Connect with us

מצב הרוח

למי, למי יש כבוד

Published

on

כך הוזמנתי לאירוע בזכות הפיתוח פורץ הדרך שלי בפיזיקה גרעינית – היכולת לקרב אלי צלחת גרעינים עם הרגל בלי לקום מהספה

מאת: יאיר ניצני

תלמיד טוב לא הייתי מעולם. נהפוך הוא. ביליתי לא מעט זמן מחוץ לכיתה, וההצטיינות היחידה שלי היתה בחמש יחידות המתנה ליד חדר המנהל.לפני ימי הורים היו הוריי צריכים לפנות את כל הערב כדי לפגוש לא רק את המחנכת שלי, שפירטה בפניהם את גיליון ההתנהגות שלי (שהיה בעייתי גם בסטנדרטים של מוסד לעבריינים צעירים), אלא גם את המורים לחשבון, לאנגלית, לתנ"ך ולספרות. סביר להניח שבאותה תקופה גם למורה לספורט ולשרת של בית הספר היו טענות כלפיי.

שנים רבות אחרי שסיימתי את התיכון עם תדמית של יהושע הפרוע וגיליון ציונים של נעל בית, הגיעו לעולם מושגים כמו דיסלקציה והפרעת קשב וריכוז. פתאום התברר שהרבה תלמידים, שבזמנו זכו לפידבקים כמו מופרע", "עצלן", "סתום" או "ממילא לא ייצא ממך כלום, חבל לך לבזבז פה את הזמן", היו ילדים אינטליגנטיים, שפשוט סבלו מבעיות שהפריעו להם לאיית, להגיש עבודות או לפתור מבחנים בחצי שעה.

אני זוכר שרצינו להשתובב, ליהנות ממוזיקה ומספורט ולעשות רושם על הבנות. אבל הלימודים, למי שהתקשה בהם, יצרו תסכול גדול. לפעמים אני חושב איך זה היה ללכת לבית הספר היום, בעידן האבחונים והמודעות להפרעות קשב. אולי, במקום להיחשב לעצלן דביל, הייתי נחשב לעצלן דביל עם מרשם לריטלין.

אחרי הקריירה הלא מזהירה שלי בבית הספר, לימודים אקדמיים לא עמדו על הפרק. בזמן שהחבר'ה הלכו לאוניברסיטה וצברו תארים, אני הסתפקתי בתארים "קלידן" ו"סטלן", כתבתי שירים ומערכונים והשתלבתי בתעשיית המוזיקה.

היום, כשמזמינים אותי להרצות בפני סטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות, אני חושב בהתחלה שיש כאן טעות. אני, שביליתי כל כך הרבה שעות מחוץ לכיתה ושמרוב עונשים קראו לשעת אפס על שמי – אני מוזמן להרצות באוניברסיטה?! איזה כבוד! בכל פעם שאירוע כזה קרה, מיהרתי לבית הוריי לספר להם על הכבוד שנפל בחלקי, בניסיון לכפר קצת על עוגמת הנפש שגרמתי להם בימי בית הספר.

לפני כמה חודשים התקשרה אלי גברת לבבית מאוניברסיטת חיפה ושאלה אם אסכים לדבר באוניברסיטה, במסגרת "ליל המדענים". לא בדיוק הבנתי בזכות איזה מחקר מדעי אני מוזמן לאירוע, אולי בזכות הפיתוח פורץ הדרך שלי בפיזיקה גרעינית – היכולת לקרב אלי צלחת גרעינים עם הרגל בלי לקום מהספה. אבל הרעיון מצא חן בעיניי מאוד, וכשהגענו לעניין התמורה אמרתי בטון מחויך שאם יש בעיה עם תשלום, אני מוכן להמיר אותו בתואר דוקטור של כבוד. אם זה לא מסתייע, גם בי.איי של כבוד זה בסדר. הגברת צחקה, השיחה המבודחת הסתיימה, וביום המיועד הגעתי לאוניברסיטה לשאת את דבריי.

כשסיימתי והתכוונתי לחזור לחיי נטולי הזוהר וההשכלה, אמרה המנחה שיש להם הפתעה עבורי: האוניברסיטה החליטה להעניק לי תואר "מדען של כבוד". לפני שהספקתי להגיד אלברט איינשטיין, פרץ לבמה נשיא האוניברסיטה, פרופ' רון רובין, בגלימת אקדמיה מהודרת. גם אני הולבשתי בגלימה ובכובע של בוגרים עם פונפון מתנפנף. נשיא האוניברסיטה הגיש לי תעודה יפה, שבה אני מוכרז כמדען של כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה, בצירוף כל מיני מחמאות שמפאת הצניעות אחסוך מכם. הצטלמנו יחד, וכשהוא ביקש לענוד את הברז המפורסם שלי על הראש למרות שהוא ענד אותו הפוך), הבנתי שהגעתי למשהו בחיים. הברז הגיע לאקדמיה, או כמו שנאמר בסרט מאותו עשור: שמתי ברז למורים.

מייד נזכרתי במורה שלי לפיזיקה בתיכון, שברגע שהיה מתחיל לדבר באיטיות על חוק הכלים השלובים, מייד הייתי מיישם את חוק העפעפיים הסגורים ונרדם על השולחן. והנה, למרות שלא הקשבתי להסברים שלו על לחץ מים, הצלחתי לשלב את מדעי האינסטלציה בקריירה אקדמית.

לצערי, מאז שאני נושא את התואר החדש לא נרשמה התקדמות בידע שלי במדעים מדויקים, ואני עדיין בור מוחלט בתורת היחסות, גם יחסית לילד בן 10. ועדיין, הייתי שמח לשלוח למורים המכובדים מבית הספר, שלא האמינו בי, את התמונה שלי עם נשיא האוניברסיטה, כשאני מוכתר למדען של כבוד. הם הרי לא חייבים לדעת שמדובר בבדיחה שיצאה משליטה.

עכשיו נשאלת השאלה אם בעקבות התואר החדש שלי כמדען בכיר, ממשיך דרכם של ניוטון, גלילאו וסטיבן הוקינג – חיי ישתנו מן הקצה אל הקצה. האם עלי להמיר את המכנסיים הקצרים והטישירט בחליפות שלושה חלקים? האם אזכה להטבות כלכליות ולהקלות במס? האם גם לי מגיעה, כמו לכל אקדמאי בכיר, שנת שבתון?

אני כמובן אסיר תודה על התואר "מדען של כבוד", אבל האם אפשר לשדרג אותו לדוקטור של כבוד, אולי בנקודות שצברתי בכרטיס האשראי? אחת הבעיות בתואר מדען היא שבניגוד לדוקטור או לפרופסור, לא מקובל לשים אותו לפני השם. אני לא יכול לכתוב "מדען יאיר ניצני" – ותודו שזה נשמע קצת פחות מרשים. יותר מזה, אין לי ספק שהקידומת דוקטור תעזור לי לקבל תרופות בבית מרקחת, וגם תסייע בחינוך הדור הבא של המשפחה בכך שאוכל לכתוב לבתי אישורים לבית הספר ("הילדה לא חשה בטוב. בברכה, ד"ר ניצני").

בינתיים, כל עוד אני רק מדען, אני מתכוון להמשיך את המחקר המעמיק שלי בתחומים שבהם קניתי את תהילתי. למשל, מדעי השנ"צ, דיסציפלינה שבה צברתי אלפי שעות מחקר. אני מקווה שעכשיו, כשזכיתי להכרה אקדמית, אוכל לספר עליה, כולל הדגמות מעשיות בכנסים מדעיים ברחבי העולם, שבוודאי ישמחו לארח מדען של כבוד בסוויטה של כבוד.

בבית לא נרשמה התלהבות גדולה מההישגים האקדמיים שלי. התעודה עם התמונה נשלחה אמנם למסגור ותיתלה בבית הוריי בגאווה גדולה, ותוך הסתרת העובדות המלאות על האירוע מהחברות של אמא. אבל רעייתי והבנות מפגינות בוז מכעיס לעולם ההשכלה ומסרבות לעשות כבוד למדען של כבוד. מתברר שמבחינתן, התואר היוקרתי לא מקנה פטור משטיפת כלים, מהורדת הזבל או מהסעות לחוגים.

סתם קנאיות.

 

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

חג וחלילה

Published

on

סוף-סוף אנחנו יוצאים מהתקופה שבה כולנו שכחנו מה עשינו ובמסגרת איזה חג

השבועות האחרונים, שהיו מלאים כרימון בחגים ובערבי חג והתנהלו תחת המוטו "לכל שבתון יש מוצאי שבתון", למרות שלא ברור בדיוק מתי זה, היו אינטנסיביים ביותר.

אחד הקשיים הבולטים של התקופה הוא הקושי להתמצא ביומן. מייד בתום ראש השנה אתה מותקף בסופי שבוע שהוצאו מהקשרם ומופיעים באמצע השבוע, ואין לך מושג איזה יום היום ומתי הסופר כבר יהיה פתוח כדי שתוכל לקנות מצרכים לארוחת חג, רק לא ברור לגמרי איזה חג.

זו התקופה היחידה בשנה שבה אדם מעלעל בלוח השנה העברי, וגם אז הוא לא מבין אם זה ערב חג, מוצאי חג, איסרו חג (מה בדיוק אסור שם?), שמיני עצרת או תשיעי עצירות. נראה שחז"לינו, שהמציאו את כל המסורות המשונות, בכלל רצו להתל בנו.

הם הבינו שלקראת סוף סוכות כולנו כבר הלומי חג ואין לנו מושג מה קורה סביבנו ואיזה יום היום, והחליטו להמציא כל מיני מנהגים משעשעים לסובב תרנגולת מעל הראש, לשלם אלפי שקלים על גרסה לא טעימה של לימון, או לתקוע תפוח על דגל – ולראות אם נזרום עם זה או שנשים לב שמסתלבטים עלינו. אני מודה שעד היום לא לגמרי ברור לי מה ההבדל בין שמחת תורה לשמחת בית השואבה, ואם יכול להיות שהאירוע השני הוא המצאת תוכן שיווקי של חברת שואבי אבק.

בדיוק כמו עם ממשלת מעבר, שלא מצליחה להוציא לפועל שום תוכנית משמעותית, בתקופת המעבר שבין תחילת החופש הגדול לסוף החגים אין לישראלי הממוצע שום טעם להתחיל פרויקט בעבודה, דיאטה או תוכנית אימונים. ממילא יגיעו עוד חג או ארוחת חג והכל ייעצר. החגים וחופשותיהם הם תקופה מעייפת במיוחד, שבסיומה כל אדם נורמלי מייחל רק לדבר אחד: חופשה נוספת, שתאפשר לו לנוח מהחופשות.

ימי חול המועד נקראים כך כי הם מועדים לפורענות. הכבישים מוצפים באנשים שעושים את דרכם לכנרת כשעל גג המכונית שלהם מזרנים, גלשנים, רהיטים ומנגלים בכמות שבקושי היתה נכנסת בסמי-טריילר. משפחות שלמות נוסעות לכל מיני פסטיבלים עם שמות אקזוטיים, כמו פסטיבל הגבינות והדיזנטריה, פסטיבל הגרוב והמנדבושקס, הפסטיבל להצגות ילדים ועראק, או פסטיבל "מיונז בים האדום".

בניגוד לשגרה המסודרת, שבה הילדים מאוחסנים במשך היום במוסדות החינוך בזמן שאתה מבלה בעבודה ודואג לחזור משם בדיוק כשהם סיימו אמבטיות, בחגים אתה עסוק עד מעל לראש בלהאכיל את כולם, להעסיק ולשעשע אותם כאילו היית שף דה וילאג' בקלאב מד. הילדים, שביום רגיל לעולם לא קמים לפני עשרים לשמונה (וגם זה אחרי שנאלצת להשתמש בשוקר חשמלי), מקפידים בימי החג על השכמה בשש ופתיחת היום בשאלות "מה יש לאכול?" ו"מה עושים היום?", שכמו יהודי טוב אתה משיב עליהן בשאלה אחרת: "מה עשיתי רע שזה מגיע לי?"

הסבים, שכבר הבינו שתנסה להפיל עליהם את הנכדים כדי לטוס עם האישה לשארם, הקדימו תרופה למכה ודאגו לנסוע בתחילת החגים להמר בבורגס, כך שבזמן שאתה שורף את החופשה על הסעת הילד לחוג סליים, הם שורפים לך את הירושה.

עבודות הבית הלא נגמרות והחיכוך האינסופי עם הילדים מסוכנים לזוגיות. במקום להתפנות לאהבה ולטיפוח הקשר, אתה עסוק בוויכוח אצל מי עושים איזה ערב חג, מי יפנה את השולחן, מי יכבס, מי יגהץ, מי יבדר את בני הבית, ומי אשם בכך שהילדים האלה, שמתלוננים כל הזמן, לא עוזרים בכלום. לכן כנראה הומצאה הסוכה. כבר בימי קדם, אחרי ריב זוגי, שלחה שרה את אברהם לישון על הספה בסוכה, מנהג שמתקיים עד עצם היום הזה.

בבניית הסוכה, מצופה מהגבר הישראלי להפגין יכולות בנייה והנדסה מרשימות. אתה, שהפטיש היחיד שעשית בו שימוש במהלך השנה היה פטיש פלסטיק ביום העצמאות, והפעולה הטכנית המסובכת ביותר שאתה מסוגל לבצע היא תפעול שלט טלוויזיה תוך כדי פיצוח גרעינים, נאלץ להפגין כישורי בנייה של מהנדס שלד סיני.

פעם בשנה מצופה ממך להפוך לבוב הבנאי ולהקים קונסטרוקציה הנדסית, שאמורה לארח ארוחת ערב של בני משפחתך האהובים פלוס אורחים עם ילדים שנתקעים בקירות שלה עם אופניים. בנוסף, בניית הסוכה מאלצת אותך, אדם נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל, לבצע לאור יום ולעיני ילדיך ההמומים גניבת סכך מעצי דקל עירוניים וגרירתו ברחבי העיר.

בד בבד עם הפגנת הגבריות הזאת, אתה שביום חול מוכר כאדם נטול סטייל, שהתאמת הצבעים שלו היא ברמה של סטיבי וונדר – צריך פתאום לקשט את הסוכה ומוצא את עצמך גוזר שרשראות של ניירות צבעוניים ומנסה לעשות אוריגמי בצורת יונה. הכל כמובן למען הילדים, שיגמלו לך על העבודה הקשה בכך שבמקרה הטוב יסכימו לאכול ארוחה אחת בסוכה, שבמהלכה יתלוננו שהתקרה עקומה, יש זבובים ואין שקע
למטען של הסלולרי.

מבחינתם, אתה והמסורת הטרנטה שלך, והמנהגים המשונים שהבאת מהתקופה שעלית ביציאת מצרים, מעניינים הרבה פחות מהלק החדש של קלואי קרדשיאן. אתה אמנם בטוח שכבל החשמל שהורדת מהדירה כדי להאיר את הסוכה הוא שיא הטכנולוגיה, אבל כל עוד לא ארגנת להם וויי-פיי, מסך 50 אינץ' וקונסולה של פלייסטיישן – הם בחדר שלהם, ומבחינתם אתה יכול לשבת לבד בסוכה, לטבול אתרוג בדבש או לסובב תרנגולת עם לולב בפה מעל הראש. הם לא מבינים למה צריך להזמין אושפיזין, אם אפשר פשוט לדבר איתם בפייס-טיים או לשלוח להם סרטון בווטסאפ, והם בטוחים שהחושה המוזרה שבנית מענפים מתחת לבית היא סוג של חניה מקורה לאופניים של יום כיפור עד השנה הבאה.

הקשר היחיד של הצעירים לחג הוא בביטוי העיף לי את הסכך", שבו הם נוהגים להשתמש כדי להביע התלהבות ממשהו, בלי שהם יודעים מה זה בדיוק סכך. אולי כדי לחבר את הדור הצעיר למנהגים הישנים, כדאי להמציא ולהשריש עוד כמה ביטויים: "מה אתה מקשקש לי בערבה?", איזה נודניק זה, נשבר לי הפיטם ממנו", "פגשתי מישהי ששווה לולב", או "עזוב, יש לה פרצוף אתרוג אבל גוף ערבה".

ושיהיה לכולנו אחרי חג שמח!

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות