Connect with us

טיולים

לחופש נולדה

Published

on

לקסי אלפורד מקליפורניה גדלה במשפחה מדינות 72 היא ביקרה ב-•של סוכני נסיעות הפכה 21 ובגיל 18עוד לפני שמלאו לה מדינות 196לאדם הצעיר ביותר שביקר ב איך •ברחבי הגלובוס (כולל צפון קוריאה) היא עושה את זה?

לקסי אלפורד, צעירה בת 21 מקליפורניה, הפכה לאדם הצעיר ביותר בעולם שביקר בכל 196 המדינות. בשיחה עם רשת FOX NEWS סיפרה אלפורד: "התגברתי על מכשולים שמתלווים בכניסה לכמה מהמקומות הכי פחות נגישים בעולם". התחנה האחרונה במסעה הייתה צפון קוריאה אליה נכנסה ב 31- במאי.

אלפורד נולדה בנבאדה סיטי למשפחה של סוכני נסיעות וכבר כילדה ביקרה במקומות אקזוטיים כגון קמבודיה, דובאי ומצרים. כבר בגיל 12 החלה לחסוך כסף כדי לממן מסע מסביב לעולם וביקור בכל המדינות על הגלובוס.

כשהייתה בת 18 עשתה סיכום ביניים וגילתה שכבר ביקרה ב 72- מדינות. באוקטובר 2016 הבינה שהיא יכולה לבקר בשאר 124 המדינות ולשבור את שיא גינס לאדם הצעיר ביותר שעושה זאת.

"בכנות, בהתחלה פשוט רציתי לדחוף את הגבולת של מה שחשבתי שאני יכולה לעשות עם החיים שלי ותוך כדי לראות הכי הרבה שאפשר מהעולם", סיפרה ל"פורבס". "הייתי נחושה להראות לכולם שהעולם לא כל כך מפחיד כמו שהתקשורת מציגה אותו ושיש טוב לב בכל מקום".

בשנת 2016 אלפורד החלה להקדיש את מלוא זמנה לאתגר. "טיילתי לבד במשך יותר משבעה חודשים מתוך השנתיים האחרונות", סיפרה. "השגת כל הוויזות שדרושות לאזרחית אמריקאית כדי להיכנס לכל המדינות הייתה אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי כדי לשבור את השיא". היא הדגישה עוד כי מימנה בעצמה את כל המסע והקדישה זמן רב לחיפוש טיסות ודילים זולים. "אחד המקומות שהכי אהבתי היה מפל אנחל בוונצואלה", סיפרה. "הייתי שם לבד בסתיו עם חבר ועשינו קמפינג בפארק הלאומי קנאימה. אהבתי גם לבקר בצפון פקיסטן, היופי הטבע של ההרים והאומפי הנחמד של המקומיים היו מדהימים. כמעט ואין שם תיירות בגלל סטריאוטיפים שליליים שיש בתקשורת בנוגע למדינה. ההפתעה הנעימה ביותר היה לטייל בכל
המקומות הלא מובנים האלה ברחבי העולם. המדינות שהכי פחות היו לי ציפיות לגביהן התגלו כמדהימות ביותר".

בזמן הקרוב היא תהיה עסוקה בהגשת כל ההוכחות שידרשו ממנה בגינס כדי שתירשם באופן רשמי בספר השיאים. וחוץ מזה מה הלאה? אלפורד אומרת שהיא מתכננת להמשיך לטייל כמה שיותר. בטיול הגדול הבא שלה היא רוצה לטפס על הר הגעש ניאראגונגו בקונגו. כמו כן, היא כותבת ספר בשם "הניסיון שלי בכל מדינה ומה שלמדתי לאורך הדרך" וצפויה לשאת החודש הרצאה בטד.

"נדוש ככל שזה נשמע, העצה שלי לצעירים היא להאמין שהם יכולים לעשות כל מה שעולה בראשם", סיכמה. "אם אתם רוצים לטייל, אתם צריכים לתעדף את זה על פני דברים אחרים, צריך להקריב כדי לטייל בעולם, אבל אם זה משהו שבאמת חשוב לכם, זה רק עניין של זמן עד שתהפכו את זה למציאות".


לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

טיולים

מרקש אקספרס

Published

on

אבא שלי נולד במרקש. לסבא שלי היה דוכן ספינג' בשוק. יותר מזה לא ידעתי" הקומיקאית הדר לוי נסעה למרוקו עם אביה ואחיה במסגרת סדרת הטלוויזיה "טיול שורשים" הם התרגשו למצוא את בית המשפחה, נסעו לכפר שבו גדלה סבתא שלה בהרי האטלס וגילו את קברי האחיות התינוקות של אביה

כשהגיע הטלפון ושאלו אם אני רוצה לטוס למרוקו במסגרת הסדרה "טיול שורשים", התשובה היתה ברורה. אני, שחושבת הרבה על כל דבר, שמתלבטת לפני כל פרויקט, אמרתי מייד ובלי היסוס – "כן". זה היה סוף־סוף כן. לא "האח הגדול", לא ביקיני, לא לשוטט בעולם במדי כדורגל. סוף־סוף תוכנית שאני פשוט משתוקקת לעשות. מרוקו. מסוג החלומות שאתה רוצה להגשים, אבל הגיל, והילדים, והעבודה. ואתה אומר, "לא משנה, זה כבר לא יקרה".

אני לא כל כך יודעת מה מושך אותי במקום הזה. בלי שהייתי בו מעולם, אני מייד מרגישה משהו. שמש. חום. צהוב. צבעוני. מעניין. ובצורה לא מובנת, אלה גם השורשים שלי. מה יכול להיות יותר מושלם מזה?

לפני המסע התבקשנו לאסוף כמה שיותר תמונות ומסמכים על המשפחה שלנו. קשה היה לאתר מסמכים. אפילו תמונות לא היו. בואו נתחיל מזה שלאבא שלי, דוד, אין אפילו תאריך לידה מדויק. כלומר, יש לו, 1 בינואר, בדיוק כמו של חמשת האחים שלו, שעלו לארץ. עוד שני אחים נולדו בישראל, ולהם כבר יש תאריך מדויק.

למרוקו, הבנתי כמה זה פילוסופי: אין ערך לגיל, כי אין לו משמעות. כי המוות אורב בכל פינה, אתה יכול למות גם כשאתה מבוגר וגם כשאתה תינוק, ולכן לא חשוב כמה שנים אתה כבר חי, אלא רק שאתה חי את החיים. זאת בעצם הזכות הגדולה.

אבא שלי עלה ממרוקו כשהיה בן שנה, ולמרות זאת תמיד אמר שבמרוקו היה להם טוב. ואני תמיד צחקתי, "איך אתה יודע? אתה זוכר משהו מגיל שנה?". אבל לנוסטלגיה אין גיל.

ניסיתי לעשות תחקיר. מצאתי כמה תעודות ותמונה אחת של סבא שלי, יוסף לוי, עומד בדוכן הספינג' שלו עם עוד מישהו לבוש מדים לבנים. התמונה הזאת תלויה בסלון בבית של הוריי, והיא היחידה שיש לנו. לצופית גרנט יש יותר מזה. הלכתי לדודים של אבא שלי, האחרונים מהמשפחה שנולדו שם ועדיין זוכרים. הם עמוסי זיכרונות, עם פרטים מאוד מדויקים, אבל לא לפי הסטנדרטים המקובלים. חביב פרץ, דוד של אבא שלי, בן 80 פלוס, אמר שהבית של המשפחה היה במרקש, "בתוך סמטת רחוב קטנה בשוק, ליד דוכן של ספינג'". לפני זה הם גרו בכפר בשם ֶזרקטֶ ן בהרי האטלס, בבית שנמצא ליד "סלע ענקי, גבוה־גבוה".

הוא נתן לי הוראות איך להגיע לקבר של הדודות שלי, אחיות של אבא שלי: "תעמדי עם הגב לעיר ועם הפנים להרי האטלס, את פונה ימינה, ושם תראי את זה". צחקתי, כמובן. אילו תיאורים אלה? הייתי בטוחה שאין להם שום אחיזה במציאות. רק אחר כך התברר לי שיש, ועוד איך. כי בהיעדר מסמכים, האינטואיציה והזיכרון חזקים יותר מכל נייר. לאט־לאט התחילו הפיקסלים להתחבר לכדי תמונה אחת, מאוד מעורפלת, של החיים שלהם שם, שעליהם לא ידעתי.

נסעתי למרוקו כמעט בלי ידיעה מה אני מחפשת ומה אמצא. כדי לא להתאכזב, החלטתי שלמסע הזה אני יוצאת כדי לספוג, לא לחפש עקבות, והחלטתי לתת לשמש של מרקש לעשות בי את מעשיה. כי זיכרון הוא לא בהכרח מקום, הוא הרבה פעמים רק איזה ריח, או טעם, או שיר. לא תמיד משהו שאפשר לתייק.

נסעתי עם אבא שלי היקר והאהוב, שאני עפר לרגליו, שהפך אותי לכל מה שאני, שהיה לי כל חיי השראה של פריצת דרך והגשמת חלומות, ועם אחי הקטן יוסי, שלמעשה מנהל את הקריירה שלי בשבע השנים האחרונות. האיש שיצר איתי את מופע הסטנד־אפ שלי. ואיזו הזדמנות נפלאה זאת להחזיר להם טובה ולספק לנו חוויה מרגשת. איזו מתנה נהדרת. רק שלא יעלו לי על העצבים. בכל זאת, שבוע שלם במרוקו, ביחד. לא פשוט.

מטרת המסע היתה למצוא את השורשים. את הבית. כמעט כל חיינו אנחנו מתעסקים בבית – בונים אותו, בורחים ממנו, ואז מחפשים אותו כל שאר הזמן. מבחינתי לא היתה אף פעם שאלה: הבית שלי הוא כאן, בישראל, שטופת השמש והחום. השפה, הנופים, האוכל, הכל פה שלי, כאילו נבנה עבורי, למידותיי. בבית לא דיברו הרבה על מרוקו. בניגוד לבדיחה הרווחת, שכולם עבדו אצל המלך, לנו לא היתה המיתולוגיה הזאת. המבטא המרוקאי נכח בחיי, גם אורח החיים והאוכל, אבל סיפורים על מרוקו לא שמעתי. הכל היה כאן ועכשיו. לקנות דירה, ללמוד, להסתדר, להצליח.

איפשהו בין כל הדברים האלה, מרוקו היתה עבורי חלום קסום. משהו בה משך אותי תמיד: מה קורה במדינה הזאת, שהמשפחה שלי באה ממנה. אבל תמיד אמרתי לעצמי שזה לא מקום שנוסעים אליו לארבעה לילות, זו לא קפריסין או רודוס. כבר ויתרתי על החלום הזה, עד שהגיעה ההצעה מהטלוויזיה. והנה אני על המטוס, עם אבא שלי ואח שלי וכמה תמונות ומסמכים, והתרגשות גדולה.

אנחנו נוחתים במרקש, העיר שראיתי בכל כך הרבה תוכניות תיירות ובישול, וכבר אני מרגישה משהו אחר. אנרגיה מדהימה של מקום. כולם נראים לי מוכרים, כמעט משפחה. אפילו המנקה בשדה התעופה נראית כמו סבתא שלי. יפה כאן, צבעוני. הבנייה שטוחה, אין מגדלים, כך שאפשר לראות שמיים, וברקע את הרי האטלס. כל הבתים ורודים. מרוקו היא מדינה שהערים בה בנויות בצבעים: יש עיר לבנה, קזבלנקה, ועיר כחולה, שיפשוואן, ומרקש היא העיר הוורודה. איזו חשיבה יצירתית, חשיבה של חושים. לא רק של נדל"ן.

יש המון יופי במרקש. אני אומרת לאח שלי שבאופן מוזר, אני מרגישה כאן בבית. "ברור", הוא צוחק, "כולם כאן נראים בית־שאנים". וזאת באמת התחושה. הנה יניב ביטון, והנה ליאור פרץ, והנה דודי אלמקייס. כל החברים שהרכיבו את נוף ילדותי נמצאים פה. אותם תווי פנים, אותו חיוך.

בבוקר אנחנו נוסעים למלאח, שכונת היהודים, שכמובן מוקמה במקום הכי טוב בעיר, מרכז העיר, ליד השוק. אף שהשעה 9 בבוקר, בחוץ עדיין חושך. השמש עולה מאוחר במרקש. עכשיו אני מבינה למה התכוונו במשפחה כשסיפרו לי שסבא שלי היה פותח את הדוכן שלו בחושך. אני דמיינתי השכמה הרואית ב־4 בבוקר.

בעזרת קובי יפרח, המדריך שלנו, אנחנו מגיעים לבית הכנסת היהודי, שקיים משנת 1492, שנת גירוש ספרד, ונקרא סלאת אל־עזמה – בית הכנסת של המגורשים. בית הכנסת הוא מבנה מהמם עם חצר פנימית, ובתוכה עץ לימון. יש גם מטבח ומישהי שמכינה תה ועוגיות וארוחת בוקר למתפללים. פתאום בית כנסת מקבל עבורי מראה מזמין, משפחתי, יפה, נעים, אוהב ולא מכריח, לא מקום שאתה רק מחכה שהזמן יעבור כדי להגיע הביתה לאכול ולהתחיל את הקידוש.

אבא שלי מתפלל, ויוסי מניח תפילין. אני מתבוננת בהם מעזרת הנשים שלמעלה. הסידורים, ארון התפילה, הכל נראה כמו בבית. אחד היתרונות של להיות אישה בבית הכנסת הוא שאפשר לחתוך מתי שמתחשק, וזה מה שאני עושה. יורדת למטה לפטפט עם סעדה הטבחית. אני מחרטטת במבטא מרוקאי, והיא עונה לי בחרטוט משלה. תאמינו לי, הרבה דיאלוגים בחיי היו פחות מובנים מזה.

הקהילה היהודית בעיר, בהובלת קובי יפרח, הקימה בבית הכנסת מעין מוזיאון של הקהילה, עם תמונות ומסמכים שתלויים לראווה על קירות בית הכנסת. אנחנו עוברים תמונה־תמונה ושומעים הסברים מאייזיק יצחק) אוחיון, מאחרוני היהודים בעיר. אז, משום מקום, אנחנו נתקלים פתאום בתמונה מוכרת: סבא שלי עומד בדוכן הספינג' שלו. כן, התמונה האלמותית שתלויה בבית הוריי, ששוכפלה על ידי הקהילה היהודית ונתלתה כאן.

אבא שלי מתרגש עד דמעות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אני בשוק, עדיין מעבדת, אבל הוא נותן לרגש לצאת ואומר: "אני מרגיש שייך, אני מרגיש שייך. זה לא סתם. אני חלק ממשהו". כאילו חיכה כל חייו לרגע הזה, שמשהו כל כך פרטי מקבל פתאום הכרה. שכל הסיפורים האלה, שעליהם גדל, על דוכן הספינג' של אבא שלו, לא היו סתם. ברגע אחד אבא שלי מקבל משמעות גם לחייו שלו.

לא היה לי מושג שהוא מרגיש חוסר שייכות. הוא תמיד היה האבא החזק, היודע, לא ידעתי שהוא מרגיש תלוש. שהוא צריך סגירת מעגל משלו. והנה התמונה הזאת, שתלויה במוזיאון, מוציאה ממנו את הילד. ילד שמגלה שלאבא שלו היו חיים עשירים. במיוחד לאבא שלו, יוסף לוי, שבמונחים של אז היה כוכב מסדר הגודל של מרגי. כולם אכלו ספינג'. כולם הכירו אותו.

עברו רק שלוש שעות, אבל שלוש שעות כל כך משמעותיות. אנחנו יוצאים מבית הכנסת ומנסים למצוא את הבית שבו נולד אבא. הרבה סיפורים סיפרו לי הדודים שלו המזדקנים, חביב וחנניה, שניהם ממגדל העמק, אבל אני לא חושבת שיש סיכוי למצוא פה "משק גדול עם חיות וחמורים ותרנגולים". אנחנו מוציאים את הטלפון ועושים שיחת וידאו עם דוד חנניה. חנניה פרץ, האח הצעיר של חביב, אחיה של סבתא שלי, שמחה לוי. שיחת הווידאו הזאת כל כך קומית, שאני לא יכולה להסביר. אנחנו באמצע מרקש, והוא על הספה שלו במגדל העמק, נותן לנו הוראות. "תלכו ישר, תפנו ימינה. תראו פונדק. הנה, זה זה!" הלסת שלי נשמטת. אני כבר לא צוחקת. הוא צדק. זה זה.

המקום הוא באמת פונדק כמו בסרטים. המון חדרים, שתי קומות וחצר פנימית גדולה. כולם חיו כאן, משפחה מורחבת בחיי קהילה משותפים. פתאום אני מבינה למה אבא שלי כל כך אוהב שאנחנו, הילדים שלו, ישנים על מזרנים בסלון.

זה הבית שאבא שלי נולד בו, ועכשיו החיים שלו הם לא רק זיכרון של שברי מילים. הם מציאות. הפונדק עובר עכשיו שיפוץ, הוא מלא פועלים שמשקמים את החדרים. קובי מסביר לנו שעומדים לעשות פה בתי מלאכה לאמנים, וכולם יפנו לחצר מרכזית, והכל בסגנון ירושלמי־יפואי כזה. "זה היה הבית שלי", אומר אבא שלי במרוקאית, והפועלים מהנהנים. גם הם בטח מתים לחזור
כבר הביתה.

בקומה השנייה יש עוד חדרים, ריקים ומצוחצחים, אבל מסתירים בתוכם חיים עשירים. אבא שלי כבר מדריך אותנו בעצמו. "כאן בטח גר חנניה, וכאן מסעוד, וכאן חביב, וכאן וכאן וכאן". בקומה השלישית גג ענקי, לבן, צופה לכל המלאח, הרובע היהודי של מרקש. הלב שלי מתרחב. המראה הזה של בטון לבן, ביחד עם השמש החזקה של מרקש, פותח את החושים. אני, אבא ויוסי עומדים על הגג ונושמים את האוויר.

״איך מאמא קראה לך כשהיית ילד?" אני שואלת את אבא שלי. מאמא היה הכינוי של סבתא שלי, שמחה.

״ביישו", הוא אומר, ואני צועקת לו: "ביישו, תעלה הביתה!". הוא צוחק.

הולכים לבית העלמין היהודי, מרחק מאה מטר מהמלאח. כן, קרוב, לא בית עלמין שמרוחק מהעיר אלא אחד שנמצא ממש בתוך חיי הקהילה, כאילו כדי לסמל שמוות הוא חלק מהחיים. בבית העלמין הזה קבורות כנראה האחיות של אבא שלי.

הסיפור שעבר במשפחה הוא שהיו לו שתי אחיות תינוקות, שנפטרו בזו אחר זו. אף אחד לא דיבר על זה, מעולם גם לא היה לו האומץ לשאול את אמא שלו מה באמת קרה. שמחה לוי, לבית פרץ, היתה אישה חזקה שלא התעסקה בעבר. מעולם לא היה אפשר לדבר איתה על מרוקו או על חייה. מבחינתה, מה שהיה היה, צריך להמשיך הלאה. בתחקיר לקראת המסע, הדודים שלי אישרו את הסיפור. אכן, היו שתי בנות, שנפטרו כל אחת בגיל שנה, באותן נסיבות – מגפת הטיפוס. מצמרר. חביב אמר שכאשר אהיה עם הפנים לאטלס, אלך כמה צעדים ואראה קבר עם חצי בלטה עליו, וזה הקבר של אחת האחיות.

בית העלמין מרהיב ביופיו. הרי האטלס ברקע, אדומים, חומים, וכל הקברים בצבע לבן, נטולי שמות. פתאום אני מבינה שאני באפריקה. הכל נראה אפריקני, שבטי, שורשי. אנחנו עוקבים אחרי ההנחיות שנתן חביב, שצריך להיות עם הפנים להרים ולחפש קבר שעליו חצי בלטה. רואים את הרי האטלס לפנינו, צועדים כמה צעדים, והנה קבר ועליו חצי בלטה. היחיד מבין כל הקברים שיש עליו חצי בלטה. אנחנו ללא מילים. הייתכן?

נעמדים ליד הקבר, בלי להגיד מילה. אני רואה את ההתרגשות על הפנים של אבא שלי. לא יכולה לשבור את האווירה בבדיחה, זה לא מתאים הפעם. אבא שובר את השקט ואומר, "נקרא קדיש". מתחיל לדקלם יתגדל ויתקדש שמיה רבא". אבא שלי על קבר אחותו הקטנה בת השנה, שאותה מעולם לא הכיר וכמעט לא ידע שהיתה קיימת בכלל. אני בוכה בלב, נדמה לי שכולנו בוכים בלב, לא מבינים את גודל המעמד. אני לא מאמינה שאני חווה סגירה
של סיפור. איזו זכות זאת.

אני חושבת על סבתא שלי, שאיבדה שתי תינוקות והמשיכה ללדת ילדים, שמונה היו לה, ועלתה לארץ והחזיקה משפחה. כמה כוח צריך בשביל זה. איזו אמונה חזקה בחיים. פתאום היא לא רק סבתא שלי. היא אישה ככל הנשים, אנושית, וגם נערצת. כנראה האישה המצחיקה והחזקה, שגדלתי אצלה בסלון, הסתירה עמוק בלב כאב ענקי.

סבתא שמחה לא היתה סבתא רגילה. היא היתה אישה מאוד מיוחדת. חזקה, לא פוחדת לפתוח את הפה, אומרת תמיד מה שהיא חושבת. אם מישהו לא בא לה טוב, היתה אומרת לו, "יאללה, לך הביתה שלך", גם כשזה היה הבן שלה. היא לא אהבה זקנים ולא מחלות. אהבה לדבר על צעירים. תמיד שאלה אותי אם יש לי חבר ואם יש לי חברות. היא היתה דתייה, אבל מסוג אחר. כזאת שרואה טלוויזיה בשבת, מדליקה אורות (ובעיקר מכבה אותם) וחיה איך שבא לה. "מאמא", קראנו לה. אני זוכרת שבתור ילדה הרגשתי מאוד שונה מכל הסביבה שלי. הרבה פעמים התביישתי. התביישתי להגיד "מאמא". התביישתי שסבתא שלי היא לא אחת כזאת שמעמידה אלף סירים, כאילו לא בסטנדרט של הסבתות בבית שאן. היום אני מבינה עד כמה היא היתה גדולה מהחיים, עד כמה אין במה להתבייש, להפך.

והנה הרגע שלו חיכיתי. אנחנו נוסעים לכפר שבו היא נולדה, ֶזרקטֶ ן. כפר קטן בהרי האטלס, שעתיים וחצי נסיעה ממזרח למרקש, לתוך ההרים. בגיל 14 היא התחתנה, כעבור זמן קצר התגרשה, ואז עזבה את הכפר ונסעה לעבוד בקזבלנקה. חביב מספר שעבדה במשק בית אצל השגריר, אולי זה חלק מסיפורי "עבדתי אצל המלך", שכולם כל כך אוהבים לצחוק מהם. היא עבדה שם כשנתיים, נערה צעירה, לבדה, ומשם עברה למרקש, התאחדה עם משפחתה, הכירה את סבא שלי ובנתה משפחה משלה. הסיפור הזה נודע לי רק לפני הנסיעה, משיחות עם חביב, שפשוט נהנה כל כך לספר, כאילו סוף־סוף מישהו מוכן שמוע. בעיקר תפס אותי האומץ של סבתא לעזוב כפר קטן לעבר הלא נודע. בטח בימים ההם, בטח כשאת נערה.

הנסיעה מרתקת. הנופים מתחלפים במהירות, מבתים אדומים של עיר, למרחבים ירוקים של שדות, להרים חומים־אדומים וטבע פראי. יש אפילו שלג באופק. נופים שראיתי בהודו, בנפאל, והם בכלל היו לי מתחת לאף.
הנופים של סבתא שלי.

עוצרים לשתות קפה במסעדה באמצע הדרך. לידנו עוצר אוטובוס, ותיירים יפנים יורדים ממנו בהמוניהם. מצטלמים באחד המקומות היפים שראיתי בחיי, ומבקשים ממני לצלם אותם. אני מצלמת אותם, וחושבת לעצמי שזה לא עוד אתר תיירות שאני באה לעשות עליו וי. אני מצלמת עכשיו חלק ממני.

מגיעים לזרקטן. "זה כפר זר וקטן", אבא שלי צוחק. הנשימה נעתקת. מקום גבוה עם נוף מטורף לשדות, עמקים, נהר למטה ושלג שמבצבץ מעל. מה שנקרא חור, אבל אחד כזה שבא לך לזרוק הכל ולבוא לשבת בו חודשיים באיזה בית. בתוך הכפר התמונה קצת פחות פסטורלית. בתי בוץ, עם מקלחות של לפני מאה שנה: חדר מבוץ, שממוקם מחוץ לבית, עם חלון קטן, גיגית ובאר. בקיוסק מוכרים מעט מאוד פריטים. קצת שוקולד, מסטיקים וזהו. דווקא זה מזכיר לי את הבית שלי בגבעתיים.

מחפשים את הבית שבו גדלה סבתא שלי. אני מחפשת את "הסלע הגדול", שעליו סיפר חביב, אחיה. זהו, אני כבר לא סקפטית, הזיכרונות של חביב הם ספר ההיסטוריה שלי. אנחנו פונים ללכת, ומישהו מזמין אותנו לאכול. לידו עומד זקן הכפר, שממש משתוקק לדבר איתנו. אבא שלי מדבר איתו במרוקאית. מפתיע אותי עד כמה אבא דובר יפה את השפה. הוא לא מחרטט כמוני, הוא ממש מצליח לנהל שיחות עם כולם. זה מרגש לראות פתאום צד שלא הכרת באבא שלך. לראות אותו ילד.

שוב שיחת וידאו עם מגדל העמק. דוד חביב במיטה, בכובע גרב, משוחח במרוקאית עם זקן הכפר. מתברר שהם מכירים. אני כבר לא יכולה: זה מצחיק מדי, משוגע מדי, מופרע מדי. זקן הכפר עומד ומתחיל לדקלם את כל הוא שזה שהציל חיילי או"ם כשהתעוררה סכנה מוחשית לחייהם. עסקתי בתפקיד 5־6 שנים, וכך צברתי מספיק ניסיון וקשרים ובניתי את השם שלי כדי להתמודד על התפקיד באו"ם".

הוא שולף מהמגירה את "תעודת החוגר" שלו מטעם האו"ם, שבעזרתה נכנס למתחמים מסווגים. את התפקיד שמילא שם הוא מגדיר כ"סוג של חוקר, או קצין הערכה. המשימה שלי הייתה לגבש הערכת מצב מודיעינית לגבי אזורים שונים שבהם האו"ם מפעיל כוחות שמירת שלום. זאת הייתה נקודה מרגשת בשירות הצבאי שלי מבחינת ראשוניות ופריצת דרך. הייתי הקצין הישראלי הראשון שנשלח לאו"ם, ואני מקווה שצה"ל ישכיל לשלב קצינים נוספים בתפקיד כזה. זאת הזדמנות מצוינת, גם עבור צה"ל וגם עבור מי שנשלח".

״היו לי באו"ם שלוש שנים מרתקות. מכיוון שאני ישראלי לא יכולתי לעסוק במזרח התיכון, אבל התמקדתי בסכסוך בין מרוקו לסהרה המערבית, שם יש לא מעט פעילות של אל־קאעידה. הגעתי לשם במדי ב' של צה"ל, כשעליהם מצד אחד דגל ישראל ומהצד שני סמל האו"ם. המרוקנים קיבלו אותי יפה, אבל הצד השני לא הסכים שאכנס לשטחו".

על התפקיד הוא התמודד מול 110 קצינים מצבאות אחרים בעולם. הליך הקבלה, נמשך כשנה. "לאו"ם יש 17 כוחות הפרושים בעולם, מרביתם באפריקה", מספר קונריקוס. המשימה העיקרית שלי התייחסה לקרן אפריקה סומליה, אתיופיה וקניה. מכיוון שאני ישראלי לא יכולתי לעסוק במזרח התיכון, אבל בין השאר התמקדתי בסכסוך בין מרוקו לסהרה המערבית, שם יש לא מעט פעילות של אל־קאעידה. הייתי צריך לגבש הערכות מודיעיניות ולתת המלצות ברמת המטה. היו לי באו"ם שלוש שנים מרתקות, למדתי המון, ובתפקיד הנוכחי אני משתמש בחלק ממסד הידע שקיבלתי שם".

נסעת לאותן מדינות אפריקניות?

״כן. מבחינתי זה היה מרגש מאוד. הגעתי לסהרה המערבית במדי ב' של צה"ל, כשעליהם מצד אחד דגל שראל ומהצד שני סמל האו"ם".

מה הסיפור של הסכסוך שם?

״הספרדים שלטו באזור הזה, יצאו ממנו ב־1974, ואז מרוקו השתלטה עליו. הייתה שם קבוצה אתנית שלא רצתה את השלטון המרוקני והחלה להילחם נגדו. ב־1991 אחרי כמה שנים של גרילה ושל טרור, האו"ם שלח לשם כוח שאמור היה להביא להפסקת אש ולייצר את התנאים לפתרון פוליטי. בינתיים הם עדיין בשלב של ניסיון להשיג הפסקת אש סדורה".

היית חמוש?

לא. הביאו אותנו לתוך כוח חמוש שהיה אמור לשמור עלינו, כביכול".

רגע לפני שירוץ לפגישה עם אחמי"ם, אני שואלת את קונריקוס על חלומות לעתיד. "אולי לחזור לאו"ם בפוזיציה אחרת ולייצג את ישראל. אולי לעסוק בתחום הרכב החשמלי, נושא שמרתק אותי. אני מניח שאמצא את עצמי בתפקידים של דוברות והסברה, כי זה חזק ממני. בינתיים יש לי לפחות עוד שנתיים בתפקיד הנוכחי, ואני רוצה למצות אותן עד תום כדי לשפר את שמו הטוב של צה"ל בעולם. מבחינתי זו שליחות. אני חושב שבחלק מהמובנים, המאבק התודעתי הוא משמעותי ומשפיע אפילו יותר מהמאבק הקינטי שמתחולל בשטח. האתגר שניצב מולנו מחייב חשיבה, יצירתיות, משאבים, קשב וזמן, כי הצד השני – בין אם זה חמאס, חזבאללה, הפלסטינים, איראן או סוריה – מבין היטב את החשיבות ומשקיע הרבה מאוד בהשפעה ובעיצוב נראטיב. אנחנו צריכים לפעול בזירה הזאת ביתר שאת".

המשך לקרוא

טיולים

פארקי השעשועים הכי מדליקים בארה"ב

Published

on

קליפורניה התברכה במבחר פארקי שעשועים מהטובים והפופולריים בעולם, אבל יש עוד כמה. מדריך לחופשה המשפחתית הבאה (מה לא עושים בשביל הילדים)

ארה"ב מציעה עשרות פארקי שעשועים עם מתקנים מטורפים כאלו שמזניקים ותך למעלה במהירות של 70 מייל בשעה, מורידים אותך למטה במהירות מסחררת של 80 מ/ש ובדרך מסובבים אותך בלופים עד שבא לך להקיא את הנשמה. אני אישית, קוראת להם מתקנים למזוכיסטים, אבל יש לא מעט אנשים שמתים על זה וגם מוכנים לשלם הרבה כסף עבור התענוג המפוקפק הזה.

למעשה, לא מעט תיירים המבקרים בארה"ב, מקפידים לכלול בטיול שלהם, ביקור בפארקי השעשועים, במיוחד אם הם מגיעים ביחד עם הילדים שמאוד אוהבים ריגושים מהסוג הזה. מבחינתם, המתקנים השווים ביותר הם אלו המהירים ביותר ועם מספר הלופים הגדול ביותר. וישנם כמובן פארקים ידידותיים יותר לכל המשפחה המציעים בנוסף למתקני העינויים גם מתקנים חביבים שאולי לא יסחטו מכם צעקות אימה אבל בהחלט יגרמו לכם לחייך בהנאה. להלן סקירה של הפארקים המומלצים ביותר בארה"ב.

ניו ג'רזי: Six Flags Great Adventure

סיקס פלאגס (Six Flags) הוא שמו של פארק שעשועים עם 20 לוקיישנים ברחבי ארה"ב כולל לוס אנג'לס, מיזורי, ניו ג'רזי וניו יורק. בפארק השוכן בין ניו יורק לפילדלפיה תמצאו מספר מהמתקנים הכי מפחידים או מרגשים תלוי את מי אתם שואלים) בארה"ב. אחד המתקנים.

הפופולארים בפארק הוא ניטרו המציע ריגוש נסיעה מיוחד לחובבי האנדרנלין. אתה יושב במתקן כשאת רגליך לא מכסה שום מכסה בטיחות, צידי המתקן פתוחים לחלוטין אף הם מה שמעניק לרוכב תחושה שהוא עף באוויר. לאחר שתתיישב במתקן, יש לך מעט מאוד זמן להסדיר את פעימות הלב כי הגבעה הראשונה שהמתקן מטפס עליה היא בגובה של 233 פיט. כשאתה נמצא שם למעלה, אתה יכול לראות את פילדלפיה באופק, אבל רק לשבריר שניה כי מייד תיפול למטה בירידה של 215 פיט. המראה של המסלול עצמו, הוא אחד האלמנטים המפתים במתקן הזה.

כשאתה עולה עליו, תרגיש כאילו אתה חותך את האוויר במטוס סילון שיטיס אותך במהירות של 80 מייל לשעה לכיוון פניית פרסה מהירה ומצמררת שיער. רכבת ההרים נוספת בפארק היא קינגדא קא, Kingda Ka. זוהי רכבת ההרים הגבוהה ביותר בעולם והמהירה ביותר בצפון אמריקה. היא תקח אותך לגובה של בניין בן 45 קומות (456 רגל) במהירות של 200 קמ"ש. חובבי פארקי שעשועים מושבעים, מגיעים במיוחד לפארק על מנת לעלות על המתקן המטורף הזה ומוכנים לעמוד בתור גם שעה ארוכה בשביל לרשום איקס על ההישג. בסמוך שוכן פארק המים Hurricane Harbor השייך אף הוא לסיקס פלאגס והוא פתוח בחודשי הקיץ.

לוס אנג'לס: Six Flags Magic Mountain

פארק השעשועים מג'יק מאונטיין צפונית ללוס אנג'לס הוא פארק פופולארי בזכות 41 מתקני שעשועים שונים. הפארק אף קיבל שיא גינס בזכות 16 רכבות ההרים מהמהירות והמשוכללות ביותר בעולם. המתקנים בהחלט לא מיועדים לאלו בעלי הלב החלש. בין המתקנים עם חוויית אקסטרים מטורפת: מתקן סופרמן עם רכבת שתטיס אתכם במהירות של 100 מייל לשעה לעבר השמים ובחזרה, מפרץ ציקלון, פסגת סמוראי, Full Throttle- רכבת הרים המאיצה הלוקחת אתכם ללופ בגובה 49 מטר, עוברת במנהרה תת קרקעית ונוסעת במהירות אחרונית.

עוד מומלצת היא ה"וייפר", רכבת ההופכת את הנוסעים שבע פעמים, תוך סיבובים של 360 מעלות. איקס בריבוע: רכבת הרים בת ארבעה מימדים שבנוסף לעליות והירידות והסיבובים, המושבים זזים על צירם 360 מעלות, מה שיוצר תחושה של נסיעה לכיוונים שונים. סיקס פלאגס הוא פארק ענק בו תוכלו לבלות יום שלם, במיוחד בחודשי הקיץ אז התורים ארוכים במיוחד. הוא מציע גם מתקנים רבים לילדים הקטנים.

גם כאן שוכן בסמוך פארק המים Hurricane Harbor עם מגלשות, מתקני מים ובריכות.

אוהיו: Cedar Point

זהו לא הפארק הכי יפה ברשימת הפארקים כאן, אבל יש הטוענים שהוא אחד הטובים
בארה"ב בזכות 17 רכבות הרים מהירות המקנות לפארק מקום של כבוד בקרב חובבי האדרנלין. זהו פארק השעשועים השני הוותיק ביותר בארה"ב. רכבות ההרים שם נהנות משלל תארים מרשימים כמו: הרכבת בעלת הירידה הכי ארוכה, הרכבת עם מספר הלופים הגדול ביותר ורכבת ההרים הארוכה בעולם: Steel Vengeanceהעשויה מעץ ומתכת.

המתקן הפופולארי ביותר הוא ה"מילניום פורס" שנפתח בשנת 2000 ומתנשא לגובה 310 רגל ומציע חוויה מקפיאת דם למשך שתי דקות. הפארק משתרע על פני 364 אקרים וכולל 71 מתקנים. רבים מהמבקרים בפארק הם בני נוער, אבל אם אתם מגיעים עם ילדים קטנים יותר, תוכלו למצוא גם מתקנים מהסוג הידידותי יותר עבורם. בסמוך שוכן פארק המים Soak City הפתוח בחודשי הקיץ. בפארק תוכלו להנות ממגלשות מים, "לייזי ריבר" עם מסלול אבובים, בריכת גלים ובריכות שונות עם מתקנים צבעוניים לכל המשפחה. אם אתם מבקרים בפארק, תוכלו להשתכן באחד מהמלונות המשקיפים על הפארק ולשמוע את הצרחות עד שעת הסגירה. מה עוד אפשר לעשות באיזור? הפארק שוכן בסמוך לעיר סאנדסקי, השוכנת למרגלות אגם אירי שהוא אחד מחמשת האגמים הגדולים בארה"ב.

טמפה פלורידה: Busch Gardens

לפארקי השעשועים בוש גארדנס Busch Gardens שני סניפים בארה"ב, בוירג'יניה ופלורידה. אם אתם בעניין של חוויות מסמרות שיער וספארי באפריקה, אז הגעתם למקום הנכון. הפארקים היפיפיים האלו הם מעין הכלאה בין פארק שעשועים לספארי כשבחלק אחד של הפארק תוכלו לצפות בהיפופוטמים, קופים, קרנפים וג'ירפות ובחלקו השני, תוכלו לעלות על רכבות הרים עם שמות ברוח המקום: מרוץ ברדלס, פיתון, עקרב, צ'יטה האנט ועוד. תוכלו גם להינות מראפטינג ב"נהר הקונגו" ומנסיעה מהנה על רכבל. גם כאן, אם אתם מגיעים בחברת ילדים קטנים, תמצאו מספיק מתקנים חביבים לקטנים שבחבורה ולהינות מהופעות לכל המשפחה.

וירג'יניה: Busch Gardens

הפארק השוכן בוויליאמסבורג וירג'יניה נבחר ב-2006 ו-2007 לפארק השעשועים הטוב ביותר בעולם. הפארק, משתרע על פני 383 אקרים וכולל בעיקר רכבות הרים. הפארק מחולק לעשרה איזורים המוקדשים למדינות אירופאיות שונות: אנגליה, אירלנד, איטליה, סקוטלנד, איטליה, גרמניה וצרפת. בהתאם, תמצאו שם מתקנים עם שמות עם ניחוח אירופאי: הבריחה מפומפיי, המפלצת מלוך נס והעריסה של דה וינצ'י. בין הפופולאריות: רכבת ההרים "גריפון" שתקח אתכם לגובה 60 מטרים ותצניח אתכם מזווית של 90 מעלות במהירות. Curse of Darkastle- רכבת שדים שתיקח אתכם לסיור בטירה אירופאית שם ירדפו אחריהם רוחות ושדים.

Alpengeist- רכבת שנבחרה לאחת מבין עשר הטובות בעולם, מה שאומר שהיא מיועדת לאמיצים או מטורללים במיוחד. היא כוללת שישה לופים וטסה במהירות של 107 ק"מ בשעה. בנוסף, מתקיימות בפארק הופעות בסגנון ברודווי ופועלת שמורת טבע עם בעלי חיים.

וירג'יניה: Kings Dominion

אל פארק Kings Dominion נוהרים חובבי אנדרנלין לא רק מכל רחבי ארה"ב אלא מהעולם כולו. האטרקציה הגדולה במקום היא רכבת ההרים חסרת הריצפה הנחשבת לארוכה ביותר בעולם. הפארק מתגאה גם באחד הלופים (לולאות) האנוכיים הגדולים ביותר בעולם. תוכלו גם לחוות דאיה בדאון ידני עם צניחה חופשית במתקןXtreme Skyfler ולעלות על רכבת ההרים המאיימת: Intimidator 305 וקריפט שנבנה בהשראת הסרט אנקונדה. בפארק יש גם פארק מים עם מגלשות מים, מגלשות נפילה חופשית, צינורות מים כ"טורנדו" ו"ספילה" ובריכות עם מתקנים שיתיזו עליכם מים מכל עבר.

פנסילבניה: Hershey Park

אחד הפארקים הוותיקים ביותר בעולם הוא הרשי פארק בפנסילבניה השוכן לא הרחק ממפעל השוקולד המפורסם של הרשי. הפארק נפתח בשנת 1907 על ידי בעליו של מפעל השוקולד המפורסם ביותר בעולם, מילטון הרשי. מילטון ביקש לצר מקום עבודה סימפטי וחביב עבור עובדיו כדי שאלו יגיעו לעבודה כל יום בכיף. יותר מאוחר נפתח הפארק גם לקהל והפך לפארק פופולארי בקרב המבקרים. הרשי פארק מציע 66 מתקני שעשועים, ביניהן 11 רכבות הרים. הפארק כולל: רכבות הרים ומתקני מים. הפופולארים ביניהם: Comet- רכבת הרים הנוסעת על מסילות עץ במסלול עם פניות וירידות חדות במהירות של 50 קמ"ש. פרנהייט: מתקן בדרגה 5 הכולל סיבובים מהירים ולא צפויים ולופ מפחיד במיוחד. הרכבת המפחידה ביותר לדעת רבים מהמבקרים היא ה- Great Bear שם תהיו תלויים עם הראש למטה והרגליים למעלה ותדהרו במהירות של 61 מיל לשעה במשך שתי דקות ו-15 שניות. ויש גם מתקן מים שיעניק לכם חווית אנדרנלין מרעננת בשם: Coal Cracker. משך החוויה הזאת היא די ארוכה יחסיתלמתקנים בפארק, היא נמשכת 3 דקות ו-15 שניות עם נפילות וסיבובים חדים.

קרלסבד, קליפורניה ואורלנדו, פלורידה: לגולנד

לגולנד מיועד למשפחות והוא פארק חובה לכל מי שיש לו ילדים מתחת לגיל 12 אבל לא רק. כל מי שאוהב לראות ערים מיניאטוריות עשויות מלגו ולעלות על מתקנים נחמדים ושלווים, זהו המקום. פארק לגולנד בקרלסבד, כחצי שעה צפונית מסן דיאגו, מציע שיט באגם המשקיף אל עבר גורדי השחקים של מנהטן, הטאג' מאהל בהודו, מגדל האייפל בפאריז, בית האופרה באוסטרליה ועוד, כולם עשויים מלגו. הפארק ענק ובכל פינה בו תמצאו חוויית בידור אחרת עם עשרות מתקנים המתאימים לכל גיל. בחוף הפיראטים
תוכלו לשוט בסירה ולהתיז סילוני מים על ספינות אחרות, באיזור אחר יכולים הילדים ללמוד לנהוג בכלי רכב קטנים דמויי לגו ברחובות עם רמזורים ותמרורים. יש מספר איזורי משחק עם מתקנים מדליקים וצבעוניים. תוכלו גם לבנות דגמי לגו במספר חדרי משחק ענקיים. זוהי הזדמנות טובה למבקרים לשלב את הביקור בפארק עם טיול בסן דיאגו הסמוכה.

טנסי: דוליווד

פארק השעשועים Dollywood קרוי על שמה של זמרת הקאנטרי הידועה דולי פארטון. מיקומו של הפארק הוא לרגלי הפארק הלאומי "הרי סמוקי", מה שהופך אותו לפופולארי על ידי המבקרים הנהנים לשלב ביקור בפארק הלאומי ופארק השעשועים. בפארק יש רכבת קיטור אמיתית ו-11 מתחמים, ביניהם נהר בו ניתן לעשות ראפטינג.

למרות שאין זה פארק עם מתקני השעשועים הכי גדולים או מפחידים בארה"ב, שווה לבקר במקום בגלל מיקומו המיוחד. פיג'יון פורג', העיירה בה שוכן פארק דוליווד, היא עיירת נופש מקסימה בה מתקיימים פסטיבלים רבים לאורך השנה. מאמצע יוני ועד ראשית אוגוסט, מתקיים במקום פסטיבל הילדים. פראטון גדלה בעיירה ורבות מהאטרקציות בעיר שייכות למשפחתה כמו גם פארק המים – הקרוי על שמה – ובו למעלה מ-20 מגלשות מים (פתוח בין יוני ועד סוף אוגוסט). עשר דקות דרומית משם, שוכנת העיירה הציורית המקסימה גטלינבורג, בכניסה לפארק הלאומי הרי הסמוקי. העיירה נראת כמו עיירה אירופאית וניתן לצאת ממנה לטיולים בפארק הלאומי וכן בעיירת האינדיאנים הסמוכה צ'ירוקי.

לוס אנג'לס ואורלנדו: יוניברסל סטודיוס

ליוניברסל סטודיוס שני פארקי שעשועים גדולים, האחד בלוס אנג'לס קליפורניה והשני באורלנדו פלורידה. פארק השעשועים בלוס אנג'לס הוקם בשנת 1964. בתחילה הוא כלל רק סיור באולפני הסרטים ובהמשך נוספו מתקני השעשועים וההופעות. בניגוד לפארקים האחרים ברשימה, כאן אין מתקנים רבים אבל יש בהחלט הרבה דברים לראות ולעשות שימלאו לכם יום שלם של פעילות שיצדיקו את מחיר הכניסה הגבוה ($105 בלוס אנג'לס -$114 באורלנדו) מדי שנה מוסיפים בפארקים אטרקציות ומתקנים חדשים על מנת להמשיך ולמשוך לא רק תיירים אלא גם את תושבי האיזור. בשנים האחרונות נוסף לפארק מתחם בהשראת ספרי וסרטי הארי פוטר, כפר קסום ומושלג המציע מתקני שעשועים (המומלץ ביותר: הארי פוטר והמסע האסור) וחנויות מקסימות. אחת האטרקציות החביבות במקום היא נסיעה ברחבי הפארק הענק ביחד עם מדריך המעניק הסבר על אתרי הצילום השונים ששימשו לצילומי סרטים ידועים. כל האטרקציות המתקנים וההופעות ברחבי הפארק הינם בהשראת סרטי קולנוע כמו: מהיר ועצבני, טרנספורמרס,הסימפסונים, המומיה, פארק היורה ועוד.

אנהיים, קליפורניה דיסנילנד; אורלנדו, פלורידה; דיסניוורלד

אף רשימת פארקי שעשועים בארה"ב לא תהיה מושלמת כמובן ללא דיסנילנד ודיסניוורלד. שני הפארקים ענקיים ואתם יכולים להעביר בהם יום שלם. מרבית המתקנים מיועדים לכל הגילאים מה שהופך את הפארקים לחביבים במיוחד על משפחות עם ילדים. מחיר הכניסה לפארקים הוא מהגבוהים ביותר בהשוואה לפארקים האחרים ברשימה:

כרטיס כניסה לדיסנילנד נע בין 95-119 דולר תלוי ביום ובעונה) ואינו כולל כניסה לפארק הסמוך California Adventure שמחיר הכניסה שלו זהה. כרטיס כניסה לדיסניוורלד בפלורידה: החל מ-109 דולר (תלוי ביום). הפארקים מציעים כרטיס כניסה משולב וכרטיסים בהנחה לשלושה ימים: $179 לשלושה ימים לפארק אחד.$234 דולר לשני הפארקים. נחמה קטנה: הכניסה חינם לילדים מתחת לגיל שלוש.

פארק דיסנילנד שוכן באנהיים, דרומית ללוס אנג'לס וכולל למעלה מ-60 מתקנים, דמויות מסרטי דיסני שישמחו להצטלם אתכם והופעות מוסיקליות שהמרכזית שבהן, צעדה ברחוב הראשי בהשתתפות כל הדמויות האהובות, מתקיימת בשעות הערב. מאחר ומדובר בשניים מאתרי התיירות המצליחים ביותר בעולם, צפו לתורים ארוכים במיוחד. מדי יום מבקרים בכל אחד מהפארקים דיסנילנד ודיסני וורלד) כ-50 אלף מבקרים והתורים עשויים להמשך אף שעה וחצי בעונות השיא (חודשי הקיץ וימי חופשות הילדים מבתי הספר).

המשך לקרוא

טיולים

יוצאים לקרוז? הגיל והתרגיל

Published

on

מושלם למבוגרים, סיוט לצעירים, המון יעדים, מעט מדי זמן • יותר ישראלים מאי פעם, מכאן ומשם, יוצאים לחופשה על גבי ספינת תענוגות • האם היא תתאים גם לכם? מדריך יתרונות וחסרונות

לא פחות מ-25 מיליון תיירים עשו את דרכם בימים ובאוקיינוסים בשנה האחרונה, נתון שעתיד לחצות את רף ה-30 מיליון עד שנת 2020, כך לפי הערכות מומחים בענף. הגידול העקבי בכמות הפונים לחופשות השיט, נעוץ גם בשיפור הדרמטי באיכות הכלים המשייטים. בתחילת 2018 נחשפה ה-MSC Seaside, מגה ספינה ששוויה נאמד על מיליארד דולר והפכה לספינת השיט היקרה בעולם. עליה נמצא כל מה שצריך (וגם הרבה דברים שלא, כולל חנות צילום וגלריית אמנות) כדי להשלים חופשה "מושלמת". לא רק פאר הספינות השתדרג ופתח את הענף לאוכלוסייה שונה ועשירה הרבה יותר, אלא גם טווח ספינות היוקרה. הואיל ומדובר בטרנד שלא הולך להיעלם מחיינו, ההפלגה הפכה לסוג טיול שאי אפשר להתעלם ממנו. יחד עם זאת, הוא לא מתאים לכולם. הנה, אם כן, היתרונות הגדולים והחסרונות הרבים של חופשת השיט.

משתלם לנוסעים, לא ליעדים

אחד היתרונות הגדולים של שיט הוא האפשרות לרכוש חבילה מפנקת במיוחד במחיר נמוך יחסית. לכן, יוכל התייר להתפנק בחדר מפואר, ארוחות גורמה ושירותי הכל כלול במחירים שלעיתים מגרדים את ה-100 דולר מלמטה. כך שאם חיסכון כלכלי עומד לנגד עיניכם, ייתכן ומדובר בפתרון מושלם. מצד שני, ספינות הפאר בכלל והמגה ספינות שכובשות את נמלי היבשת הישנה בפרט, הפכו לסמל של חזירות תיירותית. זאת מאחר והנוסעים נפרקים בנמל העיר ליום אחד, לרוב לא ישנים או סועדים בה ומבזבזים מעט מאוד כסף. מצב זה מותיר את העיר עם כל כאב הראש הכרוך בתשתית של אותם אלפי אנשים, ללא שורת רווח נאה. ספינות הענק האלה הן שהכריעו לאחרונה את עיריית ונציה להטיל מס תיירים יומי על תיירי היום בעיר התעלות, צעד בו מתכוונות לצעוד עוד ערי נמל רבות. יחד עם זאת, ערי נמל רבות משקיעות במעגנים מיוחדים המותאמים לאותן מגה-ספינות, כך שייתכן ורווח מסוים דווקא כן נמצא אי שם.

לא לכל גיל

שיט מתאים בעיקר לצעירים ביותר ולמבוגרים ביותר. לאלה הסובלים מבעיות נגישות, שלא מתלהבים מאריזה חפוזה כל כמה ימים ומרדף אחרי רכבות תוך כדי ניסיון להבין מה כתוב בשלטים האלה למען השם, מדובר בפתרון די מושלם. לא רק שההתניידות על גבי הספינה היא קלה, גם בירידה מהספינות הצוות מספק לרוב עזרים כמו כיסאות גלגלים לציבור המתקשים, ובגדול – מדובר על חופשה שלמה שמרוכזת במקום אחד, מרושתת במעליות. סוג של חלום. מהצד השני של הסקאלה, עבור ילדים, גם כן מדובר בחופשה די מושלמת. ספינות רבות מציעות הפלגות מיועדות לילדים, עם הפעלות בבריכה, מתקנים מיוחדים ופעילויות מגוונות. גם ההורים יזכו בשקט, אך כזה המהול בביטחון, מאחר והם נמצאים בלב ים והילד – גם אם ממש יתעקש – פשוט לא יכול ללכת לאיבוד. בני גיל הביניים לעומת זאת, במידה ולא הצטרפו להפלגה בנושא מסוים ויקר לליבם (ראו ערך הפלגות קריוקי, רווקים וכו'), ימצאו את עצמם די תלושים מעולמם. והכי גרוע – בלי אפשרות בריחה.

לטעום אבל לא לבלוע

מסעות השיט מעניקים אפשרות ייחודית לעגון במספר גדול של ערי נמל, ולצאת למסעות בני יום-יומיים בהן. השילוב הקסום בין נופש על גבי הספינה לבין חופשה עירונית עם העגינה, מוסיף לחופשה טוויסט שהופך ליתרון אמיתי עם כל יעד שמצטרף לחגיגה. אך עגינה וקוץ בה – ריבוי היעדים במסגרת זמן מצומצמת לרוב בין עשרה ימים לשבועיים) הופכת את השהייה בעיר לקצרה מאוד. לכן התיירים לא באמת זוכים להכיר את היעד אליו הם מגיעים, ורבים מהם מדווחים על תחושה של "סלט יעדים", בו אינך יודע באמת איפה היית ולאן פניך מועדות. מי שרוצה להכיר באמת את אירופה, למשל, עדיף לו שיבחר בדרך אחרת לעשות זאת. לעומת זאת, מי שרוצה לסמן וי על יעדים ולהכריז "ראיתי את נאפולי ואני עדיין חי", ימצא בקרוז את מבוקשו.

יציבות ביטחון ופינוק

הנוחות היחסית שהשיט מספק יכולה לגרום לאוכלוסיות שבדרך כלל לא יוצאות מגבולות המדינה, לעשות זאת. קשישים, אנשים בעלי מוגבלויות ואפילו בעלי פחד מטיסה. אם אתם מתמודדים עם אחד מהאנשים בקבוצות הללו, ייתכן ומצאתם את אופציית הטיול המושלמת, שמשלבת יציבות, ביטחון ופינוק עם שהייה הרחק מהבית. הקרוז גם מכיל בתוכו, מתוקף היותו בית אירוח לאלפי אנשים, מגוון רחב ביותר של פעילויות. לכן, הוא עשוי לספק פתרונות גם למעוניינים בחופשה הרחק מיקיריהם. כשהילדים יכולים להשפריץ בבריכה, הסבים והסבתות ליהנות מהרוח הקרירה שעל הסיפון ובן/ת הזוג בסרט – נותר הרבה זמן בחדר לעצמך.

הקאה – מיתוס או סיוט הממתין להתרחש?

למרות החשש הגדול של כל מי שעומדים לעלות על ספינה, מחלת ים אינה כל כך נפוצה בהפלגות הנופש. דווקא בשל גודל הכלים, שמונע טלטול חזק של הספינה כתוצאה ממפגש עם גלים וזרמים, התנודות כמעט ולא מורגשות – בוודאי ככל שמתקרבים למרכז הספינה. לעומת זאת, הריכוז הגבוה של האנשים במקום אחד, בשילוב עם תחלופה קטנה של אנשי צוות ובעיקר אלו הנוגעים במזון עלול להביא להתפרצות של נורו-וירוס. מדובר בנגיף שעובר דרך מים ומזון מקולקלים בצואה, שתן, הקאה ואפילו נישא באוויר. לכן הוא הפך להיות גורם הסכנה מספר אחד על גבי הספינות, כשרק בחודש שעבר חלו 474 בני אדם על סיפונה של אחת הספינות של ה-Royal Caribbean. יחד עם זאת, חשוב לזכור שגם על היבשה צדפה מקולקלת יש בכוחה להשמיד טיול שלם, אז החשש הוא סביר והזהירות מונעת, בים וביבשה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות