Connect with us

כתבות נבחרות

לטיול יצאנו: אביב קליפורני ב-2018 עם ״שבוע ישראלי״

Published

on

 צוות "שבוע ישראלי" חגג את גליון ה-1000 של העיתון העברי הגדול והוותיק בקליפורניה במסע אביבי בהדרכת דרור עינב האחד והיחיד /  צילומים: יובל בן שמעון

 

ההחלטה נפלה: סוגרים את המשרד, נותנים למזכירה האלקטרונית לעשות את העבודה, מצטיידים בכמה חטיפים, בקבוקי מים והמון מצב רוח ושירה והופה – יום טיול וגיבוש חברתי לרגל גליון ה-1000 של "שבוע ישראלי" יוצא לדרך. על התיכנון: המו"ל שרונה קופר. הפקה וביצוע: עינת אזולאי, אשת יחסי הציבור האגדית. וכך, הוואן הגדול והמרווח של חברת "טיולים מעבר לקשת" איכלס למשך 12 שעות סוערות ועסוקות 12 חברי צוות – כתבים, עורכים, צלמים, יועצי מכירות וידידות המערכת.

הכיוון: אזור סנטה ברברה, אחת הערים היפות והפסטורליות בחלק המערבי של ארה"ב.

דרור עינב, המדריך/נהג/משורר/פסיכולוג לעת מצוא מנווט בזרוע נטויה ויד בטוחה את המסלול: עצירה בפארק קסום ואינטימי בואכה רכס סנטה אינז לגיבוש חברתי, לגימת תה צמחים וקפה מבושל היטב ושחרור מתחים שעוד נותרו מהעיר הגדולה.

אח"כ סיור במזח המפורסם של ברברה הקדושה; ביקור מאלף בבית המשפט המחוזי של העיר, אחד מהמבנים היפים והמרשימים במערב הכבר לא כל כך פרוע; תחנת ביניים במיסיון של סנטה ברברה, הגדול והחשוב ברשת המיסיונים שהקימו הספרדים לפני מאות בשנים לאורך האוקיאנוס הפאסיפי; ונהיגה בנופים והגבעות המוריקות בדרך לאגם הנסתר צ'ומאס.

איכשהו גם התגלגלנו לחוות לבנדר קטנה בסמוך לעיירה לוס אוליבוס; השיח היפהפה והסגול עדיין לא בשיא פריחתו אבל בחנות המזכרות הקטנה אפשר לעשות שופינג נחמד (איך לא?). לוס אוליבוס גם הייתה במרכז ארוחת צהריים מאוחרת שכללה פיצות מהממות, סלטים מעניינים וטעימות יין מהיקב הסמוך.

לאחריה, עם בטן הומיה ונפש חפצה, מקנחים בעיירה הדנית סולבנג, עם ביקור בשוק האיכרים הצנוע וכוס קפה ומאפה מצויינים, כיאה למורשת הסקנדינבית הגאה.

דרור, בעלי ומייסד "טיולים מעבר לקשת" הוא מדריך ותיק ושופע ההברקות. הוא מאתגר כל הדרך בחידונים והפעלות חברתיות הדורשות מאנשי הצוות קצת תעצומות נפש והרבה פתיחות והכרת האחר, שלא על רקע מקצועי בלבד. בין לבין גם מתפרצת לה שירה קבוצתית בנוסח "הנהג שלנו, חברה'מן" וכשליאור מתקשר בפאניקה בספיקר בקשר למסיבת יום העצמאות עם הג'יפסי קינגס – הוא נענה בשירה אדירה: "באמבולאו, באמבולאה…"

הטיול מסתיים בשעת ערב מאוחרת ב"חומוס בר", מקדש האוכל הישראלי הטוב והמיטיב של העיר. טומי מפנק כרגיל, הבטן מתפוצצת ואפשר "לפזר את ההפגנה" ולהכריז: יופי של יום, אחלה יוזמה, ולהתראות בשנה הבאה…

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

כתבות נבחרות

וידויה של בת לאם נרקסיסטית

Published

on

״היו לי שתי מטרות, לסדר את המחשבות שלי ולעזור לנשים אחרות כמוני" • רויטל הורוביץ, תושבת סיאטל המגיעה להרצאות באל-איי, גדלה עם אמא נרקסיסטית וכתבה על זה ספר למרות הכל ומשקעי הילדות הקשים היא מקפידה לתמוך באמה • למרות הכל ומשקעי הילדות הקשים היא מקפידה לתמוך באמה

סיפרה האחרון של רויטל שירי-הורוביץ, "את מדמיינת – לגדול עם אמא נרקסיסטית, מסע בין תובנות" ,מבוסס על חייה האישיים וניסיונה כבת לאמא כזאת. זהו סיפרה השלישי של הורוביץ; השניים הקודמים היו "בת עיראק", רומן היסטורי המבוסס על סיפור משפחתה, ו"להתראות בקרוב", העוסק בהתלבטותם של מהגרים ישראלים
החצויים בין העולמות, ישראל וארה"ב.

הספר האחרון, עם זאת, הוא האישי ביותר וכתיבתו, היא אומרת, היתה תרפיותית. "לקח לי שנה וחצי לכתוב את הספר והכתיבה היתה תוך כדי טיפול בעצמי, סופר כותב את השמחה והכאב שלו ואני הרי כותבת סדרתית. זה הכלי הכי טוב עבורי. זה היה מעין פורקן בשבילי לכתוב את התהליך שעברתי. היו לי שתי מטרות: לסדר את המחשבות שלי ולעזור לנשים אחרות כמוני" היא אומרת בראיון טלפוני מביתה שבסיאטל. "מה שהוביל אותי לכתוב את הספר היה משבר אישי שעברתי אחרי הביקור האחרון של אמי בסיאטל לפני מספר שנים.

היה זה משהו שהגדיש את הסאה ודי פירק אותי לרסיסים. הלכתי לטיפול וכשנכנסתי למטפלת שלא הכרתי בכלל, היא אמרה לי מייד: 'את בת לאמא נרקסיסטית, איך זה שלא ידעת את זה?'. היא הפנתה אותי לקרול מקברייד, מחברת ספרים כ- Will I ever be good enough ו- Healing the daughters of Narcissistic mothers ופתאום הרבה דברים שישבו אצלי בקופסא ובלבלו אותי, התעוררו. התחלתי לעבוד על עצמי וגם הלכתי לסדנא שמקברייד העבירה לבנות ופתאום התחלתי להבין דברים על עצמי ועל אמי".

מה זה בדיוק אומר לגדול עם אמא נרקסיסטית? במה זה מתבטא?

״אמהות נרקסיסטיות מבקרות את ילדיהן נון-סטופ. הן אומרות משהו אחד ומשדרות משהו אחר. יש עיוות מציאות קשה. בחוץ הן רוצות שתפגיני משהו אחד כשבפנים את מרגישה אחרת לגמרי. אם למשל הייתי עצובה, הייתי צריכה להפגין שמחה כלפי חוץ. זה לחיות כמו בהופעה, לא להיות עצמך. האמהות האלו משקרות כל הזמן ומבקרות כל הזמן. למשל, מגיל צעיר היא אמרה לי שאני שמנה וכך הרגשתי. כשילדתי את בני הבכור הלכתי לקבוצה להורדה במשקל והמדריכה אמרה לנו: אם הילדים בבית הספר אמרו לכם שאתם שמנים, אז בגלל זה גם הרגשתם שאתם באמת שמנים. ואני חשבתי לעצמי, אף אחד בבית הספר אף פעם לא אמר לי שאני שמנה, רק אמי. חזרתי הביתה והסתכלתי באלבום התמונות מהילדות שלי וראיתי ילדה יפה. התפרצתי בבכי. לקחו הרבה שנים עד שהגעתי למצב של תובנות אחרות".

זה השפיע עליך בתור אמא?

״בהחלט. ניסיתי לעשות דברים שונים עם הילדים שלי. הייתי בלחץ עם זאת שלא הייתי אמא מספיק טובה ובני תמיד אמר לי כמה שזה לא נכון, כמה שהייתי ואני אמא טובה ואם כבר, הייתי יותר מדי מגוננת ועשיתי עבורם יותר מדי".

הורוביץ, עברה לסיאטל עם בעלה ובנה הבכור בספטמבר 1995 בעקבות עבודה שקיבל בעלה במיקרוסופט. אחרי שלוש שנים, הם שבו לישראל והתיישבו בזכרון יעקב. העבודה במיקרוסופט, החזירה את המשפחה בחזרה לסיאטל שם נולד בנם השני. הגעגועים לארץ העלו אותם בחזרה על המטוס לישראל, אז נולד בנם השלישי ואת הרביעי הם עשו, בחזרה בסיאטל, לפני 15 שנים. מאז הם הספיקו לשוב שוב לארץ, לארוז שוב מזוודות ולהגר בחזרה לארה"ב לפני כשבע שנים. בין לבין, כתבה הורוביץ שני ספרים, בלוג בדה-מארקר וגם יצאה להרצאות בפני הקהילות הישראליו והאמריקאיות-יהודיות, על ספריה.

התנצלה והוסיפה קללה בערבית

מה בדיוק קרה באותו ביקור של אמך שהביא למשבר?

״כשאמי הגיעה לכאן לביקור, בדיוק שבנו לסיאטל מישראל וחיכינו למכור את הבית בארץ. סידרנו את הבית החדש, שמנו דברים במקום כשאמי הגיעה לחגי תשרי. היא רק הגיעה וכבר ביקשה ממני לשלוח אותה לטיול למשפחה שגרה בלוס אנג'לס. אמרתי לה: אמא זה לא נראה לי, באת לשבועיים וחצי, בואי תהיי אתנו'. אבל היא התעקשה: 'לא, אני רוצה לטייל ולך אין זמן לטייל אתי'. זה לא היה נכון, כמובן, טיילתי אתה בעבר. בכל אופן לקחתי אותה למוזיאון, נתתי לה כסף לקניות ושבתי הביתה. בינתיים הלכתי לעשות כביסה, פתחתי את המכונה ופתאום כל הסבון נשפך עלי. אמי השתמשה לפני כן במכונה והשאירה כנראה את הפקק עליו פתוח.

״בערב אמי התקשרה שבני יגיע לאסוף אותה. כששבה הביתה, אמרתי לה: אמא, אין סיבה שתיגעי בכביסה. העוזרת כבר עושה. היא שאלה מה קרה והסברתי לה שהסבון נשפך עלי כי היא כנראה שכחה לסגור את מכסה המיכל. היא טענה שהיא לא עשתה את זה ואני עניתי שזו כביסה מהיום והעוזרת לא היתה באותו היום. פתאום היא התחילה לצעוק: את טוענת שאני משקרת? אמרתי: בינינו, את לא תמיד אומרת את האמת. ואז זה התחיל. היא השתוללה, התחילה למרוט את שיערה, צעקה כמו חיה פצועה. מאוד נבהלתי. הילדים כולם היו בבית ולא ידעתי מה לעשות.

״התקשרתי לבעלי והוא אמר לי לצאת עם הקטן, כי הגדולים עשו שיעורים ושהוא מייד מגיע. הוא בדק מחירי טיסה מהיום להיום והחליט להטיס את אמא שלי בחזרה הביתה אם לא תפסיק לצעוק. כששב הביתה, הוא נתן לה אופציה, להירגע ולהתנצל בפניי או לטוס מייד לישראל, למרות שהכרטיס יעלה לו 5,000 דולר. אמי הסכימה להתנצל. שבתי הביתה והיא אמנם התנצלה, אבל הוסיפה לעברי קללה בערבית. זה גמר אותי. היו לי פלאשבקים מהעבר. עברתי התמוטטות עצבים ולא הפסקתי לבכות. אחרי כמה ימים היא קמה ונסעה למשפחה שלנו בלוס אנג'לס והפיצה עלי שקרים נוראיים. הייתי בטוחה שנשארתי בלי משפחה בגלל כל הסיפורים שסיפרה עלי, אבל הדודים התקשרו להגיד לי שהם אוהבים ויאהבו אותי ושאשמור אתם על קשר. זה מאוד ריגש אותי".

זו היתה הפעם הראשונה שהיא התנהגה בצורה כזאת?

״היו לה הצגות בעבר. היא היתה תמיד מלאת דרמות, כשהייתי בשנות העשרה למשל, היא זרקה עלי טלפון. את יודעת, הטלפונים הגדולים והכבדים האלו של פעם, עם החוגה. אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי לה ומדוע עשתה את זה. הטלפון פגע בי בראש ואני יצאתי מהבית בהרצליה והלכתי כל הדרך לרמת השרון ברגל, לדודה שלי. אחרי יומיים, היא באה לאסוף אותי ועשתה מכל העניין צחוק".

ואיפה היה אבא שלך בכל הסיפור הזה?

״אבא שלי היה איש מאוד נחמד ומתוק, אבל לא התערב בשום דבר ולכן גם לא פניתי אליו מעולם לעזרה. הוא היה בשלן מעולה, הסיע אותי לכל מקום, ואהב אותי, אבל הוא היה גבר מסורס כמו הרבה גברים במערכת יחסים שכזאת".

דיברת עם אמא שלך על הספר?

״לא אמרתי לה דבר בנושא, למרות שהיא בטח שמעה שאני מוציאה אותו לאור. אין לי עניין להיכנס אתה לשיחה כי הדבר הראשון והיחיד שתגיד לי שאני מדמיינת, שזה מאוד אופייני לאמהות נרקסיסטיות".

מה לגבי אחיך? דיברת אתם על הספר?

״אין לי קשר עם אחי ואחותי ואני מאמינה שזה בהחלט בגללה. זה מאוד עצוב. עם אחותי ניתקתי את הקשר עוד כשגרתי בארץ כי היא מאוד דומה לאמי ושואבת אנרגיות. ב-2011 כשגרנו בארץ, חליתי בסרטן וידעתי שאני חייבת לשנות דברים שמכאיבים לי ולנתק קשרים עם אנשים שמכאיבים לי והקשר המשפחתי הרי תמיד הכאיב לי. אחי, שהיחסים איתו גם נותקו, ביקש ממני אז סליחה וביקש לחדש את הקשר, אבל לפני כשנה וחצי שוב נותק הקשר. אגב, דיברתי עם נשים אחרות בקבוצה של בנות לאמהות נרקסיסטיות ומאוד מעניין לציין שלאף אחת מהבנות האלו, אין יחסים עם האחים שלהן. האמהות מסיתות את הילדים ביניהם. יש הסתה נון-סטופ. הפרד ומשול".

איך היחסים שלהם עם אמך?

״אחי אמר לי בזמנו: אני לא יודע על מה את מדברת, אמא היתה אישה נפלאה. אבל אמא לימדה אותו להיות מסורס. הוא נשוי כבר בפעם השניה ובפעמיים בהן היו נשוי, היה מסורס על ידי נשותיו. אחותי זכתה ליחס מחפיר מאמי, גרוע אף יותר משלי. היא לא כל כך מודעת לעצמה, שומרת מרחק מאמי, עוזרת לה עד כמה שהיא יכולה אבל עד גבול מסויים. היא לא מכניסה אף אחד לביתה ובטח שלא את אמי".

״כאילו שהיא נעצה סכין בלב"

למרות הכל ומשקעי הילדות הקשים, הורוביץ מקפידה לתמוך באמה. לאחר פשיטת הרגל של אביה, ההורים עברו לגור בדירתם של הורוביץ ובעלה בארץ. אביה הלך לעולמו לפני עשר שנים והיא שולחת מדי חודש כסף לאמה, מתוך תחושת אחריות לא ברורה. "זה הדבר המוסרי לעשותו. זה שהיא כזאת, לא אומר שגם אני ריכה להיות כזאת" היא אומרת.

כשסיימה לכתוב את ספרה, היא שלחה אותו למספר הוצאות לאור ששלחו אליה מכתב בו החמיאו לספר ולכתיבה, אך אמרו שהם חוששים שהוא לא מסחרי. בסופו של דבר, לאחר ביקור בפסטיבל ספרים בפרנקפורט, היא פגשה את נציגי הוצאת הספרים הישראלית העצמאית ניב 'והחליטה לפרסם את סיפרה אתם. "זו הוצאה קטנה בהרצליה, חברה' צעירים ומדליקים, לא תחמנים ומאוד דוגריים, העבודה שהם עושים מאוד איכותית" היא מפרגנת. הספר יצא באמזון בעברית.

כשהיא נשאלת אם לא חששה מתגובת אמה והמשפחה, היא עונה בכנות: "היתה לי התלבטות גדולה אם להוציא את הספר או לא ואם להוציא רק כאן בארה"ב, או לחכות שתלך לעולמה. חשבתי על זה שנה ובסוף החלטתי, גם בגלל עידוד של אנשים אחרים ביניהם בעלי שכן להוציא. החלטתי שזה פחות מוסרי לחכות שבן אדם ימות בשביל לפרסם. זה המסע שלי עם עצמי, לא שלה".

זה נשמע שכתיבת הספר היתה תרפיותית עבורך.

״כתיבת הספר התחילה מתרפיה והסתיימה ברצון לעזור לנשים אחרות כמוני. זאת היתה הסיבה העיקרית שהוצאתי את הספר לאור. לנשים כמוני, יש התמודדות עם העבר שלנו ועם העובדה שאנו צריכות להצדיק ולהסביר את עצמנו. ולמרות זאת, לא תמיד אנשים מבינים על מה אנחנו מדברות וחושבים שאנחנו לא אמפתיות לאמהות או אסירות תודה לאמהות שגידלו אותנו. קשה להם להבין שזה לא זה. גם אם סלחנו, עדיין אנחנו צריכות להמשיך ולשמור על עצמנו מהאמהות שלנו כי הן לא משתנות, אנחנו אלה שמשתנות ומשנות".

איך האחים שלך ואמך הגיבו כשקראו את הספר?

״אין לי קשר לאחים שלי, אבל מבלי לקרוא את הספר, אח שלי איים על הוצאת הספרים בתביעה אם תוציא את הספר לאור, ולכן בסופו של דבר יצא הספר לאור בהוצאה עצמית. שאלתי את אמי אם קראה את הספר והיא ענתה שקראה אותו פעמיים 'אך לא מצאה את עצמה בתוכו'. זה בדיוק כמו לומר לי ש״אני מדמיינת״. למרות שציפיתי לתשובה הזאת, בכל זאת הרגשתי כאילו נעצה סכין בליבי".

איך מערכת היחסים שלך אתה היום?

״אני ביחסים קורקטים אתה ובעיקר 'נשמרת לנפשי'. היא לעולם לא תוכל להיות אמפתית לכאבי ותמיד תשים את עצמה במרכז. היא ממשיכה לעשות הפרד ומשול וממשיכה להסית נגדי. אני מגיעה לארץ פעמיים בשנה, מתראה אתה אבל היא רוב הזמן מדברת על עצמה. פעם, היא התחילה לשאול אותי בטלפון על הילדים שלי ובסופו של דבר הבנתי למה היא שואלת כי היא ביקשה לבוא לביקור ואמרתי לה שזה לא מסתדר.

״כשאני בארץ, אני אף פעם לא נשארת בביתה, אלא הולכת לבית מלון או חברים. אין לי טענות לאמי. אני מכבדת אותה ויודעת שעשתה כמיטב יכולתה. אני מקבלת אותה כמות שהיא ואוהבת אותה אהבה טעונה, אבל אוהבת. סלחתי לה ואין בליבי עליה יותר".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות