Connect with us

הורים וילדים

להרוג Turkey ולנוח

Published

on

ישראלים בחג ההודיה: "כשאתה פה כל כך הרבה שנים אתה חוגג כמו כל אמריקאי אחר, במיוחד כשיש לך ילדים קטנים"

מאת: גל שור

מסורת בהתהוות: כבר כמה שנים מארגנים אושרת ברנשטיין ובעלה, דני, סעודת חג הודיה המונית לחברים הישראלים שלהם באזור צפון ניו-ג'רזי. לפני שנתיים הם אירחו בביתם קרוב ל-50 ישראלים. כך גם לפני שנתיים. בשנה שעברה, בעקבות העלייה בביקוש, הם שכרו אולם אירועים בפייר-לון. כל משפחה משלמת על התענוג 30 דולר. הרבה ישראלים שהזמנתי שאלו אם הם יכולים להביא איתם עוד מישהו. זה רוצה להביא מישהו מהעבודה, וזה רוצה להביא חבר שאין לו עם מי לעשות" היא מספרת. "אם זה היה חג אחר, לא משנה איזה חג, פסח, ראש השנה, שבועות, הייתי אומרת שאי אפשר ושאין עוד מקום. אבל בחג ההודייה אני לעולם לא אסרב לאף אחד, לא משנה כמה יבקשו. מבחינתי זאת כל המהות של החג, להוקיר תודה על כל מה שיש לך ולעשות טוב בחזרה. איך אני יכולה להגיד לא?"

15 שנים עברו מאז שבני הזוג ברנשטיין עברו לארה"ב. היא דיילת אוויר בחברת תעופה אמריקאית גדולה, הוא מנהל פרוייקטים. על חג ההודיה היא מדברת בתשוקה שחורגת מהצורך הישראלי לחגוג כל מה שאפשר ומהנטייה לאמץ כל מה שנודף ממנו ריח חזק של אמריקה. "בשבילי החג הזה מסמל קודם כל את המשפחתיות, את הביחד", היא אומרת ומספרת כי הפעם הראשונה שהחליטה לארגן סעודת חג משל עצמה הייתה לפני תשע שנים, כשהייתה בהריון עם בתה הבכורה. עד אז היינו רק שנינו, אבל ברגע שהפכנו למשפחה החג קיבל משמעות אחרת מבחינתי. תחשוב על זה, הרי המתיישבים שעשו את אותה סעודת חג, מי הם היו? הם היו גם כן מהגרים, כך שמבחינתי בתור מהגרת יש פה משהו מאד סמלי. בסופו של דבר הישראלים שחוגגים איתנו את החג הם ישראלים שנמצאים פה הרבה שנים, כאלה שלא פוזלים כל הזמן לכיוון החזרה לארץ. כל אחד מגיע מרקע שונה אבל כשאתה פה כל כך הרבה שנים אתה חוגג כמו כל אמריקאי אחר, קל וחומר כשיש לך ילדים קטנים". אם אושרת עוד רואה את עצמה רגל פה רגל שם, חצי-חצי, הרי שהילדים, היא מודה ולא ממש בצער, הם כבר סיפור אחר לגמרי. "מבחינתי הילדים שלי הם קודם כל אמריקאים ורק אחר כך יהודים וישראלים. אני לא יכולה ולא רוצה לבודד אותם בתוך גטו תרבותי. לא רוצה שירגישו שונים".

החג הלאומי נחשב לשני בחשיבותו לאחר חג המולד, ומבטא אסירות תודה על יבולי הסתיו והכרת תודה כללית, ומבוסס על עריכת סעודות חג גדולות ומשפחתיות שמהוות את מוקד החג. פריטי הארוחה היסודיים לא השתנו מימים ימימה: צלי תרנגול-הודו ענק ושחום, מְ לִ ית (ה-stuffing המפורסם), פשטידת דלעת ומרקחת של ֲחמוּצִ ית, cranberries וכמובן תהלוכות חג מסורתיות. התהלוכות מאופיינות בבובות הענק המרחפות והמרשימות, בשלל ליצנים, תזמורות, רקדנים ורקדניות, בלוני הליום ענקיים וססגוניים ועוד ריגושים רבים לכל בני המשפחה. במקום בובות מסורתיות אירופאיות שנהגו לשאת בתהלוכות, יצרו באמריקה בובות מתנפחות בממדים אקסטרווגנטיים כדי לציין את החג האמריקאי שמאחד תחתיו את בני כל הצבעים והדתות במולדת החדשה.

מועד החג נקבע בשנת 1941 בהחלטה מיוחדת של הקונגרס ובחתימתו של הנשיא רוזוולט. החג חל תמיד ביום חמישי האחרון של חודש נובמבר. מקור המנהג בקשיי התאקלמות רבים של המתיישבים הראשונים שלא הצליחו לגדל חיטה ומצבם הכלכלי והבריאותי התדרדר מאוד. תושבים אלו התאוששו רק לאחר שקיבלו עזרה מהאינדיאנים.
כדי להודות על היבול שקיבלו הוחלט לערוך סעודה חגיגית. הסעודה כללה את יבולי השנה האופייניים למושבות הראשונות (תירס, דלעת, בטטות ותפוחי אדמה) עם הזמן התפשט מנהג זה לשאר המושבות, עד שב-1863 החליט הנשיא לינקולן להפוך את הסעודה לחג לאומי. במרוצת השנים נפוג האופי הדתי הבלעדי של יום ההודיה" והפך ליום חג חילוני, שבו המוטיב העיקרי הוא רגש האהדה שבני המשפחה חשים זה לזה בצד ַה ֲחבֵ רוּת שאדם רוחש לידידיו ורֵ ָעיו. ולמחרת חג ההודיה מתחילים כידוע בהכנות לחגיגות סוף השנה ומתחילים במסע קניות בהנחות ענק, שעל שמו קרוי היום "יום שישי השחור".

ואם שאלתם את עצמכם למה קוראים לתרנגול ההודו בעברית תרנגול הודו, ובאנגלית Turkey (טורקיה), אז מסתבר שהכל בגלל טעויות בזיהוי בכל מיני מקומות… מקורו של התרנגול הוא בכלל מהאצטקים שבמקסיקו, וכשהוא הגיע לאירופה על ידי מגלי אמריקה הספרדים, הם קראו לו בטעות תרנגול הודי (כי הם חשבו שהיו בהודו).

באנגלית הוא נקרא" טורקיה", כי הוא זוהה בטעות כתרנגול שהגיע לאנגליה על ידי סוחרים טורקיים (אגב, בהודו התרנגול נקרא "פרואני" כי כך קראו לו הפורטוגזים שהביאו אותו לשם).

על פי כמה הלכות מרבנים מחמירים, ליהודי החי בארצות הברית אסור לחגוג את חג ההודיה, לפי דין ״ובחוקותיהם לא תלכו". ברור שרוב-רובנו מתעלמים מצו הלכה זה ומשתלבים בצורה סינגרית בחג הכי אמריקאי שיש. חג שמח!

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

הורים וילדים

פיתה בטאבון וביקור בבית אבות: צופיות ומעשים טובים בשבט חן

Published

on

כתובת אש ציינה100 שנים לתנועת הצופים העבריים. המועד נחגג בישראל ובשבטי צבר בצפון אמריקה, קנדה ואירופה

אחרי יום ספורט ופורימון מוצלחים, הגיע תורם של "יום הצופה" ו"יום המעשים הטובים"! בימים שבת וראשון, 30-31 במרץ, בילו חניכי השבט את יום הצופה המסורתי, בסימן 100 שנים לצופים העבריים.

בשבת יצאו חניכי השכבה הבוגרת ליום גיבוש והכנה הכולל לינה באוהלים ובישול על מדורה. כחלק מחמשת שבילי הצופיות, חניכי השכב"ג היו צריכים ללמוד את מיקומם באמצעות מפה ונקודות ציון מסומנות, כאשר בכל נקודת ציון הייתה להם משימה לבצע. ביום ראשון הצטרפו החניכים הצעירים ליום שכולו צופיות, התבגרות ומעברי דרגה. החניכים נהנו מפעילות צופית לא שגרתית, פיתות בטאבון כבישול צופי ועוד.

את יום הצופה חתם טקס מעברי הדרגה המסורתי ובו הודלקה כתובת אש המציינת את מאה השנים בהן תנועת הצופים העבריים קיימת. את המועד מציינים בישראל ובשבטי צבר בצפון אמריקה, קנדה ואירופה. מזל טוב לצופים, ולעוד 100 שנים של עשייה ברוכה ומרובה בישראל ובעולם!

ובמעבר חד לשאלה – מתי בפעם האחרונה עשינו משהו בשביל מישהו ? ומכאן אל יום המעשים הטובים, ביום ראשון, 4/7 התקיים "יום המעשים הטובים" העולמי. את היום התחיל השכב"ג בהכנה של תיקים מלאי ציוד שהוכנו עבור דרי רחוב (הומלסים) שידם אינה משגת. התיקים כללו בקבוקי מים לשימוש רב בפעמי, מגבונים, דאורנט, כובע, חטיפים ועוד. לאחר ההכנה יצאו לחלק את התיקים עבור מי שצריך.

מאוחר יותר, הצטרפו החניכים. חניכי כיתה ב-ג הלכו להתנדב בחווה הביתית והמשגעת של משפחת נס, לימור נס האלופה הדריכה את הילדים, הסבירה להם על כל בעל חיים ומהו סיפור חייו. לבסוף הילדים שיחקו עם החיות, אספו את הביצים של התרנגולות ונהנו מקרטיבים מתוקים ליום שמשי וחם באביב.

חניכי כיתה ד-ה הכינו עוגיות שוקולד צ'יפס מתוקות, טעימות, ומלאות אהבה עבור דיירי השיקום הרפואי המתגוררים בסמוך לשטח השבט. לאחר שהכינו את העוגיות וכתבו לדיירים מכתבי החלמה מהירה הלכו אל בית השיקום ונתנו לדיירים את העוגיות שאפו עבורם במלוא האהבה.

חניכי כיתות ו-ח התנדבו בבית אבות שבאגורה הילס. החניכים הגיעו ובמרץ רב שיחקו עם המבוגרים, דיברו איתם ואירחו להם חברה נהדרת! בנוסף, קישטו עימם מסגרות לתמונה.

תודה רבה ללימור נס שפתחה את הבית שלה והפעילה את החניכים הקטנטנים, ולשושי סטריקובסקי על האירוח בבית האבות והאירגון של המקום.

היה לנו יום גדוש ומלא בעשייה – היה לנו כיף לתת מעצמנו עבור הסובבים אותנו!

המשך לקרוא

הורים וילדים

ברבי: לא רק פרצוף יפה

Published

on

ל־ 92%מהילדות האמריקאיות בטווח הגילים 3־ 12הייתה מתישהו בובת ברבי • תנועות פמיניסטיות טענו שהיא משחיתה את נפשן של בנות בכל העולם • אבל הבובה המפורסמת מציינת 60 שנות קיום, ולא נראית דקה מעל30

הבובה חוגגת ברבי 60, והיא נראית נהדר לגילה. בעיקר כי המייקאובר החדש הוסיף לה כמה קילוגרמים, אך לא ביגר אותה ולו ביום אחד.

המותג מוכר בסביבות מיליארד דולר בשנה ב־150 מדינות, ועל פי סקר שנערך בשנים האחרונות, ל־92% מהילדות האמריקאיות בטווח הגילים 3־12 הייתה בובת ברבי מתישהו. נתונים מרהיבים כמו, "בכל שנייה נמכרות שתי בובות ברבי ברחבי העולם" ו"שיעור הזיהוי של המותג עומד על 98%", מתפרסמים תדיר בהקשר של הבובה האייקונית, שכולנו אהבנו להלביש ולהפשיט או לפחות להתעלל בה ולגזור לה את השיער.

את בובת הפלסטיק החתיכית והזקופה, בעלת המותניים הצרים והבויפרנד העשיר, הגתה רות הנדלר, אשתו של אחד ממייסדי חברת הצעצועים האמריקאית מאטל, בהשראת בובה גרמנית בשם "בילד לילי". הבובה של לילי נוצרה בתור מתנה למבוגרים – בעיקר כמזכרת היתולית ממסיבות רווקים – אך נהייתה פופולרית גם אצל ילדות. הנדלר גילתה את לילי במהלך חופשה בגרמניה, הראתה את הבובה הבוגרת לבעלה, והשניים החליטו לייצר לה גרסה אמריקאית ולקרוא לה ברבי, על שם בתם ברברה.

ברבי הוצגה לראשונה ביריד צעצועים בניו יורק ב־9 במרץ 1959, תאריך שהפך ליום הולדתה הרשמי. ברבי האמריקאית, שהוגדרה כ"בובת אופנה", הייתה פחות סקסית מלילי הקונטיננטלית, אך גם היא הייתה רזה וחטובה, יש שיאמרו שבאופן מוגזם. ב־1987 התרחבה ברבי לכדי זיכיון מדיה רווחי, המפיק תוכן לקולנוע ולטלוויזיה, משחקי וידיאו, מוזיקה ועוד. בשנות ה־80 הופקו סדרות וסרטי אנימציה קצרים של ברבי וב־2001 הושקה סדרת סרטים חדשה שלה, שעד 2017 הופקו בה 36 סרטים באורך מלא. כולם באנימציה, אך יש גם סרט לייב־אקשן בדרך. בימים אלו עובדים בהוליווד על סרט ברבי בכיכובה של השחקנית האוסטרלית מרגו רובי. שהחליפה שתי שחקניות אחרות שהיו מקושרות לפרויקט: אן האתוויי והקומיקאית איימי שומר.

דורות של ילדות גדלו על ברבי, אך קשה להחזיק בטופ במשך כל כך הרבה שנים. עם עלייתם של צעצועים אלקטרוניים ושלל מותגים חדשים, מטבע הדברים הפופולריות של ברבי ירדה בשנים האחרונות. בין 2012 ל־2014 רשמה חברת מאטל ירידה של 20% במכירות של ברבי, ומאז הירידה חדה אף יותר.

ברבי לא הייתה יכולה לקפוא על השמרים. משהו היה צריך להשתנות, ובמאטל לקחו את העניינים לידיים. לצורך כך הכניסו בברבי לא מעט שינויים המותאמים לרוח הזמן. במשך הזמן נוספו ברביות שחורות וחומות, ב־2003 יצאה לשוק ברבי מוסלמית, ב־2011 יצאה ברבי אלטרנטיבית מכוסה קעקועים ולבושה באופנה יפנית, וב־2014 ברבי יזמית, המחזיקה לפטופ וסמארטפון.

Photographer Jeff O'Brien Stylist Jennifer Shaw

ואחרי אין ספור מחאות, ב־1997 הורחבו במעט מותניה של הבובה. ועתה, בעידן שמקדם "בודי פוזיטיביטי" וסוגד לאלילות המייצגות גוף שונה מאוד משל ברבי אם זאת קים קרדשיאן, ניקי מינאז' או לינה דנהאם ב־2016 הוציאה חברת מאטל ליין של ברביות בעלות מבני גוף שונים. בנוסף לברבי הרגילה יש כיום גם ברבי גבוהה", ברבי "פטיט" וברבי curvy (כלומר, בעלת קימורים). מאטל עושים השנה מאמצים ליישר קו עם הרוחות הפמיניסטיות בעזרת קו חדש של בובות קריירה שאפתניות, והם מוסיפים כי הבובות הללו יהיו מגוונות מבחינת מבנה גוף, גון עור, צבע עיניים וסוג שיער. לכבוד יום הולדתה ה־60, הוציאה מאטל שש ברביות חדשות: אסטרונאוטית, כבאית, קריינית חדשות, טייסת, פוליטיקאית ושחקנית כדורגל. בנוסף, בסתיו הקרוב תצא לשוק ברבי מיוחדת שפותחה ביחד עם חברת נשיונל ג'יאוגרפיק: ברבי אסטרופיזיקאית, שמטרה לעניין ילדים (טוב, ילדות) במדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה. הברבי האסטרופיזיקאית מצוידת בטלסקופ ולובשת חולצה עם הדפס של ערפילית – ענן בין־כוכבי של גז ואבק המורכב מיסודות – כי זה מה שאסטרופיזיקאים לובשים.

מלבד מקצועות שונים, במשך השנים יצאו לא מעט ברביות של כוכבות או דמויות מפורסמות מסרטים, כגון היידי קלום, מדונה, מרילין מונרו, פרידה קאלו, אלקסיס וקריסטל מ"שושלת", רקדניות "רוקדים עם כוכבים", שר (בתקופות שונות), ברברה סטרייסנד ואודרי הפבורן. ויש גם ברביות בהוצאה מוגבלת, המבוססות על גיבורות אמיתיות מהזן הרציני יותר, המפגינות שאפתנות יוצאת דופן וכמובן גיוון אתני.

המשך לקרוא

הורים וילדים

אני לא שק החבטות שלכם. אני מורה בכיתה של הילד שלכם

Published

on

אני צוחקת על ההורים שמאשימים אותי על הזמן בו הם מבלים בתוך המרחבים הווירטואליים ובים המכשירים הטכנולוגיים שאותם ההורים קנו להם במיטב כספם. ובא בעת אני בוכה על הילדים, שלא מבינים את הנזק העצום והבלתי הפיך של מעשיהם ואת כל הימים והשעות שלא יחזרו בחזרה

גילוי נאות: אני אוהבת ללמד ובחרתי במקצוע הזה מכל המקצועות בעולם. אני בוחרת בזה בכל בוקר מחדש ובכל פעם כשאני נכנסת לכיתה ועומדת מול התלמידים. בתוך תוכי אני יודעת שאני במקום הנכון ביותר בחיי ואני בטוחה שגם הם, התלמידים שלי, יודעים זאת.

איך אני יודעת? כי רוב הזמן הם יושבים בשקט בכיתה, מקשיבים לדבריי, מנהלים איתי דיון פורה, שואלים שאלות. אני עוקבת אחריהם כל הזמן, הם מתפתחים ומתקדמים יפה בלימודים; אני מסבירה ומשתפת, מחנכת ומכוונת אותם להציב מטרה קצת יותר גבוהה ממה שהם מבקשים להציב לעצמם.

אני מאמינה בהם. מאמינה שיש ביכולתם להגיע רחוק יותר מהיכן שהם נמצאים היום ורוצה לגרום להם להעז, לנסוק והאמין בעצמם.

כמובן שלא הכל ורוד בכיתה, ממש לא. לפעמים אני מתאמצת להעביר שיעור, אך הרעש מסביב מאלץ אותי להפסיק שוב ושוב. אני משתדלת שלא להעלות את טון הדיבור ולחשב מסלול מחדש, אבל לעיתים כך נראה, הקול עולה מעצמו כמו מבקש לעצמו שלווה לכמה רגעים.

כשאני שואלת מה פשר העניין, הם מוציאים את הטלפונים הסלולריים שלהם מהתיק ומבקשים לשתף אותי בהתרחשויות האחרונות שצצות בכל רגע של נשימה. הם חייבים לבדוק מה קורה בפרופיל שלהם וכמה לייקים הם קיבלו על איזה פוסט שהם העלו ממש לפני שהתחיל השיעור; לרגע נחה דעתי שכמות הלייקים מגדירה את זהות הדור שלהם ותורמת לעלייה או ירידה במצבי הרוח, קצב הלמידה ואפילו ליכולת שלהם להיות מרוכזים בחיים שמחוץ לפייסבוק והרשתות החברתיות.

אני עומדת בכיתה, מולם, מתקשה להאמין למשמע אוזניי ולמראה עיניי, מוצאת את עצמי מתאמצת להבין מה עובר עליהם והלב שלי מתפוצץ מדאגה. הם כל כך רציניים וכל שטות שעולה בלי רגע של מחשבה תחילה בסביבה הווירטואלית שלהם, קובעת אצלם את המשך החיים שלהם ברגע נתון. כמה עצוב לראות את המראה הזה בכיתה, לראות את העיניים התמימות שלהם מרצדות על המכשיר הקטן שפוצע להם את הלב.

ומה עם הלימודים?

את מי זה מעניין עכשיו?! ולכי תסבירי להורים שבאים להתלונן ובוחרים באופן אבסורדי עד גיחוך להאשים את מערכת החינוך בכלל ואותי בפרט, כמורה בכיתה, בהתנהלות המעוותת של ילדיהם, בירידה בציונים שלהם ובקשייהם לרכוש השכלה.

ומה אני עושה עם זה? אני צוחקת ובוכה, לסירוגין… אני צוחקת על ההורים שמאשימים אותי כאילו אני אחראית על שעות הפנאי הכמעט אינסופיות של ילדיהם; אותן שעות שבהן הם מבלים בתוך המרחבים הווירטואליים הסוחפים וטובעים בים המכשירים הטכנולוגיים המשוכללים שאותם ההורים, המאשימים, קנו להם במיטב כספם. ובא בעת אני בוכה על הילדים, שלא מבינים את הנזק העצום והבלתי הפיך של מעשיהם, תפישתם ואת כל הימים והשעות שלא יחזרו בחזרה. הורים יקרים, זה המקום וקצת אחרי הזמן לעשות, לקחת אחריות ולהיות הורים!

בזמן הלימוד בכיתה נעשים כלל המאמצים למגר את התופעה, אנחנו משתדלים להסביר את ההשלכות של הדברים שנזרקים כלאחר יד לחלל הפייסבוק, בלי הבחנה או שיקול דעת כזה או אחר, על ידי ילד שלא אכפת לו מכלום, כי אולי הוא בעצמו כבר תוצאה של ההרס שהביא על עצמו הדור הזה.

גם אני אמא וזה בכלל לא פשוט אבל זו היתה הבחירה שלי, בכל ליבי ונשמתי. ואת ההחלטה שלי להיות אמא מלווה "נורת אזהרה" שאינה משתמעת לשני פנים – "זה לכל החיים אז תהיי בטוחה שאת מוכנה להתמודד". כי להיות אמא זה בראש ובראשונה לדאוג לצרכים הגשמיים והרוחניים של הילד שלנו, זה לתת לו בכל גיל את הכלים הנכונים כדי להתמודד בחיים הסבוכים ממילא וזה גם להתוות לו את הדרך ולא פחות (אם לא יותר!( גם את הדרך ארץ, כי חינוך בא מהבית, לא מבית הספר, לא מהשכנים, לא מהטלוויזיה ולא מהמידע הבלתי נגמר בעולם הוירטואלי המתעתע והממכר.

וכנראה, רק כנראה, לא כולם רואים את הנורה הזו מהבהבת בחוזקה או שבוחרים במודע או שלא במודע להתעלם ולהאשים את מי שלטענתם, "ממונים על חינוך ילדיהם".

אתם הורים יקרים, אתם המחנכים הראשיים של ילדיכם, הרבה לפני שאני מגיעה לכיתה והרבה אחרי שאני הולכת ממנה.

אתם הוריהם מהרגע הראשון שהם הגיחו לאוויר העולם ותהיו כאלו עד נשימתכם האחרונה, ועליכם להקנות להם ערכים חינוכיים, לפי ראות עיניכם מעתה ועד עולם. עליכם להיות נוכחים בחייהם פיסית ולא "בשלט רחוק", עליכם להיות קשובים לדבריהם, גם ובמיוחד לאלו שנאמרים בין השורות, להסתכל להם כל הזמן בעיניים ולנסות להבין מה עובר עליהם.

עליכם לחנך אותם לדרך ארץ לפני שאתם מספקים להם "על אוטומט" את כל מה שהם מבקשים, לשמש להם דוגמה אישית, לטעת בליבם אמונה וערכים, לסלק פחדים ולתמוך רגשית. למה? כי אתם ההורים שלהם! אתם הבית, אבל גם המקלט שאליו הם יחזרו תמיד.

אז כשאני פוגשת הורים כאלה, שמכוונים אליי אצבע מאשימה, אני מופתעת מהעיוורון שלהם ומגייסת את כל החמלה ששוכנת לי עמוק בלב שרק רוצה לצרוח להם: תסתכלו על עצמכם מה הילד שלכם לומד מכם?!" אבל במקביל הודפת בנועם את טענותיהם באבחה חדה, אני לא שק החבטות שלהם. אני מורה בכיתה של הילד שלהם, אותו הילד ששגה אך לא מסוגל לקחת אחריות, ממש כמותם. כי מסתבר שהילדים שלנו הם בדיוק אנחנו (טוב נו, ברוב המקרים). הם יונקים מאתנו הכל: את הטוב אבל לא פחות גם את הרע, את ההתנהגויות, את הלך הרוח, מה מותר ובעיקר מה אסור ולכל אלו הם נותנים פירושים משלהם וככה הם מתחילים את חייהם ואת זה הם ינחילו לילדיהם שלהם. ואת זה רק אתם יכולים לתקן. חייבים, בעצם. כי זה לא התפקיד שלי.

דיקלה גולסה – חליווה הא בעלתM.A בחינוך, מורה לעברית ויהדות, מרצה לתואר ראשון, מדריכת כתיבת עבודות אקדמאיות ומאמנת הורים לשינוי התנהגותי באמצעות פיענוח ציורים וגרפולוגיה.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות