fbpx
Connect with us

Featured

"לא ממש מפתה לחזור לישראל של היום, לגדל בה ילדים"

Published

on

כבר 15שנה שגדי ענבר, מחזאי בכיר ומוערך, חי על קו לוס אנג'לס-תל אביב – עכשיו, עם שני ילדים קטנים ("נשמות יפות וטהורות המביאים אור לחיינו שקשה לתאר") הוא מתלבט היכן לגדל אותם, יחד עם בן זוגו עמיר פלג – ראיון חשוף במיוחד

מאת: מיכה קינן

גדי ענבר הוא יליד קיבוץ גבעת-חיים איחוד. מחזאי, במאי ורעיונאי. בארץ הוא כיהן כקופירייטר בכיר ומנהל קריאטיבי במשרדי פרסום גדולים, ובמספר מערכות בחירות לכנסת. ביים להקות צבאיות, כתב וביים לתכניות טלוויזיה, ושימש במאי ומורה לדרמה בבתי-ספר למשחק. בשנות השמונים הקים בניו-יורק את "תיאטרון יאיר" (על שם אחיו שנהרג במלחמת יום-הכיפורים), שעסק בנושאים ישראליים ויהודיים. כמה ממחזותיו תורגמו לצרפתית ולאנגלית, ביניהם המחזמר Mike – Laisse Nous T'aimer, שהועלה בשנים 2010-2011 בתיאטרון "Comedia" בפריס, והיה מועמד ל"פרס מולייר" הצרפתי בקטגוריית המחזמר הטוב ביותר.

״קודם כל תכתוב על הילדים שלנו", הוא אומר בפתיחת ראיון שהעניק לי, "זאת היצירה הכי גדולה ויפה שלנו. עולה על כל היצירות האחרות שאני חתום עליהן לאורך השנים".

חמש-עשרה שנה חיים גדי ענבר ובן זוגו, העיתונאי עמיר פלג, בלוס-אנג'לס, ולפני שנתיים וחצי נולד להם בנם הבכור, אורי ('חולם' ב"ו"), ילד תכול עיניים, יפהפה ושובה לב, ואחרי שנה וחצי גם בנם יובל, קסום ויפה עיניים אף הוא. "הם נשמות יפות וטהורות", אומר ענבר, מביאים אור לחיינו שקשה לתאר".

כיתם הרבה שנים עד שהחלטתם.

״הרבה מאוד שנים. עמיר אוסר עלי להגיד כמה עשרות שנים אנחנו יחד, זה מסגיר את גילנו המתקדם".

אומרים שהורות מאוחרת זאת מתנה, גם להורים וגם לילדים.

״אומרים וצודקים. אנחנו רק בשבילם היום. מאוזנים, מסופקים, עם טונות של ניסיון חיים. עבודה, קריירה, מנעמי החיים, עשינו כבר הכל בחיינו, הגענו לכל הפסגות. עכשיו זה הם, הכל מתגמד לעומתם.

״כששואלים אותנו 'למה חיכיתם עד עכשיו?', אנחנו עונים בשיא הפרוזאיות: כי צריך בנק בשביל זה, מאות אלפי דולרים, עוד לפני שהילדים פוקחים את העיניים. כל תהליך הפונדקאות, גם במדינה מתוקנת כמו ארצות-הברית, הוא עסק מורכב ויקר מאין כמוהו. למי היה את הכסף הזה? אנחנו שני קיבוצניקים, לא קיבלנו אגורה בחיינו מאף אחד, בטח לא מההורים. עכשיו, כשהיה לנו את הכסף, פרי עבודה קשה ומאומצת, הלכנו על זה, ואין מאושרים מאיתנו".

זה לא פשוט שני זאטוטים ב"גילכם המתקדם", כהגדרתך.

״סיכמנו ביננו, עמיר ואני, שהמילה 'קשה' היא לא בלקסיקון שלנו יותר. אנחנו שומעים הורים צעירים על ידנו מתאוננים, מקטרים, מרחמים על עצמם, לפעמים גם בצדק. לנו אין את הלוקסוס הזה, אנחנו הלוא 'הבאנו את זה על עצמנו'. כשהרופא שלי שואל אותי בבדיקה שגרתית 'מה שלומך?' – בגילי הרי באות כל מני צרות של אמורטיזציה – אני עונה לו: 'אין לי מושג, דוקטור, אין לי זמן לחשוב על זה".

איפה תרצו לגדל את הילדים, כאן באמריקה?

״שאלה טובה. תחושת הבטן שלנו, שלא בא לנו לגדל ילדים אמריקאיים. אנחנו רואים חברים שלנו כאן, גם שהם ישראלים במלוא רמ"ח אבריהם, ובבית מדברים בעיקר עברית, הילדים שלהם, מופלאים ככל שיהיו, גדלים להיות אמריקאים. נכון, אין שום רע בכך. אבל אנחנו, בחלומנו, היינו רוצים שהילדים יגדלו בשפה שלנו, יצמחו על התרבות שלנו, וגם יהיו מוקפים משפחה, שאין לנו כאן".

אז מתלבטים.

״כן. לא ממש מפתה לחזור לישראל של היום, לגדל בה ילדים. אני מקווה שלא יסקלו אותי על הדברים האלה. כל התקופה הזאת שאני כאן, אני משתדל לא להתבטא בנושאים פוליטיים וחברתיים הקשורים לישראל, לא בראיונות ולא ברשתות החברתיות, גם כשזה עומד לי על קצה הלשון. אני מרגיש שאין לי זכות בתור מי שבחר, גם אם זמנית, לא לחיות בארץ.

״אבל אני קורא, שומע, ומתפלץ. הכנסת הפכה למושב ליצים. יושבת שם חבורה של דגנרטים – לא כולם כמובן, יש גם ח"כים מצויינים – שעושים בושה למוסד הזה ולכולנו. ההנהגה, כולל השרים, ניראה שעסוקה רק בדבר אחד, בלהיבחר שוב. 'עובדים בשביל הבייס שלהם" זאת המנטרה עכשיו. ומה זה 'הבייס שלהם', אלה שיבחרו בהם שוב. הכל התבלבל, האזרחים לא מעניינים אותם בכלל.

״ישראל, בהשפעת מנהיגיה, הפכה למטורללת. ניראה שכולם שונאים את כולם. אין פירגון, אין כבוד, אין שום אחוות אחים. ניראה שהדבר היחיד שמלכד אנשים זה שינאת האחר. דווקא מי שחי בחוץ, ומגיע לגיחות עבודה קצרות, רואה את זה טוב יותר מכולם".

בתור יוצר, שעובד הרבה בארץ, מה דעתך על "חוק הנאמנות בתרבות" שעלה עכשיו?

״אין מה להיבהל מזה, לדעתי. נכנסים לתקופת בחירות, יהיו התוצאות אשר יהיו, השרה לא תישאר בתפקיד הזה, אני מניח, כך שלא יהיה לזה כל מימוש. ואם כן, אז לתקופה מאוד קצרה. אבל לשאלתך, לשרה רגב אין שום מושג מה תפקידה. היא מתנהלת כמו פיל בחנות חרסינה, דוחפת, הורסת, שוברת. אמנות, שזה דבר עדין, לא באמת מעניינת אותה.

״מה שמעציב אותי, שמקבלי החלטות בתיאטרונים, התחום אליו אני שייך, גם אם לא יודו בזה בקול רם, התחילו כבר להתנהל לפי התכתיב הזה שלה. משתדלים לא להעלות הצגות שיעלו את חמתה של השרה. אני אומר לך את זה, וכבר שומע את תגובתו של עמיר, ברגע שיקרא מה שאמרתי: השתגעת??! יש לך הצגה מצליחה עכשיו בהבימה (המחזמר "מיקה שלי" – מ.ק), זה יתנקם בך!".

היו לאחרונה כתבות בטלויזיה על מוסר התשלומים של הבימה, התיאטרון שבו אתה עובד עכשיו. יוצרים טוענים שהבימה לא משלם להם, מלין את שכרם. לך, כמחזאי, שילמו?

״לא. למרות שחלפה כבר חצי שנה, וההצגה מצליחה מאוד וממלאה אולמות. אבל בוא נעצור את זה כאן, אחרת עמיר יהרוג אותי".

מנכ"לית התיאטרון מאשימה את משרד התרבות, שלא מעביר לה את הכספים שהובטחו. אתה מאמין לה?

״כן. אפילו שלחתי לה מכתב שאני מחזק את ידיה".

לפני שלוש שנים העלה תיאטרון הקאמרי מחזה שלך, אח יקר", שמותח ביקורת קשה מאוד על צה"ל.

״על תרבות הטיוח הנהוגה בצבא, שלא מאפשרת לו להפיק לקחים".

זה מחזה מאוד אישי שלך, שנוגע באחיך, יאיר, שנפל במלחמת יום-הכיפורים.

״המחזה מתכתב עם הסיפור שלנו. סיפור של משפחה שכולה, שלא מספרים לה את האמת על נפילת בנה, אלא מטייחים את הפאשלה בהענקת צל"שים למפקדים".

המחזה הזה היה עומד בחוק הנאמנות של השרה?

״כניראה שלא".

גם המחזה שלך "אחרון ימיה", שעלה בתיאטרון בית-ליסין לפני מספר שנים, ולפני כן בתיאטרון באר-שבע, עם אורנה פורת בתפקיד הראשי, עוסק בנושא אישי.

״במקור זה היה "אחרון ימיו". מבוסס על סיפורו של אבי, יוסף ענבר, שהיה איש ציבור ידוע, שהתבשר על מותו המתקרב, בגלל סרטן לבלב תוקפני, וביקש שאזמן אליו, לפי סדר שקבע מראש, את האנשים שיש לו חשבון לסגור איתם, כדי להשאיר מאחוריו דף חלק אחרי מותו. אורנה פורת אהבה את זה, ושיניתי ל"אחרון ימיה". מדענית חוקרת אלצהיימר שמתבשרת על מותה המתקרב. זה היה אחד התפקידים האחרונים והטובים ששיחקה בו".

במהלך התקופה שאתה חי בלוס-אנג'לס, חמש-עשרה שנה, הועלו עשרה מחזות שלך בתיאטרונים בארץ, ביניהם כל התיאטרונים הגדולים. בהבימה רץ עכשיו בהצלחה המחזמר "מיקה שלי" שכתבת. זה די נדיר בהתחשב בעובדה שאתה חי רחוק משם.

״כן. כשאני חושב על זה, זה די מפתיע. אני הרי כבר לא נפגש, לא מתחכך, לא מגיע לפרימיירות, לא עושה לעצמי יחסי ציבור, כמעט שלא נמצא בארץ, ובכל זאת מחזות שלי עולים. אפשר להגיד שזה די נדיר".

בעבר ביימת אושיות במה כמו חנה מרון, אורנה פורת, עודד תאומי, גילה אלמגור. לא מדגדג אותך לחזור ולביים?

״ההתחייבויות שלי כאן לא מאפשרות לי להגיע ארצה לתקופות ארוכות ולביים. אני 'מסתפק' בלהעביר את המחזות שלי לידיים אמונות אחרות. וגיליתי שזאת חוויה מרתקת עבורי, לראות איך עולם שיצרתי מקבל חיים דרך עיניו של במאי אחר".

מה על הפרק עכשיו?

״חוץ מלגדל ילדים? אני כותב כל הזמן. לצערי גיליתי שאני לא יכול בלי זה".

לצערך?!

״זה תיק לא פשוט הכתיבה, והייתי שמח שלא היה 'גוזל את זמני'. יש שני מחזות שסיימתי לאחרונה, ועוד מחזמר שבכתיבה עכשיו. ימים יגידו אם יגיעו לבמה בארץ, אני מאמין שכן, אלה מחזות טובים".

לסיום, עם אילו שחקנים בארץ היית הכי רוצה לעבוד?

״התקלת אותי. יש הרבה שחקנים נהדרים. הכי הרבה עם גיל פרנק. גם עם יונה אליאן. גם עם ששון גבאי".

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

Featured

עוד מכה לעסקים בקליפורניה: חוק חדש יחייב את המעסיק לחשוף כמה העובדים האחרים מרוויחים 

Published

on

מושל קליפורניה גאווין ניוסום חתם השבוע על חוק חדש המחייב מעסיקים בקליפורניה לפרסם טווחי שכר עבור פרסום משרות "במאמץ לצמצם את הפער בין המינים והגזעים".

לפי SB-1162, מעסיקים עם 15 עובדים או יותר יידרשו לכלול טווחי שכר בפרסומי משרות, ואלה עם 100 עובדים או קבלנים או יותר יצטרכו לדווח על תעריפי שכר חציוניים וממוצעים לפי קטגוריית עבודה ו"כל שילוב של גזע , אתניות ומין."

"לקליפורניה יש את חוקי שוויון השכר החזקים ביותר במדינה, אבל אנחנו לא מוותרים על משימתנו כדי להבטיח שכל הנשים במדינתנו יקבלו את התשלום המגיע להן ויקבלו יחס שווה בכל תחומי החיים", אמר ניוסום. "הצעדים הללו מביאים לשקיפות חדשה להתמודדות עם פערי שכר, להפסיק את התמחור המפלה של מוצרים על בסיס מגדר ולהרחיב את התמיכה בנפגעי התעללות ותקיפה. אני מודה לוועדת הנשים המחוקקת על המנהיגות והשותפות שלהן בבניית קליפורניה שוויונית יותר לכולם".

בנוסף לדרישת טווחי שכר, החוק החדש אומר שמעסיקים בכל הגדלים צריכים לספק את טווח השכר לעובד עבור התפקיד שהם ממלאים אם הם מבקשים זאת. משמעות הדבר היא שהעובדים הקיימים יכולים לבדוק היכן המשכורת שלהם ממוקמת בטבלת השכר בחברה שלהם, להעלות חוסר עקביות בשכר ולנהל משא ומתן או לבקש התאמה.

מושל קליפורניה גם אישר את חוק איגוד העובדים החקלאי. החוק יחייב חברות עם 100 עובדים או יותר שנשכרים דרך סוכנויות כוח אדם של צד שלישי להגיש דוחות נתוני שכר לסוכנות לזכויות האזרח של קליפורניה עבור אותם עובדים, בחלוקה לפי מגדר, גזע ומוצא אתני.

מבחינה לאומית, לשכת מפקד האוכלוסין האמריקאית מעריכה שנשים מרוויחות 82 סנט על כל דולר שמרוויח גבר, והפער מתרחב עבור נשים רבות ממגזרים לא לבנים.

בקליפורניה משלמים לנשים בערך 88 סנט על כל דולר שמשלמים לגבר, כשהפער גדל אצל נשים "צבעוניות". נשים במדינה מפסידות בסך הכל 87 מיליארד דולר מפערי השכר מדי שנה, על פי ארגון ״השותפות הלאומית לנשים ומשפחות״.

החוק יכנס לתוקף ב-2023.

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות