Connect with us

ארה"ב-ישראל

לראשונה: ישראלים-אמריקאים רוצים ייצוג ב'קונגרס הציוני'

Published

on

בקונגרס הציוני הקרוב תתמודד רשימת "ישראל שלנו" של ישראלים שחיים כבר שנים בארה"ב: "אנחנו חיים באמריקה, אבל קוראים עיתונים ישראליים וצופים בחדשות מהארץ. מה שקורה בארץ נוגע בכל נימי נפשנו. ההגדרה 'יורדים' לא אקטואלית"

בעוד פחות משנה, ב-20 באוקטובר, צפויים להתכנס בישראל 540 צירי הקונגרס הציוני העולמי ה-38 בבנייני האומה בירושלים. אותם צירים ייצגו סיעות פוליטיות מישראל ומקהילות העולם, שאמורות לשמש כמעין "פרלמנט יהודי" או "פרלמנט ציוני". למעשה, קונגרס זה הוא המוסד היחידי שבו יהודים מהעולם ויהודים מישראל נהנים משוויון מוחלט מבחינת יכולת הצבעה והשפעה.

אך הפעם, לראשונה מאז הקונגרס הראשון ב-1897 בבאזל, צפויה להיות מיוצגת קבוצה חדשה: ישראלים-אמריקאים, שבעבר כונו "ישראלים יורדים", ביטוי גנאי שרבים כיום נמנעים ממנו.

נסביר: בקונגרסים מיוצגים כלל יהודי העולם לפי מדינותיהם, ועל פי מספר היהודים בכל אחת מהן נקבע כמה צירים יכולה לשלוח כל קהילה. באותן מדינות מתקיימות בחירות, או כפי שקורה לצערנו בשנים האחרונות, "סגירות" של עסקנים שמשמרים הצבעות מן העבר. הצירים מחולקים לשלוש קבוצות: יהודי ישראל, יהודי ארה"ב ויהודי שאר העולם. לכל אחת מהקבוצות מוקצה כשליש ממספר המושבים בקונגרס, ואילו הנציגות מישראל מיוצגת במספר המנדטים שיש למפלגות הישראליות הציוניות – כאשר כל מנדט בכנסת שווה בערך לשני צירים בקונגרס.

לארה"ב 145 צירים לשלוח לקונגרס, מספר לא מבוטל בכלל, שעליו מתמודדים 13 סיעות. חלק מסיעות אלה הן ותיקות, כמו "המזרחי" המייצגת את הציונות הדתית או הליכוד, שמיוצג על ידי ארגון ציוני אמריקה וארגוני ימין נוספים – אך בשנים האחרונות נוספו רשימות חדשות, והמעניינת ביותר כעת היא "ישראל שלנו", רשימת הישראלים-האמריקאים.

פלייר שהכינו הרשימות של הישראלים החיים באמריקה מנסה להסביר את האג'נדה: "הידעתם? הקהילה הישראלית בארה"ב היא עצומה, המספרים מדברים על בין 700 אלף למיליון", טוענים שם, בהסתמך גם על הדור השני של אותם מהגרים ישראלים.

הפלייר ממשיך ומסביר: "אנו מייצגים כמעט 7.5 אחוז מהיהודים מחוץ לישראל, הגיע הזמן שהקול שלנו יישמע. הגיע הזמן שמישהו ייצג את הערכים והצרכים שלנו בפורום הציוני המשפיע בעולם – הקונגרס הציוני. מצד אחד אנחנו לא מיוצגים בישראל, הרי אנחנו חיים בחו"ל, ומצד שני, הצרכים שלנו מחוץ לישראל אינם מקבלים מענה. הגיע הזמן לשנות את זה".

הסיעה שהם מריצים, "ישראל שלנו" שמה, מוגדרת במשפט אחד: "אנו קבוצה של ישראלים המתגוררים בארה"ב אשר מחפשים לטפח את מערכת היחסים בין יהודי העולם ומדינת ישראל, לקדם תרבות יהודית פלורליסטית ופתוחה ולתמוך באחינו ואחיותינו, המעוניינים שפועלם יוכר על ידי מדינת ישראל".

סמל הקבוצה החדשה שמתמודדת לקונגרס הציוני

מכיוון שמייסדי הסיעה נמצאים בשתי קצוות ארה"ב, ניו-יורק שבחוף המזרחי ופאלו-אלטו שבחוף המערבי, ניהלנו שיחת ועידה משותפת עם השלושה, המבקשים להסביר לראשונה למה החליטו להיכנס להרפתקה הזו.

שני קורבלניק (38), נשואה ואם לשלושה, חיה בניו-יורק כבר 11 שנה. בארץ עסקה בתחומים פוליטיים-חברתיים, ובארה"ב פנתה לעבודה בתוך הקהילות הישראלית והיהודית. "כל התפקידים שמילאתי היו בעצם ליצור גשר בין הקהילות היהודית-אמריקאית לזו הישראלית", היא מסבירה.

חבר נוסף בקבוצת המייסדים הוא אופיר גוטלזון (44), הייטקיסט מקריית-מוצקין שעבר לניו-יורק בשנת 2011, אחרי מכירה של חברת סטרטאפ שלו. הוא חי שם כמה שנים, הקים חברת סטארטאפ נוספת, ומתגורר בשנים האחרונות בפאלו-אלטו, סמוך לעמק הסיליקון. גוטלזון נשוי ואב לשניים. "בארץ לא הייתי פעיל חברתי או פוליטי", הוא מתנצל, "אבל דווקא כאן, במסגרת השתתפות בתוכנית 'גוונים' (העוסקת בזהות יהודית), נחשפתי לדיונים על זהות יהודית – מתוך הצורך להבין איך אני מתחבר ליהדות באמריקה, ואיך יעשו זאת הילדים שלי בעתיד".

המייסד השלישי, קובי כהן (42), נשוי ואב לשניים, היגר מתל-אביב לניו-יורק לפני 9 שנים. בארץ הוא היה מעורב פוליטית במפלגת העבודה, ואף פעל בארגונים חברתיים. כאשר הגיע לניו-יורק עבד בשוק הפרטי, אך "דגדג לי העניין של חיבור הישראלים לקהילות היהודיות. הרי הישראלים והיהודים כאן הם כמו שמן ומים שלא מתערבבים". הוא עבד ב-IAC, ארגון הקהילה היהודית-אמריקנית, שהפך להיות הגוף הבולט ביותר בקרב הישראלים בארה"ב. כיום הוא עוסק בקידום השפה העברית בצפון אמריקה, במסגרת ארגון המועצה ללשון עברית בצפון אמריקה – שקשור בצורה כזו או אחרת להסתדרות הציונית העולמית.

מחוברים לישראל בפופיק

כהן מסביר מה פירוש "משלנו": "לא רפורמי, לא קונסרבטיבי, ובטח לא הסיעה הפרוגרסיבית (התקווה, צ"ק). רצינו להיות שביל הזהב – הקהל שלנו זה אנחנו". הם התגלגלו עם העניין והחלו לגייס חברים, ביניהם כאמור גוטלזון.

קורבלניק: "הרשימה מכילה בתוכה חוף מזרחי ומערבי, ומעבר למזג האוויר השונה, מדובר באנשים מסוג אחר. יש אצלנו גברים ונשים מכל הגילים, אנחנו באמת מראה של הישראלים מכל הגוונים ומכל הדעות שחיים פה".

גוטלזון: "לא הייתי מודע לקיומו של הקונגרס באופן פעיל, בטח לא של התנועה הציונית האמריקנית, ה-AZM. בפאלו-אלטו נמצא המרכז היהודי, ה-JCC, ובמקביל הקימו בתוכו את ICC, שמיועד לישראלים. זה מודל חריג מאוד לצערי, שגרם לי להפנים שהישראלים האמריקנים הם זרם ביהדות אמריקה – זרם שאיננו דתי".

כדי לצלוח את המשוכה הראשונה היה עליהם להגיש לקונגרס 500 חתימות, מכיוון שהם סיעה חדשה. על כל תומך לשלם 7.5 דולרים כדי להירשם להצבעה בבחירות לקונגרס, שייערכו במשך חודשיים, מינואר עד מארס הקרובים. קורבלניק גאה בכך ש"בתוך זמן קצר הגענו ל-650 חתימות, לא רק של ישראלים אלא גם של יהודים שהנושא חשוב להם".

איך משכנעים ישראלים בארה"ב לשלם כסף ולהצביע למוסד שהם כלל לא מכירים?

גוטלזון: "הרצל לא גר במדינה היהודית או בפלסטינה של אותה התקופה, והיה יכול להשפיע על זהות העם היהודי בכל העולם. אז בעיניי, החיבור של מיתוג וקצת רגש מחבר את האנשים שרוצים להשתייך למשהו". גוטלזון מתכוון למיתוג של "ישראל שלנו", המבוסס על דמותו של הרצל. בשל צבעי הכחול-אדום של המיתוג, הוא נראה כמו קמפיין פוליטי יהודי-אמריקאי לכל דבר ועניין.

כהן מציין היבט חשוב נוסף שהם מציגים לבוחרים הפוטנציאליים. "אנשים לא מבינים כמה כסף יש במוסדות הלאומיים, ואנחנו רוצים לנתב את הכסף – לא רק למטרות עסקניות וקומבינות פוליטיות לפעילים ליגה ג', אלא לטובת צורכי העם היהודי ולחיזוק הקשר בין ישראל והתפוצות".

לדבריו, "אם נקים מרכזי תרבות ישראליים וכיתות לימוד עברית במרכזים היהודיים הקהילתיים, כמו ה-JCC בפאלו-אלטו, זה משהו שיפתח דלתות להרבה ישראלים שלא מגיעים לשם ביום-יום. יהיו גם יהודים שירצו להגיע וללמוד עברית או על ישראל. לצערי, אין כמעט מקומות כאלה כיום בארה"ב".

גוטלזון: "מה שלמדתי כאן בארה"ב הוא שתקציבים זה מה שאתה עושה בעצמך. אין תקצוב של משרד חינוך או גוף אחר, יש חינוך קהילתי – הרבה התנדבות ותרומה לקהילה. זה דורש המון עבודה. הנחת העבודה שלנו אומרת שיש כבר קהילה יהודית, ואנחנו רוצים להיות חלק ממנה, לא רק לייצר מתנ"סים נפרדים".

קורבלניק: "כשחיים בארה"ב, אתה מבין עם הזמן שמישהו צריך לייצג את האינטרסים שלך. ליהודים-אמריקאים יש צרכים שונים מאלה של ישראלים-אמריקאים או ישראלים בישראל. על כן, אנחנו מעוניינים להיות שחקן".

בפועל אתם מייצגים את ההיפוך הגמור של הציונות – שקראה לעלות לישראל. 

כהן: "המדינה קמה, אז השאלה היא מה תפקיד התנועה הציונית כיום. אנחנו רוצים לשמר את הקשר של מדינת ישראל עם התפוצות. על פי נתונים שונים, בסביבות 10 אחוזים מאזרחי ישראל חיים מחוץ לה. הקשר והזיקה הם לא משהו שאפשר לנתק בקלות. בעיניי, ציונות היום זה לחזק ולשמר את הקשר בין ישראל והתפוצות. אותה יהדות תפוצות היא עמוד השדרה שלנו בארה"ב – והיא תישאר כך, ולא תפנה למדינת ישראל את העורף".

קורבלניק מוסיפה: "אנחנו חיים היום בעולם גלובלי. אנשים זזים ממקום למקום, וזה לא מוריד כהוא זה את החיבור שלנו בפופיק למה שקורה בישראל, למקום הזה שהוא שלנו. אנחנו חיים בארה"ב, אבל קוראים עיתונים ישראליים וצופים בחדשות מהארץ. מה שקורה בארץ נוגע בכל נימי נפשנו. ההגדרה 'יורדים' לא אקטואלית".

גוטלזון מבקש להפנות לציטוט של הרב בני לאו, שהשתתף לפני כשבועיים בוועידת IAC במיאמי. "זה תלוי בנו, בני ובנות הארץ הזאת", כתב לאו בעמוד הפייסבוק שלו, "הרגשתי שהתנאי למפגש חייב להיות קודם כל בוויתור על עמדת השפיטה של עזיבתם את הארץ. הירידה מן הארץ לחו"ל מתרחשת בנסיבות חיים, ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".

לאו אף העלה הצעה מעשית: "במקום שפיטה אפשר להציע מגע של דיבור, מפגשים של לימוד טקסטים יהודיים בקבוצות (דרך הרשתות החברתיות), ובעיקר הושטת יד לבניהם ובנותיהם במסגרות של חשיפה בגילי תיכון לארץ. זה לא דור אבוד. זו שעת רצון, ובעבודה משותפת של מדינה וארגונים חברתיים נוכל לנסות ולבנות את הגשר הזה שבין שם לכאן".

גוטלזון מסכים עם דבריו של לאו. "נסיבות החיים הובילו כל אחד מאיתנו לאן שהן הובילו. בשבילי, השאלה היא איך אני נטמע בקהילה היהודית-אמריקנית, ואף גורם לכך שהם יהיו מחוברים יותר לישראל, ולעברית שהיא לא רק תנ"כית. אני חושב שאם נצליח לעשות עבודה טובה בשמירה על הזהות הישראלית – נוכל גם להוסיף לזהות היהודית-אמריקנית ולהתחבר אליה. בעבורנו ובעבור ילדינו. אנחנו בעצם אלה שיכולים לחבר את יהודי אמריקה לישראל".

קורבלניק מסכימה: "אין קבוצת אנשים שמבינה יותר בחיבור הזה בין ישראלים ליהודים-אמריקנים יותר מאיתנו. אם יש מישהו שיכול להיות גשר בין ישראל ליהדות ארה"ב – זה אנחנו".

פעם זלזלתי בקונגרס

בבחירות האחרונות לקונגרס הציוני ה-37 הצביעו רק 50 אלף יהודים-אמריקאים, מתוך המיליונים שאוכלוסייה זו מונה בארה"ב. גוטלזון אומר שכקבוצה ישראלית הם מצפים "להגדיל את העוגה" ולהביא מצביעים שלא הצביעו אי פעם לקונגרס – רובם מהגרים ישראלים בארה"ב. כהן: "אנחנו רוצים להגיע לכמה שיותר מנדטים כדי לחזק את הכוח הפוליטי שלנו, שנוכל להשפיע כמה שיותר".

במסגרת הבחירות, כל הסיעות מתקבצות יחד לקראת הקונגרס בירושלים, ומנהלות מו"מ על התיקים והסמכויות שכל אחת מהן תקבל. אני שואל את השלושה מהו התיק שהם לוטשים אליו עיניים, או ארגון שבו הם ירצו להשפיע. הם עוד לא יודעים.

"נחצה את הגשר כשנגיע אליו", מודה כהן. "מבחינתנו, הפוקוס יהיה בניתוב משאבים למטרות ציוניות פה בארה"ב בעבור הקהילה הישראלית-אמריקאית. כמו כן נרצה לחזק את נושא ה'עמיות' בישראל ובתפוצות. אנחנו לא מסמנים תיק מסוים כי אנחנו עוד לא מבינים איך המפה תיראה לקראת הקונגרס".

גוטלזון: "אין לנו שאיפות להשפיע על חיי היום-יום בישראל בשום דרך. אנחנו רוצים ליצור מצב של חיבור הקהילה היהודית עם זו הישראלית בארה"ב".

כהן מודה שהם עדיין "צעירים" בהבנת העולם הפוליטי-ציוני הסבוך.  "כשגרתי בארץ זלזלתי במוסדות הציוניים. כמי שחי פה בארה"ב ורואה את הפוטנציאל הלא ממומש שיש במוסדות, אני אומר – חבל. כי יש כאן מוסד שיכול לקדם את העם היהודי ואת הקשר בין ישראל והתפוצות".

גוטלזון: "בעיניי אנחנו כיום חלק מיהדות אמריקה, ואנחנו עושים היסטוריה בכך שלראשונה יהיה קול לישראלים האמריקנים בקונגרס". וכאמור, לטענת מייסדי "ישראל שלנו" מדובר במגזר נכבד: הם סבורים שבארה"ב מתגוררים בין 700 אלף למיליון ישראלים, וזאת אם מביאים בחשבון גם את הדור השני של המהגרים – שלא בהכרח נולדו בארץ.

בחודש שעבר נערכה כאמור בפלורידה ועידת ה-IAC, ארגון הגג של הישראלים המתגוררים בארה"ב. אני שואל את מייסדי "ישראל שלנו" אם הם הקימו שם דוכן, שהרי בוועידה השתתפו אלפי ישראלים המתגוררים בארה"ב. כהן עונה שהוא עצמו השתתף, אך כי לא הקים דוכן רשמי. "ניסיתי להיפגש עם אנשים ולדבר איתם על הנושא. לא דיברתי בפאנל או ייצגתי את הסיעה באופן רשמי".

למה לא?

"עד שהקמנו את 'ישראל שלנו' הוועידה הייתה כבר סגורה. אני מניח שאחרי הבחירות, כשנגיע להישג משמעותי, אז יתחילו לפנות אלינו ונעבוד איתם ביחד".

אחד מארבעת העקרונות של הסיעה, כפי שהם מוצגים באתר שלה, הוא "לקדם ערכים ליברליים", ואני מבקש מהמייסדים להסביר למה הכוונה, מכיוון שבשיחתנו הם מציגים את עצמם כקבוצה שאיננה שייכת לאף אחד מהזרמים היהודיים בארה"ב.

כהן משיב כי "אנחנו מתכוונים בעיקר לפלורליזם דתי וקבלה של הזרמים הפחות מוכרים בארץ – בהיבט של קיום דיאלוג עם כולם". גוטלזון מוסיף כי "הפוקוס מבחינתנו הוא על פתיחות לזרמים נוספים, אבל אנחנו לא מנסים לקדם סוג מסוים של יהדות על פני אחרת".

למה האתר שלכם רק באנגלית? הרי אחד הערכים שאתם מקדמים הוא חיזוק השפה העברית בקרב יהודי ארה"ב.

כהן: "זה יהיה גם בעברית, אבל בסוף אנחנו בארה"ב והבחירות הן כאן. בנוסף, אם תהיה לנו הזדמנות להגיע גם לתומכים יהודים-אמריקאים – יש כאן ערך מוסף". בינתיים הם עובדים "בלי תקציב", כדבריהם, וחושפים שהם מתכוונים להשיק קמפיין גיוס המונים כדי לממן את מערכת הבחירות.

בניגוד לרשימות אחרות, שבהן הוצגו רבנים מוכרים או עיתונאים, אומרים מייסדי "ישראל שלנו" ש"אין לנו סלבס ברשימה". המוכר ביותר הוא מוטי כהנא, איש עסקים ופילנתרופ, שנודע בשל עבודתו למען הפליטים הסורים. אני שואל אם יש להם ברשימה דתיים, והם עוצרים רגע כדי לחשוב. קורבלניק מסבירה שזה לא היה קריטריון בבחירת האנשים ברשימה, "כולם על הספקטרום", היא אומרת, ומבהירה שהישראלים בארה"ב לא בהכרח מתאימים להגדרות הישראליות. לבסוף הם נזכרים שיש להם נציגות דתית.

קורבלניק מסכמת: "אנחנו חווים את כל הזרמים בעולם היהודי, בטח במקום כמו ארה"ב. חשוב להקשיב ולהציף את הדיון. להבין שיש גם איזו במה שעליה ניתן לדון על מה שקורה בין ישראל ליהדות ארה"ב. בעיניי, שני הצדדים צריכים לשבת ביחד ולדון על היחסים, עד שייצא עשן לבן".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

ארה"ב-ישראל

עוגיות מחמאס ודגלי ישראל: הסטודנטים האמריקאים שנאבקים ב-BDS

Published

on

מול פרובוקציות של פעילי BDS ובריונות אנטי־ציונית, קבוצה נחושה של סטודנטים באוניברסיטאות האמריקאיות יוצאת למאבק על שמה הטוב של ישראל * מסתבר שגם ה-IAC והקרן של אדם וגילה מילשטיין תומכים בהם * אריאל שנבל הצטרף אליה למסע הסברה בקמפוסים של לב המערב התיכון

השוטרים הגיעו מהר מאוד. למעשה, לא חלפה יותר מחצי שעה מאז שנכנסנו למבואת אחד הבניינים ההומים באוניברסיטת מישיגן, ועד ששוטר ושוטרת חביבים פסעו לכיווננו נחרצות וביקשו לברר על מה המהומה.

שעה קודם לכן ניגש צוות קטן של סטודנטים לחנות מאפים שכונתית, ורכש כמאתיים עוגיות. אלה ישמשו כמוצגים המרשיעים שבסופו של דבר יגרמו לגירושנו מהמקום. הנימוק להרחקה לא יהיה קיומה של פעילות הסברה פרו־ישראלית, אלא סעיף מנהלי שולי שקשור לתיאום מול הנהלת האוניברסיטה. השוטרים יכלו בקלות לאשר את המשך שהייתנו במקום – שהרי חברת הנהלה היא זו שהפנתה אותנו להקים דווקא שם את הדוכן – אבל הם העדיפו להקשיב לצעירים הנרגשים שדרשו את סילוקנו משם. קל יותר ללכת על אופציית ההשתקה, כדי למנוע התגודדות שעלולה להתפתח לתגרה. כך, בתוך זמן קצר ביותר, נפרש לנגד עינינו בקליפת אגוז אחד מאתגרי ההסברה הגדולים של ישראל בארה"ב בפרט, ובמערב בכלל: אווירה אנטי־ישראלית ואנטי־ציונית שהולכת וגוברת בקמפוסים, בעוד הפעילות הפרו־ישראלית שם אינה אפקטיבית כמעט.

לפני כמה שבועות הצטרפתי למסע של צוות קטן ומובחר מארגון SSI (ראשי התיבות של "סטודנטים תומכי ישראל") באוניברסיטאות המערב התיכון. מטרת הצוות הייתה לשרטט תמונת מצב עכשווית של המתרחש בקמפוסים בארה"ב, וגם לנסות לעשות משהו אחר, שיצא מהקופסה ויעיר קצת את ההסברה הפרו־ישראלית שנרדמה בשמירה.

הרעיון היה פשוט אך יצירתי. רוב הסטודנטים האמריקאים לא באמת יודעים מה קורה במזרח התיכון, ואת דעותיהם הם מגבשים לפי צו האופנה הליברלי – שרואה כרגע בישראל סוג של שטן. ב־SSI החליטו לפיכך לערוך להם היכרות עם כמה עובדות יסוד. מעל הדוכן שהקימו חברי הצוות באוניברסיטת מישיגן נתלה לוח גדול, שהכריז על "מכירת המאפים של חמאס". כל מי ששילם דולר אחד קיבל עוגייה ותעודת הוקרה הנושאת את סמל הארגון – ומיד לאחר מכן היה הצוות מסב את תשומת ליבו לכך שהתרומה מיועדת לארגון רצחני שמטרתו השמדת ישראל. לאחר העברת המסר הזה, הסטודנטית המופתעת או הסטודנט ההמום הסכימו להקשיב לדברים, ובסופו של דבר יכלו להעביר באופן סמלי את הדולר שלהם מקופת חמאס לקופת הארגון הפרו־ישראלי.

בשלושים דקות פעילותו של הדוכן, כ־15 סטודנטים עברו בהצלחה רבתי את התהליך שתואר לעיל. כמה מהם אף קראו לחבריהם להגיע ולשמוע. "סוף־סוף יש פה תשובה לפעילות של הסטודנטים הפלסטינים", אמרה סטודנטית שביקשה לא להזדהות בשמה. "חבל שאתם מגיעים מבחוץ ולא לומדים כאן, יכולתם להזיז משהו באמת".

בארה"ב לומדים כיום כ־20 מיליון סטודנטים בשלל אוניברסיטאות וקולג'ים, לתארים בכל הרמות. זהו מספר עצום, גבוה יותר ממספרם של כל יהודי העולם. האוניברסיטאות האמריקאיות הן פס הייצור המובהק, הבלעדי כמעט, של מנכ"לים, חברי קונגרס, סנאטורים, שופטים ושאר בעלי תפקידים שמחזיקים במשרות הבכירות והמשפיעות ביותר. בעוד בקרב האוכלוסייה הכללית בארה"ב מעמדה של ישראל טוב למדי, בדעת הקהל הסטודנטיאלית מצבנו הולך ומחמיר. לפי מחקר של ארגון AMCHA Initiative, בשנת 2018 חל זינוק של 70 אחוזים במספר גילויי האנטישמיות על רקע אנטי־ישראלי בקמפוסים בארה"ב. אחד האחראים הישירים לכך הוא ארגון SJP, "סטודנטים למען צדק בפלסטין", הפועל נמרצות בלמעלה ממאתיים קמפוסים, ומחדיר לתודעת הסטודנטים תעמולה אנטי־ציונית, לעיתים ארסית במיוחד. מולו מנסים לפעול כמה ארגונים פרו־ישראליים, עד כה בהצלחה מוגבלת. SSI, ארגון צעיר יחסית שהוקם לפני כשבע שנים, מנסה לשנות את המאזן ולהעמיד מול התעמולה הפלסטינית מענה ראוי. בעיני ראשי הארגון, אין זו מלחמה על התודעה בקמפוסים ותו לא, אלא על הדור הבא של המנהיגות האמריקנית.

החומה המדומה

אילן סינלניקוב, בן 27, נולד ברחובות למשפחת עולים מרוסיה. כשהיה בן 15 עברה משפחתו לארה"ב בעקבות עבודתו של האב, והשתקעה במינסוטה. אילן סיים שם את בית הספר התיכון, והחל ללמוד באוניברסיטת מינסוטה במיניאפוליס. גם אחותו הבכורה ולריה צ'ייזין, ששירתה כקצינה בצה"ל, למדה באותו מוסד אקדמי.

"כשהייתי בסמסטר השני שלי, נתקלנו בהרבה מאוד פלאיירים שמזמינים את הסטודנטים ל'שבוע האפרטהייד'", משחזר סינלניקוב. "זה היה מסקרן, אז הלכנו לראות. סטודנטים פרו־פלסטינים הקימו באמצע האוניברסיטה חומה ענקית, שמדמה את גדר ההפרדה. בשיא האירוע, חצי מהם צעקו 'חיילי הכיבוש מפציצים', והאחרים נפלו על הדשא. זה היה מחזה מאוד לא נעים. למחרת התקיים אירוע נוסף שלהם, באחד מהאולמות הגדולים בקמפוס. לשם כבר באנו עם דגלי ישראל. חשבנו שזה לא הגיוני שלא תהיה תגובה ישראלית למיצגי האימים השקריים הללו. הפלסטינים הופתעו ושאלו מי אנחנו, ואז ולריה שלפה, בלי לחשוב יותר מדי, 'אנחנו קבוצה של סטודנטים תומכי ישראל'. זה היה הרגע שבו הוקם SSI. למחרת, ב־12 במארס 2012, נרשמנו כקבוצה רשמית באוניברסיטת מינסוטה".

בקהילה היהודית המקומית, מספר סינלניקוב, לא התלהבו מקיומו של הארגון החדש. "הם ביקשו בנימוס אך בחדות שנשמור על פרופיל נמוך. זה הגיוני – אנחנו באנו עם טמפרמנט ישראלי, והם כאמריקאים חששו שנחמם את האווירה והדבר יגרום למתחים מיותרים. זו הייתה הסיבה העיקרית לאחד מהמאפיינים החשובים של הארגון שלנו, מהרגע הראשון ועד עכשיו: SSI אינו 'ארגון יהודי'. הוא פרו־ישראלי ופרו־ציוני, אבל פתוח לכולם. צריך גם לזכור שבין 50 אלף הסטודנטים באוניברסיטת מינסוטה – אחת מחמש האוניברסיטאות הגדולות בארה"ב – יש בקושי אלף יהודים. הבנו שאנחנו חייבים להרחיב את מעגל התומכים והפעילים.

"עיקרון נוסף שמובנה מעצם האישיות שלנו הוא ליזום, להיות אקטיביים. לא לחכות עד לשבוע האפרטהייד, אלא לפעול כל השנה, ואז בשבוע האפרטהייד אנחנו כבר מוכנים עם תשתית משומנת. לא יודע אם שמת לב, אבל בפעילות באוניברסיטת מישיגן הנציגים שלנו עמדו לפני הדוכן, לא ישבו מאחוריו כמו בשאר הדוכנים שהיו במקום. אנחנו לא מחכים לסטודנט שיגיע אלינו, אנחנו מגיעים אליו".

במה עוד אתם שונים מארגונים פרו־ישראליים כמו הלל ואיפא"ק?

"אנחנו הארגון הפרו־ישראלי היחיד שבא מלמטה, שצומח מהסטודנטים עצמם, ולא מקבל הוראות מלמעלה. אנחנו תא רשמי של סטודנטים, וזה נותן לנו יתרונות רבים, כמו למשל היכולת לקבוע מפגש בתוך האוניברסיטה. קבוצה שאינה רשומה כתא סטודנטים, פשוט לא יכולה לעשות את זה. את המפגשים שלה היא נאלצת לקיים בבניינים של ארגונים יהודיים – מה שעלול להרתיע את תומכי ישראל הלא־יהודים".

יש התנגדות כלפיכם מצד ארגונים אחרים, שחשים אולי שתפסתם להם את המקום?

"לצערי כן, וזו נקודה כואבת. כולם אהבו אותנו כשהיינו קטנים. כשהפכנו לעמותה גדולה, התחילו הבעיות. אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל יצאנו לא פעם בהלם מפגישות שהסתיימו בטונים צורמים ובהודעה ברורה שלא מעוניינים לעבוד איתנו. התגברנו על זה. התרכזנו במה שאנחנו צריכים לעשות כדי לחזק את ישראל בקמפוסים, ולא במריבות בתוך העולם הפרו־ישראלי. אנחנו באים לעבוד".

כמו כל ארגון שצמח מלמטה, SSI התחיל להתבסס בשיטת חבר מביא חבר. "פתחנו שולחן הרשמה, אבל לא היה לנו שום דבר לחלק, היינו נטולי אמצעים לחלוטין. לאירוע הראשון שערכנו הגיעו שמונה אנשים. גם זה היה מאוד מרגש, כי מבחינתנו כל אחד מהם היה עולם ומלואו. היום, רק בצוות המנהל של SSI באוניברסיטת מינסוטה יש 16 חברים".

במשך שנתיים הם פעלו רק במינסוטה, בלי לשאוף להפוך לארגון כלל־מדינתי. ואז הגיע קיץ 2014, ואיתו מבצע צוק איתן, שגרר שורה של הפגנות והחלטות אנטי־ישראליות בקמפוסים. "הבנו שאת מה שאנחנו מצליחים לעשות אצלנו – לצאת מהמגננה, לחוקק חוקים בעד שת"פים עם מוסדות אקדמיים בישראל ועוד – חייבים לשכפל. מכיוון שהיינו חזקים יחסית בפייסבוק, קלטו אותנו בקונסוליה הישראלית בשיקגו והזמינו אותנו לכנס סטודנטים. הצגנו שם את הארגון ואת הדרך שלנו, ואז נפתחו שני סניפים נוספים, באוניברסיטת אינדיאנה ובקולג' קתולי בשיקגו. מכאן זה כבר הפך לשיטפון: מהר מאוד הוקמו סניפים בקנזס, באילינוי, בסן־דייגו ועוד. בסוף 2014 כבר היו לנו 16 שלוחות".

ועכשיו צריך גם כסף. מה עושים?
"היה לנו ברור שאם לא נשיג תקציב, הכול יימחק מהר מאוד. הקמנו עמותה באמצעות הלוואה שלקחנו מההורים, קיבלנו את האישורים והתחלנו לעבוד. עשינו אירוע התרמה קטן בסלון במינסוטה, והנה יש 250 דולר למדבקות וחולצות. ידענו שפעילות תביא תקציב, תקציב יביא פעילות, וכך נרחיב כל הזמן את המעגל.

"ככל שמספר הסניפים גדל, כך היינו נוקשים יותר לגבי הפעילות בהם. חייבנו כל סניף לערוך לפחות אירוע אחד בחודש, לעדכן את הדפים ברשתות החברתיות, להראות פעילות. בשלב מסוים נפתח סניף של SSI בקנדה, מה שאומר שהפכנו לארגון בינלאומי. בשנת 2016 כבר היו לנו יותר מארבעים סניפים, והיום אנחנו נמצאים ב־52 קמפוסים. יש גם לא מעט תאים שהוקמו אך פרשו מהארגון ממגוון סיבות, בעיקר בגלל הדרישות הגבוהות שאנחנו מציבים. המצב כיום הוא שכאשר סטודנטים צעירים מגיעים לאוניברסיטה שיש בה סניף שלנו, SSI הוא כבר דבר מובן מאליו. פעם, ממש לא מזמן, היינו צריכים להיאבק על עצם הקיום שלנו בתודעה".

כיום הארגון מונה כ־700 סטודנטים פעילים וחמישה עובדים בשכר. נאור ביטון, אחד מבכירי SSI, הוא נציגו בישראל. לדברי סינלניקוב, "יש עוד הרבה פעילים שקטים שבאים כשצריך אותם, וזה בסדר גמור". הסכומים הדרושים לפעילות העמותה חרגו מזמן מגבולות הסלון וההלוואות מההורים. "התקציב שלנו עומד על כ־700 אלף דולר בשנה, ואנחנו מגייסים תרומות דרך מימון המונים ברשת, דרך קרנות ובאמצעות הכנס השנתי של הארגון. חלק מהתורמים הם הורים של סטודנטים, ויש תרומות גדולות יותר וקבועות, למשל מ־IAC (ארגון הקהילה הישראלית בארה"ב – א"ש) שתורם עשרות אלפי דולרים בשנה, מקרן אדם וגילה מילשטיין, וגם מכמה תורמים פרטיים ממינסוטה. התאים עצמם, בתור קבוצות פנים־אוניברסיטאיות, יכולים להגיש בקשות לתקציב מהאוניברסיטה".

חוצפה ישראלית בקמפוס

כשחזרתי ארצה טלפנתי לסינלניקוב, שנשמע מרוצה מהמסע במערב התיכון. בסופו של דבר, אמרתי לו, בכל המסע הזה נפגשו אנשי SSI עם כ־500 איש באופן ישיר. טיפה בים. "הגישה שלנו אומרת שגם אם גרמנו לאדם אחד לנטות יותר לכיוון ישראל, זה עולם ומלואו", נשען סינלניקוב על מאמר חז"ל הידוע. "אנחנו יודעים שלא נגיע לכולם אף פעם, אבל זה לא מרפה את ידינו".

בך ובאחותך ולריה יש קצת מהישראליות וקצת מהאמריקניות. SSI הוא בדמותכם.
"אנחנו קול מיוחד, ארגון שקם כי היינו קצת חצופים. אמרו לנו: אתם ישראלים, מה אתם מבינים באמריקה? ענינו: מי אם לא ישראלים יעשה את העבודה בעד ישראל? ראית איך הפעילים שלנו מסתערים על כל מי שמגיע. אנחנו לא יושבים מנומסים ומחכים שיפנו אלינו. האמריקאים הרבה פעמים מקובעים, אנחנו הרבה יותר גמישים ויודעים לתת פתרונות למצבים משתנים. זה מאפיין ישראלי. מצד שני, למדנו מה הצעיר האמריקני רוצה וצריך. השילוב הזה בהחלט מוכיח את עצמו".

מה החזון להמשך הדרך?

"יש כמה יעדים. ראשית, שכל סטודנט שירצה לדעת משהו על ישראל ויגיע לקמפוס, ידע שיש לו לאן ללכת. ואם אין, שיקים סניף. שנית, אנחנו רוצים להביא את SSI לכמה שיותר מקומות. בוסטון, פלורידה, קולורדו ואיידהו – לשם עוד לא הגענו, והרי בכל מקום אפשר למצוא מישהו שאוהב את ישראל. בטווח הארוך אנחנו רוצים לגדל את המנהיגים הבאים של הקהילה היהודית־אמריקנית. אנחנו כבר רואים שבוגרי התאים שלנו נחטפים לעבודה בארגונים פרו־ישראליים. זה דור פעילים ש־SSI יצר. האנשים האלה, שנלחמים כיום בקמפוסים שלהם למען ישראל, הם אלה שיובילו בעוד כמה שנים את העולם היהודי־אמריקני. ובזכותם הוא ייראה אחרת לגמרי".

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

מגעים להסדר: ציפי רפאלי תיקח אחריות ותלך לכלא – ובר רפאלי תחמוק ממאסר

Published

on

לפי ההצעה, ציפי רפאלי תיקח אחריות על העבירות שבר מואשמת בהן ותרצה מאסר של שנה וחצי עד שנתיים • בר, מצדה, לא תרצה מאסר כלל 

האם בר רפאלי תצליח לחמוק מעונש מאסר בפועל בתיק המס הפלילי שלה? בין הפרקליטות לדוגמנית הישראלית הבינלאומית מתנהלים בימים אלה מגעים להסדר כולל, שיסגור גם את תיק המס האזרחי וגם את תיק המס הפלילי שלה.   במסגרת זאת, הפרקליטות בוחנת הצעה לפיה ציפי רפאלי תיקח אחריות על העבירות שבר מואשמת בהן, ותרצה עונש מאסר בפועל של שנה וחצי עד שנתיים במסגרת עסקת טיעון. בר, מצדה, לא תרצה מאסר בפועל בכלל, בתמורה לוויתור שלה על ערעור בתיק המס האזרחי. 

המחלוקת סביב שאלת מגוריה של הדוגמנית – האם הייתה תושבת הארץ לצורכי מס או תושבת ארה"ב בשנים הרלוונטיות – התפצלה לשתי זירות משפטיות: הראשונה היא הזירה האזרחית, שבמסגרתה דרשה המדינה לחייב את רפאלי במס בגובה מיליוני שקלים על הכנסותיה בחו"ל. הנושא נדון בבית המשפט המחוזי בלוד, שדחה את טענותיה של רפאלי והכריע כי עליה לשלם מס בישראל על הכנסותיה בשנים הללו. במסגרת פסק דין זה, שעליו ערערה הדוגמנית, נקבע כי על רפאלי לשלם כ-8 מיליון שקל מס בגין השנתיים שהיו במחלוקת. בנוסף, בית המשפט חייב את רפאלי בהוצאות משפט בסך 120,000 שקל. 

הזירה השנייה היא הזירה הפלילית, בה מתמודדת רפאלי עם טענות המדינה להעלמות מס בהיקף עשרות מיליוני שקלים ותרמית לכאורה שביצעה הדוגמנית כלפי המדינה במשך כ-4 שנים, בין השנים 2009-2012. בזירה זו החליטה פרקליטות מיסוי וכלכלה להעמיד לדין פלילי את בר רפאלי ואת הוריה ציפי ורפי רפאלי, בכפוף לשימוע, בעבירות מס בגין ההכנסות בחו"ל. כמו כן, רפי וציפי רפאלי חשודים במסגרת זו בעבירת הלבנת הון. לפי החשד, ההכנסות לגביהן בוצעו פעולות ההסתרה עמדו על מיליוני שקלים לכל שנה בין 2009-2012, ובסך-הכול למעלה מ-23 מיליון שקל. 

המשך לקרוא

ארה"ב-ישראל

השעשועון "ג'פרדי" הסתבך: "כנסיית המולד בישראל, לא בפלסטין"

Published

on

בתוכנית "ג'פרדי", ששודרה לראשונה ב-1964, עורכים למתמודדים חידון שבו הם מקבלים רמזים בצורת תשובות – והם צריכים למסור את תשובותיהם בצורת שאלות. 
הפרק המדובר שודר ביום שישי שעבר בערב (באיי-ביסי, ערוץ 7 בלוס אנג'לס), ובקטגוריית "היכן הכנסייה הזו?" ניתן למתמודדים הרמז: "נבנתה במאה הרביעית לספירה, כנסיית המולד". המתמודדת קאטי נידל מיהרה ללחוץ על הזמזם ולהשיב: "מהי פלסטין?", ואחרי שהמנחה אלכס טרבק דחה את תשובתה בטענה כי טעתה זמזם המתמודד ג'ק מגווייר והשיב: "מהי ישראל?". תשובתו התקבלה. כנסיית המולד שוכנת כידוע בבית לחם ורבים מחשיבים אותה למקום הולדתו של ישו.
ג'יימס זוגבי, מייסד המכון הערבי-אמריקאי, טען בטוויטר כי מדובר בעלבון להיסטוריה, למציאות ולאלפי הפלסטינים המדוכאים בבית לחם. גם  ארגון זכויות האדם Code Pink פרסם עצומה מקוונת שבה דרש מהשעשועון להתנצל.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות