Connect with us

גוף ונפש

לדעת מתי לעצור: הכירו את הפרישה האסטרטגית

Published

on

עזיבה, פרישה או שינוי אסטרטגיה, אם נעשית מהסיבות הנכונות, לא אומרת צעד אחורה, אלא צעד קדימה אל עבר המטרות שלנו

ערב רגיל בשנת 1956 בניו יורק, ותומס פיטס שותה קצת יותר מידי. עבור צעירים אחרים בשנות ה-20, זה היה נגמר בכמה פדיחות וחמרמורת, אבל תומס רצה יותר: ״אני מסוגל להגיע מניו ג׳רזי לניו יורק ב-15 דקות בלבד.״, הצהיר בפני חבריו. האמת, שהוא היה מסוגל. לפני שתספיקו לומר ״ג'ק רובינסון״, תומס כבר גנב מטוס משדה התעופה בג׳רזי, טס בלי אור או תקשורת עם מרכז בקרה כלשהו, ונחת ברחובות ניו יורק. יותר מזל משכל, ותומס יצא ללא פגע. בעל המטוס סירב להתלונן, והסיפור נגמר בקנס מצחיק של 100 דולר בלבד. עד כאן סיפור יפה, אבל תומס לא ידע לעצור. שנתיים מאוחר יותר, בעוד ערב רגיל בפאב, עם אותם הרגלי שתיה מגונים, תומס מתהדר בסיפור באזני אדם אחר. הזר לא מאמין לשיכור ההוזה שפגש, וכדי להוכיח שדובר אמת, תומס עושה את הלא יאומן פעם נוספת. גונב מטוס, נוחת ברחובות ניו יורק ובורח. רק שהפעם, אין נס. הוא מסגיר את עצמו ומקבל שישה חודשים בכלא.

הניצחון שייך למתמידים

״הניצחון שייך למתמידים״, אמר נפוליאון בונפרטה, והנה דוגמא אחת שבה האמרה היפהפיה לא רלוונטית. במקרה העצוב-משעשע הנ״ל, לא הניצחון, אלא היה ההפסד שייך למתמידים. ״התמדה״, עבדה קשה בשביל יחסי ציבור נהדרים; קלישאות נוצצות, אינספור ציטוטים, לוחות חזון, כולם-כולם מהללים את ״רק המתמיד מנצח״. ״ויתור״, נותר האח הפחות סקסי. אף אחד לא מדפיס אותו על פוסטר עם תמונה של גולש בלב ים, ולא תמצאו צומת סואנת על שמו. הוא הלוזר, האפס השקט. עזבו אותו, הוא בטח לא יגיע לשום מקום.

אפילו בצד השני של העולם, ביפן, תמצאו את שני-הסנט שלהם על התמדה באמרה הזאת: ״לשבת שלוש שנים על סלע״. פירושה הוא ״להיות סבלני ובעל יכולת התמדה״. עם כל הכבוד, ומחילה על הפרשנות השיפוטית, אבל לי זה נשמע כמו לשבת שלוש שנים. ועוד על סלע. לאן התקדמנו?

עזיבה אסטרטגית נעים מאוד

לפעמים צריך לדעת מתי להפסיק. לפרוש. נאדה. גורנישט. המנצחים האלה, לא רק מתמידים, אלא גם פורשים. הם יודעים מתי לעזוב, הם מבינים את הנקודה שבה כבר אין לזה עתיד, זה פול גז בניוטרל. ״עזיבה אסטרטגית״ איננה דרך יפה לעטוף את הכישלון המביך בנייר צלופן, אלא ת חשיבה שעוזרת לנו להתמקד בדבר שבאמת מקדם אותנו ולזנוח את מה שלא.

סת׳ גודין, מומחה לשיווק ואחד הבלוגרים העסקיים הפופולריים בעולם, מרחיב בספרו הנהדר ״לוותר או להסתער״, על האסטרטגיה שבעזיבה; כדי שנוכל להתמיד בדברים הנכונים, אנחנו חייבים להיות ממוקדים ולעזוב את מה שפחות עובד. מה שהיה נראה חכם לפני שנתיים, יכול להתגלות כטיפשי היום. השקעה של עוד ועוד אנרגיה ומאמץ במה שלא לגמרי מניב פירות, מסיחה אותנו מהתקדמות. ״אי שפיות״ (שימו לב, זה אלברט איינשטיין מדבר אליכם), ״היא לעשות את אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות״. אם ההתמדה בדרך שבחרנו בעבודה, בדיאטה, בזוגיות או בתור לסופר לא עבדה עד עכשיו, למה שלא נשקול פרישה או לפחות שינוי כיוון?

נקפוץ יחד אל אמצע הניינטיז, וניזכר ב-וירג׳ין קולה, קולה שאפתנית ותוססת שניסתה להתחרות בקוקה-קולה ובפפסי קולה. לא מצליחים להזכר? הגיוני. היא לא שרדה הרבה מאוד זמן על המדפים. ריצ׳ארד ברנסון הוא היזם מאחורי הרעיון הלא מוצלח, ומאחורי עוד 200 חברות אחרות שהקים. הן גם לא צלחו. אם ברנסון מצטייר כמו הר של יוזמה אבל מעט תוצאות בשטח, מיד תגלו שהוא מותג, ואפילו אביר באופן רשמי. הוא ייסד את קבוצת ״וירג׳ין״ ששולטת בימינו ביותר מ-400 חברות קל). הוא גורו של יזמות והוא ״יושב טוב״ על 5 מיליארד דולר. על כל ה-200 חברות שכשלו והפכו לסיפור טוב לנכדים), הוא מציע תפיסה די אופטימית: ״אל תהיו מובכים מהכשלונות שלכם, תלמדו מהם ותעברו הלאה״.

ליפול קדימה

עזיבה, פרישה או שינוי אסטרטגיה, אם נעשית מהסיבות הנכונות, לא אומרת צעד אחורה, אלא צעד קדימה אל עבר המטרות שלנו. המצפן הפעיל שלכם, בודק מידי פעם אם אתם חיים כמו שאתם מתכוונים לחיות (ולא כמו ש״האני״ של לפני שנתיים התכוון שתחיו). באופן בלתי נמנע, יהיו דברים שתבינו שצריך לחתוך, או לפחות לעשות אחרת, למרות הכאב שבדבר. בימים אלו אני כותבת ספר. הכתיבה דורשת ממני לעזוב פעילויות אחרות שמבקשות את תאי המוח היצירתיים שלי, ובאופן אסטרטגי, ויתרתי על בנייה של הרצאות חדשות לרפרטואר. הזמן מוגבל, האנרגיה מוגבלת, ויש ״טרייד-אוף״ שצריך לעשות.עזיבה אסטרטגית משמעותה גם לעזוב משימות שיש להן את ההשפעות הארוכות טווח הקטנות ביותר. כדי להמציא את עצמינו, אנחנו צריכים לנסות הרבה פעמים ובדרכים שונות.

להתמדה שאינה מובילה לדבר, יש מחיר שנים אבודות ואנרגיה שהלכה לריק. מדוע אנחנו לא חותכים בכל זאת?

כשל ההיגיון וזעקת האגו

המתנתם 39 דקות לצלילי מוזיקה קלאסית ומשפט חביב וחוזר בנוסח ״שיחתך חשובה לנו״, רק כדי לגלות שלמזלכם הטוב, ״נותרו עוד 45 דקות בלבד!״, ועכשיו, אתם כבר לא יכולים לעזוב. אחרי כל השיער שנמרט והסיבובים שעשינו בחדר, אנחנו חייבים להמשיך. במבט מפוכח, אין בזה שום היגיון, אבל זוהי ״ שמבקרת אצל כולנו: קשה לנו לוותר אחרי שכבר השקענו, אנחנו ממשיכים להשקיע עוד ועוד רק כדי שהמאמץ ילך ל״מטרה טובה״, העיקר ״לא לבזבז״. הבעיה היא שבדרך אנחנו משלמים הרבה יותר – עוד מאמץ, וגרוע מזה, ויתור על הדבר שדווקא כן יקדם אותנו. למשל במקום לחכות עוד שעה, אפשר לכתוב מייל. גודין השנון נותן ל״עלות השקועה״ פרספקטיבה נחמדה בספרו: ״קיבלתי מתנה מהאני האחר שלי, האני הישן״, הוא מסביר. ״אנחנו לא חייבים לקבל את מתנה הזאת״.

אחרי שקול ההיגיון הבין שהצעד החכם הוא לפרוש, מגיע תורו של האגו לתת את ה״נאמבר״ שלו על הבמה. אף אחד לא רוצה להיות זה שפרש, שהפסיק באמצע, שפשוט לא עמד בזה ונכשל. אנחנו רוצים להיות הצלחה, ובעיניים שלנו, לפרוש זה סוג של כישלון, אז אנחנו ממשיכים.

קשה? כואב? זו לא הסיבה לעזוב

לדעת מתי להפסיק זה לא פשוט. בדרך ליעד, יש רגעים ממש קשים וכואבים, יאוש, תסכול וחוסר ודאות. אבל בדיוק ברגעים האלו, לא אמורים לעצור ולפרוש. זאת לפחות לא תהיה עזיבה אסטרטגית. גודין מסביר שכשאנחנו פורשים כתגובה לקושי, זה הבזבוז. בזבזנו המון אנרגיה כדי להגיע עד לכאן, ואז לעצור. במצב כזה, היינו צריכים לפרוש כבר הרבה הרבה קודם לכן. השאלה המנחה היא ״למה אנחנו רוצים לפרוש?״. אנחנו עייפים וקשה לנו? או שלמדנו דבר או שניים בדרך שנותנים לכל המטרה מסגור מחדש? הסיבה השניה, ניחשתם נכון, היא הדרך של המצליחים. אנחנו מבינים שאם המאמצים שלנו (ממוקדים, מזיעים ואמיצים ככל שיהיו) לא יסתיימו בהצלחה, פשוט עדיף להשקיע אותם במקום אחר.

הנה עוד כמה כלים שיכולים לעזור בהחלטה הזאת: מראה מראה שעל הקיר, היכן האסטרטגיה הטובה בעיר?

1.מה תגיד החברה? כדי לקבל פרספקטיבה, היעזרו בתרגיל הקלאסי: ״איזו עצה היינו נותנים לחבר/ה טובה באותה הסיטואציה בדיוק?״ אנחנו נוטים להיות חכמים ותומכים יותר כשזה נוגע לאחרים.

2. להתראות אגו, שלום תכלס. כשאנחנו עסוקים בערך שלנו, אנחנו מתעסקים בזהויות, כותרות, כשלונות והצלחות- אני הצלחה? אני כישלון? מי אני? מה אני? עדיף לשאול את השאלות הנכונות: האם זה מקדם אותי? האם שווה לי המאמץ? הגיוני להמשיך? מה טוב לי?

3. מה המחיר? כשאנחנו מדמיינים את התוצאה והפנטזיה, התמונה ורודה, הרמזורים ירוקים והציפורים מצייצות. לא משנה אם אתם מחפשים זוגיות, קונים אוטו, או מוכרים מזגנים, תצטרכו להשקיע זמן/ כסף/אנרגיה. כדאי לחשוב על זה, ויפה שעה אחת קודם. האם יש לכם את המשאבים כדי להסתער קדימה וגם להתמיד כדי לנצח)? האם אתם גם מוכנים להקריב את כל זה בשביל המטרה?

4. מדדי הצלחה ונקודות היציאה. כתבו מראש, באילו נסיבות אתם רוצים לפרוש, איך תדעו אם תצליחו, תוך כמה זמן וכו׳ (״אנסה את הדיאטה הזאת במשך חודשיים, ואם לא ארד 4 ק״ג אפסיק). זה יעזור לכם לדעת בנקודת הקושי האם זהו באמת הרגע לעזוב.

מחקר שנערך בשנת 2007 באוניברסיטת נורת׳ווסטרן מצא שכשאנחנו נפטרים ממטרות לא ריאליות ומחליפים למטרות אחרות, אנחנו יותר מאושרים, יותר בריאים ופחות בלחץ. השלמות מושגת לא כשאין מה להוסיף אלא כשאין מה לגרוע“, אמר אנטואן דה סנט אכזופרי, שהתפרסם במיוחד בזכות ספרו ”הנסיך הקטן״. הכלל הוא פשוט. ההתמדה משתלמת תמיד. עד שהיא כבר לא. אם מרוב התמדה, נשארתם במקום, אז אולי להפסיד, להפסיק או לפרוש, יגרום לכם להרוויח די הרבה.


לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גוף ונפש

לזכור, לשכוח ולשכוח לזכור: עובדות מפתיעות על הזיכרון האנושי

Published

on

הזיכרון שלנו לא מסודר, ממוין ומתויק בקלסרים כפי שאולי היינו רוצים להאמין. הוא ארוג שתי וערב ברשת סבוכה של אסוציאציות. הרשת הזאת משתנה, מתעדכנת ומתחדשת כל הזמן

בסרט "שמש נצחית בראש צלול" (Eternal Sunshine of the Spotless Mind) יש כמה קטעים שגורמים לצופים לעצור רגע ולחשוב. אחד מהם מתרחש כשג'ואל באריש (ג'ים קארי) נכנס לחנות שבה עובדת קלמנטיין קרוזינסקי (קייט וינסלט), שהיתה בת זוגו משך שנתיים, והיא לא מזהה אותו כלל.

כשהוא חוזר שבור לצמד חבריו, באריש מנסה להבין מדוע קלמנטיין מתעללת בו ואיך היא מסוגלת להעמיד פנים בצורה משכנעת שכזו, מראה לו אחד החברים פתק קטן ממרפאה המתמחה במחיקת זיכרונות. מתברר שהאהובה לשעבר עברה הליך כזה, שבסופו נמחק ממוחה כל זיכרון שקשור אליו. הפתק הקטן חולק לכל מכריה, ובו נכתב בפשטות: "אל תזכירו או תדברו איתה על האיש הזה לעולם".

אנחנו מבססים את חיינו על ספר עב כרס המכיל מיליוני רגעים קטנים שאנחנו זוכרים. כך מתבצעת למידה וכך אנחנו לומדים קודים חברתיים, רוכשים חברים חדשים ומעמיקים קשרים קיימים. באופן הזה אנחנו זוכרים שאנחנו שונאים מלפפונים ומעדיפים צבעים בהירים, יודעים מה מעצבן את בני הזוג וזוכרים את תקופת הילדות שלנו.

אנחנו סומכים בעיניים עצומות על המידע הרב בספר הזה, שכתבנו כל חיינו. אבל האם באמת אפשר לסמוך על הזיכרון שלנו? אולי לא בצורה חד משמעית כמו שחשבתם.

אנלוגיה מקובלת לזיכרון מדברת על אינספור מגירות של מידע מסודרות להפליא. "הטיול למזרח" נמצא שם, ממש ליד "הירידה לאילת". "דברים שדפנה, בת הזוג, אוהבת", נמצאים ליד "הסרטים האהובים על האחיינים".

כל חברי הילדות מסווגים תחת אותה תיקייה, שמוקדשת לזמנים שבהם הגובה שלכם היה מטר ועשרים.

אלא שהאמת היא, שהזיכרון שלנו לא מסודר, ממוין ומתויק בקלסרים כפי שאולי היינו רוצים להאמין. הוא ארוג שתי וערב ברשת סבוכה של אסוציאציות. הרשת הזאת משתנה, מתעדכנת ומתחדשת כל הזמן.

סם השכחה

אנחנו לומדים דברים על העולם שמקיף אותנו הודות לעובדה שאנחנו יכולים לזכור. הנוירונים במוח יוצרים ביניהם קשרים המייצגים חיבורים בין גירויים שונים (למשל הצלצול של סוף השיעור) לבין תוצאות מצופות (תחושת חופש משחררת). אט אט מתחברים להם אירועים, אנשים, עצמים, צלילים ונופים.

האם אפשר לעצור את המכונה של יצירת זיכרונות חדשים? התשובה היא כן, וזה אפילו לא מסובך כל כך. החוקר ג'וזף לדו (Ledoux) מאוניברסיטת ניו יורק השתמש ב-Anisomycin, סוג של אנטיביוטיקה, כדי למנוע מעכברים לזכור את מה שקרה להם לפני רגע.

הניסוי נעשה כך: העכברים שמעו צליל קצר ומיד אחריו הם קיבלו זרם חשמלי מבהיל. אחרי כמה ניסיונות העכברים המבוהלים (שלא קיבלו שום חומר) הבינו שמיד לאחר הצליל יגיע גם הלם חשמלי. בקבוצת עכברים אחרת הזריקו לעכברונים את ה-Anisomycin, והשמיעו להם סדרה ארוכה של צלילים שבעקבותיהם הם חוו הלם חשמלי, אבל הם פשוט לא היו מסוגלים לעשות את הקישור בין השניים ולזכור לברוח מפני הזרם הבא.

מעבדה למחיקת זיכרונות

בסרט "שמש נצחית בראש צלול״ משתמשים בשיטה קצת אכזרית כדי למחוק זיכרונות; טכנאי המחיקה מבקשים מהמטופל להיזכר באירוע, חגיגה, מפגש או רגע מכונן, מחכים עד שהוא ידמיין את המאורע ויתמלא רגש ואז – בום! נותנים לו זרם חשמלי, והופ, הזיכרון שלו נעלם. נשמע כמו מדע בדיוני אבל המדע היום לא רחוק ממה שחשבו תסריטאי הסרט. בדוגמה של העכברים נמצא שאפשר למנוע למידה, והשלב הבא הוא לברר אם אפשר למחוק זיכרון שמור וקיים.

פרופ' קארים נאדר חבר לג׳וזף לאדו, ושיחק קצת עם עכברי המעבדה שלו. נאדר לימד אותם שצליל מסוים מודיע על בואו של זרם חשמלי, וכדי לבדוק שהתרחשה למידה לטווח ארוך הוא חיכה 60 ימים והשמיע את אותו צליל צורמני שוב. העכברונים אכן זכרו, התכווצו והתכוננו לקבלת ההלם החשמלי. עד כאן, הזיכרון שמור וקיים. בפעמים הבאות, בעוד העכברים מתכוננים לקבלת הזרם לאחר הצליל, הוזרק להם "חומר השכחה", הלוא הוא Anisomycin. באורח פלא, העכברים שקיבלו את החומר לא הגיבו לזרם החשמלי שקיבלו לאחר מכן, למרות שכבר הגיבו לו פעמים רבות קודם לכן. הזיכרון נחמק והצליל הפך לנייטרלי מבחינתם, כאילו לא קרה דבר.

החוקרים המשיכו לעבוד. כעת, הם רצו להראות שהם באמת מוחקים זיכרון אחד מסוים ולא פוגעים בכל הזיכרון של העכבר. לשם כך הם הלכו צעד אחד קדימה, לימדו את העכברונים לפחד משני צלילים שונים וניסו להכחיד באמצעות הזרקת החומר רק זיכרון הנוגע לאחד מהם. אחרי ההזרקה העכברים קפצו וברחו בתגובה לשמיעת צליל אחד, אך נותרו רגועים כששמעו את השני (למרות מכת החשמל שלא איחרה להגיע). זה מצמרר, אבל מראה שאפשר לברור בפינצטה זיכרון ולהיפרד ממנו.

פרופ' נאדר ועמיתיו התלהבו במיוחד מניסוי העכברים השכחנים, לכן החליטו לנסות ולראות כיצד אפשר להשתמש בידע הזה כדי לעזור גם לבני אדם לשכוח. הפעם הם השתמשו בחומר אחר בשם Propranolol שאינו רעיל לבני אדם. בניסוי זה, החומר ניתן לאנשים שעברו טראומות קשות.

הנבדקים התמודדו עם סיפורי התעללות, פגיעה ואונס. הם לא הצליחו לדבר על הדברים שעברו וסבלו מקשיים בחיי היומיום. אחרי העלאת הזיכרונות הקשים תחת החשיפה לחומר המטופלים הצליחו לעבד את הזיכרונות, לספר על הדברים שעברו ולנהל שגרת חיים בריאה יותר. החוקרים הסבירו שכשאנשים מעלים זיכרון כואב כשהם נמצאים תחת השפעת Propranolol האירוע נעשה מטושטש יותר אך לא נעלם כליל), והמרכיב הרגשי בו הופך להיות חזק הרבה פחות.

זיכרון שנשבר והודבק שוב ושוב

כשהייתם ילדים ודאי שיחקתם פעם או פעמיים במשחק "טלפון שבור". החוקים פשוטים מאוד: מישהו לוחש מסר לזה שיושב לידו, שחוזר על אותו מסר לזה שיושב לידו וכן הלאה. עם שרשרת ההעברות מצטברים שגיאות ועיוותים עד שאחרון המשתתפים מקבל מילה או משפט שהקשר ביניהם ובין מה שנאמר בתחילה הוא
מקרי בהחלט.

חוקרי זיכרון מסבירים שהזיכרון שלנו עובד קצת כמו המחשק הזה: בכל פעם שאנחנו נזכרים אנחנו בונים מחדש את הזיכרון ויוצרים סיפור קצת אחר. אנחנו מערבבים את הסיפור הישן עם מידע שאנחנו יודעים היום, יש לנו פרספקטיבה רחבה יותר, ואפילו מצב הרוח באותו הרגע משפיע. גם הפרשנות שאנחנו נותנים לאירועים, האובייקטיביים לכאורה, משתנה ומשפיעה על הזיכרון. הזיכרונות שלנו היום הם בעצם הפרשנות של הפרשנות של האירועים המקוריים שחווינו.

פרופ' ידין דודאי ממכון ויצמן מספר על פרדוקס מעניין: ככל שהשתמשנו יותר בזיכרון של אירוע מסוים, כלומר סיפרנו אותו שוב ושוב לאחרים ולעצמנו, כך הוא מתרחק מהמציאות. הזיכרונות ה"שמורים" ביותר הם אלה שלא נגענו בהם עם התוספות והפרשנויות שלנו, כלומר אירועים שכמעט לא נזכרנו בהם.

זיכרונות של אירועים שלא באמת קרו

בסרט המעולה של כריסטופר נולאן "התחלה" (Inception) פורצת חבורה למוחם של אנשים חשובים על ידי התגנבות לחלומותיהם. החלומות הם מצב תודעתי שביר שמאפשר לפורצים לחדור אל נבכי הנפש, לגלות מידע וגם לגרום לאנשים להתבלבל ולטעות בין עולם החלום לעולם האמיתי. אני מנחשת שהחוקרת אליזבת לופטוס (Loftus) צפתה בסרט הזה וחייכה. במחקריה היא הראתה שאפשר "לשתול" זיכרונות לאנשים ולגרום להם להאמין שזוהי אכן המציאות. המשתתפים בניסויים שוכנעו בפרטים שגוים, נתנו הערכות מוטות והאמינו במידע שקרי לחלוטין.

באחד המחקרים סיפרה לופטוס לנבדקיה על אירוע שלא התרחש מעולם, שבו הלכו לאיבוד בקניון ולא הצליחו למצוא את הוריהם. היה לה טריק מתוחכם – היא שתלה את הסיפור הדמיוני הזה בין סיפורים וזיכרונות רבים שהתרחשו באמת בעברם של הנבדקים. הממצאים היו מרעישים: 25% מהנבדקים התמימים שוכנעו שהאירוע הדרמטי אכן קרה להם.

באופן הזה, לופטוס הראתה במחקריה שאפשר לערוך ולשנות זיכרונות של אירועים שהתרחשו, ואפילו לבנות סיפורים שלא היו ולא נבראו ומתנהגים כמו זיכרונות אמיתיים. מחקריה עוררו ויכוח ער בקהילה הפסיכולוגית, בקרב חוקרי משטרה ואצל גורמים נוספים המשתמשים בשיטות עיבוד מידע ושחזור מחדש של אירועים שקרו למטופלים או החשודים.

המוח שלנו הוא מכונה נפלאה, ואנחנו אפילו לא קרובים לפתרון החידות הטמונות בו. זיכרון ושכחה הם ללא ספק תחומי מחקר מרתקים שמגלים לנו שמה שהאמנו בו הוא לא תמיד מדויק ושלא תמיד אפשר להתייחס את הזיכרונות שלנו כאל אמת מוחלטת.

יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me

המשך לקרוא

גוף ונפש

סקס מגדרי: זאת לא ויאגרה, אבל גם לנשים יש פתרון

Published

on

התרופה ויליסי אושרה לאחרונה ע"י ה-FDA לטיפול בנשים שסבלו מבעיות בתפקוד המיני היא כונתה "הוויאגרה הנשית" והוכיחה יעילות מסוימת אבל לא גבוהה • והמנגנון המדויק שבו היא פועלת להגברת החשק המיני אינו ידוע

בעיות בתפקוד המיני הן נושא שמביך לדבר עליו, אבל הן לא נדירות בכלל: כ-40% מהנשים סובלות מבעיית תפקוד כלשהי – היעדר חשק או קושי להגיע לעוררות מינית, כאב בחדירה או חוסר יכולת להגיע לאורגזמה. התלונה הנפוצה ביותר היא ירידה בחשק המיני, עד כדי העדר מוחלט. היא מוגדרת כבעיה רק אם היא חוזרת כמה פעמים במהלך תקופה ממושכת וגורמת למצוקה או לפגיעה בקשרים בין אישיים.

לתפקוד המיני ולהנאה ממנו תורמים גורמים הורמונליים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים, לכן ייתכנו הסברים רבים לכל בעיה. הרופאים המטפלים מנסים לאתר את הגורמים לבעיה ולהבין מה עלול להחמיר אותה תרופות, בעיות גופניות או נפשיות, או דווקא משהו שקשור לפרטנר ולקשר איתו.

הטיפולים מותאמים אישית לכל אדם ותלויים בסוג הבעיה ובחומרתה. הם כוללים ייעוץ פסיכולוגי או זוגי, המלצות לשינוי אורח חיים באמצעות שינוי דפוסי שינה, הפגת מתחים וירידה במשקל, תרגילי פיזיותרפיה, שימוש במרחיבים (מאמני נרתיק' המשמשים להחדרה הדרגתית) ובג'ל סיכוך ועוד. אם כל אלה לא עזרו, אפשר לשלב בטיפול גם תרופות. לדוגמה, כשמדובר בכאב הנובע מהירידה ברמת האסטרוגן, המתרחשת באופן טבעי יחד עם הפסקת הווסת (מנופאוזה), קיים טיפול יעיל ומקומי באסטרוגן שניתן כקרם וגינלי (אסטרופם) או כנרות וגינליים (וגיפם).

זה פתרון טוב למי שאכן סובלות מהבעיה הזו, אבל מה אפשר להציע לנשים שסובלות מירידה בחשק המיני? ממש באחרונה אישר ה-FDA את התרופה Vyleesi (ברמלנוטייד), שכונתה "הוויאגרה הנשית". זה נשמע כמו בשורה משמחת, אבל לא ברור אם היא אכן בשורה או את מי היא משמחת.

ויאגרה: בטיחות ויעילות גבוהה

הוויאגרה (סילדנפיל) הוצגה לציבור בשנת 1998 והיא מיועדת לטיפול בבעיית התפקוד הנפוצה ביותר בגברים השגת זקפה, שהיא תוצאה של זרימת דם מוגברת בכלי הדם בפין. אנזים מסוים גורם לירידה בזרימת הדם, והוויאגרה מעכבת את פעילותו כך שהזקפה לא נחלשת. זהו מנגנון הפעולה של כל התרופות לאין-אונות – ויאגרה, סיאליס, לויטרה וסטנדרה – שניטלות לפי צורך, נהנות מפרופיל בטיחות גבוה ומציגות במחקרים יעילות גבוהה של כמה עשרות אחוזים יותר מפלצבו.

עד לא מזמן נשים קיבלו רק טיפולים ניסיוניים, שלא אושרו רשמית על ידי ה-FDA (מינהל התרופות והמזון האמריקאי), מכיוון שלא נעשו מספיק מחקרים ייעודיים ומכיוון שיעילותם היתה נמוכה ולא הצדיקה את הסיכון הכרוך בשימוש בהם. כמה מהם לא אושרו לנשים, למשל שימוש בהורמוני המין הזכריים טסטוסטרון ו-DHEA, שרמות גבוהות שלהם בדם נמצאו קשורות לשיפור בתפקוד המיני.

תרופות אחרות דווקא אושרו לנשים, אך לטיפול בבעיות אחרות: בופרופיון וסורבון מטפלות בבעיות פסיכיאטריות באמצעות השפעה על מוליכים עצביים שונים, טיבולון המשמשת כטיפול הורמונלי חלופי לנשים לאחר הפסקת הווסת. דרך אגב, הוויאגרה נוסתה גם בהקשר של בעיות חשק בנשים אך לא הוכיחה יעילות של ממש.

בשנת 2015 גם אושרה לראשונה תרופה ייעודית לנשים הסובלות מירידת חשק בשם Addyi (פליבנסרין). התרופה לא נחשבה להישג של ממש והיום היא משווקת בארצות הברית בלבד. היו לכך כמה סיבות: היא ניטלת מדי ערב ולא לפי הצורך, יש לה תופעות לוואי לא נעימות כמו עייפות, סחרחורת ויובש בפה, ולפי מחקרים שנערכו היא גם לא יעילה במיוחד.

בעיית החשק בנשים מורכבת

מה לוויליסי ולוויאגרה? לא הרבה. התרופה נקשרת לקולטן בשם מלנוקורטין. הקשר הנוצר ביניהם גורם להפעלת מסלולים שונים בגוף הקשורים לרעב ולשובע, למטבוליזם ולהתנהגות המינית הן בנשים והן בגברים. עם זאת, המנגנון המדויק שבו יא פועלת להגברת החשק המיני אינו ידוע.

זוהי תרופה שניטלת רק לפי צורך ושהוכיחה יעילות במחקרים קליניים, אלא שלצד אלה קיימים גם חסרונות לא מועטים המבדלים אותה מהתרופה המיועדת לגברים. ראשית, התרופה ניטלת בזריקה, שזה הרבה פחות נוח מבליעה. יש לה גם לא מעט תופעות לוואי בלתי נעימות, שהנפוצה שבהן היא בחילה, שממנה סובלות כ-40% מהנשים. בעיה משמעותית אחרת היא הופעת פיגמנטציה בחניכיים ובפנים. אמנם זו תופעה נדירה (1% מהנשים המשתמשות), אך היא יכולה להיות בלתי הפיכה.

ההבדל המשמעותי ביותר בין הוויליסי לבין הוויאגרה הוא שלבעיית הזקפה ולטיפול בה יש מנגנונים פשוטים ומובנים, ואילו בעיית החשק בנשים מורכבת. פירוש הדבר הוא שאצל גברים התרופה הביאה לשיפור אובייקטיבי, כלומר תגובה פיזיולוגית פשוטה, בעוד שבנשים היעילות הוסקה לפי שאלונים סובייקטיביים שבהם הן התבקשו לדרג את עוצמת החשק ואת מידת המצוקה והקושי הנלווים לבעיה.

נוסף על כך, התרופה אושרה רק לנשים בגיל הפוריות, למרות העובדה שהבעיה שכיחה גם בקרב נשים לאחר הפסקת הווסת. היא אסורה לשימוש בנשים בעלות יתר לחץ דם לא מבוקר או הפרעות לב, והמינון המקסימלי שלה הוא שמונה מנות בחודש.

התרופה החדשה אכן מייצגת שינוי בתפיסה לגבי בעיות חשק של נשים, והיא יכולה להציע פתרון לנשים מסוימות. אלא שזו אינה פריצת דרך דרמטית כפי שהיתה הוויאגרה בעבור גברים, והשיח בנושא נותר מועט ומוכוון גברים בעיקר. יש לקוות שבעתיד הקרוב יפותחו תרופות פשוטות יותר, נסבלות יותר ויעילות יותר שיפתרו בעיה שלא נעים לדבר עליה אבל אי אפשר להתעלם ממנה.

המשך לקרוא

גוף ונפש

מחקר: נשים עובדות מאבדות פחות זיכרון

Published

on

מחקר חדש בלוס אנג'לס, שבחן את הזיכרון של יותר מ-6,000 נשים במשך יותר מ- 20שנה, מצא כי קצב הידרדרות הזיכרון של נשים שלא עבדו היה מהיר ב-61 אחוז בהשוואה לנשים עם עבודה בשכר

מחקר חדש שבוצע במחלקה לבריאות הציבור באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס, גילה כי עבודה בשכר תורמת לשמירה על הזיכרון והיכולות הקוגניטיביות בקרב נשים.

המחקר, אשר הוצג החודש בכנס איגוד האלצהיימר העולמי, סקר 6,385 נשים אשר נולדו בין השנים 1935 ל-1956. הנשים השיבו על שאלונים בהם הן נדרשו להשיב האם הן נשואות, אימהות לילדים וכן האם הן עובדות.

הנשים סווגו לחמש קבוצות: נשים עובדות שאינן אימהות, נשים נשואות בעלות עבודה, אימהות לא נשואות בעלות עבודה, אימהות רווקות בעלות עבודה, אימהות רווקות ללא עבודה ואימהות נשואות ללא עבודה.

בין השנים 1995 ל-2016 עברו הנשים אחת לשנתיים בדיקות לבחינת הזיכרון. החוקרים מקליפורניה לא גילו הבדלים משמעותיים בין קבוצות הנשים כשהן היו בשנות ה-50 לחייהן, אך מעל גיל 60 החלו החוקרים להבחין בהבדלים בין הקבוצות.

קצב הידרדרות הזיכרון בקרב נשים ללא עבודה היה המהיר ביותר, בעוד שבקבוצות הנשים העובדות מחוץ לבית בשכר, הידרדרות הזיכרון הייתה האיטית ביותר, ללא חשיבות האם הן היו אימהות או לא.

״קצב הידרדרות הזיכרון של נשים אשר לא היו חלק ממעגל העבודה היה קצת יותר מכפול בהשוואה לנשים שעבדו", מציינת ד"ר אליזבת רוז מיידה, מעורכות המחקר. בין הגילאים 60 עד 70, קצב הידרדרות של נשים שלא עבדו מחוץ לבית היה מהיר ב- 61%בהשוואה לנשים שעבדו.

ההבדלים החדים ביותר נרשמו בין קבוצת הנשים הרווקות. נשים רווקות ללא עבודה חוו הידרדרות מהירה ב-83% בהשוואה לנשים רווקות עם עבודה. החוקרים לא זיהו הבדלים בבחינות הזיכרון של נשים שעבדות באופן עקבי בעבודה לעומת נשים שלקחו הפסקה לאחר הלידה וחזרו למעגל העבודה.

״אלו ממצאים מאוד מעניינים", הוסיפה החוקרת מאוניברסיטת קליפורניה, "אך המנגנון של היתרונות הקוגניטיביים של עבודה לא ברורים. הגירוי הקוגניטיבי, שמירה על קשרים חברתיים בסביבת העבודה וגם היתרונות הכלכליים של עבודה בשכר, כנראה שכל אלו תורמים לשימור היכולות השכליות".

היא מסכמת ואומרת כי "המחקר בחן את השפעת העבודה בשכר על היכולות הקוגניטיביות, אבל עבודה איננה הדרך היחידה לגרות את המוח. המחקר שופך אור על הבריאות הקוגניטיבית של האישה, אבל דרושים עוד מחקרים עד שנצליח להבין מה המשמעות של הממצאים".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות