מאחורי הקלעים של "חי בלה לה לנד 2" - שבוע ישראלי
Connect with us

כללי

מאחורי הקלעים של "חי בלה לה לנד 2"

Published

on

העונה השנייה של סידרת הריאלטי הכי מצליחה בישראל עלתה השבוע לשידור. מיכה קינן נפגש עם צוות ההפקה הישראלי-אנג'לוסי לשיחה על מה שמתרחש בין ותוך כדי הצילומים  


תזכורת מהעונה שעברה: שישית זמרים מופלאים חובבי מוזיקה ים תיכונית, מקווים לעשות אותה באל.איי הנוצצת.על המרקע נערכת תחרות בינהם שמטרתה לזכות בחוזה הפקה לסינגל בחברת התקליטים הענקית גפן רקורדס וכמובן לפרוץ בקרירה בינלאומית. השישה מתגוררים בצותא בווילה מרושתת במצלמות למשך חודש ימים, שם הם מתמודדים עם חיים משותפים תחת עין המצלמה ועם התחרות ההדדית אל מול בכירי תעשיית המוזיקה בארצות הברית. בנוסף הם עוברים מסכת אימונים עם מפיקים בכירים ומצליחים.

שישיית המתמודדים ב"חי בלה לה לנד 2" הם: סמאח זקוט, שיר לוי, ליאת בנאי, שרית אביטן, מאיה בוסקילה ואלי זולטא. קובי פרץ לתוכנית כמנטור יחד עם  המנטור הקבוע והאהוב אורי פסטר. במהלך החודש הסוער בו  הוקלטה התוכנית בלוס אנג'לס עקבנו אחרי מעללי הסטארים והצוות שלא ידעו שובע והתרגשו שוב ושוב וצחקו יחדיו ואף בכו. מדי פעם דובבנו צוות כזה או אחר ולמרות החשאיות העופפת את כולם נדלפו חצאי אמירות ושבבי הברות והימהומים. כמו החבורה הקודמת זו חבורה מוכשרת ואמביציוזית שהשקיעה ימים כלילות לסחוט כל דקת עבודה להפיק מקסימום של חומר נפץ מוזיקלי ועלילה הזויה. ליקטנו עבורכם, אוהדים שרופים מהעונה הראשונה, הבזקים וקולות רקע לסקרנותכם:

אילן עבודי, במאי הסידרה: 

"עשיתי הרבה מאוד בעבר שלי. הדברים המרכזיים: 'מה זה השטויות האלה?' של עדי אשכנזי, 'שיטת השקשוקה'. בכל חיי המקצועיים עבדתי רק בטלוויזיה הישראלית.  הפעם זו הפקה מאוד מסובכת, מאוד מורכבת וגדולה מבחינה ישראלית. קודם כל השילוב הזה של להפיק מישראל ללוס אנג'לס. אחר כך, כמה שלא משקיעים, ובאמת זו הפקת ענק במושגים ישראלים, כאן אנחנו הפקה מאוד קטנה. אנחנו בעצם עובדים כמו קבצנים קמצנים. שלא תבין לא נכון, זו באמת הפקה גדולה במושגים ישראלים ויש השקעה מאוד גדולה, אבל עדיין פה אנחנו בלוס אנג'לס והוליווד, אנחנו צריכים לעבוד עם המחירים של הארץ שזה לא משאיר לנו הרבה תקציב כי העלויות כאן אמריקאיות. שלושים יום, ארבעים וחמש פרקים, זה המון, אנחנו עובדים בשיטת צוותים מקבילים: כל יום צילום צריכים לייצר כמה דברים במקביל, החבר'ה היו גמורים, הם עובדים עשרים שעות ביום. 

"הצלחה של העונה הראשונה עשתה רק טוב. לא משהו ספציפי, אני במאי די וותיק,  מוכר בארץ, אבל בכל זאת היה לי נחמד עם ההישג הזה. כל הצלחה שאתה מביא עושה לך טוב. מהתוצאות בתוכנית כזאת תלויים בעריכה. אין ספק שזה מאוד שונה השנה, זה נובע בעיקר מזה שהסטארים של התוכנית הם אחרים, הסיפורים הם אחרים. הצלחנו השנה להגיע לדברים קצת יותר גדולים, מעניינים. מבחינת הקאסט, השנה הוא מאוד שונה, האופי שלו שונה, אז התוצאה שלו מאוד תהיה שונה . 

"אחד הדברים המאוד שונים העונה, זה בגלל שהייתה הצלחה כל כך גדולה, ההתעניינות בארץ מפתיעה אותי כל פעם מחדש. כותבים עלינו כל יום, על כל שטות שקורית כאן כותבים בארץ. חודשיים לפני שנסענו כותבים כל הזמן מי נוסע לאל-איי, אני לא יודע מי מספק להם את זה. כל הזמן כותבים, כל דבר. המעט שאנחנו יכולים לשמור בסוד אנחנו שומרים".

אופירה דגן, מפיקה מקומית:

"ההפקה באופן עקרוני אחראית על לאפשר לסיפורים לקרות, בין המוזיקלים או לא מוזיקלים. אנחנו מאפשרים לדמויות לעשות כל מה שהן רוצות. אני מפיק בפועל את הרגעים הכי קשים וזה היה העמוד שהחזיק את כולם. הצוות התנהג אחרת, אני לא מכירה אותם מהארץ, אני קיבלתי אותם פה, ואני עובדת פה קרוב לעשר שנים עם אמריקאים שעושים סרטים. הצוות הטכני שהגיע מהארץ הוא שונה מאוד, צוות מדהים, באמת אנשים עם תוכן, באמת, אחד-אחד, הקאסט באמת נפלא, אנשים מקסימים, מוכשרים. 

"אחד הדברים שהיו קצת יותר מורכבים השנה, הם למשל השופטים והאנשים שאיתם הם עבדו, זה ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שהיה בשנה שעברה. כל התקשורת בארץ היתה איתנו. זה אחד מהדברים שהיינו צריכים להתמודד איתם. קיבלנו הרבה מאוד תמיכה ומחוברים ל-CAA שזו חברת הההפקה הגדולה ביותר. 

"הרבה מהקאסט לא שולטים בשפה האנגלית, ובשבילם ההתמודדות היתה שהם מתמודדים עם ז'אנרים שהם לא מכירים, כולל מילים. הם צריכים ללמוד מילים תוך עשרים וארבע שעות, הם צריכים ללמוד את ההמנון האמריקאי. מאיה בוסקילה הייתה צריכה להופיע במשחק כדורסל עצום! היא לא ידעה בכלל את ההמנון האמריקאי, היא הייתה צריכה להתכונן אליו עשרים וארבע שעות והיא דפקה שם הופעה שאי אפשר לתאר פשוט, אנשים עמדו על הרגליים. לכולם היו כל מיני סיפורים. היו להם כל מיני התמודדויות אישיות וסיפורים אישיים שהתפתחו ונבנו במהלך הסדרה, פשוט עם כל מיני אנשים שהם הכירו, הזדמנויות שנפתחו בפניהם, דלתות שנפתחו לפניהם. 

"התפקיד של אילן כבמאי זה לתפוס את הרגעים, הוא יבחר את הזוויות, באופן עקרוני זה החיים שלהם, זה הריאליטי. לחלוטין. הוא אחד הבמאים המוכשרים, החריפים ביותר והמדהימים ביותר. 

"חייתי בניו יורק ועברתי ללוס אנג'לס לפני שנתיים וחצי. אני המפיקה כאן, יש לי חברת הפקה משלי :"Raymond picture". בישראל הפקתי במשך עשר שנים, אני הדור הראשון של ה-ICB, דור הזהב כמו שקוראים לזה. עשיתי עונה של החמישייה הקאמרית בישראל, עבדתי באולפני הרצליה. פיתחתי עבורם המון תוכניות ובארבע שנים האחרונות הייתי מנהלת המחלקה התיעודית שם. אח"כ עברתי לניו יורק, שם למדתי מנהל עסקים והפקתי סרטים עצמאיים. אחרי כמה שנים פתחתי חברה משלי ומכרתי סדרה ל-HBO. אחרי הגיעה נועה התשבי. אני מכרתי סדקה מקורית. זו סדרה שנתקעה בפיתוח, זה קורה המון, אתה מפתח המון פרויקטים וזה קורה. 

"הפרויקט האחרון שעבדתי עליו: השקתי חברה שנקראת 'בוקס פילמס'. עכשיו הם עשו את ההשקה הסופית של המוצר. הם רוצים להיות הסטודיו הראשון העצמאי שמבוסס על רשת חברתית ולא תלוי בעצם במימון ואישורים. כל הרעיון הוא שאנשים בעצם שולחים רעיונות ומשתפים פעולה אחד עם השני ואז כבר יש להם מימון, ואני עדיין בין שני הכיוונים, אני עדיין מחזיקה פרויקטים משלי לשוק האמריקאי. ואז יום אחד, לה לה לנד התקשרו, לא ידעתי מי הם. כשבדקתי את העונה הראשונה  לא יכולתי להפסיק לצפות בזה, זה היה כל כך מצחיק. נכון, זו לא סדרה שמנסה ומאלצת בכוח. בדרך כלל אתה רואה בהרבה ריאליטי מנסים להראות את הצד הרע של האנשים, וכאן היה משהו מאוד אנושי, ואני מבינה למה המבקרים מאוד אהבו את העונה, זה היה מצחיק, אבל באיזשהו מקום, זה מאוד חיבק בעצם. אז החלטתי שזה נכון לעשות את זה.

"זו עדיין הפקה ישראלית לכל דבר, בכל המובנים, הפקה ישראלית, במימדים שלה, בקנה מידה תקציבי והפקתי וכל זה. אני חושבת שיש משהו מאוד חדשני בפורמט של לה לה לנד, כי זו בעצם לא תוכנית ריאליטי. מבחינתי כשראיתי את התוכנית אז התחברתי לאלמנט הסיפורי, הרגשתי שאני צופה בדוקו, שאתה לא יכול להפסיק, שבסוף יש את הפרס אז אני חושבת שמבחינת הפורמט זה לא דומה לשום דבר, ואני חושבת שיש לתוכנית סיכוי גדול להצליח בחו"ל, לאו דווקא בשוק האמריקאי אבל לקחת את הפורמט כמו שהוא. אז אני חושבת שיש הרבה פוטנציאל, ושיתוף פעולה שהיה לנו בעצם מהצד האמריקאי הוא גם כן מדהים, היו המון שופטים ואומנים אז בסך הכל זה עבד מאוד טוב".

אורי פסטר, מנטור: 

"מי שהציע לי את ההצעה להצטרף היה אלעד קופרמן בעצמו, עברתי תקופה די קשה כי אבי נפטר די בהפתעה. נסעתי חזרה לארץ.  זה היה סיוט, הגעתי להלוויה והייתי מאוד מבולבל ואלעד שהוא חבר שלי כי עבדנו ביחד, התקשר פתאום. עבדנו יחד עם דודו טופז, ב'ראשון בבידור'. הוא היה העורך שלו ואני הייתי עורך של ספיישלים. אני נורא אוהב אותו, מאוד מאמין בו. אז הוא בא ואמר: "יש לי משהו שישמח אותך" הוא אמר לי ככה וככה, אז אמרתי לו: "תשמע, אני לא ככה וככה, אני אף פעם לא הופעתי לפני המצלמה, ואני גם לא טוב בזה" אני יודע מניסיוני כי פעם יצא ספר שאיגד את כל מחזות הזמר שאני כתבתי, הקוסם, הכל הגדה ופיטר פן. ספר מאוד מהודר.  הזמינו אותי לדן שילון, זה היה בתשעים ושבע. ישבתי במעגל וחשבתי שאני מת, הלב שלי דפק, אני לא שחקן, לא הייתי על במה, לא הייתי טוב בדברים האלה. וכשדן שילון שאל אותי את השאלה הראשונה השתנקתי, גם כי הוא שאל אותי שאלה פרובוקטיבית.הוא שאל אותי למה במאי כל כך מצליח כמוני לא מביים את האריווזיון, שהיה באותה שנה בארץ, זה היה ב-1999. מרוב שהתרגשתי לא הוצאתי מילה, ואני שומע את הבמאי צועק לי באוזניות : תגיד משהו, תדבר!".

"יש לי פחד במה ואמרתי לקופרמן:" תשמע, אני לא טוב בדברים האלה" הוא אמר: "כן אבל זה בשידור חי וזה בסדר, אתה תהנה". באתי לעונה הראשונה ולא היה לי קל, כי אני בנאדם שלוקח הכל נורא ברצינות. לא היה לי קל כי אני בנאדם מאוד מקצועי, גם את התפקיד של המנטור לקחתי את זה מאוד קשה ומאוד היה חשוב לי שיקשיבו ויעבדו לפני ההנחיות שלי. והאמת, כשנגמרו הצילומים הייתה לי תחושה שיצאתי איזה פדחן קפדן זקן,  כי כל הזמן רוצה להיות מקצועי. אני המנטור הראשי!!

"אחרי פרוץ התוכנית הראשונה, אני מגיע לארץ, ולא האמנתי לכמות האהבה שהאנשים ברחוב צעקו לי: "אתה המלך! אתה המלך!" ובגמר היו כל כך הרבה מעריצים. הלכתי למופע לציון 12 שנה למותו של מאיר אריאל. עכשיו תחשוב, זה בקיבוץ משמרות, אלו קיבוצניקים, מה להם ו'ללה לה לנד'? לא יכולתי לעבור צעד בלי שכולם יצטלמו איתי. שאלתי אותם: "מה אתם מוצאים בזה?" מסתבר שמה שהם מצאו בזה ומה שהביקורת מצאה בזה זה המון אנושיות, המון חום, המון סקרנות למה שקורה מאחורי הקלעים. והסדרה בשנה שעברה מאוד הצליחה בגלל שהיא הייתה מאוד מצחיקה וגם מאוד חמה,מאוד אוהבת מפנים ובחוץ.

"אני לא יודע אם השנה זה יצליח או לא. בשנה שעברה זה הצליח בגלל האופי המיוחד של המשתתפים, זהבה בן ואחותה כבשו את לבבות הצופים. יש גם דרך שרבים ויש גם דרך שמשלימים ויש דרך שעוד פעם רבים זה עם זה וחוזר חלילה. בשנה שעברה, דודו אהרון ואביהו היו מאוד מאוד טובים. השנה הליהוק לפי דעתי יותר מעניין משנה שעברה. התוכנית הזו לא צריכה אנשים ידועים, אלא אנשים שבאמת רוצים לחלום את החלום האמריקאי. 

"יש את אלי זולטא, פיצוץ. שבחור מהרוק הכבד, מבוגר, בן ארבעים ושתיים, אומר שהוא אליס קופר ושהוא יצליח באמריקה, והוא בא והוא לא ראה ממטר, זה יכול להיות מאוד מצחיק וזה יכול להיות מאוד מוזר אבל גם זה יכול להיות מאוד מרגש, בנאדם מאמין בכישורים שלו והולך דוך. 

"הגיע ראפר ערבי ישראלי, סאמח זאקוט, פנטסטי, אישיות. מאמין בדרכו, והוא באמת רוצה לעשות ולהצליח. בעצם מי שהמליץ עליו לתוכנית זה הוא שזכה בשנה שעברה, אלון דה לוקו, כי גם הוא ראפר. היום הוא עושה אלבום אמריקאי בהפקה אמריקאית, גם במימון אמריקאי, הוא עובד כמו חמור. סיפור הצלחה של העונה הקודמת. 

"יש גם את ליאת בנאי שהיא כוכבת הסרטים של אבי ביטר, משהו שאתה ואני לא יודעים מה זה. יש לזה קהל בארץ, זה ז'אנר שלא ידעתי על קיומו, זה סרטים ים תיכוניים, בוכים בהם, כמו הסרטים הערביים, הטורקים, אבל היא הכוכבת ואז אני ממש נקשרתי אליה כי היא שחקנית ברמה מאוד גבוהה, לקחו אותה למאמנת שחקנים הכי גדולה של הוליווד שאמרה שהיא אדירה, שלמרות שהאנגלית שלה לא טובה היא מעולה. 

"ויש את השניים צעירים, שיר לוי ושרית אביטן שהם באמת בתחום הזמר הים תיכוני, והם מאוד פופולריים עכשיו בארץ. היא בכלל יפיפייה שאי אפשר לתאר. ויש את מאיה בוסקילה שהיא ביקשה להתחרות בתחרות הזאת ואמרה ערב לפני המופע המסכם שזו החוויה הכי חזקה שהיא עברה בחיים, אז אתה יודע מה? אני מכבד את זה, אני מכבד את הרצון שלהם. 

"בוסקילה טוענת שהתוכנית עשתה לה המון טוב אחרי שהחתונה עשתה לה המון טוב. אני לא בא לשפוט. התפקיד שלי במסגרת התוכנית זה לעזור להם להיות הכי טובים בפרפורמנס, כל שבוע הם נבחנים על ז'אנר אחר, הם נבחנו על הלטיני על הקאנטרי, על הסול, על רוק ועל קלאסי. עכשיו השנה זה בכלל התחיל פצצה, בשבוע הראשון יש הפתעה מאוד גדולה, לא יודע אם מותר לדבר על זה. הם לקחו אותם מהמטוס לחווה בהרים, לא לווילה, החווה היא משהו כל כך יפה, זה לא נורמלי, זה מקום חלומי והם רכבו על הסוסים, הם עשו את הקטע של הקאנטרי. הם עשו שם מסיבת יום האהבה, זה היה עם כל המקומיים. יש מנחה שמלמד ריקודי זוגות, כמו באמריקה האמיתית, זה היה מאוד יפה. אני חושב שהשנה התוכנית היא יותר אמריקה, היא נכנסה לתוך אמריקה, היא מביאה דברים מעולם הקולנוע. 

"השנה הייתה יוזמה מאוד גדולה מצד אופירה דגן שהיא מפיקה די פעילה כאן והיא יצרה קשרים עם גורמים שאנחנו לא יכולנו להגיע אליהם ככה. בשנה הקודמת התוכנית הייתה מאוד מיינסטרים אני חושב שהשנה זה יותר הולך על הקצה כי אין את בעית השפה. האנגלית שלהם מצוינת אז הם נכנסים יותר לתוך העלילות. זה יותר על איך הם מול האמריקאים, זה התחיל עם כל האנשים של החווה, וזה עבר לכל אנשי תעשיית הקולנוע וזה פחות ההתמודדות שלהם בינם לבין עצמם בתוך הווילה אלא יותר ההתמודדות שלהם עם האמריקאים. אז זה עלול להיות מאוד דרשני, אני לא יודע איך זה יצא, אבל אני סומך על אילן, הבמאי. הוא בשנה שעברה הפך את הסדרה על פיה בעריכה. הוא גאון של עריכה, ובעריכה נקבע הטון של הסדרה, או נקבע מה מוביל אותה, מה מייחד אותה, וזה לא מתפקידי, אני יודע שאני במסגרת תפקידי הייתי יותר משוחרר השנה. השנה, בגלל שלמדתי את הפורמט, אז השנה אני יודע את הפורמט, אז באתי יותר מוכן. 

"עשיתי השנה מה שעשיתי שנה שעברה, אני בא אליהם וכל שבוע עושים סאשן של ז'אנר שהם הולכים לשיר. מלמדים אותם את האופי של הז'אנר, ואז אני עובד איתם על הבחירות שלהם. לקאנטרי לדוגמא, לכל אחד עם בחירה שלו. אני עובד איתם על האנגלית, על ההגייה, על הסגנון, על מה שהוא לובש, איך הוא עומד, אני מכין אותו לקראת השופטים. יש כאלו שיותר פתוחים, שיותר מבינים, שיותר הולכים עם הדרך שלי. ויש כאלה שיותר מתנגדים, כאלה שבאים עם עקבות. שיר לוי התחיל איתי לא טוב, כי הוא התבייש, הוא אמר שהוא לא זז, שהוא עומד במקום אחד, שהוא רגיל להופיע ככה והוא סיים כמו איזה כוכב.

"הם בעצם עוברים סוג של בית ספר איתי, אבל הם לא מקבלים אותי ליותר מידי זמן. הם מקבלים אותי לזמן מאוד בדוק כי זה צריך להיות פייר ותחרותי. אז אני לא יכול להשקיע במישהו יותר מהזמן המוקצב. 

"אנחנו כבמאים, כמעט ולא מקבלים אהבה, בחזרות אנחנו מאוד מתעקשים שהשחקנים ילכו אחרי החזון שלנו, בצילומים הם צריכים להקשיב לנו. הבמאי הוא מאוד בודד, אם ההפקה מצליחה אז השחקנים וכולם אומרים:"הצלחנו!" אבל אם זה ניכשל, אומרים זה הבמאי. אז הבמאי תמיד נשאר מאוד לבד, אני שנים מאחורי הקלעים ומעולם לא קיבלתי הכרה ציבורית. היום, אני בא למסעדות כולם רוצים להצטלם איתי, כולם אומרים לי אתה מלך ולא רק אומרים סתם, מסבירים לי, כשעשיתי ככה וככה. אז זה פתאום נורא שימח אותי ופתאום אני מרגיש את השמחה שיש בקהילה. כשקיבלתי הצעה להיות שופט ב'רוקדים עם כוכבים', נסעתי במאי  לארץ וזה נתן לי להיות שלושה חודשים עם אימא שלי בארץ, וגם יוצא לי טוב מבחינת העבודה שלי. 

"לו יכולתי להרשות לעצמי לעזוב את כל הפרויקטים המאוד מיוחדים שאני עושה כאן ושעבדתי עליהם שנים רבות, אז הייתי עושה רק טלוויזיה בארץ. רצו לתת לי תוכנית אישית של בידור, לראיין שחקנים ולפגוש שחקנים ובמאים, כי הידע שלי הוא מאוד גדול. אבל כולה, אני ילד מעפולה , גדלתי בעפולה, אני לא ילד תל אביבי, בצבא בסה"כ הייתי בגולני. 

אני בנאדם מאוד עממי וזה מדוע שהאנשים בסדרה מאוד אוהבים אותי. אף פעם לא לקחתי את העניין הזה של "אני במאי מצליח", לראש. בתיאטרון הישראלי מאוד לא אוהבים אותי, ולמה? אמר לי פעם חנן שניר, שאני יותר מידי שמח, יותר מידי חברותי. כי במאי לפי התדמית אמור להיות מרוחק, ולהיות סובל כזה, אני אוהב בעיקר את עובדי הבמה, את האנשים הטכניים. גם עכשיו בסדרה, החברותא שלי היא עם הפועלים. כי זה מה שנקרא העם. זה גם בגלל איך שחונכתי, אני בא מבית מאוד ליברלי, למדתי בבית ספר עם ערבים ודרוזים ואחר כך עשיתי צבא עם חבר'ה מרמלה והייתי ערס לא קטן. אני רומני רוסי. זה ילדות ונערות מאוד כפריים. לא ביליתי יותר מידי זמן בתל אביב, כי מיד קיבלו אותי לבית הספר לתיאטרון בלונדון. באתי לתל אביב כדי לבדוק האם תיאטרון זה משהו שבאמת מעניין אותי והלכתי וביקשתי להיות עוזר במאי בהבימה.  כן, להיות במאי, אהבתי להזיז דברים. 

"הבימה ממש כבשה את ליבי. שהייתי ילד קטן וראיתי את ההצגה "המלך ואני" ואחר כך את "קזבלן" הוקסמתי ומאוד אהבתי  את המוזיקה. לא הייתי טוב בדברים האלו, לא הייתי חרוץ מספיק, כי לא היה לי זמן לזה. אני אומר לך. הייתי ערס. אבל פתאום השתנתי, מה שקרה זה, שבצבא פתאום מצאתי את הפינה שלי ואז נסעתי ללמוד בלונדון וכשהייתי בלונדון שמצאתי את האישיות האומנותית שלי. כשחזרתי מלונדון, זה היה ב-1986, הלכתי לפסטיבל עכו. עודד קוטלר ניהל את הפסטיבל וזכיתי במקום הראשון. הבימה הזמינה את הצגה. להיות בהבימה ןעוד אחרי חודשיים מינו אותי לבמאי בית, אז הלך לי מאוד קל ומהר מאוד הפכתי להיות ילד הפלא של התיאטרון הישראלי. אבל גם מהר מאוד נמאס לי ואז חיפשתי את עצמי והתחלתי לעשות מחזות מוזיקליים וכשנמאס מזה אז התחלתי לעשות קולנוע. עשיתי 27 מחזות מוזיקליים בארץ ובאירופה. אני ייסדתי את הז'אנר הזה בארץ, זה לא היה קיים. 

"לאחר מכן כתבתי תסריט והקרן לקולנוע נתנה לי כסף והתחלתי לעשות קולנוע. הסרט הראשון שעשיתי קוראים לו 'מלך של קבצנים', זה הסרט היחידי שעשיתי בעברית. אז עכשיו בא לי נורא לחזור למחזות מוזיקה. יש מחזמר שכתבתי עם אהוד מנור זכרונו לברכה, אני עובד בימים אלה על גירסה האנגלית – אמריקאית שלו ולכן אני נוסע לניו יורק. 

"האמריקאים, כל מי שמקבל תפקיד על הסט עושה רק את התפקיד שלו ולא מתערב בדברים אחרים. והישראלים, הצלם רוצה להיות במאי, הבמאי רוצה להיות כותב, הכותב רוצה להיות צלם, העוזר הפקה רוצה להיות מפיק, המפיק רוצה להיות במאי. אני גיליתי שכולם רוצים להיות במאים, גם השחקנים. יש איזה משהו, שחושבים מי יודע מה זה להיות במאי, זה תאמין לי, זה קשה, זה בודד, זה כל ההחלטות על הגב שלך, בגלל זה אני נהנה ב 'לה לה לנד', כי אתה יודע אין לי את האחריות הזו של במאי. זו אחריות מאוד קשה. על הבוקר אתה מגיע ואתה יודע, לכולנו יש מצבי רוח, יש יום ככה ויש יום ככה ואתה תמיד צריך לתפקד מאה אחוז ואתה תמיד צריך להיות מרוכז מאה אחוז וזה מאוד קשה. אבל אני סיגלתי לעצמי אורח חיים שבתקופות שבין הצילומים או בתבת בחדר עריכהקופות של בין חזרות אני יודע לנצל את שעות הפנאי, להחייאה של הנפש. תשמע לש שבעה חודשים זה קשה, אבל אני יודע מה הדברים שמסבכים אותי. אני מאוד אוהב לראות קולנוע. אני מאוד נהנה. 

"עכשיו אני עובד על מיוזיקל שקוראים לו "מעל המים", אני כתבתי את זה. זה מספר על הסיפור של נוח שהוא במאי מתוסכל ומובטל כי הוא גר בעיר כמו ווגאס ולא נותנים לו עבודה כי הוא כותב מחזות מוסר. יום אחד הוא מוצא על המחשב שלו הוראות, שזה ההוראות של אלוהים, הוראות שלקוחות מהתנ"ך אבל הוא חושב שהוא צריך להכין את המופע שיאתחל את העולם החדש אחרי המבול. וארבעים יום וארבעים לילה הוא חושב שאלו הן החזרות והתיבה הוא חושב שזו תפאורה שצריכה להיות חזקה כי היא צריכה לנסוע ממקום למקום ואז הוא עושה אודישנים לכל החיות וזה נורא מצחיק שכל החיות שאנחנו מכירים מוכשרות בשירה וריקוד.  חיות השמיים, העופות, הן האקרובטים וחיות הים הן מפעילי בובות, כאלו שיודעים לעשות הצללות וחיות היבשה הם שחקנים. 

"שנים אני עובד על זה, זה מאוד מקורי. כשנגמר המבול, אחרי ארבעים יום וארבעים לילה שהיו גיהנום, כל התיבה שהיא חדרי חזרות ואיפור אבל אתה יודע כמו בחזרות זה קשה, והם מתחילים לא להיות זוגיים אלא לעשות רומנים זה עם הזה והוא חייב לעצור אותם. הוא שולח את היונה וכשהיא חוזרת עם עלה של זית, הם יורדים מהתיבה וההפקה מוכנה ואין להם קהל, כולם טבעו. הם לא ידעו שלא יהיה להם קהל ואז הם מבינים את חוכמת האלוהים, שהם בעצם כתבו וביימו את החיים העתידיים שלהם ושזה יכבוש את העולם". 

ניסים אלאלוף, נהג הלימוזינה

"עבדתי עם הג'מעה כל יום מהבוקר עד הערב. הייתי זה נותן להם את המשימות. לוקח אותם לכל המשימות, בקיצור בלעדיי הם לא היו זזים לשום מקום. לוס אנג'לס בלי אוטו אתה גמור. הייתי נכנס הביתה, מודיע מה הם צריכים לעשות. היו משימות לכל אחד לחוד והיו משימות קבוצתיות. כל הסיפור בקצרה, זה כמו תחרות שירה, הם הלכו להתאמן כמה ימים לפני, אני חושב שהראשון היה סיגנון קאנטרי, אחר כך אתני אחר כך היה רוק, היה סול, היה לטיני והיה באנגלית רגילה. 

"באנגלית ובספרדית היה לחלק מהזמרים משבר קשה הם לא מדברים בשפה ולא משתמשים בשפה, אולי שומעים אבל לא מבינים מילה. למשל לשיר לוי, לשרית אביטן ולליאת בנאי, היה סוף העולם עם הספרדית ועם האנגלית, הם לא מדברים את השפה, אבל למדו מהר שזה מאוד מפתיע. הם רשמו את השיר בעברית בפונטית אנגלית. כמו שהם זכרו מילים של שיר ככה למדו בעל פה את המילים באנגלית, הם עשו את זה מאוד יפה. הפתעה חבל על הזמן. אני אגיד לך את האמת, הייתי בהלם. בשבוע הראשון אמרתי, 'מיאה בוסקילה לוקחת את כולם בהליכה'. אבל מיום ליום הופתעתי. כולם הפתיעו אותי לרמות שאני בכלל לא דמיינתי. אני לא מכיר את הזמרים, לא שמעתי אותם אף פעם, אבל כששמעתי אותם הבנתי שלמאיה בוסקילה יש תחרות מאוד רצינית. היא בחורה שאוהבת שהכל בשליטתה,  אוהבת להיות המילה האחרונה, לא אוהבת לצאת פראיירית, להיראות או להישמע לא טוב, אז היא תמיד זאת שתגיד את המילה האחרונה ותעשה את הכל לפי מה שנוח לה. 

"היא רצתה שאני אשיג לה הליכון. חשבתי הליכו ןשל זקנים כזה, או מקל סבא ללכת איתו ואז הבנתי שזה מתקן ספורטיבי שבאנגלית קוראים לו treadmill‏‏‏‏. אז היא התחילה לדבר על למה אני לא עושה ספורט, אז אני אמרתי לה שאני כן עושה ספורט, אז היא אמרה שאני לא עושה ספורט ושהיא בעקבים יכולה לנצח אותי בהליכה, אז אמרתי לה שאני מוכן לעשות איתה תחרות, שתבוא עם עקבים ומכנסי ספורט ואני אבוא עם נעלי ספורט ועקבים ונראה מי ייקח. הגענו לתחרות והיא כמובן התבכיינה למה לא עם נעלי ספורט ועם עקבים ועשינו את תחרות ההליכה, התחלנו את ההליכה והיא ראתה שאני הולך לעקוף אותה בהליכה אז היא נלחצה והיא התחילה לרוץ, היא התחילה לצעוק:"הוא רץ! הוא רץ!" ואני לא הייתי רץ, אני הולך. יום לפני התחרות אני חשבתי לעצמי דבר כזה, אמרתי רגע, אם היא תזכה אז כל המצלמות, כל העסק יהיה עליה, אז אמרתי שאם אני אפסיד המצלמות יהיו עליי, כי כל הרעיון זה מי שמפסיד, עושים עליו פרק. אז אמרתי רגע, אני צריך להשיג פה קהל, אני מעדיף להפסיד ועליי יהיה כל הפרק, יהיה ממש פרק שלם על ניסים וזה נותן לי יותר חשיפה, יותר מודעות, הקהל אוהב את זה, הקהל אוהב לצחוק, למעשה הפסדתי בכוונה. 

"קיבלתי גם טיפ מאיזה מישהו שהיה לו סיפור דומה וככה הוא השיג את התהילה שלו וככה הוא השיג את החשיפה שלו וככה גילו אותו בטלוויזיה, אני פשוט לא יכול להגיד את השם, גילו אותו ככה בטלוויזיה, הוא עשה התערבות כזאת והוא הפסיד. אני בנאדם שאוהב את הציבור, אוהב לעשות את הציבור שמח ואני בנאדם של צחוקים, אני אף פעם לא הייתי רציני, אני לא יכול להיות רציני. 

"לא הייתי רק הנהג, אני הייתי גם אח, חבר, אבא ואימא, תמיד שומע את הבעיות שלהם, מה שמציק להם ומנסה ללבב להם את זה, לעשות את זה בצורה כיפית, סתם דוגמא, למישהו הייתה בעיה עם איזה שיר אז הייתי עוזר לו, נותן לו טיפים, נותן לו רעיונות. 

"היה איזה קצר עם שני זמרים, זה רב עם זה, זה מציק לזה, אז הייתי הולך לזה שמתחיל עם הבלגן ואומר לו:" תשמע, מה ייצא לך מזה?" מתחיל לתת לו להבין. הם למעשה לא באו לווילה כדי לאכול אחד את השני, בשביל להיות אחד בשביל השני, הרבה דברים התערבתי להם וייעצתי להם והם שמעו בקולי וראו שללכת בדרך שלי זה היה הכי טוב, היה הרבה מתח לפעמים. הביאו את סאמח שהוא ערבי ובהתחלה הם היו קצת בשוק אבל הם הבינו שהוא בנאדם חבל על הזמן.  הוא זמר היפהופ ערבי ששר בערבית ובאנגלית, זה כל כך מדהים איך הבנאדם שר באנגלית ומדבר באנגלית, זה נשמע כמו שפת אם שלו. הוא בנאדם מלא שמחת חיים, לדעתי הר געש בהתפוצצות שלו. יש לו כל כך הרבה דברים להוציא החוצה ולספר ולתת ולהראות ונורא התלהבתי ממנו ביום הראשון כשאספתי אותו משדה התעופה, היינו ביחד באותו, אחד על אחד, נורא התרשמתי ממנו, הוא הפתיע אותי כל יום, כל יום הוא הפתיע אותי הבחור הזה, אני אומר לך שהוא עוד יגיע רחוק מאוד, מאוד רחוק.

"אלי זונטה הוא הכי פאן,  אדם עם הרבה אנרגיות, כמה שהוא אומר שהוא עבר הרבה דברים נוראיים בחיים אבל הבחור הזה, יש לו הרבה שמחת חיים, הוא אוהב לעשות צחוקים, להיות ליצן, הוא הבין שאם הוא יהיה הליצן אז הוא יקבל את כל תשומת הלב. מה שהוא עשה, הוא היה אלון דה לוקו של שנה שעברה. הוא עשה את זה בדרך שלו,  לא חיקה את אלון, הוא פשוט היה ליצן שעשה את זה בדרך שלו, עם הדברים שהוא אוהב, עם הדברים שהוא נהנה מהם וזה הלך לו לא רע בכלל. כל תשומת הלב הייתה אליו, אני זוכר שהוא נסע כמה פעמים, עזב את הבית, נסע לווגאס. ממש הרגשנו בחיסרון שלו, היה כזה משעמם בלעדיו". 

…ותודה למתנדבים!

מאת: עומר בר-שדה

 הכל התחיל בשיחת טלפון שקיבלתי מאופירה, חברת ילדות שלי שחיה בלוס אנג'לס: "חברת הפקה מהארץ רוצה שנעזור בהפקת העונה השנייה של התכנית חי בלה לה לנד." האמת, לא ממש הכרנו את התכנית, היות ושנינו חיים פה כבר תקופה ארוכה, אך לאחר שחקרנו וצפינו – השבנו פה אחד: "כן!" ידענו שבתקופה הקצרה העומדת לרשותנו יוצבו בפנינו מכשולים רבים. היינו צריכים למצוא קשרים, אנשים ומקומות, והחיפוש הלך ונעשה קשה יותר ככל שהתקרבנו למועד הצילומים. הקאסט המוכשר שהגיע לכאן היה מקסים ותרם רבות לאווירה המדהימה שהייתה על הסט. היו רגעים מצחיקים, מרגשים ונוגעים. 

בין תושבי לוס אנג'לס הרבים כל-כך שנעתרו לעזור ולסייע בכל מה שניתן היה, והתנדבו מכל הלב. רבים מהם לא אזכיר כאן, אך היו כמה שחשוב לי מאד לציין.

ניר בן-דוד מהחברה אייר 1 עזר לנו בתחבורה והובלה באופן שאין שני לו; יהודה הגואל מ'יודה-ויז'ן' עם ציודים ועם עצה טובה; מוטי נוטע וליבו הרחב; צחי  אופנגרט ו'סופר סל' שהיו פשוט מדהימים; בני ומשפחת סלטי 'חאפלה' הכי טעימים שיש – שהזכירו לכולנו את הארץ בכל רגע; מאיר רענן ונורות ה- LED האיכותיות שעזרו לנו ביצירת האווירה הנכונה עם תאורה.

יש עוד רבים וטובים שלצערי אין מספיק מקום להזכיר… זו הייתה הפקה מדהימה, זו הייתה חוויה מטריפה. לא יכולים לחכות לראות את העונה השנייה של 'לה לה לנד' על המסך!

בתודה ובאהבה רבה מעומר בר-שדה, מפיק בפועל לוס אנג'לס, העונה השנייה של 'חי בלה לה לנד'.


לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

כללי

מילון הישראלי העילג

Published

on

היכן עובר הגבול בין החינני והעילג? מתי יצירת דיבור טבעית היא לגיטימית ויצירתית, ומתי היא נכה ומעצבנת? מבחר קייצי

מאת: רוביק רוזנטל

120 שנות דיבור עברי בארץ ישראל יצרו שפה חיה, דינמית ועשירה. עשרות אלפי מילים נוספו, מאות אלפי טקסטים נכתבו, מיליוני ילדים נולדו לתוך השפה וממשיכים לקיים ולהחיות אותה.

אבל כל זה קורה מהר, אולי מהר מדי. העברית החדשה נולדה בתנאי לחץ, כמעט תנאי מעבדה, ללא זמן הבשלה וצמיחה. אנחנו מדברים בשפת התנ״ך והמשנה, אבל אלו שפות טקסטים עתיקים. לצד ״העברית״ כשפה שלמה ולגיטימית, צומחת ״העברית הישראלית״, לשון הדיבור, ויש לה כללים וחוקים ומילונים משלה, לטוב ולרע.

אני אוהב מאוד את מה שקורה בעברית. בדרך כלל. אבל בהחלט לא תמיד. שפת הדיבור יכולה להיות גמישה וחיננית, אבל היא יכולה להיות גם עילגת ואפילו קלוקלת. היכן עובר הגבול בין החינני והעילג? מתי יצירת דיבור טבעית היא לגיטימית ויצירתית, ומתי היא נכה ומעצבנת? הגבול אינו ברור לגמרי, ואנסה לשרטט אותו על דרך השלילה. מן השאלה ״מה אינה עילגות״ תיווצר אולי התפיסה של ״מהי עילגות עברית ישראלית״.

והרי מבחר ערכים ממילון העילגות הישראלית. אפשר להוסיף, אפשר להמעיט ואפשר להתווכח.

אינו אמר. וגם ״היא אינה פתרה״, ״הם אינם מצאו חן בעינינו״. השימוש במקרים האלה ב״אינו/אינם במקום ב״לא״ מתפשט כאש בשדה קוצים. המשתמשים מרגישים שהם מדברים בשפה גבוהה. אז לא.

אלף כל. החלופה העילגת והמעצבנת עד מאוד של ״ראשית״ או ״ראשית כל״. אחותה המגוחכת ממש: בית כל.

אני יגיד לך. השגיאה הוותיקה ביותר בעברית הישראלית. עתיד מדבר בצורת עתיד נסתר: אני יעשה, אני יאכל. בתיאבון.

אני לא יודע להגיד. ‘אינני בטוח׳ בשפת העילגים. ערד ניר בערוץ 2 על פגישת טראמפ וקים ג׳ונג און: ״אני לא ודע להגיד במקרה הזה מי האדם ומי הבהמה״.

אפילו ש… חלופה עילגת של למרות ש…, על אף ש.. ואחרות: ״אפילו שהטורניר נערך ברוסיה, כשמביאים בחשבון את הבדלי שעות לא כל כך נוח לצפות במשחקים בשידור חי״ (ציטוט של פרופסור רוסי, התרגום ישראלי).

בללמוד. בללכת. בלהגיד. שם הפועל מחליף את שם הפעולה (בלמידה, בהליכה, באמירה). המצאה מתפשטת של העברית העילגת. יש אפילו ערכה המציעה ״שיטות פשוטות בהצלחה בלימודים״ ששמה ״הסוד בללמוד״. אם כבר, אז ״שיטות בפשוטות בלהצליח בלימודים״, לא?

גנב אותי. יונתן רושפלד: ״האדם היחידי שגנב אותי בחיים הוא חרדי, שהטיס אותי יחד עם כל הצוות שלי למלון בחו״ל״. החזיר אותך או לא?

הזאתי. ״אבא שלי סידר לאבא שלך 20 מיליארד דולר. אחי, אני אסדר לך את הזאתי״. יאיר נתניהו, זוכרים?

הכי הטוב. ״כמה כואב כמה כואב, שהחבר הכי הטוב אותך עוזב״. משירת אבי ביטר.

העניין הזה של… דפוס דיבור המופיע שוב ושוב ודווקא בטקסטים משובחים. למשל, כותרת ב-929 ״לא פשוט העניין הזה של הצדק״. בעיני, ניסיון בעייתי להישמע דיבורי ומגניב.

הקורס קצינים. שיבוש נפוץ עד מאוד שני אחרי שלוש שקל): ה׳ הידיעה לפני הנסמך (המילה הראשונה בסמיכות). דרך המלך של סמיכויות מיודעות בצהלית, הלא היא שפת הצבא הישראלית. דוגמאות מתועדות: ״אני אעביר לכם את השיעור מתיחות״. ״הרס״רים נתנו את הכללי משמעת עם השנים״.

הרבה בהצלחה. שיהיה לכם הרבה בהצלחה. מוטציה מקומית נפוצה.

הרוויח את הכדור. ״היו להם הרבה הזדמנויות להרוויח את הכדור״, ועוד הרווחות ממוטי איווניר, פרשן המונדיאל. במונדיאל הבא, מוטי, תהיה להם הזדמנות להרוויח את הגביע.

והכול. וכולי, ועוד, גירסה ישראלית מאונגלזת (and all ״הוא סבבה והכול אבל לא שילם בדייט הראשון״ (שאלה באתר היכרויות). על הגבול הדק בין סלנג לבין עילגות.

זה למה. גירסה עילגת של זו הסיבה׳. ״כי הצבעתם ליכוד, זה למה״. כותרת למאמר של איריס לעאל בהארץ. עוד ניסיון להישמע דיבורי בטקסט מוקפד, אולי בעקיצה לנמעני המאמר. אפשר לקבל בדוחק, אבל הכותרת הבאה באתר אינסטגרם כבר לא מתחכמת: ״זה למה ההורים אמרו לכם לא לדבר עם זרים״.

יושנת. גם גודלת ועוד. שאלה לרב הגאון בן ציון מוצפי שליט״א (לא נגענו): ״לאח שלי הגדול יש חברה הוא סים צבא ועכשב היא יושנת הרבה אצלנו״. תשובת הרב: ״אין בידך לעשות מאומה, תתפללי שיחזרו בתשובה, כי כל יום כזה הם עוברים על התורה הקדושה״.

יכל. וגם יכלתי, יכלנו: ״הוא לא יכל להרשות לעצמו בריכה גדולה. מה הוא בנה במקום? גאוני!״ כותרת באתר ישראספורט). מה נכון? יכול, יכולתי, יכולנו.

לבחוץ, לבפנים. ״אני יוצא לבחוץ מחפש לאן ללכת, מה לעשות, להכיר אנשים חדשים לא יודע מה״ (אליהו, אתר שאלות ותשובות). ״אני נכנסת לבפנים ומרגישה את השלפוחית לוחצת בחוזקה״. פורום אהבה אסורה, ואללה).

באתי הבית. ״באתי הבית עכשיו מיום עבודה והדיון הזה עשה אותי מה זה רעבה״ (אתר דהמארקר). גם ״לך הבית״.

לשמה. להנה. ״בירושלים יש מספיק שכונות ערביות שאפשר למכור בהן חמץ בכיף, רוצה פיתה סע לשמה״ (אתר ירושלמי). גם ‘בוא להנה׳, ‘סע לקדימה׳.

רק ש. במשמעות ״אלא ש״, מאונגלז בעקבות only that אביב גפן: ״לשניהם יש אשה וכבוד הדדי, לשניהם יש אותו חיוך, הומור, אותם קללות וטעמים, רק שהוא ליכודניק וההוא ערבי״.

שבוע שעבר. עוד מוצר של של הישראלי העצלג. ״שבוע שעבר טסתי לאורוגוואי להופעה מיוחדת, היה ממש מגניב״ (הזמר טל רמון). יש גם ״שבת נסענו לכינרת״, ועוד כהנה.

שום אחד. זה לא בקשה ממוכר השומים בשוק, זו גרסה לביטוי הפשוט ‘אף אחד׳. כותרת באתר הידברות: ״הלכות בנושא שלא לקלל דיין ולא שום אחד מישראל״. בהלכות עצמן הביטוי אינו מופיע, האחריות על האתר ולא על הרב עובדיה.

שלוש שקל. כמשל: שם מספר בנקבה נצמד לשם בזכר. מלך מלכי העילגות, החותר בלי הצלחה (עדיין) אל התקן הלשוני.

המשך לקרוא

Featured

איך זה שכוכב אחד מעז: המלחמה על המרצפה של טראמפ בהוליווד

Published

on

כך הפכה המדרכה בחזית הדולבי תיאט'ר בהוליווד בולווארד לאחד ממוקדי האקשן המעניינים בעיר המלאכים

שדרות הכוכבים בהוליווד מוכרות בעולם כסמל של הוליווד ותעשיית הבידור. בכל שנה מבקרים בהן יותר מעשרה מיליון בני אדם והן רשומות כאתר היסטורי מאז 1978. בכל שנה ישנם כ–200 מועמדים חדשים לקבלת כוכב וחודש ביוני מתכנסת ועדה מיוחדת כדי לבחור כ–25 כוכבים חדשים.

בין השחקנים שזכו לכבוד הזה השנה, למשל, נמנים ג'ף גולדבלום, ג'ק בלאק וקירסטן דנסט. בשנה שעברה הוצב בשדרה הכוכב הראשון עבור יליד ישראל: חיים סבן, שהביא כזכור את הפאוור ריינג'רס מיפן לאמריקה בדרך לצמרת תעשיית הבידור המקומית. התקנת כל כוכב, אגב עולה כ–30 אלף דולר כשרוב העלויות מושתתות על מי שזוכה לכבוד לשכון לעד במדרכת התהילה.

דונאלנד טראמפ קיבל כוכב ב-2007 בשל היותו מפיק תחרות מיס יוניברס. בהמשך כיכב בתוכנית הריאליטי "המתמחה". הכוכב שלו הושחת פעמים רבות ואף הושמד לחלוטין פעמיים. התקרית האחרונה אירעה בחודש שעבר, כשצעיר בן 24 החריב את הכוכב עם מעדר. הוא נעצר ושוחרר בערבות בסך 20 אלף דולר. באוקטובר 2016 נעצר גבר בן 52 שהתחפש לעובד בניין והרס את הכוכב. באחד הסרטונים שתיעדו את האירוע אמר הגבר לעוברי אורח כי יש לו קרובי משפחה שהותקפו מינית והוא זועם על יחסו של טראמפ לנשים. אקטיביסטים אחרים בנו סביב הכוכב חומה במחאה על כוונתו של הנשיא לבנות חומה בגבול מקסיקו, או סתם ריססו עליו צלב קרס.

במקביל, תומכי טראמפ מקפידים לבקר גם הם במקום וחלקם אף מצחצחים את הכוכב שלו. "בפעם האחרונה שניקיתי את הכוכב של טראמפ בחור בתחפושת דארת ויידר ירק עלי", אמר ל"גרדיאן" צעיר שפוקד את המקום בקביעות. "ראיתי אנשים משתינים עליו. שופכים עליו בירה. זה מגעיל. זה סיכון תברואתי".

לפני שבועיים, לשכת הסחר של מועצת ווסט הוליווד אישרה "פה אחד" החלטה הקוראת למועצת העיר לוס אנג'לס להסיר לצמיתות את הכוכב של דונלד טראמפ משדרות הכוכבים של הוליווד, "בשל יחסו הבעייתי לנשים ופעולות נוספות שלא עומדות בקנה אחד עם הערכים של מועצת וסט הוליווד, המחוז והמדינה". במסמך ההחלטה של הלשכה מפורטות סיבות נוספות להסרת הכוכב, בהן הפרדת ילדי מהגרים ממשפחותיהם, הכחשת השפעת התחממות כדור הארץ, יחסו של הנשיא לקהילת הטרנסג'נדרים והכחשת ממצאי קהילת המודיעין בנוגע להתערבות רוסיה בבחירות 2016. "כוכב בשדרות התהילה הוא דבר מבוקש בקרב חברים בתעשיית הבידור", נכתב בהחלטה. "בגלל יחסו של טראמפ לנשים, על אנשי הוליווד ותעשיית הבידור לסרב את השארת הכוכב על שמו, בעיקר בעידן MeToo ו-Time's up".

עם זאת, הכדור נמצא בידיים של אנשי לשכת הסחר של הוליווד, שאחראית על הוספת כוכבים חדשים לשדרות. מכיוון שאלה שדרות ציבוריות הן שייכות לעיריית לוס אנג'לס, שאחראית לתחזוקת הכוכבים. בעבר סירבה לשכת הסחר של הוליווד לדרישה ציבורית להסיר את כוכביהם של קווין ספייסי וביל קוסבי, שהואשמו בתקיפות מיניות ואונס. נשיא לשכת הסחר של הוליווד, לרון גובלר, אמר ל"הוליווד ריפורטר" ב-2015 שהלשכה לא מסירה כוכבים בשל חשיבותם ההיסטורית. "שדרות הכוכבים בהוליווד הוא אתר היסטורי רשמי. ברגע שנוסף כוכב לשדרה, הוא נחשב חלק מהמרקם ההיסטורי… זו הסיבה שאנחנו אף פעם לא מסירים כוכב מהשדרה", אמר אז גובלר.

לוס אנג'לס וקליפורניה כולה הפכו בשנתיים האחרונות למוקד תנועת "הריזיסטנס" לממשל טראמפ ולכל מה שהוא מייצג. המאבק על הכוכב בהוליווד בולווארד הוא מדגם מייצג לכך. ומעניין שהתומכים בהסרת הכוכב עליו מוטבע שמו של הנשיא הם אלה הזועקים בראש חוצות על הפגיעה בחופש הדעה ובתקשורת להם אחראים כביכול הנשיא ואנשיו. צביעות בהוליווד? לא יכול להיות…

המשך לקרוא

כללי

מונדניאליסטים אנונימיים

Published

on

עכשיו, כשהמשחקים הסתיימו ואין מה לראות, אני לא אתפלא אם ניתקל בסוג חדש של טרור – השלכת טלוויזיות מעבר לגבול

מאת: יאיר ניצני

בתחילת החודש הסתיים המונדיאל כשהצרפתים אוחזים בגביע. כאזרח מדינה שנציגיה מקסימום אוחזים בקערת פיצוחים בזמן האליפות, ניסיתי להבין אילו לקחים אנחנו יכולים להפיק מהאירוע.

מהצצה לא רציפה ומאוד לא מקצועית במשחק הגמר, למדתי ששילוב מהגרים (או בני מהגרים, במקרה של נבחרת צרפת) הוא עניין שתורם מאוד לאיכות הנבחרת. הייתי ממליץ גם לנו לשלב תושבים זרים שכבר נמצאים פה, אם כי זה עלול לגרום לניגוד עניינים אצל שרת הספורט.

אצל הקרואטים, שאוכלוסיית המדינה שלהם קטנה משלנו, השמות של כמעט כל השחקנים נגמרים בסיומת איץ׳. אז למה מה שעובד אצלם כל כך טוב לא מוכיח את עצמו אצלנו עם כל הרבינוביץ׳, לייזרוביץ׳, רחמנוביץ׳ וינקלביץ׳?

מטקס הענקת הגביע למדתי שכשיורד גשם ברוסיה, יש מי שאחראי שפוטין לא יירטב. שליפת המטרייה מעל ראשו היתה כל כך מהירה, שלא יכולת שלא לחשוב שקודמו של השולף בתפקיד מבלה היום בסיביר אחרי שנכשל בהגנה על המנהיג מפני טרור הגשם.

אבל מכיוון שאת הקשר של רוב הישראלים למונדיאל ולספורט בכלל אפשר לסכם במוטו ״אנחנו על הספה ונשארים בספה״, כדאי לרכז את הלקחים בתחום הצפייה.

בתקופת המונדיאל רבים מהצופים הופכים למכורים. ההגדרה הלא רשמית שמצאתי למונח ״התמכרות״ היא ״מצב של תלות נרכשת, פסיכולוגית וגופנית, בחומר או בפעילות כלשהם, המתאפיינת בהתנהגות כפייתית שנועדה להשיג את אותו גירוי, אשר ממשיכה גם כאשר היא מובילה להשלכות שליליות ובאה על חשבונם של צרכים חשובים אחרים, פסיכולוגיים וגופניים כאחד (לדוגמה, שינה או יחסים חברתיים)״. קשה לי לחשוב על הגדרה מדויקת יותר לצפייה במונדיאל, חוץ אולי מהיעדרו של המונח המדעי ״פיצוחי חממה״. חשוב לזכור שמדובר במקרים קשים, כולל גברים שמעולם לא הגיעו הביתה מהעבודה לפני שמונה, עד שביום הגמר פתאום הם סיימו הכל במשרד כבר בחמש וחצי.

ואחרי ההתמכרות, מגיע שלב הגמילה. גברים שישבנם כבר קיבל צורה של כורסת טלוויזיה, שלפני שמונה בבוקר כבר סיימו להתווכח אם אומרים ״אמבפה״ או ״בפה״, שניתקו קשר עם המשפחה ולא היו מסוגלים לעבור את היום בלי מנה של רמי וייץ לווריד, נאלצים להתמודד עם עולם ללא מודריץ׳.

בדרך כלל מומלץ להיגמל מדברים באופן הדרגתי, אבל כאן, למרות שידענו מראש שלעניין הזה יש תאריך תפוגה, חתכו לנו את אספקת הסם באופן גס וחד וללא תחליפים הולמים.

כמו בכל אובדן, ההתמודדות עם המציאות החדשה והכואבת כוללת שלבים כמו הכחשה (״לא יכול להיות, זה לא באמת נגמר ובמקום ברזיל־בלגיה הם משדרים ״רואים עולם״ עם יעקב אחימאיר), כעס ״לא מאמין שהתחתנתי איתך, את יותר מעצבנת מרמי ויץ״) והשלמה (״טוב, ניסע להורים שלך״).

אבל קשה לצפות מאנשים להתמודד עם טראומה כזו לבד, ואם המדינה לא רוצה לחוש ירידה משמעותית בתל״ג ועלייה במספר הצנתורים של גברים שהתמכרו לבוטנים, היא צריכה להקים מערך תמיכה, כולל קבוצות תמיכה וגמילה לגברים בסגנון ״מונדיאליסטים אנונימיים״.

בשלב ראשון הם ייפגשו ויצרכו יחד תחליפים כמו משחקים מוקלטים, תוך שתיית בירה לייט ופיצוח גרעינים ללא מלח. לאט־לאט הם יחזרו לעצמם ויתוודו אחד בפני השני שהם נקיים מכדורגל כבר 12 יום ואתמול אפילו הקדישו את כל היום לבילוי עם הילדים שלהם, מסי ורונאלדו.

זה שווה את המאמץ. בעוד בזמן המונדיאל לגיטימי לשתות בירה כבר בשלוש בצהריים, אם תמשיך במנהג הזה גם אחריו, זה אומר שאתה לא מכור לכדורגל – אתה אלכוהוליסט.

נגמלים רבים יגלו שבזמן שהם בהו במסך, קרו מסביבם דברים. הילדים גדלו, סיימו תיכון וישנים עד 12, האישה עברה ניתוח מתיחת פנים ועיצוב שפתיים ונראית עכשיו בעצמה מופתעת, הארנק שלהם נפרץ על ידי בני משפחה, ומעקלים של ההוצאה לפועל מסתובבים בסלון.

בזמן שעבדת במונדיאל בטח הצטברו כל מיני עניינים שיש לטפל בהם, אבל אם תקפיד להמשיך מדי פעם לצעוק ״גול״ באמצע הלילה ולביים קפיצה מהמיטה, ולהעמיד פני פצוע בסגנון ניימאר, זה יחזק את מעמדך כנרקומן שטרם השתקם וירחיק אותך מעבודות הבית לעוד כמה ימים.

לאוהדי הכדורגל שהזוגיות שלהם כן שרדה את המונדיאל, הייתי ממליץ פשוט לא לגלות לה שהטורניר הסתיים. נדרשו לך זמן ומאמץ להגיע למעמד הנכסף שבו לא מפריעים לך למשך כמה שעות, וחבל לוותר על הפריבילגיה.

תמשיך להתנהג כאילו מדי ערב מתקיימים משחקים סופר חשובים שלא מאפשרים לך להתפנות למטלות המשפחתיות, ואת הזמן הזה תוכל לנצל לבילוי חופשי עם החברים, או שפשוט תתמכר לספורט אחר – טניס, ירי בחץ וקשת או רכיבה על גמלים. לא משנה, העיקר שיהיה קצת שקט.

ועם כל הכבוד להתמודדות שלנו עם החיים ללא מונדיאל, הכי חשוב שפוטין והרוסים לא ייקחו את זה קשה מדי. אחרת זה ייגמר בפלישה לאיזו מדינה או בפעילות מוגברת בסוריה.

שמענו מכל עבר שלא תהיה מלחמה באזור בזמן המונדיאל, ולמרות השריפות המכעיסות בדרום, בסך הכל ההבטחה התממשה. לא יודע מה מצב השידורים בעזה, אבל עכשיו, כשהמשחקים הסתיימו ואין מה לראות, אני לא אתפלא אם ניתקל בסוג חדש של טרור – השלכת טלוויזיות מעבר לגבול.

יאיר ניצני הוא בעל טור במוסף סוף השבוע של ״ישראל היום״. נשוי ואב לשלוש, חבר בלהקת תיסלם מ- 1980וחובב מזון עתיר קלוריות. מגיש בטלוויזיה וברדיו, מרצה ועורך טקסי חתונה אזרחיים. לטורים נוספים:www.yairnitzani.com

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

Facebook Pagelike Widget

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות