Connect with us

טוב לדעת

למה לי פוליטיקה

Published

on

איך הגענו למצב בו אין אנו יכולים לדבר עם ה״אחר״ בלי להשפילו, להתקיפו, להכותו נמרצות, להביסו ולבטלו? האם רק כך אנחנו מרגישים טוב?

א-מא שלי מזהירה אותי, תמיד, לא ללכת ולהצטרף לפוליטיקה. אני דווקא אוהב את הפוליטיקה, ואף טוב בה, בחיבור ימין ושמאל, דבר והיפוכו. אני מסתכל בתמונה הגדולה ומבין שביום אחרי, כולנו ביחד עדיין צריכים לעבוד ביחד, לחיות ביחד, להגן אלו על אלו ועל עצם קיומנו, כך שחילוקי הדעות שהיו כה משמעותיים ביום האתמול הופכים לזניחים, ללא קיימים.

אני גם טוב בה שכן אופטימיזציה של תהליכים תחת אילוצים שונים היא תחום מקצועי, ותמיד טוב לעסוק בשטח שאתה גם נהנה ממעשיך – נהנה מלשון תענוג, לא מלשון ״תמורה״ שכה רווחת בימינו. אזהרתה של אמי נובעת גם מכך שאיני שחקן פוקר, וניתן לראות בהבעות פני ובשיח הגוף את מה שאני חש ומרגיש וחושב, ולפוליטיקאי אסור שכך יהיה.

אך יותר מכל, אמי יודעת עד כמה הפוליטיקה מלוכלכת, עד כמה לא מפרגנים אחד לשני, שמים רגלים, מכשילים, נועצים סכינים, מלכלכים, הורסים, לא בכדי לבנות כי אם רק בכדי שלשני לא יהיה.

אם פוליטיקה מלוכלכת ומסוכנת ורף הכניסה אליה גבוה עד מאד (לדוגמא בארה״ב, על אדם להיות עשיר באופן עצמי בכדי לרוץ למשרה כלשהי, וביחוד למשרה הבכירה ביותר בקרב המחוקקים – לשרת כסנאטור), הרי שבארץ הכל מתחדד ומתעצם עוד יותר.

בארץ הפוליטיקה היא אנחנו, וכמו שהפוליטיקאים נראים, כך – למגינת לבנו – נראים גם אנחנו. ההיפך נכון גם הוא: כפי שנראים אנחנו, כך נראים גם נבחרי הציבור.

אנחנו חסרי סבלנות. אנחנו מוכנים להקשיב אך ורק למי שמביע בדיוק את מה שאנחנו רוצים לשמוע. אנחנו מבטלים את הצד השני ולא מנסים להקשיב או להבין, להושיט יד או לעבוד ביחד.

אנחנו משתמשים בכינויים (״שמאלני״ ״בוגד״ ״ימני קיצוני״ ״מתנחל״) ותוקפים את האחר במקום להתמקד בעיקר ולא בדובר. אנחנו משתמשים בשפה נהדרת, בזלזול ובאלימות, ובטוחים בצדקת דרכנו ושכל האמצעים מותרים בכדי להביס, להשפיל ולהשתיק את האחר.

ואלימות הפכה לדרך חיים, וכל דאלים גבר, עד כדי כך שהרבה פעמים החיים בסכנה, בגלל זוטות (אב שביקש שקט מקבוצה של נערים, אדם שהסתכל לצד הלא נכון ובהה שניה מיותר באדם אחר, ועוד רבות הדוגמאות).

הפכנו לעם נפלא, כשהורים וסבים וסבתות נוסעים לחו״ל ומתנהגים בכל מקום ״כמו בבית:״ דוחפים, נדחקים, חושבים שלהם מותר, מדברים בקולניות, מטיחים אשמה באחר, מזלזלים וכדו׳.

מתביישים לשניה

עם קדמת הטכנולוגיה, קל להקליט ולהעלות לרשת רגעים נבחרים, מרגשים, מרטיטים, מפחידים, איומים: השוקולד בטיסה, המשפחה שהחליטה שמותר לה לחנות במלון בחניה השמורה לנכים, וכשהעירו לה על כך, היא ״שברה את הכלים״ תרתי משמע (שברו וזרקו את המחשבים וכל מה שבא לידם), ההרס והזוהמה שאנחנו משאירים בבתי מלון בחו״ל, ואם זה גורם למישהו שיתבייש לשניה, הרי זה לכולנו, שככה אנחנו נראים. אנחנו ולא אחר.

תוכנית ״יצאת צדיק״ פורחת, ונכונות לה שנים רבות שכן יש מלוא החומר. אך גרוע מכל, כשכך אנחנו מתייחסים לאחר, נחשו מה קורה? איך אנחנו מתייחסים לזר ולחלש ביננו? עובדי הבנין מסין גרים מהלך כל זמן הבניה בבנין ללא חשמל וללא מים זורמים, בארץ כה נאורה. עובדים זרים המיובאים ארצה לסעוד קשישים הופכים לשפחות ומשרתים של ״בעליהם". רק שתי דוגמאות, וכבר מפחד אני להמשיך הלאה.

אז איך משנים? מקצוע ההוראה הוא דרך אחת להשפיע על דורות שלמים. מפקדים בצה״ל הם דרך אחרת. בארה״ב ניסו בבתי הספר המובילים למנהל עסקים כיתות ״אתיקה.״ ופוליטיקאים, לעיתים רחוקות, ברשות המחוקקת והמבצעת, יכולים להשאיר חותמם לדורות גם הם.

ישנם נבחרי ציבור שאיש לא מכיר, איש לא יודע, והם נשכחים כלא היו. ישנם לעומתם נבחרי ציבור שכולם מכירים שכן הם כל הזמן בחדשות, אך מה באמת תועלתם ומה מידת השפעתם, למעט יצרני חדשות-של-קוריוז, איני יודע.

וישנם מעטים שנותנים את כל כולם, לא בשביל הטבות חומריות, כוח ושררה, כי אם כדרך חיים. כך היה מנחם בגין, שחי בצנעה והאמין בצדקת הדרך. כך היו גם אחרים מהלך שבעת העשורים האחרונים. זכינו שהיו גדולי הדור, נפילים בדורם, אנשים שטובת המדינה והכלל היו נגד עיניהם כל הזמן.

המענין הוא כמובן שבימי חייהם, לא סגדנו וגם לא פירגנו, רק אחרי מותם הם הפכו למושא הערצה. כך היה בארה״ב עם הנשיא רונלד רייגן.

כלל חשוב בחיים

לא אעז להוסיף עוד שמות של פוליטיקאים בארץ, שכן מיד תתחיל מתקפה-רבתי נגדי. בטור הזה בשבוע שעבר העזתי לשאול בכותרת האם הגיעה תקופת נתניהו – עשר השנים הנוכחיות – לסיומה. זו היתה שאלה, וגם אבחנה לצידה – בחיים כל דבר מגיע לידי סיום, ולפעמים ניעור קל או חזק הוא לטובה. אין אדם או דבר שהוא לנצח, למעט הקב״ה.

אני אמור להיות אסיר תודה, שכן הותקפתי מכל הצדדים גם יחד. אילו רק היו טורחים המקטרגים לקרוא, לשקול ולענות בצורה ענינית ולא מתלהמת, אך לא, זה לא השיג-ושיח הרווח בימינו אלו.

איך הגענו למצב בו אין אנו יכולים לדבר עם ה״אחר״ בלי להשפילו, להתקיפו, להכותו נמרצות, להביסו (בעיני רוחנו) ולבטלו? האם רק כך אנחנו מרגישים טוב? האם יש תועלת בהתנהגות ובהתנהלות כזו?

נראה ששכחנו כלל חשוב בחיים – להתייחס לאחר כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו.

משהו קורה שגורם לשיכחה-רבתי, אנחנו בהתנהלותנו היום-יומית כלפי האחר, ונבחרי הציבור כלפינו.

נבחרי הציבור שכחו שהם נבחרו לייצג ולשרת את הציבור. לא פחיתות כבוד היא לשרת את האחר, נהפוך הוא.

אנחנו צריכים להזכר בכללים הבסיסיים והפשוטים ביותר; חיינו יהיו טובים יותר כתוצאה מכך.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

טוב לדעת

מחקר בקליפורניה: בשר עוף זהה לבשר אדום במידת הנזק לכולסטרול

Published

on

המחקר ש הפתיע את החוקרים כשסתר את הסברה לפיה בשר ה אדום מזיק לכולסטרול הרבה יותר מבשר לבן. ראש צוות המחקר: "להגביל צריכת בשר לבן"

בשר לבן (עוף) זהה לבשר אדום במידת הנזק לכולסטרול – כך עולה ממחקר חדש שנערך בקליפורניה. תוצאות המחקר הפתיעו את החוקרים, אשר לא ציפו לגלות שאכילת כמויות גדולות של עוף תוביל לרמות גבוהות של כולסטרול בדם. מבין שלושת הדיאטות שנבדקו – עתירת בשר לבן, עתירת בשר אדום ומבוססת על חלבון מן הצומח – רק זו הצמחונית הביאה לתוצאות של רמות כולסטרול בריאות.

המחקר נערך במכון המחקר של בית החולים לילדים באוקלנד. תוצאותיו באות ב"כשתכננו את המחקר, ציפינו למצוא שלבשר אדום השפעה מזיקה יותר מלבשר לבן", ציין ראש צוות המחקר, ד"ר רונלד קראוס, חוקר בכיר בתחום טרשת העורקים."הופתענו לגלות שזה לא היה המקרה. כאשר רמות השומן הרווי זהות, מידת ההשפעה של שני סוגי הבשר זהה. לעומת זאת, חלבונים מין הצומח, כמו ירקות, מוצרי חלב וקטניות, הראו את התועלת הרבה ביותר לכולסטרול".

הפופולריות של צריכת בשר אדום הולכת ופוחתת בשנים האחרונות, בעקבות הקישור של צריכה מוגברת שלו עם מחלות לבביות. ההנחיות לציבור מעודדות צריכה מוגברת של עוף על חשבון הבשר האדום המזיק, אך לדברי פרופסור קראוס, עד כה לא נערכה השוואה מקיפה בין בשר אדום לבין בשר לבן וחלבון מין הצומח, והשפעתם על רמות הכולסטרול."תוצאות המחר שלנו מצביעות על כך שההמלצה שהייתה קיימת עד כה, להגביל צריכת בשר אדום אך לא בשר לבן, צריכה להשתנות, וצריך להגביל גם צריכת בשר לבן. יש צורך להעמיק את המחקר אודות ההשפעה של צריכת עוף על העורקים והלב, כדי להביא לשיפור במצב הבריאות
של האוכלוסייה".

המשך לקרוא

טוב לדעת

סוף לפנצ'רים: מישלן ו- GM הציגו צמיג ללא אוויר

Published

on

ענקיות הרכב הציגו במשותף צמיג הבנוי על שלדת פיברגלס שעתיד להחליף את הצמיג המסורתי במכוניות נוסעים תוך חמש שנים

בשורה משמחת לנהגים ולכלל חולי ההגה: שתי ענקיות הרכב ג'נרל מוטורס ומישלן מפתחות
במרץ צמיג ללא אוויר שככל הנראה יצא לשוק סביב 2024 . במילים אחרות, תוך חמש שנים נוכל להגיד שלום לפנצ'רים בדרך ולצמיגים מתפוצצים.

האב-טיפוס של הצמיג החדש כבר קיים, והוא ייבדק בהמשך השנה במתחם שבוחן אפשרויות נסיעה במהירויות שונות וברמות שונות של קושי. הגלגל החדש עשוי מגומי על שלדת פיברגלס פתוחה, והוא מתוכנן להתאים לכלל סוגי הרכבים המשפחתיים. אולי הוא נראה פחות חסון מצמיג רגיל, אבל עדיין מדובר במהלך חסכוני שימנע תקלות רבות במהלך נסיעות ויקטין את הזיהום הסביבתי שנוצר בעקבות ייצור המוני של צמיגי גומי שנעשה כיום.

סיבה נוספת לתכנון וייצור הצמיגים האלו היא המעבר למכוניות אוטונומיות, שינועו בדרכים 24/7 כשהן נותנות שירות לציבור הרחב שיזמין אותן כמוניות. מכונית כזו צריכה להיות אמינה, לא רק מבחינת השליטה והנהיגה בדרך, אלא גם במינימום התקלות שיתחוללו בה ותקלות צמיגים, בעקבות עלייה על מסמר, שחיקת הגומי בדרך משובשת מלאה בבורות ואובדן אוויר הן תקלות שמישלן וג'נרל מוטורס מנסים להעביר מהעולם.

מעבר לכך, צמיגים כאלו יקטינו משמעותית את משקל הרכב, שכולל היום צמיג חלופי, וכך יתהווה חיסכון בדלק ויכולת לייצר תא מטען גדול יותר. לנו כעת נותר לחכות רק להצלחת הניסויים בהמשך השנה ואז להתחיל לפנטז על נסיעות חלקות בלי הצורך לבדוק אוויר בגלגל כל פעם.

המשך לקרוא

טוב לדעת

משכילים, מוכשרים, רוצים אמריקה

Published

on

בריחת המוחות מעסיקה את הגורמים הרלוונטיים בישראל מחקר חדש מזהיר שלהגירה של עשרות אלפים יכולות להיות השלכות קטסטרופליות על המדינה כולה

הישראלים המשכילים ביותר ובעלי הכישורים החיוניים ביותר להצלחת הכלכלה הישראלים מהגרים לחו"ל בקצב גובר והולך – כך טוען הכלכלן פרופ' דן בן־דוד במסמך מטעם שורש", מוסד למחקר כלכלי־חברתי שהוא עומד בראשו. בן־דוד מזהיר כי מדיניות ממשלת ישראל מרחיקה אותם, במקום שתמריץ אותם להישאר בארץ או לחזור אליה.

בן דוד בחן את שיעורי ההגירה מישראל לחו"ל (בעיקר לאמריקה), והתמקד בשלוש אוכלוסיות: חוקרים באקדמיה, רופאים ועובדי תעשייה בתחום ההיי־טק. אלה מונים יחד פחות מ–130 אלף מתושבי ישראל – רק 1.4% מאוכלוסיית המדינה. למרות מספרם המצומצם, יתרון האיכות של המשק הישראלי נשען עליהם וממדי ההגירה לחו"ל בקרבן צריכים להטריד את מקבלי ההחלטות. "בגלל גודלה השברירי של קבוצה זו, לעזיבת מסה קריטית מתוכה – גם אם מדובר בכמה עשרות אלפים יכולות להיות השלכות קטסטרופליות על המדינה כולה", אומר בן־דוד.

בן־דוד, מרצה באוניברסיטת ת"א, חוקר כבר שנים את תחום בריחת המוחות מישראל. הפעם הוא מתמקד בהגירה לארה"ב, שהאוניברסיטאות בה "נמצאות בפסגה האקדמית באופן כמעט בלעדי", לדבריו. הוא בחן את 40 המחלקות המובילות באוניברסיטאות בארה"ב בשישה תחומים: כימיה, פיזיקה, פילוסופיה, מדעי המחשב, כלכלה ומינהל עסקים. במחלקות למדעי המחשב בארה"ב, מספר אנשי הסגל הישראלים הוא 21% ממספרם בישראל, במחלקות לכלכלה 23% ובמחלקות למינהל עסקים השיעור מזנק ל-43%. "בכמה מהמחלקות המובילות למינהל עסקים בארה"ב יש מספרדו־ספרתי של אנשי סגל ישראלים", כותב בן־דוד.

ההבדל בין התחומים טמון, להערכתו, בפערי שכר. בתחומי מדעי המחשב, הכלכלה ומינהל העסקים, המשכורות במגזר הפרטי בארה"ב גבוהות יחסית, ובהתאמה לכך האוניברסיטאות האמריקאיות מציעות לחוקרים בתחומים אלה שכר גבוה. לעומת זאת, האוניברסיטאות הציבוריות בישראל משלמות שכר זהה ללא קשר לתחום. גם בקרב כלל אוכלוסיית העובדים, ולא רק בקרב חוקרים באוניברסיטאות, פער השכר לטובת ארה"ב מתרחב ככל שעולה רמת ההשכלה.

ההגירה מישראל דווקא אינה ערה במיוחד בשנים האחרונות – לפחות עד 2016, השנה האחרונה שנתוניה פורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מספרם של העוזבים (ישראלים שיצאו לחו"ל ושהו שם שנה ברציפות) ב-2016 היה הנמוך ביותר מאז תחילת שנות ה-90. אבל אף שבקרב כלל האוכלוסייה לא נרשם זינוק בהגירה מישראל, בן־דוד מודאג מהמצב בקרב המשכילים. שיעור העזיבה גדל ככל שהמוסד האקדמי נחשב יוקרתי יותר. למשל, מבין מי שקיבלו תואר ב–2010–1980 מהמכללות להוראה, רק 1.8% עזבו את ישראל (ושוהים בחו"ל שלוש שנים ברציפות לפחות). לעומת זאת, בקרב בוגרי האוניברסיטאות בתחומי מדעי החברה והרוח, שיעור העוזבים עולה ל-6.7%; ובתחומי המדעים המדויקים וההנדסה, הוא מזנק ל-9.2% – "ואלה האנשים החיוניים ביותר לעתיד המשק", טוען בן־דוד.

מקור נוסף לדאגה הוא הזליגה של רופאים ישראלים לחו"ל. המחסור במשאבים להכשרת רופאים בישראל מביא לכך שנתח גדל והולך מהישראלים המעוניינים ללמוד רפואה, עושים זאת בחו"ל – ורבים מהם אינם חוזרים לישראל לאחר לימודיהם. בארה"ב לבדה עבדו ב-2016 כ-3,500 רופאים ישראלים. כשבוחנים את מדינות המוצא של הרופאים הזרים העובדים כאן מתברר כי רק בריטניה, קנדה ומקסיקו עוברות את ישראל, בדירוג לפי מספרים מוחלטים – אלא
שאוכלוסיותיהן גדולות בהרבה מזו של ישראל.

"העדיפויות הלאומיות בישראל מובילות לשיעור עזיבה גדל והולך של הישראלים המשכילים ביותר", טוען בן־דוד. "תמריצים כאלה ואחרים אינם מספיקים כדי לשנות את זרימת המוחות ממדינה ההולכת ומתרחקת מהעולם המפותח". רשימה של גורמים התורמים, לטענתו, להגירה מישראל: השכר הנמוך, הנלווה לפריון הנמוך בישראל; יוקר המחיה הגבוה, ובייחוד יוקר הדיור; ונטל מס ההכנסה על שני העשירונים העליונים בהתפלגות ההכנסות, הגבוה בכמחצית מבארה"ב. שיעור העזיבה גבוה במיוחד, לדבריו, "בקרב אלה שישראל זקוקה להם יותר מכל, החל במהנדסים בעלי ההכשרה הטובה ביותר, דרך הרופאים, ועד החוקרים האקדמיים הנחוצים כל כך להבטיח את מקומם של המדינה – והדורות הבאים של הסטודנטים – בחוד החנית של הטכנולוגיה והידע".

מה אפשר לעשות? בן־דוד סבור כי השקעה בהשכלה ובתשתיות יכולה להוריד את שיעורי העוני בישראל, שהם מהגבוהים במדינות המפותחות, לתרום לצמיחת המשק, ולעודד ישראלים להישאר בישראל. ייתכן אפילו שהיא תתחיל למשוך בחזרה את מי שעזבו את המדינה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות