למה לי פוליטיקה - שבוע ישראלי
Connect with us

טוב לדעת

למה לי פוליטיקה

Published

on

איך הגענו למצב בו אין אנו יכולים לדבר עם ה״אחר״ בלי להשפילו, להתקיפו, להכותו נמרצות, להביסו ולבטלו? האם רק כך אנחנו מרגישים טוב?

א-מא שלי מזהירה אותי, תמיד, לא ללכת ולהצטרף לפוליטיקה. אני דווקא אוהב את הפוליטיקה, ואף טוב בה, בחיבור ימין ושמאל, דבר והיפוכו. אני מסתכל בתמונה הגדולה ומבין שביום אחרי, כולנו ביחד עדיין צריכים לעבוד ביחד, לחיות ביחד, להגן אלו על אלו ועל עצם קיומנו, כך שחילוקי הדעות שהיו כה משמעותיים ביום האתמול הופכים לזניחים, ללא קיימים.

אני גם טוב בה שכן אופטימיזציה של תהליכים תחת אילוצים שונים היא תחום מקצועי, ותמיד טוב לעסוק בשטח שאתה גם נהנה ממעשיך – נהנה מלשון תענוג, לא מלשון ״תמורה״ שכה רווחת בימינו. אזהרתה של אמי נובעת גם מכך שאיני שחקן פוקר, וניתן לראות בהבעות פני ובשיח הגוף את מה שאני חש ומרגיש וחושב, ולפוליטיקאי אסור שכך יהיה.

אך יותר מכל, אמי יודעת עד כמה הפוליטיקה מלוכלכת, עד כמה לא מפרגנים אחד לשני, שמים רגלים, מכשילים, נועצים סכינים, מלכלכים, הורסים, לא בכדי לבנות כי אם רק בכדי שלשני לא יהיה.

אם פוליטיקה מלוכלכת ומסוכנת ורף הכניסה אליה גבוה עד מאד (לדוגמא בארה״ב, על אדם להיות עשיר באופן עצמי בכדי לרוץ למשרה כלשהי, וביחוד למשרה הבכירה ביותר בקרב המחוקקים – לשרת כסנאטור), הרי שבארץ הכל מתחדד ומתעצם עוד יותר.

בארץ הפוליטיקה היא אנחנו, וכמו שהפוליטיקאים נראים, כך – למגינת לבנו – נראים גם אנחנו. ההיפך נכון גם הוא: כפי שנראים אנחנו, כך נראים גם נבחרי הציבור.

אנחנו חסרי סבלנות. אנחנו מוכנים להקשיב אך ורק למי שמביע בדיוק את מה שאנחנו רוצים לשמוע. אנחנו מבטלים את הצד השני ולא מנסים להקשיב או להבין, להושיט יד או לעבוד ביחד.

אנחנו משתמשים בכינויים (״שמאלני״ ״בוגד״ ״ימני קיצוני״ ״מתנחל״) ותוקפים את האחר במקום להתמקד בעיקר ולא בדובר. אנחנו משתמשים בשפה נהדרת, בזלזול ובאלימות, ובטוחים בצדקת דרכנו ושכל האמצעים מותרים בכדי להביס, להשפיל ולהשתיק את האחר.

ואלימות הפכה לדרך חיים, וכל דאלים גבר, עד כדי כך שהרבה פעמים החיים בסכנה, בגלל זוטות (אב שביקש שקט מקבוצה של נערים, אדם שהסתכל לצד הלא נכון ובהה שניה מיותר באדם אחר, ועוד רבות הדוגמאות).

הפכנו לעם נפלא, כשהורים וסבים וסבתות נוסעים לחו״ל ומתנהגים בכל מקום ״כמו בבית:״ דוחפים, נדחקים, חושבים שלהם מותר, מדברים בקולניות, מטיחים אשמה באחר, מזלזלים וכדו׳.

מתביישים לשניה

עם קדמת הטכנולוגיה, קל להקליט ולהעלות לרשת רגעים נבחרים, מרגשים, מרטיטים, מפחידים, איומים: השוקולד בטיסה, המשפחה שהחליטה שמותר לה לחנות במלון בחניה השמורה לנכים, וכשהעירו לה על כך, היא ״שברה את הכלים״ תרתי משמע (שברו וזרקו את המחשבים וכל מה שבא לידם), ההרס והזוהמה שאנחנו משאירים בבתי מלון בחו״ל, ואם זה גורם למישהו שיתבייש לשניה, הרי זה לכולנו, שככה אנחנו נראים. אנחנו ולא אחר.

תוכנית ״יצאת צדיק״ פורחת, ונכונות לה שנים רבות שכן יש מלוא החומר. אך גרוע מכל, כשכך אנחנו מתייחסים לאחר, נחשו מה קורה? איך אנחנו מתייחסים לזר ולחלש ביננו? עובדי הבנין מסין גרים מהלך כל זמן הבניה בבנין ללא חשמל וללא מים זורמים, בארץ כה נאורה. עובדים זרים המיובאים ארצה לסעוד קשישים הופכים לשפחות ומשרתים של ״בעליהם". רק שתי דוגמאות, וכבר מפחד אני להמשיך הלאה.

אז איך משנים? מקצוע ההוראה הוא דרך אחת להשפיע על דורות שלמים. מפקדים בצה״ל הם דרך אחרת. בארה״ב ניסו בבתי הספר המובילים למנהל עסקים כיתות ״אתיקה.״ ופוליטיקאים, לעיתים רחוקות, ברשות המחוקקת והמבצעת, יכולים להשאיר חותמם לדורות גם הם.

ישנם נבחרי ציבור שאיש לא מכיר, איש לא יודע, והם נשכחים כלא היו. ישנם לעומתם נבחרי ציבור שכולם מכירים שכן הם כל הזמן בחדשות, אך מה באמת תועלתם ומה מידת השפעתם, למעט יצרני חדשות-של-קוריוז, איני יודע.

וישנם מעטים שנותנים את כל כולם, לא בשביל הטבות חומריות, כוח ושררה, כי אם כדרך חיים. כך היה מנחם בגין, שחי בצנעה והאמין בצדקת הדרך. כך היו גם אחרים מהלך שבעת העשורים האחרונים. זכינו שהיו גדולי הדור, נפילים בדורם, אנשים שטובת המדינה והכלל היו נגד עיניהם כל הזמן.

המענין הוא כמובן שבימי חייהם, לא סגדנו וגם לא פירגנו, רק אחרי מותם הם הפכו למושא הערצה. כך היה בארה״ב עם הנשיא רונלד רייגן.

כלל חשוב בחיים

לא אעז להוסיף עוד שמות של פוליטיקאים בארץ, שכן מיד תתחיל מתקפה-רבתי נגדי. בטור הזה בשבוע שעבר העזתי לשאול בכותרת האם הגיעה תקופת נתניהו – עשר השנים הנוכחיות – לסיומה. זו היתה שאלה, וגם אבחנה לצידה – בחיים כל דבר מגיע לידי סיום, ולפעמים ניעור קל או חזק הוא לטובה. אין אדם או דבר שהוא לנצח, למעט הקב״ה.

אני אמור להיות אסיר תודה, שכן הותקפתי מכל הצדדים גם יחד. אילו רק היו טורחים המקטרגים לקרוא, לשקול ולענות בצורה ענינית ולא מתלהמת, אך לא, זה לא השיג-ושיח הרווח בימינו אלו.

איך הגענו למצב בו אין אנו יכולים לדבר עם ה״אחר״ בלי להשפילו, להתקיפו, להכותו נמרצות, להביסו (בעיני רוחנו) ולבטלו? האם רק כך אנחנו מרגישים טוב? האם יש תועלת בהתנהגות ובהתנהלות כזו?

נראה ששכחנו כלל חשוב בחיים – להתייחס לאחר כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו.

משהו קורה שגורם לשיכחה-רבתי, אנחנו בהתנהלותנו היום-יומית כלפי האחר, ונבחרי הציבור כלפינו.

נבחרי הציבור שכחו שהם נבחרו לייצג ולשרת את הציבור. לא פחיתות כבוד היא לשרת את האחר, נהפוך הוא.

אנחנו צריכים להזכר בכללים הבסיסיים והפשוטים ביותר; חיינו יהיו טובים יותר כתוצאה מכך.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

טוב לדעת

"מצב חירום": הקרב על החומה

Published

on

אותם פזמונים – רק המקהלה מחליפה צד, לפי הנושא ולפי השאלה בידי מי הכוח

האם דונלד טראמפ ייכשל בניסיון שעליו הכריז ביום שישי שעבר – לנתב כספים של מערכת הביטחון לבניית גדר על גבול ארצות הברית מקסיקו, בטענה שעל הגבול הפרוץ שורר מצב חירום? ההכרזה צפויה להגיע לבית המשפט העליון, אחרי שארבע עתירות וערעורים הוגשו לערכאות נמוכות יותר השבוע.

כך או כך, שאלת הגבול עוברת לגלגול שלישי בקרב המתמשך, כותב שמואל רוזנר ב"מעריב". אחרי שהייתה לזמן מה שאלה של מדיניות – האם נדרשת או לא נדרשת חומה; ואחרי שהייתה לזמן מה שאלה פוליטית האם הקונגרס ייכנע לנשיא טראמפ; עכשיו מדובר בשאלה משפטית: היכולת של הנשיא האמריקאי לקבל החלטות על פי שיקול דעתו. בעצם, גם זו שאלה של גדר: זו המקיפה את הבית הלבן ומגדירה את מרחב התמרון של נשיא בניהול המדינה. השופטים יכולים לחדד את העפרונות.

במירוץ שלו לנשיאות, כזכור, טראמפ הבטיח לסגור את הגבול. זו החלטה שסייעה לו לנצח בבחירות, גם אם היה ברור כבר אז שחלקים ממנה מופרכים (מקסיקו תשלם). עברו יותר משנתיים, והמשימה לא הושלמה. טראמפ מבקש להשלים אותה. יש לו מנהג, לא תמיד לטובה, לקיים את הבטחותיו לבוחר כלשונן. אלא שעל דרכו עומד מכשול. הקונגרס, גם בשליטה רפובליקנית, לא אישר לו תקציב מספיק גדול לבנייה. הקונגרס החדש, שהשליטה באחד מבתיו דמוקרטית, בוודאי לא יאשר לו תקציב מספיק גדול לבנייה.

בחודש שעבר טראמפ ניסה בכוח. הוא סירב לחתום על התקציב, אלא אם יוכנס בו הכסף הנדרש, והוביל לסגירה של הממשל ל-35 ימים. הדמוקרטים לא נכנעו. הנשיא איבד תמיכה. בסוף נשבר. הוא איפשר למחוקקים לגבש פשרה – הם הסכימו על בערך חמישית ממה שטראמפ ביקש לאבטחת הגבול – והעביר את התקציב. ואז הודיע על מצב חירום. כלומר, מה שקיבל מהקונגרס קיבל, ומה שלא קיבל ייקח לבד. מתוך התקציב שאושר למטרות אחרות.

ארוע חסר תקדים? טראמפ ואוהדיו מגחכים למשמע הטענה הזאת, במידה של צדק. קודמו, הנשיא ברק אובמה, השתמש בסמכות אקזקוטיבית כדי למנוע הרחקה של ילדי מהגרים לא חוקיים, "הדרימרז". גם הוא, כמו טראמפ, היה מאוכזב מהקונגרס. גם הוא, כמו טראמפ, החליט שהוא יודע יותר טוב, ומותר לו להפעיל סמכות. גם הוא, כמו טראמפ, לא קיבל אישור. הוא פשוט עשה. קבע עובדה. שופט פדרלי כבר פסק שזה היה מעשה לא חוקי, אך הדיון המשפטי נמשך. כאשר אובמה נקט את הצעד הזה, לא נשמעו תלונות, אלא צהלות, במחנה הדמוקרטי. טראמפ עצמו טען כמובן שמדובר בהחלטה לא חוקית ושאובמה עושה שימוש לרעה בסמכות הנשיא. אותם פזמונים – רק המקהלה מחליפה צד, לפי הנושא ולפי השאלה בידי מי הכוח.

ישנו כמובן גם קייס משפטי של יריבי הנשיא. הם טוענים שכוונת החוק לא הייתה לאפשר לנשיא לעשות בתקציב כרצונו, שהנשיא משתמש לרעה בכוחו, וקורא ״חירום״ למה שבעליל איננו חירום. טראמפ עצמו הודה בכך במסיבת העיתונאים שלו. הוא מכריז על מצב חירום, משום שהקונגרס לא קיבל את תפיסתו שאכן מדובר על מצב חירום. מהגרים לא חוקיים, ובהם גורמים שליליים, נכנסים לארצות הברית ללא הפרעה. העובדה שהמצב הזה נמשך כבר עשרות שנים לא הופך אותו לחמור פחות, אלא לחמור יותר. העובדה שבציבור האמריקאי יש רוב שלא מזהה חירום – אלא הגירה חיובית התורמת לכלל גם היא לא משכנעת בעיניו. טראמפ אולי חולק על רוב הציבור, אך מסכים בהחלט עם תומכיו ואוהדיו, שרובם המכריע מזהה את הגבול הפרוץ כבעיה משמעותית.

מה מטרת הנשיא בהכרזה על מצב חירום? אפשר להציע כמה אפשרויות. האחת – לממש מדיניות. לקחת כסף ולבנות חומה. השנייה – לחזור לקרב החביב עליו מימי בחירות 2016. טראמפ אולי מאמין ששאלת הגבול תסייע לו לנצח בבחירות הבאות כפי שסייעה לו בבחירות הקודמות, גם אם הסקרים מלמדים שהמצב הפוך. השלישית – טראמפ בסך הכל מנהל משא ומתן. אם בית המשפט יאשר לו את ההכרזה, וזה ייקח זמן, לדמוקרטים לא יהיה מנוס מחזרה לשולחן הדיונים, כאשר הפעם לנשיא יש מקל ביד: או שתיתנו יותר, או שאקח הכל בלי לשאול אתכם!

המשך לקרוא

טוב לדעת

לא דיברנו עוד על אהבה

Published

on

"וולנטיין דיי" הוא היום שבו מתקיים "חוק העסקים השלובים" – ומי שנחשבים ל"קורבנות" החג המתקתק הזה הם הרווקים והרווקות. בעיקר הרווקות

אהבה לא קונים בכסף. כך לימדו אותנו מגיל צעיר. חוץ מב"ולנטיין דיי", שאז דווקא כן קונים אהבה בכסף. טוב, אולי לא ממש קונים אהבה", יותר נכון לומר שזהו היום שבו אנו קונים דימויים של אהבה. ב"ולנטיין דיי" של היום, אימג'ים הוליוודייים של רומנטיקה מתורגמים בעיקר למסחר וצרכנות.

הבעיה ביום הנשגב בזה היא בעיקר של הבנים, הזכרים, הבעלים והמאהבים. הם נוטים בד"כ להילחץ ככל שהתאריך של ה-14 בפברואר מתקרב, וחלקם נכשלים כישלון חרוץ בהבנת הצד שכנגד. "אם חשוב לכם ליצור דור המשך, מישהו שיישא את שם משפחתכם בכבוד וגאווה, אני ממליצה לכם להפנים את הדבר הבא שאני עומדת להגיד לכם: אל תתעלמו מוולנטיין דיי", כותבת אלה גולד באתר מאקו על הלא נשואים שבינינו. "זה לא שאתם צריכים להפיק אירוע רומנטי, רחוק מזה. אבל אם לא תעשו דבר ביום המדובר, גם הבחורה הקולית והאדישה בעולם תרצה למעוך לכם את הבולבול. למה? כי לבחורה הנונשלנטית יש חברות מאוד מתלהבות שבמקרה נפלו על גברים שעושים הרבה ואם אתה לא תביא איזה פרח, או תשלח טקסט חביב, בקטנה כזה, היא מאוד תכאב, תכעס ותושפל. ואתה ממש לא רוצה לישון ליד אחת כזאת".

העניין הוא שבקטע של "חג האהבה" הבינלאומי", הוליווד מספקת עבורנו תרחישים רומנטיים מתוסרטים להפליא, שבהם כנראה אף אדם מציאותי לא יפגוש בחייו. ואז סוגי המדיה השונים לוקחים על עצמם את התפקיד למכור לנו את אותן הפנטזיות. המדיה משמשת כלוח-שנה מסחרי שתפקידו לתחזק את הריטואל הצרכני של אלו המצויים במערכות יחסים. היא עושה כל שביכולתה כדי להזכיר לנו שב"ולנטיין דיי" עלינו למלא את חובתינו הזוגית – להוציא כסף אחד על השנייה. וכך, ביום זה אנו נחשפים לפמפום ארוך ומתמשך של שלל רעיונות למתנות ולפעילויות רומנטיות נלוות (חופשות, מסאז'ים, ארוחות במסעדות יוקרה), שמטרתם למכור לנו פיסות קטנות של פנטזיה.

"וולנטיין דיי", הוא היום שבו מתקיים "חוק העסקים השלובים"- המולים נצבעים באדום, המסעדות מתקשטות בבלונים ואתרי האינטרנט מתחמשים בכתבות. ומה כתוב בכתבות? על מולים צבועים באדום שכדאי לרכוש בהם, ועל מסעדות עם בלונים שכדאי לאכול בהן. וכך, יכולים בסוף היום בתי העסק לצעוד שלובי ידיים על שפת הים ולספור את הכסף שהרוויחו על חשבוננו בכוחות מאוחדים. הרומן האמיתי, למעשה, הוא ביניהם…

כמובן שפיסות הפנטזיה לא נמכרות לנו רק ב"ולנטיין דיי". אבל המיוחד ב"ולנטיין דיי" הוא שזה היום שחוגג בצורה המובהקת ביותר את ההצטלבות בין הרומנטיקה לצרכנות, מפני שבו אנו קונים מוצרים סימבוליים של אהבה ורדים, שוקולדים ועוד שלל חפצים קטנים ואדומים). אולי הגיע הזמן שבטבלת חיובי האשראי, בין הקטגוריות של דלק" ו"מזון", נוסיף גם קטגוריה של "אהבה".

מי שנחשבים ל"קורבנות" של "ולנטיין דיי" הם הרווקים והרווקות. ואם להודות באמת, בעיקר הרווקות. נשים הן אלו אשר נחשבות ל"מסכנות" אם אינן מצויות במערכת יחסים. דבר זה אינו מקרי והוא נובע מהשרשה עמוקה של ערכים פטריארכליים בנורמות החברתיות. אישה נתפסת כמי שתלויה בגבר שנמצא לצידה והיא מוגדרת ביחס אליו.

בנוסף, כותבת גלי עמרן ב"ישראל היום", אישה שאינה מחוברת לתא משפחתי קונבנציונלי, נחשבת למי שאינה ממלאה אחר תפקידה הביולוגי של הבאת ילדים לעולם, ועל כן היא מערערת את הסדר החברתי הקיים. זו הסיבה שלא תשמעו על אישה שהיא "זאב בודד", אלא רק על רווקות זקנות".

אבל יש כאן טעות חמורה: הרווקות וגם הרווקים, אינם מסכנים כלל וכלל. הם למעשה אלו אשר מוגנים מפני מערבולת המרצ'נדייז, המאיימת לסחוף כל בר דעת לתוך מעמקי ים הצרכנות. כל שנותר לאלו מאיתנו המצויים במערכת יחסים זוגית, הוא לקנא באלו אשר אינם צריכים או מצופים לשתף פעולה עם החגיגות לכבוד נטינוס הקדוש.

אגב, מישהו יודע מי הוא היה?

המשך לקרוא

טוב לדעת

כמה טוב להיות ישראלי

Published

on

ימין או שמאל – כולנו עם אחד • ושאויבינו לא יטעו: כל כמה שאנחנו מפולגים-לכאורה, לא מסוגלים לפרגן, להקשיב או להתפשר – כשמגיעה שעת אמת, אין כמונו

בארץ, מאז היווסדה מחדש, לפני שבעים וחצי שנים, השמאל שלט. השם התחלף מדי פעם בפעם, אך המהות היתה אחת, חיובית, בונה, אכפתית, דואגת. אלא שמאז אסון אוסלו – אותו ניסיון נואש שנועד לכשלון מראש להביא לידי שלום בר קיימא השמאל הלך ונעלם, והיום נשארו רק פירורים, רעשניים במיוחד, אך הם אינם מסוגלים להגיע לידי משקל סגולי מינימלי שאי מי יתייחס אליהם כראוי. הדבר היחיד עליו הם נשענים הוא זכרונות העבר, אך כל בר תמותה יודע להבחין בין מציאות עלובה לבין עבר מפואר שכבר אינו.

שמאלני-ישראלי אינו שונה בהרבה מימני-ישראלי, אחד שבגנאי קוראים לו ״מתנחל״ או אחר שבחיבה רבה הוא ״תל אביבי״ אך לא ״צפוני". הכיצד? אולי נתבעלה דעתו של הכותב? כלל וכלל לא, עומד אני איתן, שתי רגלי נטועות בקרקע. כולנו שואפים לשלום בר-קימא, כולנו (כמעט) שרתנו את המדינה, ילדינו כולם (כמעט) משרתים ואנחנו מאבדים שינה בלילות בשל כך, ואין דבר שהיינו רוצים בו יותר מאשר להיות ככל שאר העמים.

כשמישהו יוצא לתקוף אותנו, כשאנו מרגישים את הסכנה האורבת וכשאנו מבינים מה כוונתו האמיתית של האויב, כל התוויות נעלמות, מתנדפות כלא היו, ואין בנמצא עם טוב יותר, דואג יותר, מוכן להקריב יותר מאשר עם ישראל.

עבר ממגננה למתקפה

זה מזכיר לי ארוע בבית כנסת רפורמי בבל אייר (שכונת יוקרה בלוס אנג׳לס), בו המארגנים – השמאל בהא הידיעה של הקהילה היהודית – הזמינו אותי לשבת בשורה הראשונה.

הדובר, תא״ל במיל', בסדרת הרצאות בארה״ב. הוא כוונתו טובה, הם בדרכם תוקפים את ישראל תחת איצטלא של דאגה כנה לגורל המדינה.

העובדה שהתייחסו אלי כאל ״מתון״ באמצע ולא כאל ״קיצוני ימני-איסלמופוב-קולוניאליסט-אימפריאליסט-כובש-איש-אפרטהייד״ היתה צריך להדליק אצלי נורה אדומה כבר באותו רגע, אך כיוון שאני תמיד מתייחס אל עצמי כאדם שמוכן להקשיב ולדבר עם כל אחד, נהנתי מכך שגם האחרים מכירים בכך.

אותו תת אלוף ישראלי דיבר יפה, וכל צד פhרש את דבריו כפי הנראה לו – אותו אדם בדיוק, אותם דברים, שני פירושים נוגדים לחלוטין.

ואז הרים את ידו יהודי-מושמד (יהודי בשם בלבד העושה כל ימיו ולילותיו במאמץ עילאי לתקוף את מדינת ישראל) ושאל שאלה. התת אלוף לא נחשף לפני כן לשנאה התהומית נגדנו ולפעילות החתרנית נגד עצם קיומנו. לכן הוא לא הבין בתחילה את מהות השאלה והכיוון אליו משך אותו השואל.

השואל לא ויתר, ועד מהרה הבין התת אלוף את המלכודת, זיהה את החול הטובעני וידע שעליו להhחלץ, שאם לא כן, תוך שניות ספורות הוא יכוסה כולו. מה עושה תת אלוף ישראלי (או כל חייל לוחם ומפקד בצבא ההגנה לישראל)? עובר מיד ממגננה למתקפה ומשיב מלחמה שערה.

איך התמוגגתי. הנה, דגל ה״שמאל״ נהפך תוך שבריר שניה ל״ימני קיצוני״ בעיני הקהל, שכן כשמגיע הדבר להגן על עצם קיומנו, על מדינת ישראל-היא-מדינת היהודים, אין בינינו הבדלים. אנחנו מאמינים בזכותנו להתקיים ובזכות העם היהודי שתהיה לו מדינה משלו בקרב העמים, מדינה בארץ ישראל; ועל כך אין מתפשרים פשוט כיuון שאין לנו יכולת להתפשר).

מי אנחנו באמת

אני מניח שבנקודה זו, הקורא מימין יפסול את הכתוב שכן ״ארי לא מכיר את השמאל בישראל״ והקורא משמאל נעלב עוד בשורה הראשונה כשתיארתי את השמאל ההולך ונעלם (ומאז הוא כבר לא אוהב אותי, למרות שהוא ממשיך לקרוא בשקיקה, כל אות וכל תו).

לכן הרשו לי לחזור על ההבנה הבסיסית: בשיגרה אנחנו חלוקים, חצויים, רבים, לא מניחים זה לזה. אך לי טוב שזה עמי, שכן בשעת צרה ומצוקה, אין כמונו מלוכדים, עוזרים, תומכים, יוצאים מגדרנו להראות מי אנחנו באמת. בקיצור: כמה טוב להיות ישראלי.

אל יטעה אף אחד מאויבינו: כל כמה שאנחנו מפולגים-לכאורה, לא מסוגלים לפרגן, להקשיב או להתפשר, כשמגיעה שעת אמת, אין כמונו – מתגלה הישראלי האמיתי, הישראלי היפה, הישראלי היחיד בעולם, ואין פלא שהקב״ה בחר בנו להיות לו לעם.

 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות