Connect with us

השבוע בלוס אנג'לס

מאוסטרליה באהבה

Published

on

היא נלחמת באלימות נגד נשים, קוראת ליוצרות בהוליווד לעזור זו לזו, מתענגת על הזוגיות וההורות ולא מפסיקה לעשות סרטים וסדרות • "תמיד חלמתי בגדול, אבל לא עד כדי כך גדול", אומרת ניקול קידמן בת ה־51, "מעולם לא יכולתי לדמיין לאילו גבהים אני יכולה להגיע" • ראיון צפוף

כשוטרת קשת יום בסרט החדש "הרסנית". מהפך קיצוני במראה, מהסוג שהוליווד אוהבת

מאת: דודי כספי

ניקול קידמן צוחקת להוליווד בפרצוף. אותה הוליווד, שהספידה פעם שחקניות שעוברות את גיל 40 והעניקה להן רק תפקידי משנה זניחים. בגיל 51 וחצי, קידמן חוגגת את הכוכבוּת בצורה הכי גרנדיוזית שאפשר: ארבעה סרטים חדשים בכיכובה יוצאים עכשיו למסכים, ועוד שלוש סדרות טלוויזיה בקנה. וחוץ מזה, יש לה בבית זוגיות נפלאה (לדבריה) עם בעלה השני, המוזיקאי קית' אורבן, ביחד הם מגדלים שתי בנות קטנות, יש להם בתים בלוס אנג'לס, בנאשוויל, בסידני ובניו סאות' וויילס שבאוסטרליה, ובבנק נחים להם 130 מיליון דולר. מה עוד אפשר לבקש?

"חלמתי בגדול, אבל לא עד כדי כך גדול", היא מודה. מעולם לא יכולתי לדמיין לאילו גבהים אני יכולה להגיע. והנה אני כאן.

"המסע שלי היה תמיד בחיפוש אחר דמויות, כי בתור שחקן אתה לעולם לא בכיסא הנהג. אתה צריך לחכות שבמאי יבחר בך, לעבור אודישנים מגיל צעיר, ולפעמים מקבלים תפקיד. ואני חושבת שצריכה להיות לך תשוקה ותפיסה של המקצוע כמשהו ארוך טווח. עבורי זאת היתה דרך לגלות את העולם ואת טבע האדם. רציתי לחיות את חיי תוך כדי בחינה לעומק של מה שקורה סביבי. ההזדמנות שקיבלתי בתור שחקנית סללה לי דרך יוצאת מן הכלל. עבדתי לצד הבמאים הגדולים בעולם והמוחות הגאונים ביותר, קיבלתי במתנה את מילותיהם של הכותבים המהוללים ביותר. וזה מקום נהדר להיות בו.

"זה לא שאין עוד תקופות של גאות ושפל. היו פעמים שבהן הרגשתי מרוקנת, שלא הבנתי לחלוטין איפה אני נמצאת בחיי, שהייתי צריכה למצוא את עצמי. אני תמיד אומרת שעליך לחיות את חייך במלואם, כדי שיתמלאו המצברים ותוכל לתעל אותם לטובת היצירה. ולי באמת היו חיים מטורפים, וגם חיבורים מאוד חזקים לבני אדם. אני מאוד רגישה לזולת, וכל זה משתלב לבאר שממנה אני שואבת.

"גם היום אני עדיין מאוד סקרנית. יש לי חשק בלתי נדלה למקצוע ולהימצאות על סט הצילומים. פרק הזמן בין ה'אקשן' ל'קאט' הוא מופלא בעיניי. לפעמים זה לא מצליח, ואני אומרת לעצמי שלעולם לא אהיה טובה כמו פעם. אבל אז פתאום ניצת משהו, ואני ממריאה".

האירוע שלשמו נתכנסנו הוא הקרנה פרטית של הדרמה האפלה "הרסנית", שבה משחקת קידמן את ארין בל, שוטרת קשת יום שהושתלה פעם במשימה חשאית בכנופיית סמים, מה שהסתיים בטרגדיה. כעת, כשמנהיג הכנופיה שב לפעול ברחובות לוס אנג'לס, עליה להיעזר בקשרים עם גורמי הפשע ולהתעמת עם השדים שרודפים אותה במשך השנים מאז.

בשביל התפקיד הזה עשתה קידמן מהפך קיצוני במראה, מייק־אנדר בסגנון שרליז ת'רון ב"מונסטר", מהסוג שהוליווד אוהבת. היא כבר קיבלה מועמדות לגלובוס הזהב, בעוד עשרה ימים תדע גם אם זכתה בו, ואחריו האוסקרים הם הגבול. "זה היה תפקיד מאוד קשה עבורי, כי מדובר בדמות כל כך שונה ממי שאני, ורציתי שזה יהיה אותנטי, לא רק להיות שחקנית שבאה לגלם תפקיד והולכת", היא אומרת. "אין לי ברזומה תפקיד דומה, שהפך אותי למתאימה לסרט הזה. לכן עברתי, מנטלית, למקום אפל, שלא באמת נהניתי להיות בו. ולא הבנתי את המשמעות והמשקל הרב, אלא רק כשכבר הייתי בעיצומו של התהליך, אחרת יכול להיות שהייתי נמנעת מכך.

"פעמים רבות אני קופצת למים בלי להבין למה אני נכנסת, ובדיעבד זה משרת אותי נאמנה, כי אני לא מבזבזת זמן על לבטים. אחר כך, כשאני צופה בסרט, אני תוהה – זאת אני? זה כמו חלום.

קידמן. "פתאום ניצת בי משהו, ואני ממריאה"

"אולי זה נשמע מעוות, אבל אני כנראה רצה לעבר הפחד. כי מה שכבר מוכר לי לא מעניין אותי. אני סקרנית לגבי הלא נודע ונמשכת למקומות שעדיין לא הייתי בהם, גם כאלה שמרגישים מסוכנים ולא נוחים. בעיניי, זה מה שמצוּוה עליך בתור שחקן. לראות את העולם בעיניים זרות גורם לי להרגיש יותר שייכת אליו, להבין את הסיטואציה האנושית, ולמה אנחנו מתנהגים בצורה שבה אנחנו מתנהגים".

יש לה גם את סרט גיבורי העל "אקוומן", שכבר גרף בקופות בארה"ב ובסין יותר מ־500 מיליון דולר (ובו היא מגלמת את מלכת אטלנטיס, אמו של הגיבור); ואת הקומדיה "אפ־סייד", לצד בראיין קראנסטון ("שובר שורות") – עיבוד אמריקני חדש לסרט צרפתי מצליח.

בין סדרות הטלוויזיה שבהן היא מככבת, גולת הכותרת היא העונה השנייה של "שקרים קטנים גדולים", שאותה היא גם מפיקה עם השחקנית שלצידה, ריס ווית'רספון. זה התפקיד שהזניק את קידמן בחזרה לצמרת, עם זכיות באמי ובגלובוס הזהב בשנה שעברה, ועם לוח זמנים עמוס לעייפה לשנים הקרובות. ווית'רספון היא שהעלתה בפניה את הרעיון לעבד ביחד את הספר שכתבה האוסטרלית ליאן מוריארטי. קידמן בלעה את הספר בשקיקה, במהלך לילה אחד, כשהיתה בדרכה לאוסטרליה. היא מיהרה לקבוע פגישה עם מוריארטי וביקשה לרכוש את הזכויות. רשת HBO ניצחה את נטפליקס במכרז וזכתה בפרויקט.

"שקרים קטנים גדולים" עלתה לפני שנתיים ויועדה להיות מיני־סדרה בכיכובן של ווית'רספון וקידמן, לצד לורה דרן ואלכסנדר סקארסגארד. אבל ההצלחה סללה את הדרך לעונה נוספת בת שבעה פרקים, שצולמה בקיץ ותעלה בחודשים הקרובים. קידמן, שקיבלה על העונה הראשונה רבע מיליון דולר לפרק, השתדרגה לשכר גבוה פי ארבעה – מיליון עגול לפרק. העונה השנייה מבוססת על נובלה קצרה של עלילת המשך שכתבה מוריארטי, אך לא פורסמה. אחת התוספות המסקרנות היא מריל סטריפ הוותיקה, שתגלם את חמותה של סלסט (קידמן). בעלה המכה של סלסט (סקארסגארד), שאחרי עימות איתה ועם חברותיה מצא את מותו, משתתף גם בעונה השנייה.

כבר שני עשורים שהיא פועלת בהתנדבות בעמותה של האו"ם למען נשים צעירות, במאמץ למגר את האלימות כלפיהן. "זה תמיד לוּוה ברעש גדול מסיח דעת, שלא אפשר לקולי להישמע", אמרה לאחר שזכתה בגלובוס הזהב בשנה שעברה. "כעת יש הזדמנות, וזה מה שאנחנו עושים בסדרה. כולנו נרתמנו להביא שינוי. זה גם התחבר בצורה בלתי רגילה למסר של MeToo. אנחנו ממשיכות להתחזק. לא רק בטלוויזיה – גם בקולנוע, הסרטים הרווחיים הם יותר ויותר אלה שבהם נשים מככבות בתפקיד הראשי. אני שמחה להעניק לאחרים תקווה, ובטח לנו, השחקניות. אנחנו תמיד במרחק של תפקיד אחד בלבד בעל משמעות, שבזכותו נוכל לעשות זאת".

חצי שנה אחרי שעלתה "שקרים קטנים גדולים" כיכבה קידמן בעונה השנייה של "קצה האגם", לצד אליזבת מוס ("סיפורה של שפחה"). כעת היא עובדת על מיני־סדרה נוספת ל־HBO, "The Undoing", שבה תגלם תרפיסטית מצליחה בניו יורק, שחייה מתהפכים והיא נחשפת לגילויים מפתיעים וחווה היעלמות מסתורית מפתיעה של בעלה (יו גרנט).

עם בעלה קית' אורבן ושתי הבנות. "אהבה גדולה" // צילום:GettyImages

היא אמורה לככב גם בסדרה עבור ענקית התוכן אמזון, עיבוד לרומן בשם "The Expatriates" ("הגולים", בתרגום חופשי), על אמריקנים המתגוררים בהונג קונג.

"בשנים האחרונות יצא שאני עוברת מדמות אחת לשנייה", היא מחייכת. "אבל יותר מאי פעם, אני מוקפת סביבי בנשים. שחקניות, יוצרות, במאיות. זה מאוד ניכר בהזדמנויות שכולנו מקבלות כיום בטלוויזיה. אני מאוד רוצה לעשות עוד טלוויזיה".

למרות זהותה האוסטרלית ומבטאה המובהק, קידמן נולדה בהוואי ביוני 1967, בעת שהוריה התגוררו בהונולולו. אביה למד באוניברסיטת הוואי בדרכו להפוך לפרופסור לפסיכולוגיה ולביוכימאי. אמה היתה אחות מוסמכת. לקידמן אחות אחת, אנטוניה, שצעירה ממנה בשלוש שנים, כתבת ומגישת טלוויזיה לשעבר, שגרה בסינגפור עם בעלה השני ושישה ילדים.

כשקידמן היתה בת 4 עברה המשפחה לסידני. בצעירותה רקדה בלט והתבלטה בכישורי המשחק, שעזרו לה להתגבר על הביישנות והגמגום. בגיל 14 זכתה בליהוק ראשון לסרט חג מולד אוסטרלי, ואחריו ל"חבורת ה", שהפך אותה לכוכבת נוער. בגיל 21 לוהקה לסרט סיכון רטוב", לצד סם ניל, ולכדה את עיניו של טום קרוז, שדרש ללהק אותה כמושא אהבתו ב"ימי הרעם", שיצא ב־1990. כעבור חמישה חודשים נישאו. ב־1991 היתה מועמדת לראשונה לגלובוס הזהב על "בילי באת'גייט", שבו שיחקה לצד דסטין הופמן, וכעבור ארבע שנים זכתה בפרס על "פיתוי קטלני". היא חזרה לשתף פעולה עם קרוז ב"הרחק מכאן" וב"עיניים פקוחות לרווחה" של סטנלי קובריק, שכלל סצנות בעירום חלקי. הפריצה הגיעה לצד הפרידה מקרוז, הודות ל"מולאן רוז'" ו"השעות", שעליו זכתה באוסקר.

גם שני עשורים מאוחר יותר, קידמן לא משתחררת מהצל הגדול של האקס המיתולוגי. לציון שנה לתנועת MeToo, פרסמה קידמן מאמר ב"ניו יורק מגזין", כחלק מסדרת כתבות תחת הכותרת "נשים וכוח". היא התייחסה שם לעשור הראשון בקריירה ולעובדה שמרב תשומת הלב שקיבלה באותם ימים באה בעקבות יחסיה עם קרוז, ופחות בזכות הסרטים. "אני לא ששה לדבר על נישואיי לטום בגיל 22, כי אני נשואה כיום לאהבת חיי, קית' אורבן, וזו תהיה פגיעה בכבודו", פתחה את המאמר. התחתנתי עם טום כשהייתי צעירה, ובעיניי זה לא היה כוח, זאת היתה הגנה. אמנם עבדתי כשחקנית, אבל הייתי כאילו תחת מעטה הגנה. כשיצאתי מהנישואים האלה הייתי בת 32. הייתי צריכה להתבגר.

"מובן שהיו לי מקרים של MeToo, עוד כשהייתי צעירה מאוד. האם אני רוצה לחשוף אותם כאן? לא. האם הם באים לידי ביטוי במשחק שלי? בהחלט. אני רוצה להשתמש במכלול החוויות והרגשות שלי, ואלה לא רק חוויות של הטרדה מינית. אני מתכוונת גם לאובדן, למוות, כל מה שחווים בחיים. אבל זה חייב להיעשות עם האנשים הנכונים, כדי שלא יהיה ניצול נוסף".

על מעמדה כשחקנית בכירה בהוליווד כתבה: "כיום יש לי היכולת לשאול, 'נוכל להרים את הפרויקט הזה?'

ומפיקים יענו 'כן, נשקיע את הכסף'. אני יכולה לבחור במי שאני רוצה שילוהק, ואיזה במאי לקחת. אנשים מקשיבים לי. ועדיין – אין לי מספיק כוח. אנחנו כנשים צריכות לעזור זו לזו, לחלוק בינינו מידע, ספרים, רעיונות. זה מאוד שונה מנטוורקינג, שנשמע מאוד קר ומחושב. זה פשוט לומר אחת לשנייה: 'אני רשת הביטחון שלך, ואני כאן אם את רוצה לשחרר קיטור'.

עם האקס המיתולוגי טום קרוז. "זו היתה הגנה"

"אני עדיין מתקשה להכריז, הרווחתי את זה ביושר'. אני לא יודעת לומר אם זה קשור להערכה העצמית שלי. ואולי זה לטובה, כי זה גורם לי להמשיך להתפעל ולהיות צנועה. תמיד אמשיך להגיד: 'וואו, אתם באמת רוצים אותי?'"

אף על פי שחלפו 17 שנים, הגירושים המתוקשרים של קידמן וקרוז נחשבו תמיד לטאבו שאיש מהצדדים לא מדבר עליו. בזמנו התרוצצו שמועות על ניסיונות כושלים להיכנס להיריון, שגרמו ללחץ שהכניע את הקשר, ועל התהום שנפערה לנוכח מעורבותו הגוברת של קרוז בסיינטולוגיה, מה שיכול היה להסביר גם את הריחוק של קידמן משני ילדיהם המאומצים – שנותרו עם אביהם ועמוק בתורה הדתית השנויה במחלוקת.

השמועה הכי עסיסית עסקה בחשדות של קרוז שרעייתו מנהלת רומן על סט הצילומים של "מולאן רוז'" עם השחקן יואן מקגרגור, ושהיא אף נכנסה להיריון ממנו. קרוז הגיש גט במפתיע בתחילת 2001, בטענה שהנישואים הסתיימו טכנית בתום תשע שנים ו־11 חודשים. הסיבה היתה טקטית: בקליפורניה, נישואים שנמשכים עשר שנים ויותר מחייבים חלוקה שווה של הנכסים בין בני הזוג.

בביוגרפיה לא רשמית על חייה, מ־2007, נטען שקידמן שמרה שליה מהיריון חוץ־רחמי שלא צלח, כראיה לכך שקרוז הוא האב. השניים יישבו את הסדר הגירושים באופן פרטי, וחלוקת הרכוש נעשתה באופן שווה.

"מולאן רוז'", שעליו זכתה קידמן באוסקר הראשון מתוך שלושה, הביא לנסיקה בקריירה. חמש שנים אחרי הגירושים כבר הוכתרה לשחקנית הכי מרוויחה בעולם, עם שכר של 17 מיליון דולר לסרט. דווקא אז, כשהיא בשיאה, התפנתה לחיים פרטיים.

"באותן שנים של עבודה פורה רציתי רק לברוח מהחיים שלי", הודתה קידמן בכנס נשים ב־2015. "בתור שחקן יש לך פריבילגיה לאבד את עצמך בתוך חיים של אחר, וזה בדיוק מה שעשיתי. הייתי צריכה כמה שנים להתאפס על עצמי. הזכייה באוסקר היתה הארה, כי הרגשתי שזאת לא התשובה. ישבתי במלון בבוורלי הילס, אוחזת בפסלון המוזהב הזה, ולכאורה הכל היה מדהים – אבל הייתי הכי בודדה אי פעם. החלטתי להאט קצב ולנווט מחדש את חיי. ואז הכרתי את קית'".

ב־2006, שנה אחרי שהכירה את המוזיקאי קית' אורבן באירוע של הקונסוליה האוסטרלית, הם נישאו. "בדרכי הספונטנית נישאתי לקית' במהירות , ולמדנו להכיר זה את זה אחרי החתונה. רציתי פרטנר, אדם לחלוק איתו עם חיי ולהביא ילדים, וזה קרה לא מתוך מזל. הייתי פתוחה להשתנות, להתפשר, לשנות מקום מגורים. רציתי שנביא ילד מייד אחרי שנישאנו, אבל קית' התנגד. נכנסתי להיריון בגיל 41".

ב־2008 ילדה קידמן את בתם סאנדיי רוז (10). "ילדה מצחיקה. מזכירה את הקומיקאית לוסיל בול, ואני לומדת ממנה המון. אם אשחק בקומדיה שתיכשל – אדע לעמוד חזרה על הרגליים, בזכות הבת שלי". ב־2010 לאחר שהתקשתה להרות שוב, נעזרה קידמן בפונדקאית כדי להביא לעולם את פיית' מרגרט (8). "יש לי שני ילדים בוגרים מאומצים מנישואיי הראשונים, כך שחוויתי את האימהות בשלל צורות. כשאני חושבת על זה, האופציה היחידה שלא התנסיתי בה עד היום היא תרומת ביצית".

התשוקה למשחק בוערת בה, היום אולי יותר מאי פעם. יש לי תיאבון גדול לשחק, אבל זה לא יכול לבוא על חשבון המשפחה שלי. לפני כמה שנים הציעו לי להשתתף במחזה בניו יורק, שמאוד רציתי, אבל זה לא הסתדר עם הבנות שלי, ולכן ויתרתי. המשחק הוא מחויבות ענקית, שמצריכה הקרבה. "אם הייתי רווקה הייתי משחקת ללא הרף, כי בסופו של דבר יש לי סרטים נהדרים ועבודה נפלאה. אבל אני לא רוצה לפספס שום דבר בחיים של הבנות. אני זקוקה כעת לקצת מנוחה ויציבות, כי התפקידים הדרמטיים הם עול שמשתלט על הראש. זה בא אלי בחלומות, ואני מרגישה את זה בגוף. אני בטח לא רואה מצב שבו אני עוברת לבימוי, זה מצריך מאמץ אדיר".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

השבוע בלוס אנג'לס

ערב מוזיקלי למען נפגעי פעולות טרור

Published

on

הפסנתרן אורי שיחור בביתם של דיתי וגדעון ברין בבוורלי הילס

בערב מוזיקלי שנערך בביתם של ד"ר דיתי וגדעון ברין כלל ארוחת ערב והופעה של זמרת האופרה ארה קיילין והפסנתרן הידוע אורי שיחור, שניגן את יצירתו של שוברט סונטה בסי מינור. הכנסות האירוע הועברו לארגון נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) ו- Save A Heart Foundation בראשו עומד ד"ר יזהר חרוזי. ד"ר ברין, פסיכולוגית קלינית שלקחה על עצמה לגייס תרומות למען ארגון נט"ל בלוס אנג'לס, פינתה את כל הרהיטים מסלון ביתה בבוורלי הילס וערכה שולחנות עגולים למוזמנים ליד פסנתר הכנף. מרביתם התוודעו לראשונה לנט"ל, שהוקם ב-1998 על ידי ד"ר יוסי הדר ויהודית יובל רקנאטי. העמותה הוקמה מתוך הזדהות עם אלו שנפגעו נפשית באופן ישיר או עקיף כתוצאה מאירועי טרור או מלחמה.

ברין: "נט"ל הוקמה לפני 20 שנה בזמן בו לא היה כל ארגון אחר במדינה שישרת את אלו הסובלים מפוסט-טראומה כתוצאה מטרור ומלחמה. בזמן שהמדינה והצבא עשו את מיטב יכולתם, אנשים רבים נפלו בין הסדקים. חלק מהסובלים לא הבינו שהסיוטים שליוו אותם או חוסר יכולתם לתפקד היו קשורים למאורעות טראומטיים שהם חוו. אחרים חששו לבקש עזרה כי פחדו מהסטיגמה, ורבים פשוט לא יכלו לאפשר לעצמם לקבל טיפול".

ד"ר ברין סיפרה על ילדה בת שמונה מאשדוד שהתקשרה למרכז נט"ל; הילדה העבירה שעות ארוכות במקלט הבניין בו גרה ובמצוקתה היא שרה לעצמה על מנת להתגבר על רעש הסירנות ולהרגיע את עצמה. אלא ששאר האנשים במקלט אתה, לא הבינו מדוע היא שרה, כשהם בעצמם היו נתונים במצוקה. בקו החם של נט"ל, הקשיבה המתנדבת לילדה הקטנה ואמרה לה שבכל פעם שהיא פוחדת ורוצה לשיר היא מוזמנת להתקשר ולשיר כמה שהיא רוצה. "המתנדבים בקו החם הצליחו לגרום לה להיפתח ולדבר אתם על מה שהיא מרגישה" סיפרה ד"ר ברין, "וזה הוביל למתנדבים שהגיעו לביתה ואחר כך גם לתראפיה שהוצעה לכל המשפחה. הסיפור מראה עד כמה דינמית וקריטית עבודת נט"ל".

המשך לקרוא

השבוע בלוס אנג'לס

יפות בלה-לה-לנד

הן חולמות על הוליווד, נלחמות למען דימוי גוף בריא, מתלבטות בין צה"ל לקולג' ומרגישות חצויות בין החיים הנוחים באמריקה לחום ולאהבה של ארץ הקודש • ראיונות עומק עם המתמודדות בתחרות "מיס ישראLA ", שנערכה השבוע בדאון טאון לוס אנג'לס

״ישראלים זה אופי, זה כוח", אומרת אביב גדי. "הם לא מנסים להיות חלק מכור ההיתוך האמריקאי, אלא נאבקים לשמור על הזהות שלהם כאן". גדי (22) היא אחת מ־15 שהתמודדה בתחרות "מיס ישראLA", שהתקיימה השבוע במועדון ה"מאיין" בדאון טאון לוס אנג'לס כמו מרבית המשתתפות, היא גדלה בארה"ב, אבל בעלת זיקה מובהקת לארץ הקודש. בגיל 15 חזרה לארץ לשש שנים, למדה בפנימייה בהוד השרון ובחרה להמשיך לשירות צבאי. התחרות, מבחינתה, היא שילוב של האפשרות לקחת חלק בעוד פעילות של הקהילה, עם צעד בדרך לתהילה. "אני מתעסקת במוזיקה, כותבת ושרה. מגיל צעיר החלום שלי היה לבדר, לעמוד על במה לפני קהל גדול, ואני מפזרת את הפירות שלי בכל מקום, כי אני רוצה לגדול בכל מקום".

הזהות של הצעירים שנולדו בארה"ב להורים שהיגרו מישראל מעולם לא היתה חצויה יותר. הקהילה הישראלית בעיר המלאכים מוערכת בכ־300 אלף איש – הגדולה ביותר מחוץ לגבולות ישראל, ובשנים האחרונות, החיבור לארץ ניכר יותר מאי פעם. לא רק בקרב ההורים, אלא גם, ובעיקר, אצל הילדים שגדלו פה עם מחשבות על שָם.

אם פעם התייחסו לישראלים בלוס אנג'לס כאל יורדים" – כאלה שישראל נצורה בליבם, אבל בעיקר נשקפת במראה האחורית של המכונית הענקית שבה הם דוהרים בכבישים המהירים של דרום קליפורניה היום הם בקיאים בכל מה שקורה בארץ, החל בכותרות שקופצות בנייד וכלה בצפייה בסטרימינג בפרק ההדחה של "האח הגדול". אלה לא אותם ישראלים שתקועים עדיין בשנה שבה עזבו את הארץ, עם "זהו זה" ולהקת הנח"ל. הם כבר יודעים את כל המילים של הלהיט החדש של עומר אדם, מבלי שהיו אי פעם בקיסריה.

למשבצת הזאת בדיוק נכנסת תחרות "מיס ישראLA", אפילו אם הפורמט קצת התיישן. אף אחת מהן לא צפתה בתחרויות בחירת מלכת היופי בישראל, אבל הן בהחלט מכירות את הזוכה הנוצצת גל גדות, שאותה הן מכנות המלכה", וחלקן מדברות על בר רפאלי כעל מודל החיקוי שלהן. הן גם לא צפו בתחרות "מיס אמריקה" המקומית ומתחברות לכל היותר לגרסת הריאליטי שלה, "הטופ מודל הבאה". הן כאן בגלל השאיפה לפרסום.

• • •

מאחורי התחרות עומדות שתיים – שני לאובר (40 בעלת חברת הפקות, וחני כהן (38), אם לשלושה, מפיקת אירועים ומייסדת "המרכז" – גוף להוראת עברית וציונות לילדים יהודים אמריקנאם וילדי ישראלים. שתיהן מעדיפות להגדיר את התחרות כ"אירוע ביוטי", או "ערב שמאחד את הקהילה הישראלית, בתיבול אבק כוכבים".

״התחלנו לעבוד על האירוע במאי שעבר", אומרת חני, ״הבנות האלו לא יודעות באמת מה זו תחרות יופי, אבל הן התחברו לרעיון, כי הבינו שהמטרה היא העצמה נשית. שאפשר להיות יפה וגם לעשות דברים טובים". שני: "לפעמים אני חושבת שזה יותר חלום של האימהות מאשר של הבנות שלהן. ראיינו יותר מ־400 בנות שפנו אלינו. התייעצנו עם סוכני דוגמניות מהארץ, עשינו סינונים מטורפים".

רשימת המתמודדות נסגרה כבר בקיץ, ובאוגוסט הן כבר היו במחנה אימונים: יומיים של סדנה שבמהלכה עברו הדרכות בנושאי הליכת מסלול, צילומים, טיפוח, תזונה, ואיך להציג את עצמן. חני: "הבנות עברו איתנו תהליך של תשעה חודשים, מלווה בקואוצ'ינג. כל אחת מהן התנדבה בארגון לפי בחירתה, וגם בזמן הפנוי שלהן זה מה שרובן עושות. לא תראה פה אף אחת שעומדת לגמרי בקריטריונים של דוגמנית. מבחינת המראֶ ה לקחנו הכל מהכל, כי התמקדנו במה שהן משדרות החוצה. מההתחלה גם היה ברור שתחרות בגדי ים לא עומדת על הפרק. אנחנו עושים תצוגת אופנה, לא מוכרים בשר על הבמה".

שני נמצאת בארה"ב כבר 13 שנה. בארץ עבדה כמפיקה וככתבת בערוץ הראשון. היא נשואה ואם לשניים, ומנווטת את התרבות הישראלית בלוס אנג'לס באופן שהקונסוליה המקומית המנומנמת יכולה רק לחלום עליו. חברת ההפקות שלה שותפה לסיבובי הופעות בארה"ב של עשרות אמני סטנד־אפ וזמרים ישראלים. לתחרות, שהתקיימה במועדון "The Mayan" בדאון־טאון אל.איי, היא גייסה בין השאר את המנחים רון שחר ומגי אזרזר, פלוס מופע של כיתרייה מ"הכוכב הבא לאירוויזיון". שני: כמפיקה זה אתגר, לעשות משהו בסדר גודל שלא נראה פה קודם. אני עובדת בכל רחבי ארה"ב עם קהילות ישראלים, ובאל.איי הקהילה מגובשת לגמרי, בניגוד לניו יורק, למשל, שם הישראלים יותר מפוזרים, או בפאלו אלטו, שם בכלל לא צופים בתוכניות ישראליות. תוכניות ריאליטי מהארץ תפסו באל.איי חזק מאוד, ולכן התחרות מתאימה לאוכלוסייה".

• • •

את המתמודדות פגשתי לראשונה בווילה המרהיבה של אריה ורקפת אהרון בוודלנד הילס, כשהן כבר עמוק בתוך החזרות. אהרון היא אחת ממובילות הדעה הבולטות בקהילה הישראלית, מייסדת השלוחה המקומית של עמותת "גדולים מהחיים", קואוצ'רית מצליחה ואחת הספונסריות הגדולות של התחרות. השיחה מתחילה בעברית, ששגורה בפי כל הבנות. מאוחר יותר, לבקשת כמה מהן, אנחנו עוברים לאנגלית.

תמרה אוחנה (22) נולדה בחיפה. כשהיתה בת 6, הוריה התגרשו והיא עברה עם אמה לסיאטל. האב עבר ללוס אנג'לס. אחרי שהיתה על הקו בין סיאטל לאל.איי, בחרה להתגורר עם אביה בבוורלי הילס. "גדלתי ולמדתי פה, נהייתי קצת אמריקנית", היא אומרת בעברית, "כל הזמן חשבתי שישראל זה הבית, וששם ארגיש שלמה. אחרי כמעט 14 שנים נסעתי לארץ לתקופה, אבל לא הרגשתי כמו שחשבתי. עטפו אותי בחום ובאהבה, אבל הבנתי שהחיים שלי פה". לתחרות הגיעה כדי להתפרסם ולהגשים את חלומה להיות דוגמנית. "זו נשמעה לי דרך טובה לחשוף בפני הקהילה הישראלית את השם ואת הפנים שלי. יצרתי חברויות חדשות עם מתמודדות אחרות, ואנחנו קבוצה מגוונת. להיחשף לאנשים ולדעות שונות זה משהו שפותח לך את הראש ועוזר בכל מיני סיטואציות. כשיצאו הפרסומים על התחרות, הרבה קרובי משפחה מהארץ שלחו לי הצעות חברות בפייסבוק, כל מיני 'אוחנה' שלא הכרתי", היא צוחקת.

שירה בן־עמי (17) עברה לכאן מירושלים בגיל 3, וגרה בניו יורק. היא באה לחוף המערבי במיוחד עבור התחרות, אבל יש לה תוכניות אחרות לגמרי מאשר למתמודדות האחרות. "אני רוצה ללמוד מדעי המדינה ולהמשיך ללימודי משפטים, להיות עורכת דין, ואולי פוליטיקאית. המודל שלי הוא שופטת בית המשפט העליון בארה"ב, רות ביידר גינסבורג, שהגיעה מברוקלין, שם אני גרה. היא למדה בבית ספר ציבורי בשכונה שלנו, ותראה מה
יצא ממנה! זה יעד שאני חולמת להגשים".

את מישל לוי (20), שהחיוך לא מש משפתיה, אני מכיר כאחת המתנדבות הצעירות ב"גדולים מהחיים", שמלווה מדי שנה ילדים חולי סרטן בטיול החלומות שלהם בעיר. לוי, גם היא ילידת ירושלים, עברה לגור בוואלי עם משפחתה בגיל 5. "אני אוהבת את ישראל ורוצה להיות חלק ממנה", היא מכריזה באנגלית, "אם זה דרך השתתפות בצופים, התנדבות או השתתפות בתחרות. בכל פעם שיש הזדמנות לעשות משהו שקשור בישראל, אני הולכת על זה. במקומות האלה אני מקבלת את ההרגשה של הארץ. יש לי משפחה בפתח תקווה, בחולון, בנס ציונה ובצפון, וכשאני יכולה – אני נוסעת לבקר. אני
לא באמת יכולה להגדיר את עצמי כאמריקאית".

אמילי רוסק (26), סטודנטית לביולוגיה ובת יחידה לאם יחידנית, עברה לכאן עם אמה מאשקלון בגיל 16 המעבר לאמריקה לימד את שתינו המון, וגם חיזק אותי בתחילת הדרך, כי לא היו לי חברים הרבה זמן", היא אומרת. החלום שלה הוא לפתוח מרפאה הוליסטית, לעזור לאנשים להישאר בריאים פיזית, מנטלית ורוחנית, בלי תרופות וכימיקלים, לרקוח תרופות טבעיות. ככה אמא שלי גידלה אותי. היא מודל החיקוי שלי. ואיך אפשר שלא, היא כל הזמן מול הפנים שלי", היא צוחקת, אני מתעוררת בבוקר – והיא מייד מולי, מכינה לי טוסט עם אבוקדו, שיהיה לי בדרך לקולג' בפומונה (שעה נסיעה ממזרח ללוס אנג'לס).

״היא זו שסיפרה לי על התחרות. בהתחלה היו לי ספקות אם אני רוצה להשתתף. אבל אחרי שפגשתי את חני ושני, אמרתי לעצמי, בעצם, למה לא? זה משהו חדש, ותמיד חשבתי לנסות ולהיכנס לתחום הדוגמנות. עכשיו, שזה באווירה ישראלית, זה מרגיש יותר קרוב לבית. יש לי געגועים לישראל, לא ביקרתי שם מזמן".

שאנל אלטיט (18) נולדה באל.איי למשפחה שמקורה בבאר שבע. "אמא שלי השתתפה בתחרויות בארץ בצעירותה, והיא זו שדחפה אותי", היא מגלה. "היא סוג של stage mom, מדרבנת כל ילד לעשות מה שהוא רוצה ומחדדת לנו את הדרך. במקצועה היא מעצבת אופנה, ובזכותה גדלתי בתעשייה הזאת ואני מכירה כל מה שקשור לעיצוב ולאופנה. באתי לתחרות כדי לגלות את החוזקות ואת החולשות שיש בי. לגלות איפה אני מרגישה בטוחה בעצמי, ומה אני צריכה לתקן. לדעת איך לעבוד עם אנשים ולהיות אישה חזקה, להתבלט בזכות מי שאני אפילו כשיש סביבי נשים יפהפיות ומרשימות".

אוחנה ממחישה היטב את עניין הזהות החצויה. "אני תמיד צריכה להתאים את עצמי: עם חברים אמריקאים אני הישראלית. עם ישראלים – אני המרוקאית. כל הבנות
פה גדלו 'מעורבות'".

אמא של שאנל, מאיה אלטיט (44), היא דמות מוכרת בקהילה הישראלית ומארגנת אירועי חתונות וחינות. בצעירותה התמודדה בתחרות "מיס באר שבע" ודגמנה בתצוגות ובהשקות עם מירי בוהדנה, רוית אסף ומירית גרינברג. בגיל 21 עברה ללוס אנג'לס, התחתנה עם ישראלי והביאה לעולם חמישה ילדים. מאז כבר הספיקה להתגרש. "בדיוק שלחתי למארגנות של התחרות כתבת שער, שעשו עלי בתקופה ההיא במקומון ישראלי. אמרתי אז בתמימותי שאני חולמת להצליח כמו פנינה רוזנבלום, אבל התחתנתי ומייד נכנסתי להיריון, ולא הגשמתי את החלום. אני רוצה שהבת שלי תממש את מה שפספסתי, בשבילי זאת תהיה סגירת מעגל".

• • •

בחזרות, שבוע לפני התחרות, אני מחפש את היצר התחרותי, ולא מוצא. לפחות כלפי חוץ הבנות מפרגנות זו לזו, והתחושה היא יותר של מופע בידור. הסטייליסט הצמוד, שָ לֵ ו לָ בן (33), שעבד עם גלית גוטמן ונטע אלחמיסטר, עבר לפה לא מזמן עם בן זוגו, הרקדן עידו תדמור. "אתן באות לתת שואו", הוא מסביר להן, "גם אם זה לא ייראה מושלם, תתפרעו על הבמה. תנו הכל".

צמד האחיות מאי (22) וים (17) אור באו ללוס אנג'לס בגיל צעיר מחדרה. מאי היתה אז בת 4 וים בת שלושה חודשים בלבד, כך שהחיים בישראל לא ממש זכורים לה. הן כבר חתומות בסוכנות פרסומות אמריקאית. לא היה קל לגדול פה", אומרת מאי באנגלית, "הייתי צריכה ללמוד שפה אחרת ומנהגים חדשים. עברתי הרבה bullying (בריונות; ד"כ) בגלל המבטא הישראלי. היום גם סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה, ומקווה להמשיך ללימודי רפואה והתמחות בפסיכיאטריה, ואני גם רקדנית היפ הופ מקצועית. מנסה להכניס את הרגל בכל מקום אפשרי".

אמור עוז (27), המבוגרת שבחבורה, גרה בסטודיו סיטי. היא נולדה בלוס אנג'לס, עברה לישראל לבדה ולמדה באולפנה של בני עקיבא, "עד שבגיל 16 אמרתי 'חלאס' וחזרתי הביתה לאל.איי. עשיתי תואר ראשון בעיצוב אופנה, נסעתי לאוסטרליה, והשלמתי תואר שני בעסקים בינלאומיים. גרתי גם בבלגיה, בפריז וביוון, ופתחתי כאן עסק לעיצוב פנים. תמיד חלמתי להראות את עצמי, אבל אמרו לי שזה לא ריאלי, ושעדיף שאלך ללמוד. הנה, עכשיו הסתדר, ואמרתי לעצמי שמה ששלי יגיע עד אלי".

יש לה במשפחה דוגמה חיה להצלחה: בן דודה הוא הזמר והשחקן טרוי סיוון, בן למשפחה יהודית מדרום אפריקה, שכבר הוציא שני אלבומים והיה מועמד לגלובוס הזהב על השיר המקורי מתוך הסרט "ילד מחוק", שבו כיכב לצד ניקול קידמן וראסל קרואו. "בצעירותנו, עודדו במשפחה את טרוי, ואת שאר הילדים כיוונו למקצוע יותר מציאותי. אבל אתה צריך להאמין בעצמך. אם אין לך עמוד שדרה, בטח כשאתה גדל באזור הוליווד, אתה תידרס בשדרת הלבבות השבורים".

לגדול בלוס אנג'לס זה אומר בהכרח לפזול להוליווד?

אביב: "במאה אחוזים. זה משהו שכל הזמן שומעים עליו סיפורים, וגם רואים ממקור ראשון. הרעב נבנה בשלב מוקדם. אבל צריך לחכות שיגיע הזמן הנכון עבורך, כי אז
הרבה יותר קל ובריא לזרוח".

״רק לעלות על הבמה כבר מעלה את הביטחון העצמי", מוסיפה אורין בנטוב (16), צעירת המשתתפות, שמתגוררת כמו רובן בוואלי. "את מתמודדת עם הפחדים שלך, וזה משהו שאפשר לקחת להמשך החיים. אני מאוד אוהבת את הרעיון שאין בתחרות את שלב בגדי הים, זה מבטל את ההתעסקות במבנה הגוף. כל אחת צריכה להרגיש נוח עם עצמה. זה מסר לילדות, שכל אחת יכולה לעשות מה שהיא רוצה, והמראה החיצוני לא חשוב".

הוריה של בנטוב הכירו בלוס אנג'לס, אחרי ששירתו בצה"ל. גם הבת מתכננת לשרת בצבא בתום הלימודים בתיכון. בינתיים היא משחקת כדורעף ורשג"דית של שכבת כיתות ח' בשבט חן של הצופים בלוס אנג'לס, ודוברת עברית שוטפת. "להיות רשג"דית מצריך אחריות ויכולת הנהגה", היא אומרת. "כל הפעולות שלנו מתקיימות בעברית. הרבה בוגרים של הצופים כאן ממשיכים לצה"ל. אני שוקלת ללכת לגרעין ואז לצה"ל, או להספיק ללמוד לפני כן בקולג'. אני נחושה וממוקדת מטרה, ויש לי גם את החוצפה הישראלית אז אני מאמינה שאסתדר בצבא".

ההתלבטות בין צבא לקולג' היא צומת אקטואלי מאוד בחייהן של רוב הבנות. לרובן,
העולם הגדול והמאורגן שנקרא אמריקה קורץ יותר מטירונות בבה"ד 12. "ההורים
שלי חושבים שפספסתי הרבה כי לא הלכתי לצבא", אומרת מאי. "אבל אני מרגישה שאם הייתי מתגייסת, הייתי אבודה שם. עדיף היה לי להמשיך לקולג', כדי לעלות על המסלול לקריירה. אני נהנית מחוויית הקולג'".

גם שראל מימון (22) מעריכה שלא היתה מצליחה להשתלב במערכת הצבאית. "אחי סיים לאחרונה שירות בצה"ל כלוחם, ויש לי אח צעיר בפנימייה בארץ, שמסתדר נהדר ואולי יתגייס", היא אומרת בקול שקט ומבויש, אחותי רצתה לשרת, התחילה ועזבה, כי לא הסתדרה במערכת. אני כל הזמן ידעתי שזה לא בשבילי, שלא אעמוד בזה".

אביב גאה בכך שבחרה לשרת בצה"ל. "לא הייתי חייבת, אבל התגייסתי ושירתתי בתור מ"כית בבה"ד 20, בחיל חימוש. רצו להוציא אותי לקצונה, אבל אני העדפתי להיות עם החברים בלוס אנג'לס, להירגע קצת. לקבל פרספקטיבה שונה על החיים.

כולנו מדברות על המחשבה לעלות לישראל ולגדל שם משפחה, אבל כולנו גדלנו באמריקה ונטמענו בתרבות המקומית. פה החיים מסודרים. ואני כאן כדי להגשים
חלום הרבה יותר גדול – להצליח בעולם המוזיקה".

״השירות הצבאי בהחלט עושה את ההבדל בינינו לבין האמריקאים", אומרת ליאנה בחרט (24), שהגיעה ללוס אנג'לס לפני שלוש שנים וחצי כשעבדה בביטחון של אל על", והחליטה להישאר וללמוד שיווק וקוסמטיקה רפואית. כשהיא מדברת על ישראל ועל צה"ל, ניצוץ של געגוע ניצת בעיניה. "שירתתי כמדריכת נוער בחיל חינוך. עבדתי עם מלש"בים (מגויסים לשירות ביטחון) מאוכלוסיות קשות. חודשיים אחרי שהשתחררתי עברתי לפה, לבד, ומייד נכנסתי למים העמוקים. זה היה קשה".

זה לא רק הצבא שעושה את ההבדל בין הישראלים למקומיים. "כשגרתי בישראל, כולם בשכונה הכירו את כולם", אומרת שאנל אוהב ציון (18), שבילתה את שמונה שנות חייה הראשונות בתל אביב, עד שהוריה עברו לארה"ב. "פה אני בכלל לא יודעת את השמות של השכנים. אנשים סגורים ודואגים לעצמם. כשאת מוקפת ישראלים, ואת במצב רוח לא מזהיר, תמיד ידאגו שיהיה לך כיף. זה מה שאני אוהבת".

״זו ההרגשה הכי נוחה כשאת עם מישהו שמבין למה את לא יכולה לצאת בשישי בערב, או למה במשך שבוע אחד בשנה את לא יכולה לאכול לחם", מוסיפה שאנל קרפמן (19), סטודנטית להתפתחות ילדים, שעובדת כעוזרת מורה במרכז תרבות ישראלי (מת"י). "צריך את המכנה המשותף הזה. בגלל שאנחנו גרות באמריקה, אנחנו נאחזות חזק יותר בתרבות הישראלית, בחיבור ליהדות ולמסורת, לשמירת כשרות ולביקור בבית הכנסת. שם אנחנו מתחברות למי שאנחנו באמת".

המשך לקרוא

השבוע בלוס אנג'לס

בכורה מוצלחת

Published

on

ארגון 'איחוד הצלה' ערך גאלה ראשונה בלוס אנג'לס – ובעזרת ג'יי לנו ודודו אהרון גייס 5מיליון דולר להצלת חיים בישראל • המראות והקולות

ארגון ׳איחוד הצלה׳ מישראל ערך בשבוע החולף את אלה הראשונה שלו בלוס אנג׳לס. לאחר ערבי התרמה בלונדון ובניו יורק, פעילי הארגון הגיעו גם אלינו ועברו את טבילת האש הראשונה בהצלחה יתרה. כ- 1300 אורחים מהקהילות היהודיות בעיר (עם רוב פרסי מוחץ) מילאו את אולם האירועים של הילטון בברלי הילס בערב שהופק ע"י עדי דרורי וצוות Event Pro LA. על השטיח האדום נראו בין השאר השחקן ג׳ון וויט, כוכב ה-NBA לשעבר מאט ברנס ורונה לי שמעוני מהסדרה ׳פאודה׳.

הערב החל בקבלת פנים, קוקטליים ויין לצד מכירה פומבית שקטה. הרב דוד וולפי מסיני טמפל בירך המוציא לחם מן הארץ' וההימנונים הושרו בליווי גיטרה אקוסטית. דינה אספן-קדישא, שניהלה את הגאלה יחד עם עמיתה, עמי פורמרנץ, הייתה הראשונה לשאת דברים: ״זה הישג אדיר לראות כל כך הרבה אנשים בגאלה הראשונה שלנו בלוס אנג׳לס. תודה רבה שבאתם לתמוך בנו היום". במסר מיוחד מראש הממשלה נתניהו נאמר בין היתר: ״הדבר המיוחד בארגון ׳הצלה׳ נמצא בשם שלו: בהצלה הם נותנים סיוע רפואי וזה מדהים איך הם מגיעים לכל מקום בארץ והכל בהתנדבות. והמילה איחוד מראה את האג׳נדה של הארגון לתת סיוע ומענה רפואי לא רק בכל מקום אלא לכל אזרחי מדינת ישראל ללא שום הבדל של גזע או דת״. סגן הקונסול באל-איי איתן וייס: ״המטרה של איחוד הצלה מבליטה את היכולות האנושיות והטכנולוגיות היוצאות דופן שלנו להגיע ולתת מענה לכל האנשים בפחות משלוש דקות. זו דוגמא נפלאה למשפט – כל ישראל ערבים זה לזה".

מנכ״ל ומייסד הארגון אלי ביר סיפר כיצד הגה את הרעיון להקים את הארגון בהיותו בן 16 בלבד, כאשר היה מתנדב צעיר במד״א, והבין את הצורך בשירות רפואי מהיר וזמין לשעת חירום, כמו גם על האתגר הגדול להציע את השירות הזה ללא תשלום. ביר: ״אנחנו בעסקי הצלת חיים פה לא למטרת עשיית כסף״, הדגיש ביר. במהלך הערב שודרו סרטי וידאו מרגשים שהציגו את העשייה החשובה של הארגון ואת המפגשים פרמדקים ואזרחים החבים להם את חייהם.

במרכז הערב עמדה הופעתו של הקומיקאי ג׳יי לנו, שקיבל פרס הוקרה מיוחד מהארגון על תרומתו ותמיכתו. לנו, כמו לנו, עלה באופן לא שיגרתי על הבמה כאשר הוא רכוב על אחד מאופנועי ההצלה של הארגון ונתן קטע סטנד אפ משעשע במשך דקות ארוכות. ״כולם שואלים אותי אם אני יהודי. אז אני אומר כאן – אני לא יהודי, אני בכלל ממוצא סקוטי ואיטלקי. אבל גדלתי בניו יורק, מוקף בהמון יהודים. אני כל כך גאה באנשים שגאים במה שהם – היהודים והאיטלקים, כל הקשר והחום המשפחתי שיש להם, למרות שהאוכל שלנו טוב יותר…" עוד סיפר לנו איך בילה המון בניו יורק עם משפחות יהודיות: ״אני תמיד הייתי הגוי של שבת, שלחו אותי להדליק את האור או לכבות את הטלויזיה… גם כשעשיתי את ׳הלילה עם ג׳י לנו', היינו התוכנית היחידה שהייתה לה רב כחלק מצוות הכותבים".

בתום המופע קיבל לנו פרס ההוקרה מהנהלת ארגון הצלה. לנו הנרגש העניק תרומה נוספת, וגם עודד הקהל לתרום כאשר הבטיח שכל מי שיתרום למעלה מ-5000 דולר יקבל סיור בביתו ויזכה לראות ולהצטלם עם אוסף המכוניות העתיקות והמפורסמות שלו 120 במספר). הקהל היה נדיב במיוחד (בהתחשב שזו הגאלה הראשונה של הארגון באל-איי) ובמהלך הערב נתרמו כ- 5 מיליון דולר. לקינוח עלה לבמה דודו אהרון, שנתן שואו מצויין והקפיץ את הקהל הנלהב שקם מהכיסאות ועשה דרכו לעבר הבמה. במהלך ההופעה, לבש אהרון את אפוד הפרמדקים של איחוד הצלה כאשר הוא מלווה עם מייסד הארגון אלי ביר שעלה להצטרף לחגיגה.

עמי פומרנץ יו״ר הגאלה הבין לאומי של הארגון, סיכם את האירוע: ״זה היה ללא ספק אירוע ההתרמה הכי מוצלח שעשינו עד עכשיו. הצלחנו לגייס סכום כסף מכובד בעזרת האנשים הטובים שהגיעו. הגענו לקבוצה גדולה מהקהילה, דתיים ולא דתיים. כולם הבינו שאנחנו ארגון לא פוליטי והמטרה שלנו היא להציל חיים. לוס אנג׳לס הייתה הזדמנות אדירה בשבילנו שלא מימשנו עד עתה. אני רוצה להודות לדינה קדישא שעזרה לנו להגיע לקבוצות גדולות מהקהילה המקומית באל איי, משפחות וחברים שלה מקליפורניה שבאו לתמוך בה ובארגון והם למדו על הארגון כשהם נוכחים באירוע הזה. אנשים באו לאירוע חברתי באמת מצויין ולמדו על הארגון הנפלא שנקרא ׳הצלה׳, פתחו את הכיס ואת הלב. אני מתפלל שעוד אנשים יבינו את המסר החשוב להצלת חיים וימשיכו לתמוך בנו״.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות