Connect with us

גוף ונפש

לזכור, לשכוח ולשכוח לזכור: עובדות מפתיעות על הזיכרון האנושי

Published

on

הזיכרון שלנו לא מסודר, ממוין ומתויק בקלסרים כפי שאולי היינו רוצים להאמין. הוא ארוג שתי וערב ברשת סבוכה של אסוציאציות. הרשת הזאת משתנה, מתעדכנת ומתחדשת כל הזמן

בסרט "שמש נצחית בראש צלול" (Eternal Sunshine of the Spotless Mind) יש כמה קטעים שגורמים לצופים לעצור רגע ולחשוב. אחד מהם מתרחש כשג'ואל באריש (ג'ים קארי) נכנס לחנות שבה עובדת קלמנטיין קרוזינסקי (קייט וינסלט), שהיתה בת זוגו משך שנתיים, והיא לא מזהה אותו כלל.

כשהוא חוזר שבור לצמד חבריו, באריש מנסה להבין מדוע קלמנטיין מתעללת בו ואיך היא מסוגלת להעמיד פנים בצורה משכנעת שכזו, מראה לו אחד החברים פתק קטן ממרפאה המתמחה במחיקת זיכרונות. מתברר שהאהובה לשעבר עברה הליך כזה, שבסופו נמחק ממוחה כל זיכרון שקשור אליו. הפתק הקטן חולק לכל מכריה, ובו נכתב בפשטות: "אל תזכירו או תדברו איתה על האיש הזה לעולם".

אנחנו מבססים את חיינו על ספר עב כרס המכיל מיליוני רגעים קטנים שאנחנו זוכרים. כך מתבצעת למידה וכך אנחנו לומדים קודים חברתיים, רוכשים חברים חדשים ומעמיקים קשרים קיימים. באופן הזה אנחנו זוכרים שאנחנו שונאים מלפפונים ומעדיפים צבעים בהירים, יודעים מה מעצבן את בני הזוג וזוכרים את תקופת הילדות שלנו.

אנחנו סומכים בעיניים עצומות על המידע הרב בספר הזה, שכתבנו כל חיינו. אבל האם באמת אפשר לסמוך על הזיכרון שלנו? אולי לא בצורה חד משמעית כמו שחשבתם.

אנלוגיה מקובלת לזיכרון מדברת על אינספור מגירות של מידע מסודרות להפליא. "הטיול למזרח" נמצא שם, ממש ליד "הירידה לאילת". "דברים שדפנה, בת הזוג, אוהבת", נמצאים ליד "הסרטים האהובים על האחיינים".

כל חברי הילדות מסווגים תחת אותה תיקייה, שמוקדשת לזמנים שבהם הגובה שלכם היה מטר ועשרים.

אלא שהאמת היא, שהזיכרון שלנו לא מסודר, ממוין ומתויק בקלסרים כפי שאולי היינו רוצים להאמין. הוא ארוג שתי וערב ברשת סבוכה של אסוציאציות. הרשת הזאת משתנה, מתעדכנת ומתחדשת כל הזמן.

סם השכחה

אנחנו לומדים דברים על העולם שמקיף אותנו הודות לעובדה שאנחנו יכולים לזכור. הנוירונים במוח יוצרים ביניהם קשרים המייצגים חיבורים בין גירויים שונים (למשל הצלצול של סוף השיעור) לבין תוצאות מצופות (תחושת חופש משחררת). אט אט מתחברים להם אירועים, אנשים, עצמים, צלילים ונופים.

האם אפשר לעצור את המכונה של יצירת זיכרונות חדשים? התשובה היא כן, וזה אפילו לא מסובך כל כך. החוקר ג'וזף לדו (Ledoux) מאוניברסיטת ניו יורק השתמש ב-Anisomycin, סוג של אנטיביוטיקה, כדי למנוע מעכברים לזכור את מה שקרה להם לפני רגע.

הניסוי נעשה כך: העכברים שמעו צליל קצר ומיד אחריו הם קיבלו זרם חשמלי מבהיל. אחרי כמה ניסיונות העכברים המבוהלים (שלא קיבלו שום חומר) הבינו שמיד לאחר הצליל יגיע גם הלם חשמלי. בקבוצת עכברים אחרת הזריקו לעכברונים את ה-Anisomycin, והשמיעו להם סדרה ארוכה של צלילים שבעקבותיהם הם חוו הלם חשמלי, אבל הם פשוט לא היו מסוגלים לעשות את הקישור בין השניים ולזכור לברוח מפני הזרם הבא.

מעבדה למחיקת זיכרונות

בסרט "שמש נצחית בראש צלול״ משתמשים בשיטה קצת אכזרית כדי למחוק זיכרונות; טכנאי המחיקה מבקשים מהמטופל להיזכר באירוע, חגיגה, מפגש או רגע מכונן, מחכים עד שהוא ידמיין את המאורע ויתמלא רגש ואז – בום! נותנים לו זרם חשמלי, והופ, הזיכרון שלו נעלם. נשמע כמו מדע בדיוני אבל המדע היום לא רחוק ממה שחשבו תסריטאי הסרט. בדוגמה של העכברים נמצא שאפשר למנוע למידה, והשלב הבא הוא לברר אם אפשר למחוק זיכרון שמור וקיים.

פרופ' קארים נאדר חבר לג׳וזף לאדו, ושיחק קצת עם עכברי המעבדה שלו. נאדר לימד אותם שצליל מסוים מודיע על בואו של זרם חשמלי, וכדי לבדוק שהתרחשה למידה לטווח ארוך הוא חיכה 60 ימים והשמיע את אותו צליל צורמני שוב. העכברונים אכן זכרו, התכווצו והתכוננו לקבלת ההלם החשמלי. עד כאן, הזיכרון שמור וקיים. בפעמים הבאות, בעוד העכברים מתכוננים לקבלת הזרם לאחר הצליל, הוזרק להם "חומר השכחה", הלוא הוא Anisomycin. באורח פלא, העכברים שקיבלו את החומר לא הגיבו לזרם החשמלי שקיבלו לאחר מכן, למרות שכבר הגיבו לו פעמים רבות קודם לכן. הזיכרון נחמק והצליל הפך לנייטרלי מבחינתם, כאילו לא קרה דבר.

החוקרים המשיכו לעבוד. כעת, הם רצו להראות שהם באמת מוחקים זיכרון אחד מסוים ולא פוגעים בכל הזיכרון של העכבר. לשם כך הם הלכו צעד אחד קדימה, לימדו את העכברונים לפחד משני צלילים שונים וניסו להכחיד באמצעות הזרקת החומר רק זיכרון הנוגע לאחד מהם. אחרי ההזרקה העכברים קפצו וברחו בתגובה לשמיעת צליל אחד, אך נותרו רגועים כששמעו את השני (למרות מכת החשמל שלא איחרה להגיע). זה מצמרר, אבל מראה שאפשר לברור בפינצטה זיכרון ולהיפרד ממנו.

פרופ' נאדר ועמיתיו התלהבו במיוחד מניסוי העכברים השכחנים, לכן החליטו לנסות ולראות כיצד אפשר להשתמש בידע הזה כדי לעזור גם לבני אדם לשכוח. הפעם הם השתמשו בחומר אחר בשם Propranolol שאינו רעיל לבני אדם. בניסוי זה, החומר ניתן לאנשים שעברו טראומות קשות.

הנבדקים התמודדו עם סיפורי התעללות, פגיעה ואונס. הם לא הצליחו לדבר על הדברים שעברו וסבלו מקשיים בחיי היומיום. אחרי העלאת הזיכרונות הקשים תחת החשיפה לחומר המטופלים הצליחו לעבד את הזיכרונות, לספר על הדברים שעברו ולנהל שגרת חיים בריאה יותר. החוקרים הסבירו שכשאנשים מעלים זיכרון כואב כשהם נמצאים תחת השפעת Propranolol האירוע נעשה מטושטש יותר אך לא נעלם כליל), והמרכיב הרגשי בו הופך להיות חזק הרבה פחות.

זיכרון שנשבר והודבק שוב ושוב

כשהייתם ילדים ודאי שיחקתם פעם או פעמיים במשחק "טלפון שבור". החוקים פשוטים מאוד: מישהו לוחש מסר לזה שיושב לידו, שחוזר על אותו מסר לזה שיושב לידו וכן הלאה. עם שרשרת ההעברות מצטברים שגיאות ועיוותים עד שאחרון המשתתפים מקבל מילה או משפט שהקשר ביניהם ובין מה שנאמר בתחילה הוא
מקרי בהחלט.

חוקרי זיכרון מסבירים שהזיכרון שלנו עובד קצת כמו המחשק הזה: בכל פעם שאנחנו נזכרים אנחנו בונים מחדש את הזיכרון ויוצרים סיפור קצת אחר. אנחנו מערבבים את הסיפור הישן עם מידע שאנחנו יודעים היום, יש לנו פרספקטיבה רחבה יותר, ואפילו מצב הרוח באותו הרגע משפיע. גם הפרשנות שאנחנו נותנים לאירועים, האובייקטיביים לכאורה, משתנה ומשפיעה על הזיכרון. הזיכרונות שלנו היום הם בעצם הפרשנות של הפרשנות של האירועים המקוריים שחווינו.

פרופ' ידין דודאי ממכון ויצמן מספר על פרדוקס מעניין: ככל שהשתמשנו יותר בזיכרון של אירוע מסוים, כלומר סיפרנו אותו שוב ושוב לאחרים ולעצמנו, כך הוא מתרחק מהמציאות. הזיכרונות ה"שמורים" ביותר הם אלה שלא נגענו בהם עם התוספות והפרשנויות שלנו, כלומר אירועים שכמעט לא נזכרנו בהם.

זיכרונות של אירועים שלא באמת קרו

בסרט המעולה של כריסטופר נולאן "התחלה" (Inception) פורצת חבורה למוחם של אנשים חשובים על ידי התגנבות לחלומותיהם. החלומות הם מצב תודעתי שביר שמאפשר לפורצים לחדור אל נבכי הנפש, לגלות מידע וגם לגרום לאנשים להתבלבל ולטעות בין עולם החלום לעולם האמיתי. אני מנחשת שהחוקרת אליזבת לופטוס (Loftus) צפתה בסרט הזה וחייכה. במחקריה היא הראתה שאפשר "לשתול" זיכרונות לאנשים ולגרום להם להאמין שזוהי אכן המציאות. המשתתפים בניסויים שוכנעו בפרטים שגוים, נתנו הערכות מוטות והאמינו במידע שקרי לחלוטין.

באחד המחקרים סיפרה לופטוס לנבדקיה על אירוע שלא התרחש מעולם, שבו הלכו לאיבוד בקניון ולא הצליחו למצוא את הוריהם. היה לה טריק מתוחכם – היא שתלה את הסיפור הדמיוני הזה בין סיפורים וזיכרונות רבים שהתרחשו באמת בעברם של הנבדקים. הממצאים היו מרעישים: 25% מהנבדקים התמימים שוכנעו שהאירוע הדרמטי אכן קרה להם.

באופן הזה, לופטוס הראתה במחקריה שאפשר לערוך ולשנות זיכרונות של אירועים שהתרחשו, ואפילו לבנות סיפורים שלא היו ולא נבראו ומתנהגים כמו זיכרונות אמיתיים. מחקריה עוררו ויכוח ער בקהילה הפסיכולוגית, בקרב חוקרי משטרה ואצל גורמים נוספים המשתמשים בשיטות עיבוד מידע ושחזור מחדש של אירועים שקרו למטופלים או החשודים.

המוח שלנו הוא מכונה נפלאה, ואנחנו אפילו לא קרובים לפתרון החידות הטמונות בו. זיכרון ושכחה הם ללא ספק תחומי מחקר מרתקים שמגלים לנו שמה שהאמנו בו הוא לא תמיד מדויק ושלא תמיד אפשר להתייחס את הזיכרונות שלנו כאל אמת מוחלטת.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

איך להפסיק לרוץ אחרי מחוגי השעון

Published

on

כל אדם מבזבז המון זמן שבו הוא עושה דברים לא מאוד חשובים • עבדים של הזמן? כך תתמודדו עם הבעיה ותצליחו לתכנן את זמנכם כך שתהיו יעילים וממוקדים יותר

מה הייתם עושים אם הייתי אומרת לכם שיש לכם 55 ימים לעשות ככל העולה על רוחכם? חלק מכם היו מנצלים את הזמן כדי לטוס לחו"ל ולגלות תרבויות חדשות, אחרים היו משקיעים בתחביב שהוזנחו, לומדים
שפה חדשה, מציירים, אופים או משפצים את הדירה.

ומה היה קורה אם הייתי נותנת לכם את 55 הימים הללו בכל שנה? כמעט חודשיים של זמן לעצמכם אחת לשנה, כל חייכם! לא תאמינו, אבל הזמן הזה קיים בחייכם, אלא שאתם פשוט מבזבזים אותו.

הימים האלה הם זמן שאתם מבזבזים מדי שנה בעצמכם. בסקר נרחב שנעשה בבריטניה נמצא שכל אדם מבזבז מדי יום 218 דקות, שמצטברות לשלוש שעות וחצי בשבוע שהן 55 ימים בשנה בעשיית כל הדברים הקטנים שלא תכנן לעשות – בהייה חסרת פשר, קריאה וכתיבה של הודעות לא חשובות, צפייה בסרטוני יוטיוב על חתולים או ארגון העטים בצורה הנדסית מעניינת.

אבל זמן הוא משאב מוגבל. לא משנה מה תעשו וכמה תהיו מוכנים לשלם, בשנה תמיד יהיו 52 שבועות. מה שכן אפשר לעשות זה לבחור באיזה אופן להעביר את הזמן שכבר יש לכם, כלומר להחליט על מה לוותר ובמה להשקיע את המשאב המוגבל הזה. לשם כך אספתי למענכם עשרה עקרונות:

1. הקדישו זמן לתכנון הזמן

הסופר מייקל לואיס, מחבר "מכונת הכסף" ו"מאניבול", אמר פעם: "אנשים מבזבזים שנים ארוכות כי הם לא מוכנים לבזבז דקות או שעות". הקדישו זמן ותכננו כיצד ייראו היום, השבוע ואפילו החודש הקרובים. עשו זאת בבוקר כשאתם מתעוררים או בערב לפני כן, כשהראש שלכם עדיין נקי מכל ההמולה שמביא איתו יום חדש. ארגון המחשבות, המטלות והמשימות יגדיל את הסיכויים שלכם לנהל יום פרודוקטיבי.

2. הכינו רשימה

אי אפשר למצוא ספר שמדבר על ניהול זמן שאינו מציין את המילה "רשימות". זאת הדרך היחידה לעקוב אחר המשימות, לרכז אותן ולהכיל את כל הבלגן שיש לכם בראש. יש לכם פרויקטים מהעבודה, התחייבות לחברים, משימות אישיות, בקשה מאמא, אירוע של גן הילדים וטסט לרכב? אתם יכולים לכתוב את הרשימה הארוכה ביומן קשיח או באפליקציה נוחה. אני ממש אוהבת את Trello אבל יש עוד הרבה אפשרויות מוצלחות.

3. צפרדעים למנה ראשונה

מארק טוויין היה אומר: "אכלו את הצפרדע דבר ראשון בבוקר, ושום דבר גרוע מזה לא יקרה במשך היום". הצפרדע היא המשימה הכי חשובה שלכם. התחילו את היום בביצועה גם אם היא אינה מהנה. אצל רוב האנשים שעות הבוקר הן השעות הכי פרודוקטיביות. חבל למקם משימות לא חשובות, תחביבים או זמן פייסבוק בזמנים שבהם הקוגניציה שלכם בשיאה.

4. העבירו למצב "השתק"

אם הדבר הראשון שאתם עושים כשאתם פוקחים את העיניים הוא לבדוק מיילים והודעות בווטסאפ, אתם בחברה טובה אך ממש לא יעילה. כמה פעמים קרה שנכנסתם רק כדי לבדוק מתי מתקיים האירוע בפייסבוק, ומצאתם את עצמכם גוללים כאילו אין מחר במשך שעה? מחקר מאוניברסיטת פלורידה מצא שעם הישמע צליל הודעה הריכוז שלנו צונח ומתרסק. כן, כן, אתם אפילו לא צריכים לפזול כדי לראות ממי ההודעה או לגעת במכשיר. מספיק צליל אחד קטן, ואתם כבר לא איתנו. הגדירו מראש זמנים שבהם אתם מאפשרים לעצמכם להתעדכן ולבדוק מה חדש. תוכלו גם להשתמש באפליקציות כמו: Stay Focused, Block Site, שם תוכלו לחסום את הגישה לחלקים המפתים ביותר באינטרנט בזמנים שתבחרו.

5. קחו הפסקות

בשנות ה-80 המציא פרנצ׳סקו סיריליו שיטה נהדרת להגברת היעילות בעזרת טיימר מטבח רגיל בצור עגבנייה שהיה לידו. לזכר הטיימר הקטן קרא לשיטה "פומודורו", כלומר, עגבנייה באיטלקית. הרעיון של השיטה הוא לעבוד בפרקי זמן קצרים ולרכז את הכוחות לעבודה יצרנית, ממוקדת ונטולת הסחות. השיטה עובדת כך: עבדו 25 דקות בריכוז, לאחר מכן קחו לכם חמש דקות הפסקה. עשו ארבעה סבבים כאלה של עבודה – מנוחה. אחרי ארבעה סבבים פנקו את עצמכם בהפסקה ארוכה יותר של 30-15 דקות. השיטה הזאת חיובית מכמה סיבות; הקשב שלנו הוא משאב מוגבל ומתכלה, והוא צריך מנוחה כדי להתחדש. 25 דקות הן זמן שיחסית קל להישאר מרוכזים בו, דבר שיוצר תחושת מסוגלות ורוטינה של עשייה. לבסוף, ההפסקה עשויה לפתוח את הראש לרעיונות חדשים ולפתרונות יצירתיים. תוכלו להוריד את האפליקציה של פומודורו, ולהצמיח לכם עגבניות של ריכוז.

6. אל תעשו דברים במקביל

יש אנשים שבאוזניהם המילה "מולטי-טאסקינג" נשמעת כמו שירת מלאכים. זה הסטנדרט בעולם החדש. לעשות גם וגם וגם, תוך כדי וכל הזמן. מחקרים מראים שהמולטי-טאסקינג לא באמת עובד. למוח שלנו יש "רוחב פס" קוגניטיבי מוגבל, ותסביך גדלות שגורם לו לחשוב שהוא מסוגל לבצע מיליון משימות במקביל. בפועל יש מספר מוגבל של פעולות שאנחנו מסוגלים להחזיק בראש בזמן נתון. כדי לבצע בכל זאת את כל המשימות, המוח שלנו קופץ מאחת לשנייה. המעברים האלה גוזלים זמן, פוגעים בריכוז, הורסים את היצירתיות ומובילים לביצועים מאכזבים. מולטי-טאסקינג זה די ממכר. בכל פעם שאנחנו קופצים ממשימה למשימה, המוח מפרגן לנו מנה גדושה של דופמין שמשמר את ההתנהגות הבעייתית הזאת. צרו לכם סביבות שמעודדות מונו-טאסקינג, נטרלו
הסחות דעת והקצו זמנים נפרדים לכל משימה.

7. חשבו מראש זמן ברברת

כשאנחנו באים לתכנן את היום שלנו אנחנו נופלים פעמים רבות לכשל תכנון, או "Planning Fallacy". כשל התכנון מתייחס לאופטימיות העיוורת שגורמת לנו להקציב למטלה הרבה פחות מהזמן הדרוש לה ולהניח שלא יהיו פקקים, או אירועים לא צפויים שיעכבו את שרשרת הפעולות שלנו. גרוע מכך, גם כשאנחנו כבר מוצאים את עצמנו עם הלשון בחוץ אחרי פגישה שהתחילה באיחור או דד-ליין שעבר, אנחנו בטוחים שאותו בלת"ם לא יופיע שוב ביום המחרת. רווחו את הפגישות שלכם, תנו לעצמכם זמן נוסף לכל משימה, התחשבו בפקקים, בעייפות וברעב, וקחו לכם מקום לטעויות ועיכובים.

8. אל תתביישו לומר "לא"

אף אחד מאיתנו לא אוהב להרוס מסיבה, או לסרב לבקשה של חבר או בן זוג. אנחנו רוצים להיות נעימים ואדיבים, וחשוב לנו לגרום לאנשים סביבנו לחייך. that being said, מותר לכם לזרוק כמה "זה לא מתאים לי" ו"אני אוותר" מדי פעם. בכל פעם שאתם אומרים "לא", לפעילות שלא רציתם להשתתף בה או למטרה שאינכם מאמינים בה, אתם למעשה אומרים כן" לעצמכם ולמה שחשוב לכם. היו אסרטיביים, בחרו את הפעילויות שלכם בחוכמה והשקיעו זמן באירועים ובאנשים שחשובים לכם.

9. אל תשכחו זמן לעצמכם

לא משנה כמה עמוס השבוע שלכם, סמנו כבר עכשיו ביומן "זמן לעצמי". זמן שבו אתם חושבים ללא הפרעה, מתרגלים תחביב אהוב, יוצאים להליכה או פשוט מנסים דברים חדשים שלא יצא לכם לנסות. זה אולי נראה פרדוקסלי, אך "בזבוז" הזמן הזה יאפשר לכם לחזור למטלות שלכם במרץ ובחדווה. מי יודע, אולי מתוך הזמן שתקדישו לעצמכם תמצאו את הפתרון לבעיה שהעסיקה אתכם או תמצאו השראה ליצירה חדשה.

10. עשו בדק בית

פעמים רבות, גם כשכבר החלטנו לעשות דברים כמו שצריך, קנינו יומן מושקע או הורדנו את כל האפליקציות הנכונות, דברים מתעקשים שלא להסתדר. יכול להיות שנפלתם על שבוע של ביש מזל וכל הכבישים נחסמו רק כשאתם נוסעים בהם. יכול להיות, מאידך גיסא, שיש בעיה מהותית שאתם לא מטפלים בה. שבו עם עצמכם לשיחה ונסו לחשוב מתי אתם לא מספיקים, מי האנשים שאיתם אתם פשוט שוכחים את הראש, מהם האירועים שגוזלים לכם זמן ללא הכרה, איזה סוג של משימות לוקחות לכם שנים ולמה אתם בכלל לא מגיעים? יכול להיות שדפוס הפעולות שלכם יגלה לכם מה אתם עושים לא נכון.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me

המשך לקרוא

גוף ונפש

לרדוף אחרי המושלם ולעולם לא להגיע

Published

on

הרצון להשיג יותר יכול להוביל אותנו להתאמץ ולהוציא מתוכנו את המיטב הרעיונות וההשראה • הוא יכול גם להוביל לדימוי עצמי נמוך, לחרדה ואף לדיכאון • קוראים לזה פרפקציוניזם, וחשוב לא להקל בו ראש

כולם אוהבים דברים מושלמים. תיווכחו בכך מיד כשתיכנסו לחשבון הפייסבוק, האינסטגרם או הפינטרסט שלכם. הכל שם מושלם. זוויות הצילום מחמיאות, התאורה מדויקת, העיצוב נבחר בקפידה והדוגמנים ללא רבב. כל כך נעים להסתכל. גם בחיים האישיים שלנו אנחנו מעדיפים "יותר" מ"פחות" ומנסים להשיג עוד מתבלין הקסם שיהפוך אותנו למאושרים יותר.

כולם מחפשים עבודה "יותר" טובה, מערכות יחסים יותר" טובות, ילדים "יותר" טובים, גזרה "יותר" חטובה ועוד כמה "יותר" לרשימה. הרצון לקבל ולהשיג יותר יכול להוביל אותנו להשקיע, להתאמץ, להוציא מתוכנו את מיטב הרעיונות וההשראה. הוא יכול גם להוביל לדימוי עצמי נמוך, לחרדה, לפגיעה במערכות יחסים ובמקרים קיצוניים גם לדיכאון. קוראים לזה פרפקציוניזם, וחשוב לא להקל בו ראש, לברור את הצדדים החיוביים בו ולהיזהר מכל תופעות הלוואי שהוא מביא איתו.

נפגשתי עם שירלי יובל יאיר, פסיכולוגית קלינית, מטפלת, מרצה, מוזיקאית וסופרת ילדים שחיברה עם ד"ר טל בן שחר את הסדרה "גיבורים אמיתיים" הוצאת כנרת), כדי להציע גבולות גזרה בריאים לשאיפה לשלמות. שוחחנו מול קהל בטוקהאוס בתל אביב, ויחד איתו יצרנו מעטפת כוללת (אך לא מושלמת, כמובן) של הנושא. הנוכחים שאלו שאלות, הגיבו על דברינו והפכו את השיחה של שתינו לקלחת של רעיונות וכיווני חשיבה פרפקציוניזם.

אז שירלי, מה זה בעצם פרפקציוניזם?

״פרפקציוניזם זאת שאיפה לתפקוד מושלם ולתוצאות מושלמות. באישיות של כולנו יש מרכיב סמוי של פרפקציוניזם, גם אם אנחנו לא מגדירים אותו ככזה. זה הרצון שדברים יסתדרו כפי שתכננו וששום דבר רע לא יקרה".

על פניו, נשמע די חיובי.

״בפרפקציוניזם יש באמת המון היבטים חיוביים. חברתית אנחנו מתייחסים לזה כאל תכונה זוהרת. בראיונות עבודה, כששואלים מהי המגרעה שלנו, רבים יגידו 'פרפקציוניזם', כי איזה מעסיק לא ירצה עובד כזה? הבעיה מתחילה כשהמינונים לא נכונים והרצון לשלמות מנהל אותנו".

ד"ר טל בן שחר מבחין בספר שלו, "אושר אפשרי", בין טיפוס פרפקציוניסט לטיפוס אופטימליסט. פרפקציוניסט זה מי שמסתכל על הצלחה וכישלון בצורה דיכוטומית, שחושש לקחת סיכונים כדי לא לעשות טעויות. האופטימליסט מנסה לעשות את הטוב ביותר בגבולות היכולת. לאופטימליסטים יש סטנדרטים גבוהים, אבל הם מעוגנים במציאות ואינם חוששים מסיכונים ואתגרים.

״בין שני הטיפוסים הללו מבחינה גם מידת הרודפנות הפנימית, הקריטיות. עיגון הסטנדרטים בגבולות המציאות שהזכרת הוא לא תמיד המדד לפרפקציוניזם שלילי. אם נסתכל על יזמים ואנשי חזון, אפשר לומר שאין להם בוחן מציאות. אם היה להם הצד הביקורתי הזה, הם לא היו מצליחים ליצור וליזום. השאלה היא איך הם מתמודדים עם הדרך, האם הם מוכנים להכיל אכזבה והאם הם נותנים לעצמם לחוות רגעים של סיפוק.

״חוויתי משהו כזה בתקופת הלימודים. הייתי מרגישה שהולך לי גרוע במבחנים, אפילו שלא היתה לזה הוכחה במציאות. עדיין, אחרי כל מבחן הרגשתי שלא למדתי מספיק, שאני צריכה ללמוד ולחקור עוד.

״אמא שלי הגיעה מבית של ניצולי שואה. היא עלתה ארצה בגיל 6, והיה לה חשוב מאוד להצטיין בלימודים. באחת השנים היא הביאה תעודה טובה מאוד עם ציון מספיק' אחד. היא ממש בכתה והתייפחה. סבתא שלי, שלא הבינה עברית בצורה טובה, אמרה לה שכתוב שם מספיק', ומספיק זה כנראה מספיק בשביל המורה. אני חושבת שזאת אנלוגיה נפלאה – חשוב להסתפק ב'מספיק' בתחומים מסוימים בחיינו.

״ד"ר סוס יש ספר ילדים נפלא, 'אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים'. הוא מספר על מסע שהדמות עוברת. יש שם דף שמדבר על זה שהגיבור יכבוש הרים, יגיע לפסגות, ייגע בשמים, ואז, בדף הבא, נכתב: 'או שלא'. אנחנו חיים בתנועת מטוטלת. לפעמים נצליח, ולפעמים ממש לא. אדם שלא מוכן לקבל את החלקיות הזאת נמצא בסיכון לחרדה. הרבה מההתנהגויות שאנחנו נוקטים באות לפצות על חוסר שליטה. הפרפקציוניסט מנסה לארגן ולסדר הכל, כדי לא להתמודד עם האמת הקיומית – אולי זה לא יצליח".

אנשים מתמודדים עם החרדה הזאת בדרכים שונות. זאת הסיבה, אגב, שקשה לפעמים לראות את הפרפקציוניזם כפי שהיינו מצפים לראות אותו. חלק מהפרפקציוניסטים פונים לפיצוי יתר; הם משקיעים מאמצים ושעות של עבודה כדי לסמן וי על כל השורות בקורות החיים, להיות העובד הכי טוב, התלמיד המצטיין והחבר הכי אכפתי. אחרים נמנעים. הם חושבים שהם גם ככה לא טובים ולכן לא מוכנים להעמיד את עצמם במבחן. אלה הפרפקציוניסטים השקטים, שקשה לאתר, אלה שיושבים בסוף הכיתה.

״יש גם אנשים שיכשילו את עצמם מראש. לדוגמה, בחורה שמחר יש לה מבחן עלולה למצוא את עצמה שותה בלילה שלפני עד שהיא מרגישה רע, ואז יש לה תירוץ לכישלון העתידי. פרפקציוניסטים אחרים פשוט יתייחסו לרגשות ולנטיות האנושיות שלהם כאל דבר זר. הם לא ייתנו ביטוי לעייפות, חולשה, תסכול או כעס ויתייחסו אל עצמם כאל רובוט.

למה אני לא מאושר?"

זה מזכיר לי סיפור על אמא אחת שעבדתי איתה. היא היתה פרפקציוניסטית בהורות. היתה קונה רק אוכל אורגני, היניקה את ילדיה עד גיל מאוחר, ישנה איתם ושמרה עליהם מכל משמר, עד שהגיעה למצב של התקפי חרדה מאוד קשים. הורות היא אחד התחומים שלא מומלץ להיות בהם פרפקציוניסט, כי אין דרך נכונה אחת לגדל ילדים".

״עוד נקודה שבה אפשר לראות ביטוי של הנטייה הפרפקציוניסטית היא החשיבה המוטעית, שהרגשות שלנו צריכים להיות חיוביים כל הזמן. באים אלי אנשים שיש להם הכל ושואלים: למה אני לא מאושר?" אנשים מאמינים שאדם מאושר הוא אחד שתמיד מחייך, תמיד יש לו מוטיבציה והוא לא חווה רגעי נפילה. זה רחוק מלשקף את המציאות. אני לא קמה כל בוקר עם חיוך מאוזן עד אוזן, וגם המומחים בתחום הפסיכולוגיה החיובית לא מדברים על היעדר רגשות שליליים, כי אם על הכלה שלהם.

״זאת אחת הטעויות הכי נפוצות בקשר לאושר. אושר קשור למשמעות, ובמשמעות יש עצב ושמחה ביחד. אם העבודה שלי משמעותית בעיני, אני אחווה גם עצב ותסכול כשמשהו לא מסתדר. אם הילדים שלי משמעותיים בעיני, הם יגרמו לי אושר גדול, אבל אני ארגיש רע כשיהיה להם קשה. ההבנה הזאת, שמותר לנו להיות עצובים ואין לזה שום קשר לאושר – מביאה המון הקלה".

הרבה אנשים דווקא חוששים לוותר על הפרפקציוניזם שלהם. הם מאמינים שאם יתירו את הרסן, אפילו במעט, הם יאבדו את כל הסטנדרטים הגבוהים שטיפחו. הם גם לא רוצים לאבד חלק בעצמם שגורם להם להתאמץ ולהשתפר.

״צריך לעשות את זה לאט. כשאנשים מורידים את השפעת הרודפנות בתחום מסוים, הם מגלים פתאום חופש".

לדעתי, ברמה הפרקטית, זאת ההבנה שלא ניתן להיות 100% בכל תחומי החיים וצריך לעשות בחירה מודעת באילו תחומים להשקיע. זה כמו לנסות לעשות ג'אגלינג עם יותר מדי כדורים. בסופו של דבר, חלק מהם יפלו. עדיף להחליט מראש אילו כדורים להקפיץ ואילו להניח בצד. אחרי הבחירה המודעת אפשר לתת את המרב ולחיות בשלום עם התחומים שעליהם בחרנו לוותר.

״עוד משהו שחשוב לשים לב אליו, זו ההתייחסות לכישלונות. בסדרת הספרים שכתבתי עם ד"ר טל בן שחר סיפרנו על תומס אדיסון, שהיה גדול הממציאים וגם גדול השוגים. הוא התייחס לכישלונות בחינניות וללא פחד. כשקולגה הציע לו לוותר אמר לו אדיסון: 'לא נכשלתי 2,000 פעמים, אלא מצאתי 2,000 דרכים שלא עובדות'. המשברים שלנו הם פוטנציאל לשינוי, אם אנחנו לומדים מהם".

הכישלון אינו אני

פרופ' איימי אדמונדסון מהרווארד חקרה בהקשר הזה הצלחה של צוותים רפואיים. היא גילתה נתון מפתיע: צוותים רפואיים שהוגדרו כמצליחים היו דווקא אלה שעשו הרבה טעויות. כשהמשיכה לחקור, היא גילתה שלצוותים המצליחים ולמצליחים-פחות היתה כמות שווה של שגיאות וטעויות. השוני בין הקבוצות בא לביטוי ביכולת של הצוותים לעבד ולחקור את הטעויות שלהם ולדבר על זה. בצוותים מוצלחים התפתחה תרבות ארגונית פתוחה, המאפשרת
הכלה של טעויות ולמידה מהן.

בהמשך פיתחה אדמונסון תיאוריה שלמה לגבי כישלונות. היא חילקה אותם לכישלונות טיפשיים וכישלונות אינטליגנטיים. כישלונות טיפשיים הם כישלונות שיכולנו למנוע. למשל, אם אני יודעת שכדי להגיע בזמן להרצאה אני צריכה לצאת שעה לפני, ואני עדיין לא עושה את זה, זה מטופש. אבל אם אני מנסה משהו חדש כדי ללמוד, פותחת עסק ויוצרת תוכנית שיווקית שאין לי מושג עדיין אם היא תעבוד, זה כישלון אינטליגנטי של ניסוי וטעייה. חוקר שמנסה למצוא תרופה לסרטן לא נכשל, גם אם הניסוי לא הצליח להרוג את התאים הסרטניים, כי משם הוא יכול להמשיך ולחקור טוב יותר. כישלונות כאלה מובילים להצלחה.

״חשוב לתרגל את זה מגיל קטן, ולחנך לזה גם את הילדים וגם את המבוגרים. לעודד גישה חקרנית. מותר לטעות, ריך להתאמץ, להשקיע ולהצטיין, אבל צריך להפריד את הכישלון מתפיסת העצמי. הכישלון אינו אני. אם נכשלתי, אבדוק איך אני יכול ללמוד מזה".

״יש חוקרת שמדברת על כלי נהדר שעוזר להתמודד עם הקול הביקורתי שיש לכולנו בראש, וקוראים לה קריסטין נף. לכלי הזה קוראים חמלה עצמית. לחמלה עצמית יש שלושה מרכיבים מרכזיים; אדיבות עצמית: כלומר, אהבה עצמית שאינה קשורה בתוצאות. נוכחות: לשים לב מה עובר עלי, ברגע הזה שלא הצלחתי, מה אני מרגישה?

הרכיב האחרון הוא אנושיות משותפת, להבין שהאתגרים שעוברים עלי אינם רק שלי ושאני חווה אותם יחד עם קבוצה גדולה שנקראת המין האנושי. תרגול חמלה עצמית מאפשר לנו לסלוח לעצמנו, ולחקור את הכישלונות שלנו ממקום בריא ולא שיפוטי. אפשר בהחלט להתחיל משם כדי להתמודד עם פרפקציוניזם, ולהשתמש במחלה העצמית כדי לאזן את הנטייה לשלמות.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me


המשך לקרוא

גוף ונפש

בוטוקס, פילרים ומה שביניהם: כל מה שרציתם לדעת

Published

on

מילוי קמטים הפך לתופעה פופולרית בתחום האסתטיקה הרפואית • באיזה אזורים • בפנים מטפלים בבוטוקס, מה מזריקים מתחת לפני העור, וכמה זמן מחזיקים הטיפולים?

בשנים האחרונות התפתח שיח ציבורי סביב טיפול אסתטי חדש – מילוי קמטים. יותר ויותר אנשים התוודעו לטיפולים אלו והחלו להשתמש בהם לעתים בלי להבין את המשמעות, מבלי להכיר את השיטות השונות הקיימות ומבלי להתייעץ עם רופא. כשמדברים על טיפול בקמטים, המילה הראשונה שעולה לראש היא בוטוקס, אך מעבר לבוטוקס יש דרך נוספת שהיא חומרי מילוי.

הזרקות של חומרי מילוי ובוטוקס הם טיפולים אסתטיים הנעשים באמצעות זריקות ועל ידי רופאים מומחים. הם לא פולשניים שכן הם אינם כרוכים בניתוח, אולם כאן מסתיימים קווי הדמיון ביניהם. ההבדלים העיקריים בין המוצרים הם בתוצאה שהם מעניקים לעור הפנים, ובזמן הנדרש בין טיפול וטיפול. בעוד שבוטוקס מכיל חיידקים מטוהרים המקפיאים שרירים, וכך עוזר למזער את הופעת הקווים והקמטים הנגרמים על ידי הבעות פנים, חומרי מילוי מכילים רכיבים המוסיפים מלאות לאזורים שהתדלדלו בגלל ההזדקנות. דילול זה נפוץ בלחיים, בשפתיים וסביב הפה.

הטיפולים הללו הפכו מאוד פופולריים בשנים האחרונות. בשנת 2018, בוצעו בארה"ב כ-16 מיליון טיפולים אסתטיים (לא פולשניים) בקרב נשים וגברים. אז לפני שאתם רצים לרופא – מהי כל שיטה, מהם יתרונותיה, ומהי תדירות הטיפולים.

בוטוקס

מופק מבוטולינם טוקסין, חלבון המופק בתנאי מעבדה ממיקרו אורגניזם. הבוטוקס פועל על ידי חסימת אותות עצביים בשרירים שבהם הוא מוזרק. כאשר אותות עצבים אלה מופרעים, השריר המושפע הופך למשותק או קופא באופן זמני. ללא תנועה רבה של שרירים אלו בפנים, קמטים מסוימים עשויים להתרכך או אפילו להיעלם. הבוטוקס עובד רק על קמטים הנגרמים כתוצאה מתנועת שרירים. אלה ידועים כקמטים דינמיים ונקראים "קמטי הבעה". האזורים הכי שכיחים המטופלים על ידי בוטוקס הם בחלק העליון של הפנים, כלומר, במצח, בין הגבות, ומסביב לעיניים. אלו הם קמטים הנגרמים מחיוכים, מצמוצים, והבעות פנים אחרות.

הבוטוקס לא יעבוד על קמטוטים הנגרמים על ידי אובדן נפח בפנים. אלה ידועים כקמטים סטטיים שמופיעים בעיקר בלחיים, בצוואר וקו הלסת. בוטוקס אינו טיפול חד פעמי או קבוע ולבוחרים בו נחוצים בדרך כלל טיפולים חוזרים. רוב האנשים מגלים שההשפעה של הבוטוקס נמשכת בין שלושה לארבעה חודשים.

חומרי מילוי

חומרי מילוי, או בשמם המוכר יותר פילרים (Fillers), הם חומרים המיועדים להזרקה מתחת לפני העור כדי להוסיף נפח ומלאות. החומרים שמשתמשים בדרך כלל כמילויים הם חומצה היאלרונית וקלציום הידרוקסיאפטיט. כל אחד מאלו מיועד לטיפול בסימני הזדקנות ובעיות קוסמטיות שונות.

חומצה היאלרונית

חומצה היאלרונית היא חומר יוצא דופן ומיוחד. הוא דמוי ג'ל סמיך ומיוצר באופן טבעי בגופנו ובגופם של כל בעלי החיים. חומצה היאלרונית היא מולקולת ענק עשויה מספר רב של אטומים) הנוטה לחבור למולקולות
דומות לה וליצור מבנה אטומי גדול המסוגל לספוח אליו כמות אדירה של מים. מקובל כיום להתייחס אליה כדבר הקרוב ביותר שניתן להעלות על הדעת כמתאים להגדרה "מעין נעורים".

קלציום הידרוקסיאפטיט

חומר מילוי נפוץ פחות (כ-8% מהשוק) המבוסס על כדוריות מיקרוניות של קלציום הידרוקסיאפטיט מינרל טבעי, הקיים בגוף האדם ומצוי בעיקר בשיניים ובעצמות. החומר נמצא בשימוש בעולם האסתטיקה הרפואית למעלה מעשור. יש לו יתרונות רבים, הכוללים, בין היתר, מיצוק והרמה משמעותיים באמצעות יכולתו להמריץ יצירת קולגן טבעי על ידי הגוף, ועיבוי הרקמה בשכבות העמוקות, המהוות את תשתית העור. חומרים אלו בדרך כלל מטפלים באזורים בחלק התחתון של הפנים, כמו השפתיים, הלחיים, העיניים, והצוואר.

חומרי מילוי יכולים להוסיף נפח לשפתיים דקיקות, למלא אזורים שהפכו "חלולים" בפנים, להפחית או להעלים את השקעים מתחת לעיניים ואת הסימנים השחורים, למלא קמטים סטטיים מסביב לפה ובלחיים הנגרמים מאבדן גמישות וקולגן בעור. חלק מהמילויים מחזיקים כחצי שנה ואילו אחרים יכולים להחזיק עד שנתיים ומעלה. מכיוון שבוטוקס וחומרי מילוי הם חומרים שונים המיועדים לשימושים שונים, ניתן לפעמים לשלב אותם בטיפול אחד, אך מאוד חשוב להתייעץ עם רופא לפני שמחליטים על סוג הטיפול.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות