Connect with us

גוף ונפש

לרדוף אחרי המושלם ולעולם לא להגיע

Published

on

הרצון להשיג יותר יכול להוביל אותנו להתאמץ ולהוציא מתוכנו את המיטב הרעיונות וההשראה • הוא יכול גם להוביל לדימוי עצמי נמוך, לחרדה ואף לדיכאון • קוראים לזה פרפקציוניזם, וחשוב לא להקל בו ראש

כולם אוהבים דברים מושלמים. תיווכחו בכך מיד כשתיכנסו לחשבון הפייסבוק, האינסטגרם או הפינטרסט שלכם. הכל שם מושלם. זוויות הצילום מחמיאות, התאורה מדויקת, העיצוב נבחר בקפידה והדוגמנים ללא רבב. כל כך נעים להסתכל. גם בחיים האישיים שלנו אנחנו מעדיפים "יותר" מ"פחות" ומנסים להשיג עוד מתבלין הקסם שיהפוך אותנו למאושרים יותר.

כולם מחפשים עבודה "יותר" טובה, מערכות יחסים יותר" טובות, ילדים "יותר" טובים, גזרה "יותר" חטובה ועוד כמה "יותר" לרשימה. הרצון לקבל ולהשיג יותר יכול להוביל אותנו להשקיע, להתאמץ, להוציא מתוכנו את מיטב הרעיונות וההשראה. הוא יכול גם להוביל לדימוי עצמי נמוך, לחרדה, לפגיעה במערכות יחסים ובמקרים קיצוניים גם לדיכאון. קוראים לזה פרפקציוניזם, וחשוב לא להקל בו ראש, לברור את הצדדים החיוביים בו ולהיזהר מכל תופעות הלוואי שהוא מביא איתו.

נפגשתי עם שירלי יובל יאיר, פסיכולוגית קלינית, מטפלת, מרצה, מוזיקאית וסופרת ילדים שחיברה עם ד"ר טל בן שחר את הסדרה "גיבורים אמיתיים" הוצאת כנרת), כדי להציע גבולות גזרה בריאים לשאיפה לשלמות. שוחחנו מול קהל בטוקהאוס בתל אביב, ויחד איתו יצרנו מעטפת כוללת (אך לא מושלמת, כמובן) של הנושא. הנוכחים שאלו שאלות, הגיבו על דברינו והפכו את השיחה של שתינו לקלחת של רעיונות וכיווני חשיבה פרפקציוניזם.

אז שירלי, מה זה בעצם פרפקציוניזם?

״פרפקציוניזם זאת שאיפה לתפקוד מושלם ולתוצאות מושלמות. באישיות של כולנו יש מרכיב סמוי של פרפקציוניזם, גם אם אנחנו לא מגדירים אותו ככזה. זה הרצון שדברים יסתדרו כפי שתכננו וששום דבר רע לא יקרה".

על פניו, נשמע די חיובי.

״בפרפקציוניזם יש באמת המון היבטים חיוביים. חברתית אנחנו מתייחסים לזה כאל תכונה זוהרת. בראיונות עבודה, כששואלים מהי המגרעה שלנו, רבים יגידו 'פרפקציוניזם', כי איזה מעסיק לא ירצה עובד כזה? הבעיה מתחילה כשהמינונים לא נכונים והרצון לשלמות מנהל אותנו".

ד"ר טל בן שחר מבחין בספר שלו, "אושר אפשרי", בין טיפוס פרפקציוניסט לטיפוס אופטימליסט. פרפקציוניסט זה מי שמסתכל על הצלחה וכישלון בצורה דיכוטומית, שחושש לקחת סיכונים כדי לא לעשות טעויות. האופטימליסט מנסה לעשות את הטוב ביותר בגבולות היכולת. לאופטימליסטים יש סטנדרטים גבוהים, אבל הם מעוגנים במציאות ואינם חוששים מסיכונים ואתגרים.

״בין שני הטיפוסים הללו מבחינה גם מידת הרודפנות הפנימית, הקריטיות. עיגון הסטנדרטים בגבולות המציאות שהזכרת הוא לא תמיד המדד לפרפקציוניזם שלילי. אם נסתכל על יזמים ואנשי חזון, אפשר לומר שאין להם בוחן מציאות. אם היה להם הצד הביקורתי הזה, הם לא היו מצליחים ליצור וליזום. השאלה היא איך הם מתמודדים עם הדרך, האם הם מוכנים להכיל אכזבה והאם הם נותנים לעצמם לחוות רגעים של סיפוק.

״חוויתי משהו כזה בתקופת הלימודים. הייתי מרגישה שהולך לי גרוע במבחנים, אפילו שלא היתה לזה הוכחה במציאות. עדיין, אחרי כל מבחן הרגשתי שלא למדתי מספיק, שאני צריכה ללמוד ולחקור עוד.

״אמא שלי הגיעה מבית של ניצולי שואה. היא עלתה ארצה בגיל 6, והיה לה חשוב מאוד להצטיין בלימודים. באחת השנים היא הביאה תעודה טובה מאוד עם ציון מספיק' אחד. היא ממש בכתה והתייפחה. סבתא שלי, שלא הבינה עברית בצורה טובה, אמרה לה שכתוב שם מספיק', ומספיק זה כנראה מספיק בשביל המורה. אני חושבת שזאת אנלוגיה נפלאה – חשוב להסתפק ב'מספיק' בתחומים מסוימים בחיינו.

״ד"ר סוס יש ספר ילדים נפלא, 'אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים'. הוא מספר על מסע שהדמות עוברת. יש שם דף שמדבר על זה שהגיבור יכבוש הרים, יגיע לפסגות, ייגע בשמים, ואז, בדף הבא, נכתב: 'או שלא'. אנחנו חיים בתנועת מטוטלת. לפעמים נצליח, ולפעמים ממש לא. אדם שלא מוכן לקבל את החלקיות הזאת נמצא בסיכון לחרדה. הרבה מההתנהגויות שאנחנו נוקטים באות לפצות על חוסר שליטה. הפרפקציוניסט מנסה לארגן ולסדר הכל, כדי לא להתמודד עם האמת הקיומית – אולי זה לא יצליח".

אנשים מתמודדים עם החרדה הזאת בדרכים שונות. זאת הסיבה, אגב, שקשה לפעמים לראות את הפרפקציוניזם כפי שהיינו מצפים לראות אותו. חלק מהפרפקציוניסטים פונים לפיצוי יתר; הם משקיעים מאמצים ושעות של עבודה כדי לסמן וי על כל השורות בקורות החיים, להיות העובד הכי טוב, התלמיד המצטיין והחבר הכי אכפתי. אחרים נמנעים. הם חושבים שהם גם ככה לא טובים ולכן לא מוכנים להעמיד את עצמם במבחן. אלה הפרפקציוניסטים השקטים, שקשה לאתר, אלה שיושבים בסוף הכיתה.

״יש גם אנשים שיכשילו את עצמם מראש. לדוגמה, בחורה שמחר יש לה מבחן עלולה למצוא את עצמה שותה בלילה שלפני עד שהיא מרגישה רע, ואז יש לה תירוץ לכישלון העתידי. פרפקציוניסטים אחרים פשוט יתייחסו לרגשות ולנטיות האנושיות שלהם כאל דבר זר. הם לא ייתנו ביטוי לעייפות, חולשה, תסכול או כעס ויתייחסו אל עצמם כאל רובוט.

למה אני לא מאושר?"

זה מזכיר לי סיפור על אמא אחת שעבדתי איתה. היא היתה פרפקציוניסטית בהורות. היתה קונה רק אוכל אורגני, היניקה את ילדיה עד גיל מאוחר, ישנה איתם ושמרה עליהם מכל משמר, עד שהגיעה למצב של התקפי חרדה מאוד קשים. הורות היא אחד התחומים שלא מומלץ להיות בהם פרפקציוניסט, כי אין דרך נכונה אחת לגדל ילדים".

״עוד נקודה שבה אפשר לראות ביטוי של הנטייה הפרפקציוניסטית היא החשיבה המוטעית, שהרגשות שלנו צריכים להיות חיוביים כל הזמן. באים אלי אנשים שיש להם הכל ושואלים: למה אני לא מאושר?" אנשים מאמינים שאדם מאושר הוא אחד שתמיד מחייך, תמיד יש לו מוטיבציה והוא לא חווה רגעי נפילה. זה רחוק מלשקף את המציאות. אני לא קמה כל בוקר עם חיוך מאוזן עד אוזן, וגם המומחים בתחום הפסיכולוגיה החיובית לא מדברים על היעדר רגשות שליליים, כי אם על הכלה שלהם.

״זאת אחת הטעויות הכי נפוצות בקשר לאושר. אושר קשור למשמעות, ובמשמעות יש עצב ושמחה ביחד. אם העבודה שלי משמעותית בעיני, אני אחווה גם עצב ותסכול כשמשהו לא מסתדר. אם הילדים שלי משמעותיים בעיני, הם יגרמו לי אושר גדול, אבל אני ארגיש רע כשיהיה להם קשה. ההבנה הזאת, שמותר לנו להיות עצובים ואין לזה שום קשר לאושר – מביאה המון הקלה".

הרבה אנשים דווקא חוששים לוותר על הפרפקציוניזם שלהם. הם מאמינים שאם יתירו את הרסן, אפילו במעט, הם יאבדו את כל הסטנדרטים הגבוהים שטיפחו. הם גם לא רוצים לאבד חלק בעצמם שגורם להם להתאמץ ולהשתפר.

״צריך לעשות את זה לאט. כשאנשים מורידים את השפעת הרודפנות בתחום מסוים, הם מגלים פתאום חופש".

לדעתי, ברמה הפרקטית, זאת ההבנה שלא ניתן להיות 100% בכל תחומי החיים וצריך לעשות בחירה מודעת באילו תחומים להשקיע. זה כמו לנסות לעשות ג'אגלינג עם יותר מדי כדורים. בסופו של דבר, חלק מהם יפלו. עדיף להחליט מראש אילו כדורים להקפיץ ואילו להניח בצד. אחרי הבחירה המודעת אפשר לתת את המרב ולחיות בשלום עם התחומים שעליהם בחרנו לוותר.

״עוד משהו שחשוב לשים לב אליו, זו ההתייחסות לכישלונות. בסדרת הספרים שכתבתי עם ד"ר טל בן שחר סיפרנו על תומס אדיסון, שהיה גדול הממציאים וגם גדול השוגים. הוא התייחס לכישלונות בחינניות וללא פחד. כשקולגה הציע לו לוותר אמר לו אדיסון: 'לא נכשלתי 2,000 פעמים, אלא מצאתי 2,000 דרכים שלא עובדות'. המשברים שלנו הם פוטנציאל לשינוי, אם אנחנו לומדים מהם".

הכישלון אינו אני

פרופ' איימי אדמונדסון מהרווארד חקרה בהקשר הזה הצלחה של צוותים רפואיים. היא גילתה נתון מפתיע: צוותים רפואיים שהוגדרו כמצליחים היו דווקא אלה שעשו הרבה טעויות. כשהמשיכה לחקור, היא גילתה שלצוותים המצליחים ולמצליחים-פחות היתה כמות שווה של שגיאות וטעויות. השוני בין הקבוצות בא לביטוי ביכולת של הצוותים לעבד ולחקור את הטעויות שלהם ולדבר על זה. בצוותים מוצלחים התפתחה תרבות ארגונית פתוחה, המאפשרת
הכלה של טעויות ולמידה מהן.

בהמשך פיתחה אדמונסון תיאוריה שלמה לגבי כישלונות. היא חילקה אותם לכישלונות טיפשיים וכישלונות אינטליגנטיים. כישלונות טיפשיים הם כישלונות שיכולנו למנוע. למשל, אם אני יודעת שכדי להגיע בזמן להרצאה אני צריכה לצאת שעה לפני, ואני עדיין לא עושה את זה, זה מטופש. אבל אם אני מנסה משהו חדש כדי ללמוד, פותחת עסק ויוצרת תוכנית שיווקית שאין לי מושג עדיין אם היא תעבוד, זה כישלון אינטליגנטי של ניסוי וטעייה. חוקר שמנסה למצוא תרופה לסרטן לא נכשל, גם אם הניסוי לא הצליח להרוג את התאים הסרטניים, כי משם הוא יכול להמשיך ולחקור טוב יותר. כישלונות כאלה מובילים להצלחה.

״חשוב לתרגל את זה מגיל קטן, ולחנך לזה גם את הילדים וגם את המבוגרים. לעודד גישה חקרנית. מותר לטעות, ריך להתאמץ, להשקיע ולהצטיין, אבל צריך להפריד את הכישלון מתפיסת העצמי. הכישלון אינו אני. אם נכשלתי, אבדוק איך אני יכול ללמוד מזה".

״יש חוקרת שמדברת על כלי נהדר שעוזר להתמודד עם הקול הביקורתי שיש לכולנו בראש, וקוראים לה קריסטין נף. לכלי הזה קוראים חמלה עצמית. לחמלה עצמית יש שלושה מרכיבים מרכזיים; אדיבות עצמית: כלומר, אהבה עצמית שאינה קשורה בתוצאות. נוכחות: לשים לב מה עובר עלי, ברגע הזה שלא הצלחתי, מה אני מרגישה?

הרכיב האחרון הוא אנושיות משותפת, להבין שהאתגרים שעוברים עלי אינם רק שלי ושאני חווה אותם יחד עם קבוצה גדולה שנקראת המין האנושי. תרגול חמלה עצמית מאפשר לנו לסלוח לעצמנו, ולחקור את הכישלונות שלנו ממקום בריא ולא שיפוטי. אפשר בהחלט להתחיל משם כדי להתמודד עם פרפקציוניזם, ולהשתמש במחלה העצמית כדי לאזן את הנטייה לשלמות.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me


לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

כוחו של הרגל: כשבן הזוג כבר לא מרגש אותנו…

Published

on

חוששים שזה כבר לא זה? מפחדים שאולי נגמרה לכם האהבה? * יהודית כץ על תהליך ההתרגלות הזוגי, וגם טיפים שיעזרו לכם להחזיר את ההתרגשות האבודה לקשר

כבר שנים שאתם ביחד. הסקס שגרתי ומשעמם. אתה יודע בדיוק איך תגיב למשפט הבא שלה, ואת יודעת שהוא לא באמת שם לב לתגובות שלך. כל פעם אתם הולכים לאותה מסעדה, כשהיא מזמינה את אותו היין ואתה מזמין את אותה הבירה. תמיד לוקח לה שעה להתלבש ואתם מדברים על הילדים. "פעם זה היה אחרת", אתם חושבים. "אולי זה כבר לא זה?". אבל חכו רגע לפני שאתם עושים צעד דרמטי, ובואו נעבור על האמונות שלכם: "כשאני אמצא את האדם הנכון, אני אהיה מאושר/ת במערכת היחסים"

מכירים את התהייה הזאת? אז חשוב שתדעו שבהחלט יכול להיות שכבר מצאתם אותו ופשוט התרגלתם אליו. אומרים ש"צרת רבים – חצי נחמה", וגם במקרה הזה, אתם ממש לא לבד. תופעה פסיכולוגית נפוצה מסבירה הרבה ממה שאתם חווים כרגע. קוראים לה "הביטואציה", או בעברית – הסתגלות. זה אומר שבסוף מתרגלים להכל, לטוב וגם לרע.   זהו מנגנון חיובי, מאחר שהוא גורם לנו להתרגל לאתגרים ולקשיים מחד, אך מנגד הוא גם שוחק אותנו ומשתיל לנו מחשבות שבני הזוג שלנו הם כבר לא מה שהיו פעם. אם אתם מוצאים את עצמכם הרבה פחות מאוהבים מאשר בתחילת הקשר, אתם כנראה חווים את מה שחבריכם חווים במקביל תחת ענן השתיקה שלהם. אנחנו יכולים להמשיך ולסבול מהמחשבות שלנו, או לחכות שפשוט יעברו מתישהו. אבל אולי עדיף שנבין את המקור לרגשות הללו ונפעל על מנת להגיע להקלה.

בין תשוקה וחברות

הפסיכולוגיה מפרידה בין אהבה של תשוקה – מצב של להט, תשוקה ומשיכה, ובין אהבה חברית – מצב של חיבה, אהבה ידידות. איזה סוג של אהבה אתם חווים כרגע או חוויתם בעבר? בדקו האם ההצהרות האלו נכונות עבורכם: 

אהבה של תשוקה: קשה לי להתרכז כי אני כל הזמן חושב על בן/בת הזוג שלי; אני כל כך בעניין של בת/בת הזוג שלי עד שאני לא יכול להתעניין אפילו קצת באדם אחר; אני מפחד/ת שבן/בת הזוג שלי אולי ידחו אותי לטובת אחר.

אהבה של חברות: בן/בת הזוג שלי הוא/היא מהאנשים האהובים ביותר שקיימים; בן/בת הזוג שלי הוא/היא בעלת תכונות שהייתי רוצה שיהיו לי בעצמי; אני בטוחה מאוד בכושר השיפוט של בן/בת הזוג שלי. 

יש סיבות אבולוציוניות ופרקטיות שבגללן אהבה של תשוקה בלבד לא תחזיק זמן רב. אם נמשיך להתעסק במחשבות בלתי פוסקות על בני הזוג שלנו, נמשיך להישאר במיטה ביחד כל היום, וכנראה שלא נגיע להישגים בשאר תחומי חיינו. לא נתקדם בעבודה, לא נתקדם כהורים וכחברים, ואף נזניח את הבריאות שלנו. התאהבות דומה להתמכרות. אם זה לא נגמר – יש לזה מחיר.

הפסיכולוגיה האבולוציונית טוענת ששני סוגי האהבה – התשוקה והחברות כאחד, הכרחיים כדי לשרוד ולהתרבות. התשוקה חשובה כדי לקרב אותנו וכדי לכוון אנרגיה ממוקדת לבניית מערכת יחסים, ואילו החברות לעומת זאת, מטרתה לייצב את מערכת היחסים שלנו עם מחויבות ארוכת טווח. המחויבות עוזרת לנו לוודא שהצאצאים שלנו בריאים ומשגשגים, וכל אחד מסוגי האהבה מספק לנו את האושר הייחודי לו, האחד יותר מרגש והשני יותר משמעותי. 

סוניה ליובימירסקי מציגה את הרעיון בספרה ״מיתוסים על אושר״: התפיסה שגיבשנו לגבי רומנטיקה משלה אותנו וגורמת לנו להתאכזב. אנחנו חושבים שתמיד נרגיש תשוקה, סיפוק ואינטימיות, אך ברגע שבו השעמום מתחיל, גם הספקות עולים. זאת גם הסיבה שכדאי שנעצור ונשפוט את הרמה שבה החוויות שלנו הן פשוט ביטוי של תהליך רגיל לחלוטין, שאפשר ללמוד כיצד להגן על עצמנו מפניו. הצעד הראשון שבו אנחנו מבינים שאנחנו לא היחידים ושמדובר בתופעה רגילה לחלוטין, הוא קריטי. מערכת היחסים שלנו לא בהכרח הפכה לפחות טובה. אנחנו פשוט ציפינו למשהו שלא בדיוק קיים.

איך אפשר להאט את ההביטואציה וליהנות יותר מחיי הזוגיות או הסקס שלנו? החוקרים קן שלדון וסוניה ליובימירסקי פיתחו תיאוריה שעוזרת לנו להתמגן מפני אדפטציה (הסתגלות), או לפחות – להאט את הקצב שלה. הסוד הוא להפסיק לקחת דברים כמובנים מאליהם. אנחנו יודעים שהתרגלנו לבני הזוג שלנו כשאנחנו מפסיקים להעריך אותם. להעריך מישהו פירושו להוקיר את הזמן איתו, להכיר תודה על מעשיו, ולהיות מודע לטוב שהוא או היא מכניסים לחיינו. 

כשהתחתנתם לראשונה לא הפסקתם להתלהב שאתם נשואים? כשהתחלתם לצאת לא הפסקתם להשוויץ בבן הזוג שלכם? הייתם יוצאים למקומות חדשים? בהדרגה ההודעות החמודות, ההפתעות, המתנות והדייטים שלכם כבר הפסיקו להיות מוקד העניין. החיים שלכם מלאים בדברים שלא קשורים לזוגיות: יום קשה בעבודה, ביקור של חבר, סידורים, אימונים, בעיות באוטו וכו׳. האירועים הרגילים והחדשים של היום מעלים רגשות חדשים, ואילו הזוגיות מתחילה להיות הרקע.

להעריך את מה שיש לנו

אם ננסה שלא לקחת אותה כמובנית מאליה, זה לא יהיה ככה. כשאנשים מעריכים את מה שקורה להם – הם לא מתרגלים אליו. הם מרגישים יותר טוב כלפי אחרים ומרגישים יותר טוב כלפי עצמם, וגם תחושת החיבור לאנשים אחרים עולה. מעבר לזה, כשאנחנו מראים שאנחנו מתאמצים להעריך ולהוקיר, זה נותן גם לנו וגם לבני הזוג שלנו מוטיבציה להשקיע במערכת היחסים. וחוץ מזה, כשאנחנו מעריכים את מה שיש לנו, אנחנו לא עסוקים בלהשוות לאחרים (״בן הזוג של טלי מבשל ומנקה ושלי לא, אני כזאת מסכנה והיא כזו ברת מזל״). 

3 דרכים לתרגל הערכה זוגית

איך עושים את זה? מתחילים לתרגל הערכה האחד כלפי השני, ופועלים כדי להחזיר את הפלפל לזוגיות שלאט לאט נדחקה הצידה. זה לא פשוט, וזה עתיד לדרוש מאיתנו מאמץ כל שבוע מחדש. אבל בגדול, רצוי להתחיל את התהליך הרבה לפני שנקודת המשבר מגיעה.

1. כתבו כל יום מה אתם מעריכים בבני הזוג שלכם. זה תרגיל אפקטיבי במיוחד. הייתה תקופה שאני הוספתי את זה כסעיף ביומן התודות שלי – סעיף ה״מה הערכתי ואהבתי בזוגיות שלי היום״. עוד דרך עוצמתית לחזק את ההערכה שלכם, היא לדמיין מה היה קורה אם לא הייתה לכם את הזוגיות הזו. איך החיים היו נראים אחרת?

2. הוסיפו מגוון לחיי הזוגיות שלכם. מסתבר שלא לכל השינויים בחיינו אנחנו מתרגלים באותה המידה. המחקר של שלדון וליובימירסקי מראה שאנשים פחות מתרגלים לשינויים או לפעילויות שכוללים מגוון ומעורבות גבוהה בעצמם, כמו למשל לפגוש חבר חדש או לעשות קורס שפה (כל הזמן הרמה מתקדמת). לעומת זאת, אנשים כן מתרגלים לדברים שהם די סטטיים – כמו לעבור לדירה חדשה או לקבל העלאה בשכר. במחקר מסתבר שאחרי שאנשים עושים שינוי דינמי, הם עדיין חשים מאושרים יותר גם 6 עד 12 שבועות לאחר מכן. לעומת זאת, 6-12 שבועות לאחר שינוי סטטי, המשתתפים כבר מתרגלים וחוזרים ל״אושר הבסיסי שלהם״.

מערכת יחסים זוגית אשר מלאה במגוון, מחסנת אותנו מפני אדפטציה. אם כל דייט שלנו כולל ללכת למסעדה, אנחנו נעריך את זה פחות ופחות. יש משהו במגוון שמגרה ומתגמל אותנו. להיות חשוף למגוון וחדשנות גורם למוח שלנו לשחרר מנות ״אקסטרא״ של דופמין, הנוירו-טרנסמיטור שמקושר לעונג ולהנאה.

3. מצאו את החדש בכל סיטואציה: החדש כמו המגוון, מוסיף פלפל למערכת יחסים שלנו. מצאו איך הבישול שלכם יחד היום, שונה מהבישול של אתמול.

פרופסור ארתור ארון, טוען שזוגות צריכים להשתתף ״בפעילויות מרחיבות״ – פעילויות שבהן אנו מעוררים, יוצרים חוויות חדשות ולומדים כישורים חדשים. אנחנו מאותגרים יחד ומתפתחים בהן ביחד. באחד הניסויים שעשה, זוגות היו צריכים להשתתף בפעילויות ששני בני הזוג הסכימו שהן כיפיות ונעימות או מרגשות ומעוררות. הפעילויות הכיפיות והנעימות היו למשל בישול, צפייה בסרט או ביקור חברים, והפעילויות המרגשות כללו חופשת סקי, ריקודים או הופעה.

במהלך 10 שבועות הזוגות היו צריכים לבחור פעילות אחת לשבוע ולעסוק בה במשך שעה וחצי ביחד. הזוגות שהשתתפו בפעילויות המרגשות דיווחו שהם יותר מרוצים ממערכת היחסים, מאשר אלו שעשו דברים נעימים וכיפיים ביחד. פרופסור ארון הגיע לתוצאות דומות בניסוי שנמשך שבע דקות בלבד! הוא נתן לזוגות לעשות פעילות ניטרלית נעימה או מרגשת וחדשה. הזוגות שהשתתפו בפעילות המרגשת הביעו סיפוק רב יותר ממערכת היחסים בסיום הניסוי. אפילו צופים חיצוניים שהיו עיוורים לתנאי הניסוי, שפטו את הזוגות שעשו משהו חדש כיותר אוהבים ופחות עוינים זה לזה.

לסיכום, זה נורמלי שההתרגשות שלנו במערכת היחסים יורדת, וזה בסדר שזה מדאיג אותנו. יש דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי להחיות את מערכת היחסים שלנו והם דורשים מאיתנו תרגול ומאמץ שוטף, כמו הרבה דברים חשובים בחיים שלנו. מהיום דאגו להעריך ולהוקיר תודה על בני הזוג שלכם ועל מערכת היחסים שלכם, והכניסו יותר מגוון לזמן המשותף שלכם, לחופשות שלכם ולסקס שלכם, וחפשו את החדש והמרגש במה שאתם עושים יחד ואת החדש והמרגש האחד בשני.

 שיהיה בהצלחה! 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות