Connect with us

גוף ונפש

לרדוף אחרי המושלם ולעולם לא להגיע

Published

on

הרצון להשיג יותר יכול להוביל אותנו להתאמץ ולהוציא מתוכנו את המיטב הרעיונות וההשראה • הוא יכול גם להוביל לדימוי עצמי נמוך, לחרדה ואף לדיכאון • קוראים לזה פרפקציוניזם, וחשוב לא להקל בו ראש

כולם אוהבים דברים מושלמים. תיווכחו בכך מיד כשתיכנסו לחשבון הפייסבוק, האינסטגרם או הפינטרסט שלכם. הכל שם מושלם. זוויות הצילום מחמיאות, התאורה מדויקת, העיצוב נבחר בקפידה והדוגמנים ללא רבב. כל כך נעים להסתכל. גם בחיים האישיים שלנו אנחנו מעדיפים "יותר" מ"פחות" ומנסים להשיג עוד מתבלין הקסם שיהפוך אותנו למאושרים יותר.

כולם מחפשים עבודה "יותר" טובה, מערכות יחסים יותר" טובות, ילדים "יותר" טובים, גזרה "יותר" חטובה ועוד כמה "יותר" לרשימה. הרצון לקבל ולהשיג יותר יכול להוביל אותנו להשקיע, להתאמץ, להוציא מתוכנו את מיטב הרעיונות וההשראה. הוא יכול גם להוביל לדימוי עצמי נמוך, לחרדה, לפגיעה במערכות יחסים ובמקרים קיצוניים גם לדיכאון. קוראים לזה פרפקציוניזם, וחשוב לא להקל בו ראש, לברור את הצדדים החיוביים בו ולהיזהר מכל תופעות הלוואי שהוא מביא איתו.

נפגשתי עם שירלי יובל יאיר, פסיכולוגית קלינית, מטפלת, מרצה, מוזיקאית וסופרת ילדים שחיברה עם ד"ר טל בן שחר את הסדרה "גיבורים אמיתיים" הוצאת כנרת), כדי להציע גבולות גזרה בריאים לשאיפה לשלמות. שוחחנו מול קהל בטוקהאוס בתל אביב, ויחד איתו יצרנו מעטפת כוללת (אך לא מושלמת, כמובן) של הנושא. הנוכחים שאלו שאלות, הגיבו על דברינו והפכו את השיחה של שתינו לקלחת של רעיונות וכיווני חשיבה פרפקציוניזם.

אז שירלי, מה זה בעצם פרפקציוניזם?

״פרפקציוניזם זאת שאיפה לתפקוד מושלם ולתוצאות מושלמות. באישיות של כולנו יש מרכיב סמוי של פרפקציוניזם, גם אם אנחנו לא מגדירים אותו ככזה. זה הרצון שדברים יסתדרו כפי שתכננו וששום דבר רע לא יקרה".

על פניו, נשמע די חיובי.

״בפרפקציוניזם יש באמת המון היבטים חיוביים. חברתית אנחנו מתייחסים לזה כאל תכונה זוהרת. בראיונות עבודה, כששואלים מהי המגרעה שלנו, רבים יגידו 'פרפקציוניזם', כי איזה מעסיק לא ירצה עובד כזה? הבעיה מתחילה כשהמינונים לא נכונים והרצון לשלמות מנהל אותנו".

ד"ר טל בן שחר מבחין בספר שלו, "אושר אפשרי", בין טיפוס פרפקציוניסט לטיפוס אופטימליסט. פרפקציוניסט זה מי שמסתכל על הצלחה וכישלון בצורה דיכוטומית, שחושש לקחת סיכונים כדי לא לעשות טעויות. האופטימליסט מנסה לעשות את הטוב ביותר בגבולות היכולת. לאופטימליסטים יש סטנדרטים גבוהים, אבל הם מעוגנים במציאות ואינם חוששים מסיכונים ואתגרים.

״בין שני הטיפוסים הללו מבחינה גם מידת הרודפנות הפנימית, הקריטיות. עיגון הסטנדרטים בגבולות המציאות שהזכרת הוא לא תמיד המדד לפרפקציוניזם שלילי. אם נסתכל על יזמים ואנשי חזון, אפשר לומר שאין להם בוחן מציאות. אם היה להם הצד הביקורתי הזה, הם לא היו מצליחים ליצור וליזום. השאלה היא איך הם מתמודדים עם הדרך, האם הם מוכנים להכיל אכזבה והאם הם נותנים לעצמם לחוות רגעים של סיפוק.

״חוויתי משהו כזה בתקופת הלימודים. הייתי מרגישה שהולך לי גרוע במבחנים, אפילו שלא היתה לזה הוכחה במציאות. עדיין, אחרי כל מבחן הרגשתי שלא למדתי מספיק, שאני צריכה ללמוד ולחקור עוד.

״אמא שלי הגיעה מבית של ניצולי שואה. היא עלתה ארצה בגיל 6, והיה לה חשוב מאוד להצטיין בלימודים. באחת השנים היא הביאה תעודה טובה מאוד עם ציון מספיק' אחד. היא ממש בכתה והתייפחה. סבתא שלי, שלא הבינה עברית בצורה טובה, אמרה לה שכתוב שם מספיק', ומספיק זה כנראה מספיק בשביל המורה. אני חושבת שזאת אנלוגיה נפלאה – חשוב להסתפק ב'מספיק' בתחומים מסוימים בחיינו.

״ד"ר סוס יש ספר ילדים נפלא, 'אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים'. הוא מספר על מסע שהדמות עוברת. יש שם דף שמדבר על זה שהגיבור יכבוש הרים, יגיע לפסגות, ייגע בשמים, ואז, בדף הבא, נכתב: 'או שלא'. אנחנו חיים בתנועת מטוטלת. לפעמים נצליח, ולפעמים ממש לא. אדם שלא מוכן לקבל את החלקיות הזאת נמצא בסיכון לחרדה. הרבה מההתנהגויות שאנחנו נוקטים באות לפצות על חוסר שליטה. הפרפקציוניסט מנסה לארגן ולסדר הכל, כדי לא להתמודד עם האמת הקיומית – אולי זה לא יצליח".

אנשים מתמודדים עם החרדה הזאת בדרכים שונות. זאת הסיבה, אגב, שקשה לפעמים לראות את הפרפקציוניזם כפי שהיינו מצפים לראות אותו. חלק מהפרפקציוניסטים פונים לפיצוי יתר; הם משקיעים מאמצים ושעות של עבודה כדי לסמן וי על כל השורות בקורות החיים, להיות העובד הכי טוב, התלמיד המצטיין והחבר הכי אכפתי. אחרים נמנעים. הם חושבים שהם גם ככה לא טובים ולכן לא מוכנים להעמיד את עצמם במבחן. אלה הפרפקציוניסטים השקטים, שקשה לאתר, אלה שיושבים בסוף הכיתה.

״יש גם אנשים שיכשילו את עצמם מראש. לדוגמה, בחורה שמחר יש לה מבחן עלולה למצוא את עצמה שותה בלילה שלפני עד שהיא מרגישה רע, ואז יש לה תירוץ לכישלון העתידי. פרפקציוניסטים אחרים פשוט יתייחסו לרגשות ולנטיות האנושיות שלהם כאל דבר זר. הם לא ייתנו ביטוי לעייפות, חולשה, תסכול או כעס ויתייחסו אל עצמם כאל רובוט.

למה אני לא מאושר?"

זה מזכיר לי סיפור על אמא אחת שעבדתי איתה. היא היתה פרפקציוניסטית בהורות. היתה קונה רק אוכל אורגני, היניקה את ילדיה עד גיל מאוחר, ישנה איתם ושמרה עליהם מכל משמר, עד שהגיעה למצב של התקפי חרדה מאוד קשים. הורות היא אחד התחומים שלא מומלץ להיות בהם פרפקציוניסט, כי אין דרך נכונה אחת לגדל ילדים".

״עוד נקודה שבה אפשר לראות ביטוי של הנטייה הפרפקציוניסטית היא החשיבה המוטעית, שהרגשות שלנו צריכים להיות חיוביים כל הזמן. באים אלי אנשים שיש להם הכל ושואלים: למה אני לא מאושר?" אנשים מאמינים שאדם מאושר הוא אחד שתמיד מחייך, תמיד יש לו מוטיבציה והוא לא חווה רגעי נפילה. זה רחוק מלשקף את המציאות. אני לא קמה כל בוקר עם חיוך מאוזן עד אוזן, וגם המומחים בתחום הפסיכולוגיה החיובית לא מדברים על היעדר רגשות שליליים, כי אם על הכלה שלהם.

״זאת אחת הטעויות הכי נפוצות בקשר לאושר. אושר קשור למשמעות, ובמשמעות יש עצב ושמחה ביחד. אם העבודה שלי משמעותית בעיני, אני אחווה גם עצב ותסכול כשמשהו לא מסתדר. אם הילדים שלי משמעותיים בעיני, הם יגרמו לי אושר גדול, אבל אני ארגיש רע כשיהיה להם קשה. ההבנה הזאת, שמותר לנו להיות עצובים ואין לזה שום קשר לאושר – מביאה המון הקלה".

הרבה אנשים דווקא חוששים לוותר על הפרפקציוניזם שלהם. הם מאמינים שאם יתירו את הרסן, אפילו במעט, הם יאבדו את כל הסטנדרטים הגבוהים שטיפחו. הם גם לא רוצים לאבד חלק בעצמם שגורם להם להתאמץ ולהשתפר.

״צריך לעשות את זה לאט. כשאנשים מורידים את השפעת הרודפנות בתחום מסוים, הם מגלים פתאום חופש".

לדעתי, ברמה הפרקטית, זאת ההבנה שלא ניתן להיות 100% בכל תחומי החיים וצריך לעשות בחירה מודעת באילו תחומים להשקיע. זה כמו לנסות לעשות ג'אגלינג עם יותר מדי כדורים. בסופו של דבר, חלק מהם יפלו. עדיף להחליט מראש אילו כדורים להקפיץ ואילו להניח בצד. אחרי הבחירה המודעת אפשר לתת את המרב ולחיות בשלום עם התחומים שעליהם בחרנו לוותר.

״עוד משהו שחשוב לשים לב אליו, זו ההתייחסות לכישלונות. בסדרת הספרים שכתבתי עם ד"ר טל בן שחר סיפרנו על תומס אדיסון, שהיה גדול הממציאים וגם גדול השוגים. הוא התייחס לכישלונות בחינניות וללא פחד. כשקולגה הציע לו לוותר אמר לו אדיסון: 'לא נכשלתי 2,000 פעמים, אלא מצאתי 2,000 דרכים שלא עובדות'. המשברים שלנו הם פוטנציאל לשינוי, אם אנחנו לומדים מהם".

הכישלון אינו אני

פרופ' איימי אדמונדסון מהרווארד חקרה בהקשר הזה הצלחה של צוותים רפואיים. היא גילתה נתון מפתיע: צוותים רפואיים שהוגדרו כמצליחים היו דווקא אלה שעשו הרבה טעויות. כשהמשיכה לחקור, היא גילתה שלצוותים המצליחים ולמצליחים-פחות היתה כמות שווה של שגיאות וטעויות. השוני בין הקבוצות בא לביטוי ביכולת של הצוותים לעבד ולחקור את הטעויות שלהם ולדבר על זה. בצוותים מוצלחים התפתחה תרבות ארגונית פתוחה, המאפשרת
הכלה של טעויות ולמידה מהן.

בהמשך פיתחה אדמונסון תיאוריה שלמה לגבי כישלונות. היא חילקה אותם לכישלונות טיפשיים וכישלונות אינטליגנטיים. כישלונות טיפשיים הם כישלונות שיכולנו למנוע. למשל, אם אני יודעת שכדי להגיע בזמן להרצאה אני צריכה לצאת שעה לפני, ואני עדיין לא עושה את זה, זה מטופש. אבל אם אני מנסה משהו חדש כדי ללמוד, פותחת עסק ויוצרת תוכנית שיווקית שאין לי מושג עדיין אם היא תעבוד, זה כישלון אינטליגנטי של ניסוי וטעייה. חוקר שמנסה למצוא תרופה לסרטן לא נכשל, גם אם הניסוי לא הצליח להרוג את התאים הסרטניים, כי משם הוא יכול להמשיך ולחקור טוב יותר. כישלונות כאלה מובילים להצלחה.

״חשוב לתרגל את זה מגיל קטן, ולחנך לזה גם את הילדים וגם את המבוגרים. לעודד גישה חקרנית. מותר לטעות, ריך להתאמץ, להשקיע ולהצטיין, אבל צריך להפריד את הכישלון מתפיסת העצמי. הכישלון אינו אני. אם נכשלתי, אבדוק איך אני יכול ללמוד מזה".

״יש חוקרת שמדברת על כלי נהדר שעוזר להתמודד עם הקול הביקורתי שיש לכולנו בראש, וקוראים לה קריסטין נף. לכלי הזה קוראים חמלה עצמית. לחמלה עצמית יש שלושה מרכיבים מרכזיים; אדיבות עצמית: כלומר, אהבה עצמית שאינה קשורה בתוצאות. נוכחות: לשים לב מה עובר עלי, ברגע הזה שלא הצלחתי, מה אני מרגישה?

הרכיב האחרון הוא אנושיות משותפת, להבין שהאתגרים שעוברים עלי אינם רק שלי ושאני חווה אותם יחד עם קבוצה גדולה שנקראת המין האנושי. תרגול חמלה עצמית מאפשר לנו לסלוח לעצמנו, ולחקור את הכישלונות שלנו ממקום בריא ולא שיפוטי. אפשר בהחלט להתחיל משם כדי להתמודד עם פרפקציוניזם, ולהשתמש במחלה העצמית כדי לאזן את הנטייה לשלמות.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me


לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

תדע כל אמא וסבתא: זה יכול לקרות לכל אחת…

Published

on

בעקבות מקרי הרצח המזעזעים של מאיה וישניאק ומיכל סלה ע"י בני זוגן, ד"ר ג'ודי כצמן מציעה לכולנו לפתוח טוב טוב את העיניים

לבתך, אימך, סבתך, נכדתך, אחותך, גיסתך, חברתך ושכנתך. אחת עשרה נשים נרצחו בישראל מתחילת השנה. שש נשים נרצחו מאז תחילת הקורונה. גם זו מגיפה. וחיסון יש לה. החיסון הוא טיפול!
אמא של מאיה וישניאק ז״ל, הבחורה שנחנקה על ידי בן זוגה, אמרה השבוע: ״אם זה קרה לנו, זה יכול לקרות לכל אחד״. אחות של מיכל סלה ז״ל, שנרצחה על ידי בעלה , אב בתה, שהיה מטפל בנוער , אמרה בהלוויה: ״אם זה קרה לנו, זה יכול לקרות בכל משפחה״. כי לאלימות נגד נשים ובמשפחה, מחוברת סטיגמה. זה קורה רק ״להם״ שם, בעלי רקע סוציואקונומי נמוך, ההם שגרים בשכונה שם מהעדה ההיא.
אז זהו שלא! כמו הקורונה, זה נוגע בכולם, ללא הבדל דת,צבע, מין, השכלה, קריירה ומקצוע, מקום מגורים.
והגברים? הם ניראים כמו השכן שלך. הם עובדים, לומדים, מגדלים משפחה, ומתרגשים בברית של בניהם ההבדל? הם נ ש א י ם של וירוס האלימות! כשהמערכת החיסונית הרגשית שלהם חזקה, הם שולטים בעצמם, ויודעים לעצור לפני ההתפרצות. כשהמערכת הרגשית שלהם מחוררת, הם מאבדים את זה: הפנים משתנות, הופכות ללא מוכרות, העיניים משתנות, מבט של טירוף, הפנים אדומות, מזיעות, והאדם הופך לחיה רעה.
הנשאים לעולם ישאו איתם את הוירוס. בתקופות משבר, כשהקנאה, הפחד, הכעס, חוסר האונים, התסכול והכאב ישתלטו עליהם, הוירוס יכניע את בעליו, עד איבוד שפיות רגעית. כמו שאני שומעת המון מגברים אלימים, בהם אני מטפלת באופן פרטני וקבוצתי, ״לא ראיתי כלום, היה לי שחור בעיניים, כשהן נפתחו הכל היה שבור סביבי, לא זוכר מה עשיתי, כאילו זה לא אני״.

מאיה וישניאק ז"ל. יכול לקרות לכל אחד

בפגישתנו השבועית שאלה אותי אמא מודאגת: איך אני אמורה לגדל את בנותי בעולם שכזה, בו נשים נרצחות כל יום? ואני אומרת ״ונתנו בהם סימנים״. תמיד יש סימנים. זו שפה וצריך לדעת לקרוא אותה, באולפן החיים. ישנן נורות אדומות, שהן נורות אזהרה מיד בהתחלה, כן מיד בהתחלה, בזוגיות בתקופת הנעורים ובבגרות.
אז מה נאמר לבנות שלנו שנכנסות לעולם הדייטים , ולנכדות הקטנות שלנו, שעדיין עם קוקיות שמחות וסומכות. איך נלמד אותן לראות, להבין, להגיב, וביחד עם זה לא לחיות בפחד גדול, ולאבד פרופורציות . נספר להן על הנורות האדומות. אותם רמזים שמעידים שיש כאן משהו אחר עד מסוכן. כי זה מסוכן כשהוא:
– מרחיק אותך מחברותיך,
– מרחיק אותך מבני משפחתך, כי הם חומת ההגנה שלך , הוא צריך אותך חשופה ותלויה בו, ללא קבוצת תמיכה.
– כשהוא מקסים אל אחרים ומגעיל כלפייך.
– כשהוא משפיל, מעליב, מנמיך, מבטל, מלגלג, ואת לאט לאט מאמינה לו,שאת שמנה, מכוערת, סתומה, ובכלל,״מי יקח אותך חוץ מאדיוט כמוני?״
– כשאת מצדיקה את התנהגותו האלימה, בטענה שאת צריכה לדעת מה מפריע לו, ולוותר על חברות ומשפחה , ומוסיפה ״ככה זה בזוגיות לא?״
– כשהוא מתנדב לקחת אותך לכל מקום, כדי לפנק אותך, אבל באמת כדי לראות עם מי את נפגשת.
– כשהוא עוקב אחרייך , ופתאום משום מקום מופיע כשאת עם חברים.
– כשהוא מופיע במקום עבודתך לראות ״מי הבוס הזה שלך?״
– כשמבקש ממך לא לעבוד, למרות רצונך בקריירה, כי הוא מפרנס בגדול ״ואת תהיי מלכה, גדלי ילדים״
– כשהוא בוחר לך את מקום העבודה שלך.
– כשהוא מרים את הקול ואת מתכווצת רק רוצה להעלם.
– כשהוא בוחר את בגדייך, ואוסר עלייך ללבוש פרטי לבוש שאינם לרוחו.
– כאשר לבריכה או לים את הולכת רק איתו, כי הוא צריך לשמור עלייך בעולם של זאבים.
– כשהוא אובססיבי כלפייך, מתקשר שלושים פעם ביום, רוצה לדעת היכן ועם מי את, ובעיקר מתי כבר יהיה לך זמן עבורו .
– כשהוא מקנא ומתפרץ באופן קיצוני, שובר דברים ומרים יד עלייך.
– כשהוא דורש בכח יותר ממה שאת מוכנה .
– כשכל הדרכים חסומות בפנייך למקורות הכסף שלכם, ואת מבקשת רשות להוצאת כספים ונתונה לחסדיו.
– כשאת מוענשת בכל מיני אופנים, כשאת מעצבנת״ ולא צייתנית.
– כשאת מגלה שאת פוחדת מתגובותיו, והולכת על קצות האצבעות בחייך.
– כשאת מדברת עם אחרים, צוחקת עם אחרים …והוא מתפרץ כי את … לא מכבדת אותו.
– כשהוא מפחד שתעזבי אותו , ואומר את זה בכל הזדמנות.
– כשהוא מתקדם מהר מדי ולא באופן סביר במערכת היחסים. דוגמה? מציע מגורים משותפים בשבוע הראשון.
– כאשר אחרי כל התפרצות , מתנצל, בוכה ומבטיח שהדבר לא יקרה שנית, קונה מתנות, מחזר מתחנף מפצה …. עד הפעם הבאה.
קוראים לזה מעגל האלימות . כאשר טריגר מעלה את מפלס הלחץ, גורם להתפרצות, בעקבותיה יש רגיעה, חרטה על שקרה, וקיום טקס ״ירח הדבש המדומה״, בו שניים מתפייסים מתוך הבהלה של מה שהתרחש, וחוסר יכולת לפרוץ את המעגל .
– כשאת מתגעגעת למי שהיית לפני שפגשת אותו.
– כשאת רוצה לעזוב והוא מאיים: ״מכאן את יוצאת רק בארון״.
– כשאת רוצה לעזוב ולהיפרד בטוב , כמו עוד רבים אחרים  והוא אומר כי בלעדייך חייו אינם חיים, ומאיים להתאבד. ואת מפחדת לעזוב ולהיות אחראית למעשיו שלו.

מיכל סלה ז"ל. יכול לקרות בכל משפחה

תדע כל אמא, תדע כל סבתא אף אחד לא יעשה את זה במקומך, כמו שרק את יודעת.
והמצווה היא, והגדת לבתך! והגדת לנכדתך! זו תורה שבעל פה שצריכה לעבור במעגלי הנשים. והכי הכי חשוב לייצר במערכת היחסים בבית, במשפחה, בבית הספר, מרחב המאפשר לבקש עזרה בשעות שנראה כי זה סוף העולם.
כי בשם ובחסות הבושה נשים לא מבקשות עזרה, מתביישות. נרצחות.
ואם בתך או נכדתך מתרחקת , ומשתנה מול עינייך, נמנעת מלבוא, לדבר, לשתף, אינה כתמול שלשום, נמנעת מקשר עין, מתרצת, ואת לא ישנה בלילה… גם זה סימן. כי הלב יודע לפני שהראש מבין. ️

==

ד"ר ג'ודי כצמן היא מומחית לנושא אלימות במשפחה. www.judykatzman.com

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות