Connect with us

מצב הרוח

מאיגרא רמא להולוגרמה

Published

on

עם כל הכבוד להולוגרמות של מפורסמים, הפוטנציאל האמיתי של הענף נמצא במעבר לציבור הרחב

מאת: יאיר ניצני

אומרים שחיים רק פעם אחת, אבל לאחרונה אפשר לפגוש אנשים שכבר מזמן עברו לעולם שכולו טוב וחזרו בתור הולוגרמה.

שמעון פרס הוחזר בהדמיית מחשב כדי לנאום בטקס חנוכת מרכז חדשנות; פולי מהגששים חזר לשיר עם שייקה וגברי; עפרה חזה וזוהר ארגוב גויסו ללא ידיעתם להופעה בחגיגות ה־70 למדינה.

בעולם, סלין דיון כבר ביצעה דואט עם אלביס פרסלי בלי לבקש ממנו אישור (או לפחות להציע לו אטמי אוזניים); דוקטור דרה וסנופ דוג העלו לבמה את הראפר המנוח טופאק שאקור; ומייקל ג'קסון זצ"ל ממשיך למלא אולמות, וההולוגרמה שלו לא עושה דברים מוזרים כמו לגדל קוף, לגור בלונה פארק או להסתובב עם אורי גלר.

הופעות כאלו הן כמובן לא הדבר האמיתי ומוגבלות לקטעים שהמנוח צולם בהם בעודו בחיים – אבל לגרסה הממוחשבת יש גם יתרונות. לראות אמנים עם רגל אחת בקבר זו לא חוויה מהנה. ראיתי השנה את פרנקי ואלי, שהקול שלו היה מוקלט לחלוטין, ואת בריאן ווילסון, שהיה כל כך מנותק במהלך ההופעה, שהצטערתי שהוא לא שלח לכאן הולוגרמה שלו או סתם עציץ.

היתרון בהופעות של הולוגרמה הוא שאם המופע לא מוצלח, לא צריך למחוא כפיים או להישאר עד הסוף כדי שהזמר לא ייעלב. הולוגרמות לא נפגעות, הן רק מעדכנות גרסה. יהיה נחמד אם בשלב הבא נוכל לדלג על היציאה מהבית, ובלחיצה על השלט נזמין להופעה בסלון את ההולוגרמה האהובה עלינו. גבר שחושק בשיח עם בת זוג יוכל להעביר ערב וירטואלי עם מרילין מונרו או עם גולדה מאיר, תלוי בטעם. חובבי מוזיקה יוכלו ליהנות מהופעה אקסקלוסיבית של אגדות מתות או של אמנים עכשוויים, שבגרסת ההולוגרמה מופע פרטי שלהם יהיה שווה לכל נפש – עומר אדם, נועה קירל או קובי אפללו שבגרסה הממוחשבת ייקרא קובי אפללוגרמה). האמנים האמיתיים יוכלו בינתיים לנוח וליהנות מתמלוגים.

עם כל הכבוד להולוגרמות של מפורסמים, הפוטנציאל האמיתי של הענף נמצא במעבר לשוק הפרטי ולציבור הרחב. בעתיד הלא רחוק יוכל כל אחד מאיתנו לחזור לחיים כהולוגרמה ולהמשיך לנג'ס לסביבתו גם שנים אחרי ההלוויה שלו. לכן עדיף להיערך לעניין ולדאוג להשאיר אחריכם מספיק קטעים מצולמים ובעלי עניין, ועדיף ב־360 מעלות. אחרת אתם עלולים להגיע למצב שבו תיעוד הווידאו היחיד שנשאר מכם הוא מבת המצווה של הילדה, כך שההולוגרמה שלכם לנצח תלבש חליפת טורקיז חגיגית, תחזיק ביד רובה סוכריות ותדע להגיד רק "תלמידה יסודית וחרוצה, לכיתה מעלה את הממוצע".

בעצם, יכול להיות שכולם כבר עושים את זה. נהוג לחשוב שהיום כולם מצלמים את עצמם כל הזמן מתוך תאוות פרסום ותעופה עצמית – ואולי הם פשוט מבינים שאנחנו חייבים להשאיר אחרינו מספיק חומרים בשביל ההולוגרמה?

העידן שבו יש חיים (או לפחות פיקסלים) אחרי המוות מעורר דילמות מוסריות כבדות משקל. אם כל אחד יכין מעכשיו את ההולוגרמה שלו, אנחנו עלולים להיתקל במצב שבו תגיע שמח וטוב לב לארוחת ערב משפחתית, רק כדי לגלות שם את הדוד המעצבן של רעייתך, שחשבת שכבר נפטרת ממנו כשהוא נפטר – והנה הוא שוב צוחק עם אותן בדיחות קרש שטִ רחן כל השנים, אבל בלופ. מההולוגרמה אתה אפילו לא יכול לדרוש שתחזיר את 1,000 השקלים שהלווית למנוול. מצד שני, אם נוכל לתפעל הולוגרמה של עצמנו בעודנו בחיים, נוכל לשלוח אותה במקומנו לביצוע מטלות פחות נחמדות. תלמידים ישלחו את ההולוגרמה שלהם לבית הספר בזמן שהם ממשיכים לישון בבית (צריך רק לשים לב שהמורים לא עושים אותו הדבר).

מההורים ייחסך המפגש המייגע של יום הורים: כשהמורה יתלונן שהילד לא מגיע לשיעורים, ההולוגרמות של ההורים יהנהנו בפנים רציניות. צריך רק לוודא שלא יהיו בעיות ברשת, כי אז דמויות ההורים יתפיידו מהפגישה, והמורה תמלמל שה־ Wi-Fi לא נפל רחוק מהעץ.

לפגישות מחזור, שאליהן כולם רוצים להגיע במיטבם (או לא להגיע בכלל), תוכל לשלוח הולוגרמה צעירה ורזה שלך, שתדקלם את המשפט ״ממש לא השתנית״. את הכפיל הממוחשב שלך תוכל לשלוח לעמוד בתור לחידוש דרכון או לדייט ראשון, בדיוק כמו שראש הממשלה שולח לפגישות מקדימות פקידים מדרג נמוך יותר. הבנקים כבר מציעים לנו לדבר עם פקידות וירטואליות – עכשיו נוכל לתת להם לדבר עם לקוחות וירטואליים, ושניהם ידברו על הכסף הווירטואלי שיש לנו.

עבור סיטואציות פחות נחמדות, כמו סידורים במשרד הפנים או המתנה בתור בדואר, אפשר להכין להולוגרמה משפטים שימושיים כמו "אני לפניך", "באמש'ך?", "לך תתקעווד" ו"אתה לא מתבייש? אני יכול להיות אבא של ההולוגרמה שלך". ההולוגרמה תאפשר לנו, כמובן, להציג גרסה משופרת של עצמנו. נמוכים יוגבהו, קשישים יוצערו, חיוורים ישוזפו, קירחים יושערו, ודבילים יקבלו שדרוג נקודות איי.קיו. הטחונים יותר יוכלו לשפר את מראה ההולוגרמה שלהם לרזולוצית 4K ולהיראות חדים ומתוחים יותר מפשוטי העם.

אגב, לא מדובר רק בבני אדם. מה עם בעלי חיים? חברת סוני כבר ייצרה כלב רובוטי ראשון. בינתיים הוא מתנהג יפה, אבל לכו תדעו מה יקרה כשישימו לידו רובוט של חתול. הולוגרמה של חיית מחמד תפתור את הבעיה הזו, וגם תחסוך מאיתנו את העניין של להוציא אותה לפיפי.

כמו בכל חידוש טכנולוגי, גם בענף ההדמיות יש מי שעלול לנצל את העניין לרעה. האקרים יכולים להשתלט על ההולוגרמה שלך ולאיים שאם לא תשלם כופר, הם יגרמו לה להגיד לאשתך שהשמלה הזאת עושה לה בטן, ובכלל היא צריכה להרגיע עם הפחמימות. עברייני מחשב מתוחכמים עלולים לשלוח הולוגרמה של ראשת ועד הבית, שתגבה את התשלום החודשי, ולעולם לא תדע אם זו הדמיה או הנודניקית הרגילה מקומת הקרקע…

 

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות