למי, למי יש כבוד - שבוע ישראלי
Connect with us

מצב הרוח

למי, למי יש כבוד

Published

on

כך הוזמנתי לאירוע בזכות הפיתוח פורץ הדרך שלי בפיזיקה גרעינית – היכולת לקרב אלי צלחת גרעינים עם הרגל בלי לקום מהספה

מאת: יאיר ניצני

תלמיד טוב לא הייתי מעולם. נהפוך הוא. ביליתי לא מעט זמן מחוץ לכיתה, וההצטיינות היחידה שלי היתה בחמש יחידות המתנה ליד חדר המנהל.לפני ימי הורים היו הוריי צריכים לפנות את כל הערב כדי לפגוש לא רק את המחנכת שלי, שפירטה בפניהם את גיליון ההתנהגות שלי (שהיה בעייתי גם בסטנדרטים של מוסד לעבריינים צעירים), אלא גם את המורים לחשבון, לאנגלית, לתנ"ך ולספרות. סביר להניח שבאותה תקופה גם למורה לספורט ולשרת של בית הספר היו טענות כלפיי.

שנים רבות אחרי שסיימתי את התיכון עם תדמית של יהושע הפרוע וגיליון ציונים של נעל בית, הגיעו לעולם מושגים כמו דיסלקציה והפרעת קשב וריכוז. פתאום התברר שהרבה תלמידים, שבזמנו זכו לפידבקים כמו מופרע", "עצלן", "סתום" או "ממילא לא ייצא ממך כלום, חבל לך לבזבז פה את הזמן", היו ילדים אינטליגנטיים, שפשוט סבלו מבעיות שהפריעו להם לאיית, להגיש עבודות או לפתור מבחנים בחצי שעה.

אני זוכר שרצינו להשתובב, ליהנות ממוזיקה ומספורט ולעשות רושם על הבנות. אבל הלימודים, למי שהתקשה בהם, יצרו תסכול גדול. לפעמים אני חושב איך זה היה ללכת לבית הספר היום, בעידן האבחונים והמודעות להפרעות קשב. אולי, במקום להיחשב לעצלן דביל, הייתי נחשב לעצלן דביל עם מרשם לריטלין.

אחרי הקריירה הלא מזהירה שלי בבית הספר, לימודים אקדמיים לא עמדו על הפרק. בזמן שהחבר'ה הלכו לאוניברסיטה וצברו תארים, אני הסתפקתי בתארים "קלידן" ו"סטלן", כתבתי שירים ומערכונים והשתלבתי בתעשיית המוזיקה.

היום, כשמזמינים אותי להרצות בפני סטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות, אני חושב בהתחלה שיש כאן טעות. אני, שביליתי כל כך הרבה שעות מחוץ לכיתה ושמרוב עונשים קראו לשעת אפס על שמי – אני מוזמן להרצות באוניברסיטה?! איזה כבוד! בכל פעם שאירוע כזה קרה, מיהרתי לבית הוריי לספר להם על הכבוד שנפל בחלקי, בניסיון לכפר קצת על עוגמת הנפש שגרמתי להם בימי בית הספר.

לפני כמה חודשים התקשרה אלי גברת לבבית מאוניברסיטת חיפה ושאלה אם אסכים לדבר באוניברסיטה, במסגרת "ליל המדענים". לא בדיוק הבנתי בזכות איזה מחקר מדעי אני מוזמן לאירוע, אולי בזכות הפיתוח פורץ הדרך שלי בפיזיקה גרעינית – היכולת לקרב אלי צלחת גרעינים עם הרגל בלי לקום מהספה. אבל הרעיון מצא חן בעיניי מאוד, וכשהגענו לעניין התמורה אמרתי בטון מחויך שאם יש בעיה עם תשלום, אני מוכן להמיר אותו בתואר דוקטור של כבוד. אם זה לא מסתייע, גם בי.איי של כבוד זה בסדר. הגברת צחקה, השיחה המבודחת הסתיימה, וביום המיועד הגעתי לאוניברסיטה לשאת את דבריי.

כשסיימתי והתכוונתי לחזור לחיי נטולי הזוהר וההשכלה, אמרה המנחה שיש להם הפתעה עבורי: האוניברסיטה החליטה להעניק לי תואר "מדען של כבוד". לפני שהספקתי להגיד אלברט איינשטיין, פרץ לבמה נשיא האוניברסיטה, פרופ' רון רובין, בגלימת אקדמיה מהודרת. גם אני הולבשתי בגלימה ובכובע של בוגרים עם פונפון מתנפנף. נשיא האוניברסיטה הגיש לי תעודה יפה, שבה אני מוכרז כמדען של כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה, בצירוף כל מיני מחמאות שמפאת הצניעות אחסוך מכם. הצטלמנו יחד, וכשהוא ביקש לענוד את הברז המפורסם שלי על הראש למרות שהוא ענד אותו הפוך), הבנתי שהגעתי למשהו בחיים. הברז הגיע לאקדמיה, או כמו שנאמר בסרט מאותו עשור: שמתי ברז למורים.

מייד נזכרתי במורה שלי לפיזיקה בתיכון, שברגע שהיה מתחיל לדבר באיטיות על חוק הכלים השלובים, מייד הייתי מיישם את חוק העפעפיים הסגורים ונרדם על השולחן. והנה, למרות שלא הקשבתי להסברים שלו על לחץ מים, הצלחתי לשלב את מדעי האינסטלציה בקריירה אקדמית.

לצערי, מאז שאני נושא את התואר החדש לא נרשמה התקדמות בידע שלי במדעים מדויקים, ואני עדיין בור מוחלט בתורת היחסות, גם יחסית לילד בן 10. ועדיין, הייתי שמח לשלוח למורים המכובדים מבית הספר, שלא האמינו בי, את התמונה שלי עם נשיא האוניברסיטה, כשאני מוכתר למדען של כבוד. הם הרי לא חייבים לדעת שמדובר בבדיחה שיצאה משליטה.

עכשיו נשאלת השאלה אם בעקבות התואר החדש שלי כמדען בכיר, ממשיך דרכם של ניוטון, גלילאו וסטיבן הוקינג – חיי ישתנו מן הקצה אל הקצה. האם עלי להמיר את המכנסיים הקצרים והטישירט בחליפות שלושה חלקים? האם אזכה להטבות כלכליות ולהקלות במס? האם גם לי מגיעה, כמו לכל אקדמאי בכיר, שנת שבתון?

אני כמובן אסיר תודה על התואר "מדען של כבוד", אבל האם אפשר לשדרג אותו לדוקטור של כבוד, אולי בנקודות שצברתי בכרטיס האשראי? אחת הבעיות בתואר מדען היא שבניגוד לדוקטור או לפרופסור, לא מקובל לשים אותו לפני השם. אני לא יכול לכתוב "מדען יאיר ניצני" – ותודו שזה נשמע קצת פחות מרשים. יותר מזה, אין לי ספק שהקידומת דוקטור תעזור לי לקבל תרופות בבית מרקחת, וגם תסייע בחינוך הדור הבא של המשפחה בכך שאוכל לכתוב לבתי אישורים לבית הספר ("הילדה לא חשה בטוב. בברכה, ד"ר ניצני").

בינתיים, כל עוד אני רק מדען, אני מתכוון להמשיך את המחקר המעמיק שלי בתחומים שבהם קניתי את תהילתי. למשל, מדעי השנ"צ, דיסציפלינה שבה צברתי אלפי שעות מחקר. אני מקווה שעכשיו, כשזכיתי להכרה אקדמית, אוכל לספר עליה, כולל הדגמות מעשיות בכנסים מדעיים ברחבי העולם, שבוודאי ישמחו לארח מדען של כבוד בסוויטה של כבוד.

בבית לא נרשמה התלהבות גדולה מההישגים האקדמיים שלי. התעודה עם התמונה נשלחה אמנם למסגור ותיתלה בבית הוריי בגאווה גדולה, ותוך הסתרת העובדות המלאות על האירוע מהחברות של אמא. אבל רעייתי והבנות מפגינות בוז מכעיס לעולם ההשכלה ומסרבות לעשות כבוד למדען של כבוד. מתברר שמבחינתן, התואר היוקרתי לא מקנה פטור משטיפת כלים, מהורדת הזבל או מהסעות לחוגים.

סתם קנאיות.

 

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מצב הרוח

נפרדנו כך

Published

on

בלבול, תגובות איטיות ומהוססות, מחסור באנרגיה, פגיעה בזיכרון אחרי כמה שבועות קשים הבנתי שהדבר שפחדתי ממנו יותר מכל, קרה • הלך לי האייפון!

סימנים הראשונים הגיעו כבר לפני שמונה חודשים: בלבול, תגובות איטיות ומהוססות, ריצודים לא רצוניים, מחסור באנרגיה, פגיעה בזיכרון. אחרי כמה שבועות קשים הבנתי שהדבר שפחדתי ממנו יותר מכל, קרה. הלך לי האייפון. החלטתי לבשר את בשורת האיוב למכרים ולבני משפחה, אבל לקח לי שעות להיכנס ל"אנשי קשר". הסוללה נגמרה דקות ספורות אחרי שיצאתי מהבית, ומצאתי את עצמי גורר לכל מקום כבלים, מטענים ניידים וחיבורים למצת של הרכב. לא משנה מתי סיימתי לטעון, המכשיר כבר הודיע לי שנשארו 10 אחוזים בסוללה ו־10 דקות לקנות מכשיר חדש לפני שזה יהיה ממש מביך.

פסיכולוגים יגידו לכם שבכל אובדן קשה – מוות, גירושים, פיטורים או התמכרות לסמים קשים – האדם מפתח את חמשת שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. בתקופה הנוכחית, ברור שהשלבים הנ"ל מתאימים גם במקרה של טרגדיה שבה איבדנו את היקר לנו מכל – הסלולרי הישן.

1. הכחשה

זהו השלב שבו אתה מנסה לשכנע את עצמך שהכל בסדר, תוך הדחקה מוחלטת של המציאות. האפליקציות בטלפון מתקשות לעלות, "ווייז" מורה לך לפנות שמאלה קילומטר אחרי הפנייה, וכשאתה מנסה להזמין מונית מ"גט טקסי", האפליקציה מציעה לשלוח לך כרכרה עם סוס. למרות שאני עם אייפונים עוד מהדגם הראשון וכבר מכיר את התהליך, ניסיתי לשכנע את עצמי שזה משום שהשתמשתי במטען לא מקורי או שהטלפון תפס אותי גולש באתר של דגמי אייפון חדשים ונעלב. אחר כך אמרתי, זה לא שקרה משהו למכשיר, פשוט בחורף כולנו קצת יותר איטיים. ולסיום טענתי של"שאזאם" לוקח הרבה זמן לזהות שירים, כי קשה לו לשמוע בגלל הרעמים.

2. כעס

על פי מודל האבל, הכעס מלוּוה גם בקנאה ובשנאה. ואכן, חשתי כעס על המכשיר, שבגד בי ברגעים שבהם הייתי צריך אותו, קנאה בכל מי שיש לו טלפון טוב יותר, ושנאה חזקה לאנשים שמסתובבים עם אוזניות לבנות ואלחוטיות. אלו הרגיזו אותי במיוחד, כי בשימוש בהן יש הצהרת הון ברורה של 800 שקלים, תוך החזקת קופסה לבנה שנראית כמו מארז יוקרתי לחוט דנטלי. הכעס הופנה גם לחברת "אפל", שבמשך חודשים הפצירו בי לעדכן גרסה", פעולה שכל מטרתה היא הרי לגרום לי לעדכן מכשיר ב־36 תשלומים מעודכנים. אבל אני אדם חזק, שלא ייכנע לתעלולים סחטניים שכאלה, גם אם ה"ציוצים" באפליקציית הטוויטר שלו עוברים במהירות של יונת דואר. אלא שאז, גם הגברת הראשונה, שמכשיר האייפון שלה נקנה פחות או יותר באותו זמן כמו שלי, החלה להתלונן על איטיות מתגברת. ומכיוון שהיא פחות עקשנית והרבה פחות קמצנית ממני, נאלצתי להתקדם לשלב הבא.

3. מיקוח

בשלב הזה, כשאנשים בסביבתך רואים שאתה סובל ונמצא על סף שבירה, הם ינסו לנצל את החולשה שלך ולגרום לך לבצע מעשים קיצוניים. אני מדבר על אנשי ה"סמסונג" וה"וואווי", שמגיחים מכל עבר, וללא טיפה של רחמים מנסים להסיט אותך מדרך האייפון. אנשים שהחשבת כחברים למחנה, שהיו אנשי אייפון נאמנים בעצמם עד לא מזמן אבל חצו את הקווים, יספרו לך עכשיו שאתה דביל ופראייר שמשלם יותר מדי על פחות מדי ג'יגה. "בהתחלה היה לי קשה", אמר לי חבר כאילו מדובר בגמילה מהרואין. "פחדתי שלא אסתדר, שאאבד תמונות, שיימחק לי היומן, ושאנשי קשר ינתקו איתי קשר. אבל היום אני מרגיש שראיתי את האור. בעיקר מאז שהצלחתי למצוא את האייקון של הפנס". השיחות הללו גרמו לי לבלבול גדול ולתחושה של בגידה במחנה. מה שהוביל לשלב הבא.

4. דיכאון

בשלב הזה הרגשתי עצבות גדולה. לא זו בלבד שהאייפונים שלי ושל הגברת בגדו בנו, עכשיו עלי לעמוד למבחן נאמנות, אני מסתכן באובדן כל המידע שלי, אצטרך לקבל החלטה לגבי עתידי וללמוד מערכת חדשה שאינני מכיר. זה הרי כמו עם האישה: אתה מרוצה ממה שיש לך, אבל כשמסביב יש חברים שהתגרשו ומסתובבים מחויכים עם דגם יותר חדש, אתה מתחיל לחשוב שאולי אתה מפסיד משהו. מצד שני, אולי הם מעמידים פנים, ואז תפסיד את כל מה שהצלחת להשיג עד עכשיו. כדי לא לשקוע בדיכאון עמוק החלטתי לקחת את עצמי בידיים וללמוד את הנושא לעומק. צפיתי בסרטים ביוטיוב שמשווים בין כל הדגמים, ושמעתי כל מיני יועצים, שחלקם אמרו שעדיף לחכות, כי עוד מעט יירדו המחירים, ואחרים שהסבירו שהם יירדו כי ייצא דגם יותר חדש, ואז שוב אמצא את עצמי מיושן ולא מעודכן, החברה שוב תפציר בי לעדכן גרסה, אני שוב אתפתה, וחוזר חלילה, רק יותר לאט.

5. קבלה

החלטנו לדבוק בערכים הסלולריים שלנו ולהישאר בגן העדן, שבו אוכלים תפוחים. התייצבנו בחנות ורכשנו שני מכשירים חדשים. המוכר הציע שנשאיר את המכשירים הישנים ונלך לסיבוב של חצי שעה, עד שיְ גבו את כל המידע. סוף־סוף יכולנו להרגיש חופשיים ומשוחררים מכבלי הטכנולוגיה. תחושה שהחזיקה מעמד דקה, ואז התחלפה בריקנות, יתמות ופחד שאנחנו מפסידים משהו. הגברת הראשונה חיפשה טלפון ציבורי, כדי להודיע לבנות שלא נהיה זמינים במשך חצי שעה. אבל גם כשמצאנו אחד כזה לרפואה, וזה לא היה פשוט, היא לא זכרה את המספרים שלהן בעל פה. בניסיון למלא את הריק שנפער בחיינו התיישבנו בבית קפה והבטנו אחד לשני בעיניים, רגע קסום שבגלל הניידים, הווטסאפ, הפייסבוק, האינסטגרם והטוויטר, לא קרה מזמן. הבטתי ברעייתי במבט מאוהב, והרגשתי שזה בדיוק הזמן לשלוח לה כמה לבבות אדומים במסרון קצר ורומנטי. אבל לא היה לי טלפון.

החזקנו ידיים, ואחרי חצי שעה יצאנו למסע של שעה באוטו כדי למצוא את החנות שבה הפקדנו את הטלפונים, כי בלי ווייז או יכולת לצלם את הכתובת, לא הצלחתי למצוא את הדרך. לפני שיצאנו מהחנות עם השקית והמכשירים החדשים, אמרתי לאישה שאני מרגיש שהשארתי משהו בחנות, ואני לא זוכר מה. "10,000 שקלים", היא ענתה, לקחה את ידי ויצאנו אל הרחוב.

המשך לקרוא

מצב הרוח

העם הנבחר

Published

on

נדמה שכבר ראינו הכל: מפלגות של גמלאים, מעשני קנביס, זכויות הגבר, מה לא • אבל העם עדיין זקוק למשהו מרענן, שייקח אותו למעלה למקומות חדשים

בחודשים הקרובים נופצץ בקמפיינים של כל מי שרואה את עצמו ראוי להנהיג אותנו, או שסתם אין לו משהו טוב יותר לעשות עם עצמו בארבע השנים הקרובות. מפלגות חדשות יצוצו, מפלגות ישנות יתפצלו, פוליטיקאים ישבחו את עצמם בגוף שלישי, השמצות יעופו לכל עבר, ויום אחד אחרי, המושמצים יישבו לצד המשמיצים באותה "ממשלה מצוינת לעם ישראל".

כל ישראלי שני שוקל בימים אלה לרוץ לכנסת ואז לזחול לממשלה. אז מה אם הקשר היחיד של רבים מהם לעשייה ציבורית הוא שמדי ערב הם מורידים את הכלב שיעשה את צרכיו בגינה הציבורית. אצלי, לעומת זאת, הרעיון לעבור לפוליטיקה לא חצה את מוחי אפילו בלילות עם חלומות ממש רעים. אני לא בנוי להיות חבר כנסת או שר בממשלה, ואני חושב שגם הם לא בנויים בשבילי. אין לי כישורי נישוק של תינוקות, וכשמגישים לי אחד, אני מייד בודק למי אפשר להעביר אותו הלאה. לבקר בשווקים אני דווקא אוהב, כולל כשרוכלים צועקים לעברי ״אתה על הכיפאק, דביר!״ אבל מעדיף לנצל את הזמן שם כדי להריח פטרוזיליה ולמשש עגבניות, ולא כדי שמצביעים פוטנציאליים ימששו אותי.

לכן, הסיכוי שאני ארוץ לכנסת דומה לסיכוי שארוץ את מרתון טבריה בלי לגמור קבור ליד רבי מאיר בעל הנס. מצד שני, אני יכול לתת עצות למי שכן בעניין, חינם אין כסף.

כמי שעבר לא מעט מערכות בחירות ומרגיש שהוא מכיר את מינה צמח כמו את אמא שלו, נדמה שכבר ראינו הכל. מפלגות של גמלאים, מעשני קנביס, זכויות הגבר, מה לא. אבל העם עדיין זקוק למשהו מרענן, שייקח אותו למעלה ויביא אותו למקומות חדשים.

לכן אני מציע להקים את מפלגת "כולנו בדיוטי", שתחרוט על דגלה את קידום התחום הישראלי ביותר טיסות לחו"ל. הסיסמה ברורה מאליה, "ישראל ממריאה", ועל פתק ההצבעה יופיעו האותיות "טס". המפלגה תבטיח שכל אחד מאזרחי המדינה יבלה שבוע אחד בחודש בחו"ל. נכון שהטיסה תעלה לקופת המדינה לא מעט, אבל במקום מלון, הממשלה תוכל לסדר לאזרחים להיזרק על הספה בסלון של אוונגליסטים אוהבי ישראל. למהלך כזה יש יתרונות נוספים:

1. הפחתת כמות הפקקים. אם רבע מאזרחי המדינה יבלו בחו"ל, רבע מהמכוניות לא יעלו על הכבישים – מה שיביא לצמצום הפקקים, לחיסכון בדלק ולפתרון מצוקת החניה.

2. פחות צפיפות בבתי החולים. לא רק שהעומס בבתי החולים יפחת, ישראלים גם יחלו פחות. הרי ידוע שכשאתה בחו"ל, הסיכוי שתהיה חולה נמוך בהרבה, כי לא תרצה להפסיד את הבילויים ואת השופינג.

3. פחות צפיפות בכיתות. במקביל, ילדי ישראל שינפשו בחו"ל יוכלו ללמוד מבחר מקצועות – כמו גיאוגרפיה, דרך מפת מסלול הטיסה במטוס, ומתמטיקה, דרך ההתמקחויות של הוריהם על המחירים בשווקים ברחבי העולם.

4. המרצת כלכלת ישראל. בעקבות הביקורים התכופים בדיוטי פרי, ישראלים יקנו יותר. אחרי ביקור במחלקת הפרפומריה, שם יתיזו עליהם מבחר דאודורנטים, גם הריח שלהם יהיה טוב יותר.

5. הפחתת הלחץ על העובדים הסוציאליים. בארץ הרי יהיו פחות אנשים, ואלה שיהיו כאן, יהיו במצב רוח טוב יותר בעקבות החופשה שממנה חזרו ולקראת החופשה הבאה בעוד שלושה שבועות. בנוסף, במקום להוציא את העצבים על בני הזוג, הם יעשו את זה על הדייל שיסרב למכור להם טובלרון.

6. עליית מפלס הכנרת. פחות אנשים בארץ משמעותו ירידה בצריכת המים.

7. פתרון מצוקת הדיור. משפחות יוכלו לחלוק דירות בסבב. מי שנמצא בחו"ל יפנה את הדירה לאלה שבדיוק חזרו לארץ, וחוזר חלילה.

8. עזרה במדיניות החוץ. הממשלה תוכל להשתמש באזרחים שנוסעים לחופשה על חשבונה כדי ליישם את מדיניותה. למשל, אם ארדואן שוב פתח עלינו ג'ורה אנטישמית, נוכל לשלוח לארצו אלפי ישראלים, שידועים כתיירים בעייתיים (שלא לומר אסירים משוחררים שלא היו בחופשה כבר עשור), והם כבר יענישו את הטורקים באמצעות כלי נשק בלתי קונבנציונליים כמו הדלקת מנגל בחדר במלון, השלכת מזרנים לבריכה וצילום סרטונים ויראליים ליד הבופה.

9. מלחמה ב־BDS. יותר ישראלים מעבר לים הם יותר חיילים במלחמת ההסברה – הרי ידוע שאנחנו הכי פטריוטים כשאנחנו בחו"ל. אני אישית מוכן לרכז את הנושא של רוג׳ר ווטרס ולהתייצב במחאה בכל ההופעות של החולירע ברחבי העולם.

כאלטרנטיבה, אני ממליץ על מפלגה נוספת, שתציע לעם תקווה, חיוך ועתיד מתוק. משהו שינטרל את אווירת ה"חמוצים", שעליה דיבר בזמנו ראש הממשלה. מדובר במפלגת "קינוח לישראל", שתיאבק על קידום המנות האחרונות במדינה – מגזר שבמשך שנים היה מקופח לעומת האליטות של המנות העיקריות והשותפות ההיסטוריות שלו, התוספות.

המפלגה תבטיח שהמנות האחרונות במסעדות יהיו בחינם ועל חשבון המדינה, על פי חזון "פבלובה לכל ילד". ההוצאה התקציבית תהיה זניחה לעומת הטעם המתוק בפה שאיתו יעזבו האזרחים את המסעדה, התחושה שהם דפקו את המערכת, והשיפור הצפוי במורל הלאומי, לפחות לכמה דקות, עד שתגיע נפילת סוכר.

כל המפלגות מחפשות "ביטחוניסטים", קצינים בכירים לשעבר שיספקו לבוחרים תחושה של עוצמה וביטחון. בוגי וגנץ, כמו בכירי צה"ל רבים אחרים, כבר תפוסים. לכן, אם אתם מחפשים אישיות ביטחונית למפלגה, אני ממליץ על יהורם גאון (בתנאי שיגיע במדים מהסרט מבצע יהונתן") או על גברי בנאי (בתלבושת של סמל ראשון ג'ינג'י מ"גבעת חלפון אינה עונה"). אפשר לתת צ'אנס גם לעולים חדשים ולייבא מחו״ל טיפוס קרבי כמו ואן דאם, שיכול להביא מצביעים מקרב העולים מצרפת; רמבו – שיוכל לעזור לנו ביחסים עם ארה"ב; ארנולד שוורצנגר – שכבר היה בפוליטיקה ויש לו ניסיון; או סטיבן סיגל – שיש לו שם ישראלי לגמרי.

בהצלחה לכל המועמדים, וגם לנו.

המשך לקרוא

מצב הרוח

השירותים החשאיים

Published

on

או: למה ההתמכרות החדשה שלי היא סדרת טלוויזיה בנטפליקס על קשישים עם בעיות בערמונית

השבוע, מפאת הקור העז, ניגשנו לאחת מרשתות החשמל לרכוש תנור חימום. בתום הקנייה סח לנו המוכר הנחמד: ״תנו לי להעמיס לכם את הקופסה לבגאז׳, אתם כבר מבוגרים״. שמחתי שהוא חסך ממני את חוויית הסחיבה, אבל ההקלה לגב נמהלה בצביטה באזור הבטן בואכה האגו, כתוצאה מהעלבון. אני מבוגר? על מה הוא מדבר? הוריי מבוגרים. השכנים שלי מבוגרים. בבית גיל הזהב מתגוררים מבוגרים. אבל אני? ינוקא נצחי, עליז, שובב חיוני וחבר בלהקת רוק צעירה ובועטת.

כשהגענו הביתה הרמתי את הארגז עם התנור ודאגתי שרעייתי תצפה בי, כדי שלא יעלה על דעתה שמישהו כאן חלילה מבוגר. עוד נחזור לזה בהמשך.

בערב התיישבתי מול הטלוויזיה וליד התנור החדש שהרכבתי, מתחתי שרירים, הרגשתי כטווס צעירו התרכזתי בהתמכרות החדשה שלי – סדרה על קשישים עם בעיות בערמונית. מדובר בסדרה משעשעת בכיכובם של אלן ארקין ומייקל דאגלס, שגיבוריה נאלצים להתמודד עם בעיות של הזדקנות, אובדן זיכרון וכאבי פרוסטטה. דאגלס בן ה־74 (שלעומת אביו קירק בן ה־101 הוא ממש נועה קירל) סובל בסדרה מזרם השתנה חלש ומהצורך לבקר בשירותים בתדירות גבוהה במיוחד. אני מודה שאני מזדהה איתו מאז שאני עצמי קם לשירותים פעמיים בכל לילה.

אני יודע שאולי הקוראים הצעירים יותר נוטשים עכשיו, במחשבה שהעניין לא נוגע אליהם. אבל לא כך הם פני הדברים. ראשית, גם הם יגיעו יום אחד לגיל שבו האינסטלציה הפנימית תתעייף ותישחק. ושנית תסתכלו מסביב ותגידו לי אם השתנה היא לא נושא ישראלי חשוב מאין כמותו, הטומן בחובו מנהגים, דיונים חברתיים וביטויים תנ"כיים.

בעבר הנשיא אסד האב, אללה ירחמו, נודע ביכולות ההתאפקות שלו, שבעזרתן הצליח להשיג ויתורים משמעותיים ממנהיגים, רק כי הם כבר לא עמדו בלחץ השלפוחית והיו מוכנים לעסקת "שטחים תמורת אסלה". מאז זרמו הרבה מים בניאגרות, והיום אנחנוחיים בתקופת האי־התאפקות.

לישראלים, שמעולם לא היו טיפוסים מאופקים במיוחד, זו תקופה מאתגרת במיוחד. התגברות הפקקים ברחבי הארץ גורמת לכך שאנשים תקועים שעות בכביש, ואם את השעמום עוד אפשר להפיג בהאזנה לרדיו, כשהשלפוחית לוחצת, לא יעזור אם תציע לה לשמוע רזי ברקאי.

השילוב של חוסר ברירה וחוסר נימוס שולח את הישראלים לתת דרור לשלפוחית שלהם בצידי דרכים ובפינות רחוב וליצור וריאציה מזרח־תיכונית על "ארץ אלף האגמים". תייר שביקר בביתנו אמר לי פעם שהדבר הבולט ביותר בישראל הוא העובדה שבניגוד למדינותאחרות, הגבר המקומי לא מתרשם ממוסד השירותים, והוא מוכן לתרום להעלאת כמות המשקעים הארצית בכל רגע ובכל מקום.

ליבי עם הנשים, שאינן יכולות ליהנות מהספונטניות הגברית הישראלית וצריכות למצוא בכל פעם מקום סגור עם יכולות ישיבה, שיש בו גם קרש.

הרשויות לא ממש תורמות לעניין. שירותים ציבוריים איכותיים הם מצרך נדיר במקומותינו; בעבר היו כמה יוזמות לשירותים בתשלום במרכזי הערים, אבל הם לא ממש הצליחו. אולי כי הישראלי מוכן לשלם 12 שקלים על מים מינרליים, אבל לא יוציא שקל על הוצאתם מהגוף. האופציות החינמיות לרוב לא ממש אטרקטיביות, ונעות בין התגנבות לא מכובדת לבתי קפה לבין שירותים בתחנות דלק, שמזכירים את הכור הגרעיני בבושהר.

מי שמסתובב בחוץ במשך כמה שעות זקוק לתכנון מוקדם, לפחות עד שימציאו את אפליקציית"גט טוילט" לאיתור תא השירותים הקרוב אליך. אם אני בתל אביב, בשעת הצורך אני נכנס ללובי של מלון יוקרה ועוטה על פניי מבט של ״יש לי פגישה עם איש עסקים בינלאומי״ ומנסה להסתיר את המבט האמיתי של "אם בתוך דקה לא אמצא שירותים יהיה כאן אסון בינלאומי").

לבתי המלון, שבימים אלה סובלים מקשיים בעקבות ההתמודדות עם המתחרה הערמומי אייר בי אנד בי, אני מציע להפוך את ציבור האורחים המזדמנים למרכז רווח. למה שישכירו רק חדרים כשאפשר להשכיר גם תאי שירותים – מה גם שמדובר בקהל שבוי ולחוץ, שיסכים לשלם כמעט כל מחיר תמורת תא עם נוף לבול פגיעה.

בלילות, בברים ובמועדונים, אתה נחשף לשירותים המוזרים של חיי הלילה, שנראה שמשמשים לכל, חוץ מלפעולה המקורית. העיצוב המושקע, התאורה האפלולית והמוזיקה הרועשת נותנים לך את התחושה שהאסלה ממש תיעלב אם כל מה שתעשה כאן זה להטיל את מימיך.

אחת ההוכחות לכך שלא מדובר רק בסתם תהליך גופני היא הנוכחות הגדולה של הפעולה הזאת בשפת היומיום שלנו. כולנו מכירים את הביטוי "אני מכיר אותך עוד מהתקופה שעשית במכנסיים", המעיד על היכרות רבת שנים; את "כמעט עשיתי פיפי במכנסיים", המדמה תחושת פחד; או את ״הוא משתין מהמקפצה״, שמשמעותו כמעט הפוכה- חוצפה של מי שמרשה לעצמו להפר את הכללים המקובלים בלי להתבייש, "ואם למישהו יש בעיה עם זה, אני משתין עליו".

לאחרונה אני שומע יותר ויותר את המילה הבודדת פיפי", שמקצרת לשישית את המשפט "ראיתי את הסרטון בווטסאפ ונקרעתי מצחוק". ועל אדם שהפך גאוותן, יהיר ומתנשא נאמר ש"השתן עלה לו לראש", שבניגוד ל"עלה לו הדם לראש", קצת יותר קשה הסביר אותו מבחינה רפואית.

אם לחזור לסיפור שבו פתחנו, אחרי אופוריה קצרה השתן שלי ירד מהראש בחזרה למקומו הטבעי, והגב התחיל לכאוב. כדי שאחזור להרגיש צעיר, הגברת הראשונה מרחה לי משחה מיוחדת להקלה בכאבים, שעליה נכתב שהיא "מיועדת למבוגרים בלבד". ובאמת, באותו לילה הרגשתי כמו חדש, והגב בכלל לא כאב לי. גם לא כשקמתי שלוש פעמים לשירותים.

** אני רוצה להודות לקורא קובי מצגר שהסב את תשומת ליבי לאפליקציה toilet finder שתעזור לנו למצוא שרותים על בסיס מיקומינו. עדיין לא בדקתי אותה אבל זה בהחלט נראה לי פתרון פגזי.

המשך לקרוא

אירועים קרובים

פבר
22
ו
17:57 השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב!!
פבר 22 @ 17:57 – 18:57
השבת אצל יניב!!
השבת אצל יניב" מזמינה אותכם לארוחת שבת באווירה ישראלית עם מלא יהודים מכל רחבי העולם. שירים, הכרויות, הפתעות ועוד. מוזמנים לבדוק בדף הפייסבוק השבת אצל יניב, או ליצור קשר בטל': 877-969-1932. שבת שלום!
פבר
25
ב
19:30 שיעור יוגה עם לימור קול-ברזני
שיעור יוגה עם לימור קול-ברזני
פבר 25 @ 19:30 – 22:00
ימי שלישי 10:00-11:00- שיעור יוגה עם לימור קול-ברזני 7:30-10:00 בערב סדנה לעיצוב תכשיטי טקסטיל (פעם בחודש)
מרץ
3
א
9:30 mommy and me fitness
mommy and me fitness
מרץ 3 @ 9:30 – 10:30
פעילות קשת לילדים בגילאי 2-5 סיפורים ושירים בעברית. אורח מיוחד: השחקן והזמר מייק ברושטיין חוג אומנות ממיחזור לילדים. גילאי 6 ומעלה 8:15-9:15 בערב – חוג לריקודים סלוניים
מרץ
18
ב
19:30 שיעור יוגה עם לימור קול-ברזני
שיעור יוגה עם לימור קול-ברזני
מרץ 18 @ 19:30 – 22:00
ימי שלישי 10:00-11:00- שיעור יוגה עם לימור קול-ברזני 7:30-10:00 בערב סדנה לעיצוב תכשיטי טקסטיל (פעם בחודש)

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות