Connect with us

אירועים

לא הכל בחיים הוא מצחיק אבל אפשר לצחוק על הכל

Published

on

הקומיקאית שרה שמיר מגיעה לצמד הופעות בלוס אנג'לס כדי לספר על החותנת הפולנייה שפוגשת את החותנת המרוקאית" • ההכנסות קודש לעמותת תן לי יד", התומכת בנשים מוכות ובילדיהן בישראל • הזמנה פתוחה

אירגון "תן לי יד", הינו קרן סיוע ותמיכה בנשים מוכות וילדיהן בישראל, עמותה ללא מטרות רווח, המפיק אירועי תרבות לקהילות הישראליות והיהודיות בארצות הברית ומגייס תרומות למעונות לנשים מוכות וילדיהן בישראל.

בראשו עומדת אביבה מוסאיוף, המקדישה שנים רבות באיסוף כספים למען המעונות לנשים מוכות וילדיהן בישראל. האירגון פועל בשיתוף עם מעונות נעמ"ת בישראל, שהיא תנועת נשים העובדות בהתנדבות למען רווחתן של נשים וילדיהן. צוות העובדות במקלטים וכן צוות המתנדבים/ות כולל יהודים, ערבים, ועולים ותיקים, הדוברים שפות שונות ומכירים את הרקע התרבותי-סביבתי ממנו מגיעות הנשים וילדיהן. במהלך השהות של הנשים והילדים, המקלט מספק להם קורת גג, מזון ולבוש, כמו-גם שירותים נוספים שמטרתם לעזור למשפחות הללו לצאת ממעגל האלימות הרב-דורי.

העמותה מפעילה את המקלט תחת פיקוחו של משרד הרווחה המממן חלק ניכר מההוצאות הבסיסיות של הפעלת המקלט. יתר ההוצאות ממומנות ע"י ארגוני צדקה, תורמים פרטיים, וקבוצות תמיכה מהארץ ומחו"ל. בהיותכם חלק מהמשתתפים באירועים של אירגון תן לי יד, אתם יוצרים תמיכה רגשית וכספית במעונות ובמקלטים בהם שוהות אמהות אלה וילדיהן. איסוף הכספים מציל את הנשים המיוסרות והפגועות ביחד עם ילדיהן – תנו להן קרן של תקווה באפלה בה הן חיות!

ממלאת אולמות בצחוק מתגלגל

הקהילה מוזמנת להצטרף אלינו ולתת יד למען המטרה הנעלה: ב-7 וב-8 בספטמבר, נארח בלוס אנג'לס את שרה שמיר – שחקנית וקומיקאית יוצאת דופן , במופע כשהחותנת הפולנייה פוגשת את החותנת המרוקאית" מופע צחוק הומוריסטי שיגלגל אתכם מצחוק. כל ההכנסות קודש לארגון "תן לי יד".

שרה היא מרצה מוסמכת ללימוד חווייתי מטעם משרד החינוך המעבירה סדנאות למורים ולמחנכים בנושא "הצחוק יפה לבריאות" וחשיבות ההומור בחיינו בעבודה, חברה, בזוגיות, ובעיקר לבריאות). "…מתוך חיי כבת לניצול שואה, שהשמחה ממנו והלאה, לקחתי את האחריות לשמח את המשפחה ואני עושה זאת עד היום", היא אומרת. "פיתחתי את המוטו שלי ש'אין דבר כזה -אין דבר כזה' ואני מגשימה לעצמי את כל החלומות הקטנים כגדולים…"

מאז שהיתה ילדה, הבינה שרה שכשהיא על הבמה קורה קסם מיוחד בינה לבין הקהל, אך מאחר שאהבה גם ליצור, הגשימה את אחד החלומות שלה – למדה אומנות פלסטית ועסקה בעיצוב תפאורות. חיידק הבמה לא הירפה ממנה. היא למדה תאטרון ואת אומנות הסיפור.

בגיל 40 החלה את הקריירה הבימתית שלה כמספרת סיפורים בעקבות מפגש עם דליה הוכברג מ"מרכז המרצים", אשר גילתה את הפוטנציאל הקומי שלה. מאז, הפכה שרה לסטנדאפיסטית שממלאת אולמות בצחוק מתגלגל בארץ ובעולם.

המופע האישי והחושפני מבוסס על דמויות מחייה המרתקים ועל תפיסת עולמה מלאת הרגש וההומור, בעזרת שימוש באביזרים שונים ומוזיקה. היא מציגה דמויות וסיטואציות משפחתיות, מתארת מצבים מחיי היום יום שלנו ומבליטה את הצד הקומי שבהם, מה שגורם לקהל להזדהות ובעצם לראות את עצמו, לכן הוא הופך להיות שותף לחוויה שמתרחשת על הבמה.

מתוך כל המצבים הקומיים היא מצליחה גם להעביר מסר של סובלנות וקבלת האחר. כשמשוחחים עם שרה על הומור, היא טוענת שלא הכל בחיים הוא מצחיק אבל אפשר לצחוק על הכל. אין ספק שהשילוב קטלני ומזמן מגוון רחב של סיטואציות, שניתן לבכות מהן, אבל שרה מעדיפה לצחוק, ולהצחיק גם אתכם.

״את כמו הגששים"

הביקורות משבחות: "אם יין ישמח לבב אנוש, שרה משמחת כמו יקב מלא!"
את כמו הגששים – אפשר לשמוע אותך עוד ועוד ולצחוק כל פעם מחדש " (ב. ל. רמת גן).

  • שחררתי אנדורפינים לשנה" (צ. ש. בת גלים)
  • כואבת לי הלסת מרוב צחוק" (ש. ה. חולון)
  • גדולה מהחיים!" (מ. א. תל אביב)
  • הצצת אצלי בבית…?" (ח. ש. קריית ים)

אכן, שרה יודעת לצחק אותה: "כשהחותנת הפולנייה פוגשת את החותנת המרוקאית" זוכה להצלחה מסחררת ברחבי הארץ ומוצג על במות ישראל כבר כמה שנים. גם היום ממשיך לשמור על דינמיות, להתפתח ולהשתדרג כל הזמן.

לנוחות הציבור, מופע אחד יתקיים ב"וואלי בית שלום" באנסינו במוצאי שבת , 7 בספטמבר, בשעה 9:00 בערב. לפרטים נוספים נא לפנות לעתליה עינב 818-231-7021. מופע נוסף יתקיים ב"טמפל עימנואל" בבוורלי הילס 8844 ביום ראשון, 8 בספטמבר, בשעה 8:00 בערב. לפרטים נוספים נא לפנות לטליה פריאל, טל': 818-414-1930.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

אירועים

לקראת השנה החדשה: העצמה נשית בלוס אנג'לס

Published

on

כשמדברים על העצמה נשית ורוצים לראות את זה בלייב – צריך להגיע לערבי הנשים שמארגנות קארין אדוני ורקפת אהרן, שם מרגישים את הכוח והעוצמה של קהילה נשית, חמה ומחבקת.

לכבוד השנה שבפתח ולפרידה מהשנה היוצאת, התכנסו 150 נשים פעילות בקהילה ביום שני האחרון בביתם המקסים) של רקפת ואריה אהרן בוודלנד הילס. הם נהנו מנטוורקינג,, קידום עסקים וגם הכירו חברות וירטואליות מהפייסבוק – במטרה להפוך אותן לחברות אמיתיות…

המפגש היה השני במספר, ונתן הזדמנות לבנות הקהילה סתם להיפגש עם חברות אשר בימים עסוקים כאלו קשה לפנות לכך זמן. דלתות ביתם של רקפת ואריה תמיד פתוחות לפעילויות חברתיות מבורכות, ותמיד נעים שם ומזמין.

מסביב לבריכה, נשות עסקים של הקהילה הקימו דוכנים ובהם דוגמיות מזון, תוספי תזונה, אופנה, חינוך, עיסוי ואיך לא – גם למאמאנט, ליגת האימהות הפופולרית, היה דוכן.

כל משתתפת תרמה 20 דולר בכניסה עבור האירוע ונהנתה מלבד מהמפגש החברתי גם מסעודת מלכים, מעשה ידיו של השף יונתן שתרם את הארוחה.

מהרווחים שנאספו בערב נישאו תרומות לארגון בשמחה' וליניב כהן מ״השבת של יניב״. במהלך האירוע ניתנה לאירגונים השונים הזדמנות לספר על פעילותם ולהציג את עצמם.

נציגות האירגונים הסבירו על פעילויות העמותות השונות ביניהן מאמאנט, בית הספר עמ״י, אירגון בשמחה וארגון מעגלים.

הזמרת בעלת קול המלאכים ליזי שחר הנעימה בשירה וקראה לבנות להרים ידיים פתוחות אל השמיים ויחד לקבל את השנה החדשה שבפתח; במקביל, רקפת עברה בין הבנות וכיבדה בתפוח בדבש.

בהחלט דרך נהדרת לקבל את השנה הנכנסת ולהיפרד מזו היוצאת במתיקות בפה ואהבה גדולה בלב. למידע על המפגשים הבאים נא לעקוב בפייסבוק אחר הקבוצה "ישראליות באל.איי".

המשך לקרוא

אירועים

סיפור ההצלחה של אפרם הרקם

Published

on

ספר חדש על חייו של בעלי רשת המלונות LUXE מביא אל קידמת הבמה את סיפורם של מאות אלפי יהודי ארצות ערב, שנמלטו בעור שיניהם והפכו טרגדיה להשראה

סעידה, אמא של אבי, בעלה של בת דודי, הייתה כבר בכל העולם. בעידן המכשירים החכמים כבר לא מכירים את כדור הארץ המתגלגל (ולמי שעוד יש אחד כזה, גבולות המדינות כמו גם שמותיהן ודאי השתנו), אך אנחנו המבוגרים זוכרים אותו לטובה. היינו מגלגלים את הכדור ובכל מקום שהוא היה עוצר, היינו מצביעים, וסעידה ודאי כבר היתה שם ואתה סיפור שכבר הפך לצ׳יזבט, לפולקלור משפחתי שלא נס ליחו.

משפחת גבאי משפחה רחבה מאד, ובין קרובי המשפחה מדרגה ראשונה ושניה ושלישית וכן בין דור לדור, הם מפוזרים ברחבי העולם כולו, ממש כמו שליחי חב״ד (אלא שמעדות המזרח).

סעידה ובעלה רחמים ז״ל שניהם יקירי ירושלים. רחמים שרת משך שנים רבות כמנהל בית הנשיא יצחק בן צבי, כמו-גם כמנהל בביטוח לאומי בירושלים. הוא היה מהלך לו בעיר מגוריו, הבירה שאוחדה לה יחדיו, ותושבי העיר הערביים כולם הכירוהו והיו חולקים לו כבוד, שכן דובר היה את שפתם, מכיר את מנהגיהם, מתייחס אליהם בכבוד כאל שווים וחשובים, ובכלל – הכנסת אורחים כזו של רחמים ז״ל ואשתו סעידה, לא קל היה למצוא.

בוקר אחד עצרנו בירושלים ליד ביתם. אורחים לא קרואים, שהפכו בין רגע לאורחי כבוד חשובים. רק נכנסנו, והבית התמלא אור ושמחה. השולחן נגדש בכל טוב, ומארון כלים בפינת האוכל ומשידה מיוחדת בסלון הוצאו – כמו במטה קסמים – קופסאות ובהן מטעמים, הכל מעשה ידיה של סעידה. קליפות פרות מסוכרות בצבעים כתומים וצהובים (בהתאם לפרי), תמרים ענקיים, בקלאוות מסוגים שונים, ועוד כל כך הרבה דברים, שאני טועם מכאן ומשם, ולא מפסיק לאכול כל טוב. שעת בוקר מוקדמת, אך אין זה עוצר בפני בעלת הבית מהמבצע אליו נרתמה – אורחים של כבוד, אורחים של רגע שאסור שיצאו בלי שיטעמו ״על קצה המזלג״ אחר כך אי אפשר לאכול שבוע שלם!).

אותו ביקור בשעה עשר בבוקר נחרט בזכרוני, ואיני יודע אם ניתן אפילו להבין מה קורה אצל סעידה כשלא תופסים אותה לא מוכנה (היו ״רק״ תריסר מנות אוכל ועוד מספר דומה של מנות אחרונות ומתוקות). סעידה הביאה לנו את מטעמי ארץ הקודש המתובלים באהבה כנה ועמוקה ובמסורת של משפחתה. יהודי עיראק היו עורכי דין ורואי חשבון וסוחרים ושאר אנשי רוח ודעה, תרבות ארוכת שנים שנקטעה לה עת הוכרזה מדינת ישראל.

כור היתוך שבלע את כולם

כשלושת רבעי מיליון יהודים שחיו בארצות ערב נזרקו מארצותיהם ועלו לארץ הקודש, פליטים ללא כלום. את סירי הבשר, הבצל והאבטיחים, את החיים הטובים והשגרה הם השאירו מאחוריהם, בלית ברירה אך באמונה שלמה בקב״ה, והגיעו ארצה להיות משוכנים ב…מעברות. מדוע? האם בגלל שהם היו מעדות המזרח ומארצות ערב? כלל וכלל לא. הארץ בתחילת דרכה היתה חסרת כל.

האם נתנו משהו לפליטים ששרדו את אש התופת של השואה והצליחו להגיע לפלסטין ואח״כ לישראל? אמא שלי יכולה להעיד שלא. ציידו אותם בנשק מועט או שלחו אותם לסלול דרכים (דוגמת דרך בורמה בדרך לירושלים הנצורה). לאיש לא היה, לא ליוצאי המזרח ולא ליוצאי המערב. אחר כך היתה תקופת הצנע, והחוסר נהיה מורגש עוד יותר. הסביבה היתה עוינת ביותר, ופעם אחר פעם חשנו שהעתיד מוטל בספק – מלחמה אחר מלחמה היתה מלחמת קיום, שכן הערבים נחושים היו לזרוק אותנו לים.

זו גדולת מדינת ישראל והעם היהודי – כור היתוך שבלע את כולם ויצר אותנו (תודות ולאחר השרות הצבאי בצבא ההגנה לישראל) שווים, עם אחד בארצו. עיראקים ופולנים, מרוקאים ואמריקאים, אוסטרלים ודרום אפריקאים, פרסים וכורדים ובוכרים, רוסים וארגנטינאים, וכך הלאה. אנחנו צוחקים זה על זה, בעיקר על עצמנו, והיום הילדים לא מבדילים בין צבע העור (קרי בין אתיופים לבין ישראלים ״לבנים״) כמו גם אם מוצא משפחתם במאה שעברה או זו שקדמה לה היה בעיראק או בליטא. הדור של סעידה עוד דיבר ערבית-עיראקית, והילדים עוד מבינים (כמו גם יודעים חלק מהבישולים). אך שני דורות או שלושה אחר כך, נפלאות דרכי האל וסיפורי סעידה, ורק הטעם הטוב והצלחת המתמלאת מעצמה עוד נשמרים בזכרונם.

זה היה דור של אגדה, וזכיתי להכיר את סעידה ואת סיפוריה על הנסיעות ללונדון ולסטורליה קרי אוסטרליה), ארה״ב וטורקיה וקפריסין, ועוד ועוד ועוד, שכן בכל מקום כמעט, יש קרוב דם או קרוב רחוק או בן של חברה וכך הלאה, וסעידה היתה שם וביקרה והכינה ובשלה ולקחה, ואפילו לא עצרו אותה במכס.

כמו צמח היהודי הנודד

ומדוע ולמה נזכרתי דוקא בסעידה ובסטורליה? שכן הוזמנתי השבוע למלון "LUXE" במערב לוס אנג'לס לערב השקת ספרו של אפרם הרקם על חייו, והוא פתח בתמונה של הוריו מעיראק ובסיפור הגירוש משם והעלייה ארצה, המעברות ואביו שדגל בחינוך. והנה תמונה של אביו שהיום הוא בן 94 והיה בקרב מאתים ומעלה האורחים בארוע – כשהוא מוביל קבוצה שלמה של ילדים ונערים בהתעמלות של בוקר.

הרקם המשיך בסיפור על הירידה מהארץ לאוסטרליה, שם שלושה מהאחים התעשרו, והוא עזב ועבר לארה״ב, ואחרי שהצליח בשנית בחברת שמלות לנשים, קנה בית מלון אחד (בשדרות סנסט בלוס אנג׳לס) ויצא לארוע שלא רצה לצאת אליו, החליף כרטיס ביקור עם בנקאי ששאל אותו אם הוא יהיה מעוניין במקרה בשטר מוזל, ותוך שלושים יום הוא נהיה הבעלים של מלון "LUXE" במרכז רחוב רודיאו בבוורלי הילס, וכך הם התפשטו והתרחבו ועתה הם פותחים מלון באיטליה ואחד בבניין ״לייף״ במנהטן, ניו יורק.

אפרם הרקם שתמיד היה איש מאד פרטי נפתח פתאום, ונשאלת השאלה מדוע? משך השנים הזכרתי את שמו לא פעם, למרות שלא הכרתי אותו, שכן נחשפתי שלא במישרין לפועלו הפילנטרופי, נותן שלא על מנת לקבל תמורה, נותן שלא בכדי לראות את שמו מפורסם ברבים. אך מדוע ולמה דווקא עכשיו? כנראה שרצה להשאיר לשני בניו ולבתו את הסיפור כל זמן שהוא יכול לספרו.

את הספר כתב אדם המתמחה בכתיבת ספרים של אנשים מעניינים (שיכולים להרשות זאת לעצמם), וזהו ספרו ה-65. הספר שזור בסיפור המדינה כמו גם העם היהודי הנודד, עם שבכל מקום אליו הגיע היה צריך להשתרש ולהתפתח, ממש כמו הצמח היהודי הנודד. מעניין שגם צמח היהודי הנודד מגיע בכמה גוונים – סגול וירוק, אחד כהה ואחד בהיר, וכבר אני מתבלבל אם המדובר בצמח או בעדה.

עם אחד בארץ אחת, וכמה נפלא שיש לנו היסטוריה כזו מגוונת, מכל רחבי העולם כולו, ואת כולה זיככנו והפכנו לדבר שונה ומיוחד, לישראלי המצוי ולמדינת ישראל המודרנית!

לתגובות: bussel@m.com

המשך לקרוא

אירועים

חצבים פורחים ב'טמפל עמנואל'

Published

on

יאיר ניצני פתח את עונת הפעילות של מת"י עם מופע מרגש
ומשעשע בחסות "שבוע ישראלי" • המראות והקולות

נער הייתי וגם זקנתי; אני לא ממש מתרגש מכל סטנדאפיסט ישראלי שנוחת באל-איי, עולה על במה ואורות נגוהה שוטפים את בבואתו המשעשעת עד פיהוק. אבל כפי שהבטחתי לכם, יאיר ניצני זה סיפור אחר קורע לגמרי. יחד עם עוד כמה מאות ישראלים יודעי חן ורודפי הומור בריא והודות לענת סדן הבלתי נלאית ממת"י וביה"ס סיני עקיבא אקדמי, גדשנו במוצ"ש את אולמי טמפל עמנואל, למפגש "מרים גבות" בלתי אמצעי עם הקומיקאי הנפלא יאיר ניצני, שהגיע במסגרת סיבוב חובק אמריקה ללוס אנג'לס. יום אחרי יום הולדתו ה- 60, הגיע ניצני עם המופע החדש שלו "מרים גבה", שיצא בעקבות הספר שכתב לפני ארבע שנים ומבוסס על הטור השבועי שלו ב"ישראל היום" וב"שבוע ישראלי". או כמו שניצני אומר: "זה שמעולם לא קראתי ספר לא הפריע לי לכתוב אחד", תוך שהוא מוסיף: "המציאות שלנו היא
בעלת הפרעה גבולית. אפשר לבכות, ואפשר להתבדח".

במשך שעתיים רצופות דמעות של גיל ועולז, בדרכו המשעשעת ובהומור המיוחד לו, הציב ניצני מראה בפנינו הישראליות הכל כך מוכרות מהחיים בארץ בימי עבר ועד ימינו אנו. בשפתו החכמה והשנונה הוא מציע לנו להסתכל על עצמנו בחיוך של השלמה. הוא דיבר על משפחה, זוגיות, אבהות, קריירה וגידול ילדים, וגם על כל מה שקשור לניסיון המעניין הזה שנקרא לחיות בארץ ככוכב רוק בדימוס.

אירוע אמיתי שקרה לו בילדות היה עם "המורה ההוא ביהוד שאמר לו 'ממך לא יצא כלום'. האירוניה ההיסטורית היא שהזמינו אותו להרצות לתלמידים בתיכון שלו, כאדם מפורסם, המורה ההוא כבר לא היה שם, האחרים אמרו: 'ניצני? היה תלמיד זהב, תמיד ראינו את הפוטנציאל שלו'. שכחו איך הם מעכו אותו בזמן אמת.

ניצני גילה לנו כי נולד בבאר שבע, התחנך בחיפה, התחתן בתל אביב ואכל שיפודים באור יהודה. חלומו הגדול היה להיות נהג אוטובוס ולהוביל תיירים במסלול חייו.

הוא עדיין חבר בלהקת "תיסלם" (ושר איתנו בצוותא את הלהיט "חצבים פורחים"), שממשיכה לתת בראש אחרי 40 שנה ("אם פעם היינו זוכים מדי פעם לאיזה זריקת חזייה מהקהל, היום מדובר מקסימום בחגורת גב…") וסיפר על הדאחקות והשיגועים שנכנסו לפנתאון הבידור הישראלי כמו "שיר המנגל", שגריר עיראק בישראל 'באסם עזיז', וכמובן 'האשם תמיד'. (דמות עליה קיבל את אות הכבוד מהליגה הערבית ומרצדס שחורה במתנה ממלך סעודיה).

על תיסלם ניצני מספר: "מעמדי הגברי בלהקה היה תמיד יציב ויצוק. הברז על הראש התחיל בכלל כדאחקה. אח שלי מיקי, שגר היום בלוס אנג'לס, הביא לי אותו במתנה מארה"ב, ואני השתמשתי בו כדי למתוח אנשים ברמזור. כשרכב היה עוצר לידי בצומת, האישה הייתה דופקת במרפק לבעלה: 'וואי, תראה, יש לו ברז על הראש!'. עד שהבעל היה מסתובב – הייתי מוריד, ואז הוא היה צועק עליה: 'מה את מבלבלת במוח? כרגיל, את משוגעת."'

ניצני נגע במופע גם בהפרעות שלו, של קשב וריכוז, בשאלות של גורל ומקריות (ניצני מתאר איך כתב מתוך שינה את המילים ללהיט "שירו של שפשף"), בסוגיית העובדים הזרים (מערכון היסטרי שבו הוא מסביר לעובד באנגלית מושגי יסוד ביהדות-ישראליות), ואפילו בהבחנות תרבותיות משעשעות (למשל – ריבוי השירים העבריים במקצב המונוטוני של אותם שני אקורדים).

ניצני המשעשע ומעורר ההשראה סיפר איך הגיע מתלמיד עם הפרעות קשב למרכז הפריים טיים הטלוויזיוני ולניהול חברת התקליטים 'הד ארצי'; למה הטכנולוגיה מחרפנת את כולנו; ושיתף אותנו בסיטואציות מחיי המשפחה שלו, השכונה וההוויה הארץ ישראלית שקל לכולנו להזדהות איתן. בדרכו המצחיקה סיפק לנו הזדמנות להיחשף לזווית הראיה שלו את החיים: הציניות לצד האופטימיות האין סופית, ההליכה קדימה אל מול הגעגועים לפעם, האבהות לשלוש בנות אל מול הפורענות של כוכב רוק במיל'.

לדברי ענת סדן, "יאיר הוא אמן מיוחד: המופע שלו היה מצחיק, מרגש ונוגע ללב. על הבמה התגלה אדם מוכשר, ורסטילי, עם לב רחב ובעיקר ענו, שזו תכונה די נדירה בקרב אמנים. מרגש במיוחד היה הסיפור המשפחתי שחשף בסוף הערב, שלא היה ידוע לקהל הצופים: מעורבותו יחד עם אשתו במרכז לזכרו של מייקל לוין לסיוע לחיילים בודדים. באמצע 'צוק איתן' התבקשה דרורית ניצני לקבל לביתה חייל בודד פצוע ומיד הסכימה. היא לא ידעה שהחייל הוא ישראלי שחזר בשאלה בגיל צעיר ומשפחתו דחתה אותו מאז. בעקבות הגעתו של החייל לביתם, החליטה ניצני להקים בתוך המרכז גוף שתומך בחיילים בודדים ישראלים שאין להם עורף משפחתי, פעילות התנדבותית שהיא עושה עד היום".

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות