Connect with us

מצב הרוח

לתפארת מדינת ישראל

Published

on

תיסלם ובנזין פילגו בזמנו את העם לשני מחנות • כדי שהשסע הלאומי הנורא לא יחזור, אני קורא לאזן את הבחירה בפוליקר עם הענקת משואה גם לנציגי המחנה השני

השבועות האחרונים היו מרגשים לכל מי שהתבשר שידליק משואה ביום העצמאות, אבל במיוחד ליהודה פוליקר. עוד לפני ליל הסדר מירי רגב קפצה עליו באמצע הופעה והודיעה לו שנבחר, וזה עוד לפני שמבקר המדינה קפץ עליה והודיע לה שבחירת מדליקי המשואות בשנה שעברה וחלוקת ההזמנות היו לא תקינות.

פוליקר ראוי לכל כבוד. הוא מלחין וזמר נהדר, גיטריסט אדיר, ואני שמח בשבילו מכל הלב. העובדה שמישהו מעולם הרוק הישראלי זוכה בכבוד מחממת את ליבי, ואני מצדיע לוועדה שבחרה בו, וגם באבי נשר ובאחרים. למרות זאת, אני לא משוכנע שההחלטה לבשר על ההחלטה בפורמט של "מסיבת הפתעה, בלי לתאם מראש, היתה רעיון מוצלח (מזל שהשרה לא קפצה מתוך עוגה או מתוך נרתיק של גיטרה). הופעה מול קהל היא עניין מורכב, מתוזמן ומלחיץ גם ככה, ובסרטון רואים בבירור שבזמן המהלך פוליקר אוחז בחזהו, בהתרגשות שיכולה להתפרש גם כהכנה לצנתור ולשירת הלהיט "חופשי זה לגמרי שבץ". יכול להיות שאם הייתי נוכח במקום, לא הייתי מתאפק ומצלצל למד"א, רק ליתר ביטחון.

השימוש שהשרה עשתה בהודעה בציטוטים משיריו של האמן היה יצירתי, אם כי העלה בי זיכרונות רחוקים מאוד. בתחילת שנות ה־80, כשתיסלם פעלה ממש במקביל ללהקת בנזין של פוליקר, היינו מקבלים מכתבים מבני נוער יצירתיים במיוחד, שגם הם שילבו בקיאות פזמונאית בסגנון: "חברי תיסלם היקרים, היום היה לי בוקר של כיף, נסעתי באוטובוס ושמעתי רדיו חזק, ואז אמרתי לאמא שאני אוהב אותה ואשמח לראות אותה היום. אבא חזר עם נשק מהצבא ואמרתי לו תפסיק לכוון אלי. בת הזוג שלי נטע ביקשה שנקבע עוד פגישה. הסבים שאלו מה ארצה כמתנה ליום הולדת, ואמרתי להם: תנו לי רוקנרול".

לא חייבים לעצור כאן. היה נחמד, למשל, אם ישיבת הממשלה של יום ראשון היתה נפתחת בהצהרה ש"השבוע מתחיל מאוחר כרגיל, אין לי כוח לקום, אין לי חשק לכלום". בכל מקרה סביר שבמהלך המו"מ הקואליציוני כל אחד מראשי המפלגות יבהיר: "גם אני רוצה לרמוס את כל מי שעומד בדרכי, לעמוד על שלי בלי ליפול", "גם אני רוצה לשלם במזומן מתחת לשולחן לאיזה עבד נאמן פודלמן", "גם אני רוצה להיות בן של מי שרימה והונה וקיבל חנינה", "אני רוצה להיות ידיד בין ידידי המוזיאון", גם אני רוצה חבר בכנסת ובמס ההכנסה", "גם אני רוצה שומר ראש, נהג צמוד ולימוזינה גדולה" (מתוך "אני רוצה גם" של פוליקר וגלעד).

תיסלם ובנזין פילגו את העם לשני מחנות – מתוסלמים מול מבונזנים. כדי שהשסע הלאומי הנורא לא יחזור ולמען האחדות בעם, אני קורא לשרה לאזן את הבחירה בפוליקר עם הענקת משואה גם לנציגי המחנה השני, של חברי תיסלם. אני כמובן מתנגד לדילים פוליטיים, אבל במקרה כזה בהחלט נהיה מוכנים לוותר לשנה על ביצוע
פרצופה של המדינה".

עם כל הכבוד למסורת, אני חושב שכמדינה שחרטה על דגלה חדשנות ויצירתיות, אפשר להכניס רוח חדשה גם באירועי החג. השימוש בלפיד, למשל, הוא מעט מיושן ונדוש. למה לא לאפשר לכל מדליק להביא את הטאץ' הייחודי שלו? פוליקר הוא גיבור גיטרה ויוכל להדליק את המשואה עם בוזוקי, לתפארת מדינת ישראל והצלחות של יוון. גם את החלק של תרגילי הסדר בטקס בהר הרצל אפשר לרענן. הצורות שיוצרים החיילים על מגרש המסדרים אמורות לסמל את ההווי הישראלי, וכדי להיות נאמנים למציאות, לצד צורות של סמלי המדינה, אפשר להציג גם סמלים פחות רשמיים. נגיד: המסדר ייצור פקק תנועה בכניסה לירושלים; המסדר ייצור ערימת אשפה שמטיילים השאירו בכנרת בסוף חופשת הפסח; המסדר ייצור כתובת שצוירה על קיר בקולוסיאום ברומא; או המסדר ייצור נעל שבתוכה מוגש קינוח לראש ממשלת יפן.

במוצאי החג מחולקים פרסי ישראל, וגם שם, לצד הפרסים לכל נכבדי ומלומדי האומה, אפשר לגוון עם אנשים שביטאו גם הם את הרוח הישראלית הייחודית, רק מכיוונים אחרים. הפרס בתחום הביטחון מגיע לאפי נוה, יושב ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, שהיה מוכן להקריב את עצמו ואת תפקידו רק כדי לחשוף כשלי אבטחה חמורים במערך ביקורת הגבולות בנתב"ג. וזה עוד בלי שדיברנו על היצירתיות והחדשנות שהוא הפגין בתחום מינוי השופטים בישראל.

אמר מי שאמר שעם שלא מכבד את העבר, אין לו עתיד לא זוכר מי בדיוק אמר את זה, זה היה בעבר), ולכן הפרס בתחום מורשת ישראל מגיע לכוכבות "בוורלי הילס 90210", שעזבו הכל ועשו עלייה לכמה שעות של צילומי פרסומת – והזכירו לנו את ארץ ישראל היפה של פעם, בניינטיז, כשהיינו צעירים ועם פחות בוטוקס. הפרס בתחום החקלאות יוענק למשה פייגלין על תרומתו לקידום מורשת הקנאביס והפיכת ישראל מסטארט־אפ ניישן לסָ טלה ניישן. והפרס בתחום היחסים הבינלאומיים יוענק לעוקצי התיירים באשר הם, שדאגו להעניק לתיירים שהגיעו לארץ יחס מיוחד, ובעיקר מחיר מיוחד בערך כפול מהמחיר הרגיל), והבטיחו שגם הרבה אחרי שאותם תיירים יחזרו לארצות מוצאם, הם לא יפסיקו לדבר על החופשה בישראל.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות