Connect with us

לוס אנג'לס

לא נפסיק לשיר

Published

on

מסתבר שלמוזיקה יש כוח ריפוי • דברים שלא ידעתם על בוורלי הילס

מכירים מוזיקה שפשוט מדרבנת אתכם לקום ממקום מושבכם ולהתנועע? מוזיקה שמסרבת לתת לכם לשבת רתוקים למקומכם, מושכת, מדגדגת, מושיטה יד ומתעקשת, עושה זאת בחן נגד כל סירוב אפשרי?

את ״ירושלים של זהב״ והפעם הראשונה שהשיר הושר זוכרים רבים מאתנו שהם מבוגרים מספיק (ומייק בורשטיין ידידנו שהיה שם והשתתף באותו ערב), ואת ״הללויה״ כולנו זוכרים בשל הזכיה בארוויזיון ב-1979. ומי ישכח את יהורם גאון כשהוא שר ״מעל פסגת הר הצופים, אשתחווה לך פים״ ירושלים – מקדש, מלך, עיר מלוכה!

אם לא בירושלים מדובר, הרי ודאי ״כולם היו יודעים אז טוב מאד, למי למי, תמיד למי, יש יותר כבוד!״. מי זוכר את ״אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה״ ״בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות״ – או שיר אחר ממלחמת יום הכיפורים (כמו גם את הגלויות ששלחו האבות מהחזית), שמקפיץ אותנו: ״שילחי לי תחתונים וגופיות״ ״מותק לא לשלוח לי עוגה?״ אם לא זמזמתם מזמן את זה האחרון, מומלץ מאוד להזכר, ומובטח שהשיר לא יעזוב אתכם במנוחה נפלאה במינה.

אותי מלווה תמיד שירו של עוזי חיטמן על חלום שחלם בלילה במיטה, ובחלום ראה מלאך שאמר לו כך ״באתי משמים, עברתי נדודים, לשאת ברכת שלום לכל הילדים, לשאת ברכת שלום לילדי כל העולם". חיטמן כבר מזמן אינו עמנו, אך השאיפה לשלום לא עזבה אותנו, ואותו חלום אכן נשאר כחידה – שכן אנחנו מוקפים באויבים מבית ומחוץ שכל מאוויהם הפוכים לחלוטין.

שואלת המשוררת ״מה אברך לו, במה יבורך, זה הילד, הנער, העלם, הגבר?״ המלאך נתן לו הכל, אך ״אלוהים, אלוהים, אלוהים – לו רק ברכת לו חיים!״ שיר אחר שאינו נותן לי מנוח מגלם בתוכו את התקווה לביאת המשיח. ומדוע כמה אני לביאת המשיח (שכן אינני חב״דניק או דתי)? השיר והמנגינה מסבירים זאת היטב – ועצם חיות האדם גלומה בהם, תרכיז ותמצית החיים של כל אחד ואחת מאתנו: יושב לו נגר אחד מוזר ולא עושה דבר. כך גם סנדלר אחד מוזר, שגם הוא לא עושה דבר. ואתם – באותה שכונה שם בירושלים הבירה – גם בנאי, איש לגמרי לא צעיר, שבנה הרבה בתים בכל פינות העיר. כמו עמיתיו, יושב גם הוא וחולם: מחכים הם כולם לאליהו הנביא.

אותם בעלי המלאכה שהיו דמויות מוכרות בנוף השכונתי ולאו דוקא הירושלמי) כמהים לאליהו שיבוא, ואני ״נושא עיני לעננים", תופס לי עגור במסעותיו לדרום החם, ״ולרגלו אצמיד מכתב דומם, פרישת שלום לכל אחי אי שם". השיר ״העגורים״ מלווה אותי כמו גם ההבטחה ש״אנחנו אם נצא מהכפור והרשע הסוביטי), כבר לא נחזור!״

נושא אני עיני אל על, ורואה אני את ״ההר הירוק כל ימות השנה". בקיבוץ יגור שלמרגלות הכרמל ביליתי חופשות עת הייתי ילד, ושנים אחר כך הייתי מגיע לבקר, צועד בין שדות התירס לעבר מפעל הפלסטיקה (טרם הוקמה שם המשתלה) בדרכי לשער הקיבוץ. ההר הירוק כל ימות השנה – אני עוד חולם ושואל, לנשום רוחותיך כבראשונה. אכן, למרגלות ההר קבורה דודתי, ודודי חרט על מצבתה למראשותיך ההר".

במוזיקה גלום כח עצום. נעימה מסוימת פורטת על הנשמה (כמו מיתרי הכינור ב״רשימת שינדלר״). מארש זה או אחר מזכיר את רוסיה הקומוניסטית. הגבעטרון מחיה את ישראל של פעם, ישראל היפה, וכשנעמי שמר ישבה לה ליד הפסנתר או שרה אחד משיריה (לדוגמא ״הכל פתוח״ על שפת הכנרת), ארץ ישראל המאחדת והמיוחדת מופיעה בכל הדרה.

אני נזכר בהופעה של עידן רייכל בנמל תל אביב. ישבתי עם דיפלומטים זרים, והנה נכנס לו איש צעיר בימים, אדם שעד יומו האחרון חלם והלהיב את כולנו בצעירותו, הלא הוא הנשיא שמעון פרס ז״ל. אמנם הוא לא נשאר להופעה כולה, אך הוא ריגש את כולנו.

למוזיקה כוח רב והיפה בה, כמו גם בשאר יצירות הטבע, שכל אחד ואחת יכולים להנות ממנה בלי לגרוע מהנאתם של האחרים (אלא אם כן מדובר במוזיקה המרעידה את הסיפים, כי המאזינים לה שוכחים שהם לא היחידים בעולם, וגם אם הם רוצים להרוס לעצמם את השמיעה, מן הראוי שיתחשבו קצת בזולת). זכינו לא רק בנעמי שמר, נורית הירש ונחצ׳ה היימן, כי אם בכל כך רבים אחרים, שיצרו והפיקו ומלווים אותנו עד עצם היום הזה, בעבר, בהווה ובעתיד.

למי שהגיע עד הלום, שתפו אותנו בשיר שגורם לכם לתזז, לקפץ, להתמתח ימינה ושמאלה, להתמלא בשמחה המחייבת מתיחת איברים. ״תחתונים וגופיות – מותק לא לשלוח לי עוגה!״

שירה בציבור כתראפיה

מסתבר שלמוזיקה כוח ריפוי, ועל כך רוצה אני לספר: יום לפני חג האהבה בארה״ב (ה-14 בפברואר) לפני שנה ומחציתה, התחילה מיירה לורי, יהודיה מראשי הקהילה בבוורלי הילס, פרויקט חדש – מוזיקה לאנשים עם בעיות קוגנטיביות (קרי אנשים עם אלצהיימר, חולים המחלימים משבץ מוחי מסיבי וכו׳). מדי יום שלישי, בין 1:30 לשלוש אחה״צ, מגיעים עשרות אנשים עם מלוויהם. רובם אינם יכולים להתנהל בכוחות עצמם.

חלקם בשל מחלה, אך אצל רובם בשל גילם המתקדם. בקור ובחום מגיעים הם, למרכז הקהילתי בפרק רוקסברי שבעיר. בחוץ משחקים להם ילדים בגיל הרך כשהוריהם משגיחים עליהם, מדי פעם בורח לו פרחח פנימה, עומד נפעם ולא מבין, פוקח עינים ונשבה בקסם המוזיקה. לילד כולם נראים מבוגרים, וה״זקנים״ שבחדר לא נראים יוצאי דופן במיוחד (כך גם ילד לו אח או אחות עם מוגבלויות לא יודע להתייחס אליהם אחרת, ובדומה ילדים הם ״עיוורי צבעים״ ולא מבחינים בהבדלי צבע עור…)

מיירה נגשת ולוחצת את יד האנשים בשתי ידיה, מחבקת חיבוק עז ואומרת פה מילה טובה, שם חיוך רחב. כל אחד ואחת הם אורחי כבוד, חלק אינטגרלי מהארוע השבועי. בסיבוב הבא היא מחלקת מקלות תופים ויש כאלו שמקבלים תוף מרים טמבורין).

ספרתי שבעים אנשים, אולם מלא מפה לפה. המארח יושב ליד הפסנתר, ולידו במרכז שלושה נגנים מתנדבים. על המסך תופענה מילות השירים, לחנים השגורים בפי כל. אחד אחד הוא מזמין אורחים להוביל את הנוכחים בשירה – כאן מימי קמה (מזכירה קצת את אדית פיאף) ומישהו מעיר ״אוי, מי-מי, היא לא יודעת לשיר". שם קמה פמלה (ומנסה לדברן את חברה שיושב לצידה), המזכירה לכולם את פמלה אנדרסון – בלונדינית, יפה, צנומה, וכשהיא שרה גופה נע עם השיר עצמו, וכבר אי אפשר להפריד את השניים. ביל יושב באמצע, ומסתבר שכשהוא מוביל בשירה, התוקפנות שלו שוככת, ואשתו נרגעת לדקה.

שירה שמשחררת אנרגיה וזכרונות מן העבר, וכך מצטרפים כולם, זה במילים, זה במנגינה והאחרת במקלות התופים. רבים כבר אינם יכולים לתקשר במילים, אך המוזיקה משחררת אותם ממוגבלויותיהם, והשעה וחצי עוברת בלי שממש מרגישים.

כיוון שמחצית המשתתפים אינם יכולים לנוע בקלות, אם בכלל, מגיעות שתי מתנדבות – זו רוקדת מאדם לאדם, והשניה רוקדת ליד המסך, כשתוף מרים בידה.

אני מביט נכוחה ולמעט הגיל, כולם נראים לי בדיוק כמוני, עד שאשה צעירה ומטפל מהמזרח הרחוק עוזרים לאביה לקום ממקומו. הם ״מושכים״, והוא מנסה לעזור, אך זה נראה כאילו שהוא מתנגד. הוא מתאמץ, וכך גם הם, וכל צעד ושעל הם אתגר קשה ביותר. פתאום אני מבין את הקסם שכל זמן שכולם נתונים במוזיקה ובמילים המוקרנות על המסך, נשכחים הכאבים, נעלמים הקשיים, הופכים הם לצעירים כמו שהיו לפני שבעים או שישים או חמישים שנים.

משיר לשיר עוברים כולם, מסוג מוזיקה אחד לאחר, וההרגשה כל כך עילאית, כמו במחזמר מיוחד שבו אנחנו מככבים, כמו אותם המחזות המוזיקליים שמכירים בכל רחבי העולם והומצאו (מילים ומנגינה) ע״י האחים שרמן, כאן בעיר בורלי הילס.

הכוח הטמון במוזיקה, והנה אישה שכבר עשתה רבות, שירתה כנבחרת ציבור, נשיאת רוטרי, נשיאת בית הכנסת המקומי ועוד, שכאילו הביאה מפתח קסמים ופותחת היא מדי יום שלישי מזה שנה וחצי – קופסת קסמים מיוחדת, זריקת אנרגיה ועידוד, מתנה החוזרת ונותנת ולא נגרעת ולו במאומה. ואני מצפה כבר לשבוע הבא, ליום שלישי הבא עלינו לטובה כמו גם לזה שאחריו.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

לוס אנג'לס

אין כמו להתחיל שנה חדשה בצחוק מתגלגל

Published

on

חברי השכבה הבוגרת של שבט חן התחילו את שנת הפעילות החדשה בסדנת יוגה-צחוק עם מירי אלפרסון • מעל 300 חניכים ומדריכים השתתפו ביום הפעילות הראשון במרכז שפר בוודלנד הילס

ביום ראשון האחרון נפתחה שנת הפעילות הצופית של שבט חן. מעל 300 חניכים לבושים במדי חאקי הגיעו למרכז הקהילתי שפר בוודלנד הילס. אחרי חופשת קיץ ארוכה עמוסה בפעילויות טיולים מחנות וביקורים אצל המשפחה האהובה בישראל.

חזרו חברי השכבה הבוגרת לספסל הלימודים מלאים במרץ ללמוד להוביל ולהדריך את חניכי השכבה הצעירה של השבט. הפעילות בשבט פתוחה לכל ילדי הקהילה הישראמריקאית מכיתות ב׳ עד יב׳.

קבוצת ״צמיד״ לילדים עם צרכים מיוחדים היא כבר חלק בלתי נפרד מהשבט ומזמינה משפחות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים להצטרף ללא תשלום. יעל רום המרכזת, שרק נחתה אצלנו, מתרגשת לרכז את השבט הותיק ביותר בהנהגת צבר. לצידה עובדים המרכזים הצעירים בר שלומי, מיקה אליאסי, גיא רובנשטיין וזאק אליאסי.

חברי השכבה הבוגרת התחילו את סוף השבוע בסמינר פתיחה גיבוש והכנה לקראת שנת הפעילות החדשה. אין כמו להתחיל שנה חדשה בצחוק מתגלגל עם מירי אלפרסון מ-ILough Yoga . השכב״גניקים שלנו שיתפו פעולה וצחקו מכל הלב. בין המשחקים להכנת הפעולות הם גם הכינו לעצמם ארוחות יחד עם וועד ההורים המסור של השבט. בסיום הסמינר הם קיבלו את העניבות החדשות והיו מוכנים לקבלת החניכים החדשים.

חניכים חדשים וותיקים הגיעו אל המרכז הקהילתי בוודלנד הילס. השטח רחב הידים של המרכז נותן אפשרות לחניכי השבט לעבור את הפעילות בחוץ באוויר הפתוח, ממש כמו כל שבט צופים בארץ ישראל . החניכים שהגיעו הכירו את יעל המרכזת הראשגדים והמדריכים החדשים שלהם. הם שיחקו משחקי חברה, זרקו בלוני מים, רקדו ,שרו, זללו שערות סבתא דביקות אבל בעיקר הם היו בחברת ילדים בני גילם.

לסיום יום הפעילות הסתדרו במסדר שבטי מעל 300 חניכים הילדים שלנו ישראלים / אמריקאים, עומדים בשלשות, מקשיבים לפקודות של המרכזים הצעירים שלנו שבוגרים מהם רק במעט שנים, עומדים בהקשב ועוברים מנוח לדום, שרים מוראלים ולסיום שרים את 'התקווה'; כל כך רחוקים מארץ ישראל אבל כל כך קרובים אליה בזכות השעתיים בימי ראשון שבהם הם חלק מתנועת הצופים הישראלים.

בשבוע הבא הפעילות ממשיכה כרגיל בימי ראשון בין 3:00-5:00 אחה"צ במרכז שפר. מקווים שגם אתם תצטרפו להיות חלק ממשפחת שבט חן – מצפים לראותכם!

להרשמה וקבלת מידע על פעילות הצופים
כנסו לפייסבוק או בקרו באתר השבטי www.shevetchen.com. לפרטים נוספים ניתן לפנות ליעל רום מרכזת השבט –818-836-9412

המשך לקרוא

לוס אנג'לס

קריאה בלוס אנג'לס: "הפסיקו לעשן סיגריות אלקטרוניות – עכשיו!"

Published

on

המרכז לבקרת מחלות ונציבת בריאות הציבור בלוס אנג'לס פרסם את האזהרה לאחר שתושב העיר מת ממחלת ריאות מסתוריתלאחר שתושב לוס אנג'לס מת ממחלת ריאות מסתורית, המיוחסת – לכאורה לשימוש בסיגריות אלקטרוניות, ובכך הביא את מספר מקרי המוות בארה"ב הקשורים ב"וייפינג" לחמישה, קרא השבוע המרכז האמריקני לבקרת מחלות, ה־CDC, להפסיק להשתמש בתכשירי העישון האלקטרוניים. גם האחראית לבריאות הציבור במחוז לוס אנג'לס כינסה מסיבת עיתונאים והפצירה בתושבים: "הפסיקו לעשן סיגריות אלקטרוניות עכשיו".לדבריה יש לעשות זאת בגלל שצריך "למצוא עוד מידע על אודות הסיבות למוות ולבעיות הבריאותיות האחרות".

ב־CDC הדגישו אמנם כי החקירה נמשכת וכי עדיין אין הוכחות ישירות לקשר שבין סיגריות אלקטרוניות מחלת הריאות הקטלנית, אך במקביל הודיעו כי "יש לשקול שלא לעשות שימוש במוצרים. אנשים שכן משתמשים צריכים לעקוב אחר סימפטומים של קוצר נשימה, בחילה, הקאות, כאבי בטן וחום ולקבל במהירות טיפול רפואי בעת הצורך", נמסר מהמרכז. לרוב, חולים במחלה זוכים לאבחנה מוטעית של וירוס או ברונכיטיס. אלא שהטיפול המסורתי לא עובד, והסימפטומים מחריפים, עד כדי קשיי נשימה של ממש, מה שמוביל את החולים לחדרי מיון ובתי חולים.

מנגד, במינהל התרופות והמזון, ה־FDA לא הצליחו לבסס קשר חד־משמעי בין מחלות לשימוש בסיגריות האלקטרוניות. עד כה בחנו ב־FDA כ־120 דוגמיות של מוצרים ורכיבים, ולא הצליחו לזהות יצרן אחד או מרכיב אחד הגורמים לתחלואה.

המשך לקרוא

הגירה

מפחדים מ-ICE לא בטוח שיש לכם סיבה…

Published

on

סוכני הזרוע הביצועית של מחלקת ההגירה יכולים לתפוס כל יום מאות וגם אלפי עובדים בלתי חוקיים, אבל הם לא יכולים לגרש אותם

לאחרונה פשטו פחד ודאגה בקרב המהגרים "חסרי הניירת" ברחבי היבשת: הסוכנים של ICE, הזרוע הביצועית של משרד ההגירה, תופסים אנשים ומסלקים אותם מארה"ב.

זה התחיל לפני שבועות אחדים כאשר נשיאנו טראמפ הכריז ש"בסוף השבוע הקרוב אייס יתפסו את מליוני הבלתי חוקיים ויעיפו אותם מארה"ב". המבצע נדחה בשבועיים ואייס הודיעו כי יש להם רק 2000 איש על הכוונת. אחרי סוף השבוע הגורלי התברר כי הם לכדו רק 31 אנשים…

המערכה השנייה היתה במדינת מיסיסיפי: אייס פשטו על שבעה מפעלי מזון בשבע ערים קטנות וכאלו כ-200 עובדים בלתי חוקיים. המהומה הייתה גדולה, בעיקר תמונות הילדים הבוכים והתינוקות הנטושים: איפה אבא? אני רוצה את אמא! תוך יום או יומיים שוחררו כ- 600 מאלה שנתפסו.

מה קורה כאן? האמת היא שאייס יכולים לתפוס כל יום מאות וגם אלפי עובדים בלתי חוקיים, אבל הם לא יכולים לגרש אותם. הגירוש יכול לקרות רק אחרי ששופט בבית המשפט של ההגירה מוציא צו גירוש אישי כנגד מי שנתפס, וזה תהליך שיכול לקחת שנים. כמעט לכל שוהה בלתי חוקי יש נימוקים משפטיים למה הוא/היא זכאים להשאר בארה"ב, וזה תהליך עם דיונים וערעורים שיכול לקחת עד עשר שנים!

יש רק שתי קבוצות, קטנות יחסית, שאייס יכול לתפוס וגם לגרש מהר: אלה שכבר יש נגדם צו גירוש שהוציא שופט בעבר, ואלה שנכנסו לארה"ב בדרכון מארץ אחרת שמאפשר ביקור של 90 יום בלבד בלי ויזה.

כל השאר יכולים להירגע!

מוגש מטעם משרד עורכי הדין פופקין שמיר גולן 213-383-3222טל':
One Park Plaza – 3250 Wilshire Boulevard, Suite 1918, Los Angeles, CA 90010

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות