית, פייגלין לוקח אוויר. "ירושלים בפועל מחולקת", הוא אומר, "ואנחנו צריכים להחליט: אנחנו רוצים את ירושלים או לא. אם אנחנו רוצים, אנחנו צריכים לצקת תוכן אל תוך האמירה הזאת".

לאחר אכיפת הריבונות על כל חלקי הארץ, פייגלין דוגל בעידוד הגירה מרצון של ערבים – הוא אינו מכיר במונח פלסטינים". מענק של 50 אלף דולר וכרטיס טיסה, והופ לקנדה, גרמניה, צ'ילה, לאן שירצו, העולם גדול והוא זקוק לידיים עובדות. המצע מספק תשובות גם בנוגע לערביי ארץ הקודש שלא ירצו להגר: מי שיצהיר אמונים בגלוי יקבל מעמד של תושב קבע; ומי שמעוניין יוכל לשרת בצבא ולקבל אזרחות מלאה לאחר "מסלול בדיקה ארוך ומעמיק" – מה שיכול להזכיר אי אילו תקופות בלתי נעימות מהעבר.

באינטרנט רץ דף "עמדה אמיתית של פייגלין או חרטא שהמצאנו כרגע?", ונדמה שבאמת יש לו עמדה לגבי כל דבר. הוא מאמין בהפיכת צה"ל לצבא מקצועי, תומך בזכות האזרח לשאת נשק, בזכותם של יהודים להתדיין בענייני ממונות לפי כללי המשפט העברי, בזכותה של כל קהילה לנהל את ענייניה בחופשיות, כולל בשבת, ובהפרדת הדת מהמדינה בכל הקשור לתחום הפרטי, כולל נישואים, אך לא הציבורי.

כך או כך, אם פאבים חברתיים באשדוד הם אינדיקציה למשהו, פייגלין ומפלגתו "זהות" הולכים לרסק את אחוז החסימה. הוא חותם על ספרו רב המכר, לא מסרב לאף סלפי. הצעירים, הסמארטפונים והשאלות מלווים אותו בדרכו החוצה. אחד מתעניין בעמדתו באשר לקזינו הפתעה: פייגלין יזרום), אחר מעדכן ששכנע כבר חמישה־שישה חברים להצביע זהות. על רקע האופוריה הכללית הוא נשאל אם הוא לא חושש שהגיע לפיק מוקדם מדי, ושמכאן יוכל רק לרדת. "אין לי שליטה על זה", הוא מחייך. "בינינו", הוסיף ושלח אצבע לכיוון השמיים, "הכל מלמעלה".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות