Connect with us

Featured

לאהוב את ישראל יותר

Published

on

נאומו של הנשיא האמריקאי הפרו-ישראלי מאז ומעולם סיכם ארבעה ימים מרשימים ועמוסי חוויות בכנס השנתי של ה-IAC בפלורידה * המראות והקולות 

נאומו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, תפס את מירב תשומת הלב בכנס השנתי של ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית (IAC) שהתקיים בסוף השבוע האחרון במלון-ריזורט דיפלומט בהוליווד, פלורידה. על פי המארגנים הגיעו לכנס כ-4,300 איש, נתון שיא מאז החל IAC לקיים את ועידותיו לפני שש שנים. היה זה אירוע מרשים ובהפקה גדולת ממדים עליה ניצח דודי אזולאי מלוס אנג'לס, שעלותה נאמדת במיליוני דולרים. 

אלפי המשתתפים הגיעו למדינה הדרום-מזרחית, כדי להשתתף בועידה השנתית של ארגון IAC, ארגון הגג של הקהילה הישראלית-אמריקאית. הכנס, היווה מפגן כוח של הארגון שהפך לבעל השפעה בקרב הארגונים היהודיים.

על אף 12 שנותיו הארגון  הצעיר ,שהוקם כסיוע בבניית קהילת יהודית-אמריקאית וחיזוק זהותו של הדור הבא, צמח במהירות ומחזיק כיום 22 סניפים ברחבי צפון אמריקה. בין המשתתפים בכנס היו פוליטיקאים, דיפלומטים ואנשי עסקים מארה"ב וישראל. ביניהם נגיד בנק ישראל לשעבר ד"ר סטנלי פישר, מייסד SpaceIL יונתן ויינטרוב, יו"ר הסוכנות היהודית יצחק (בוז'י) הרצוג, הזמרת נטע ברזילי ולהקת שלווה.

קבוצות הדיון לצעירים והשתתפות מאות סטודנטים ותלמידי תיכון מרחבי היבשת ריכזה אופטימיות רבה ואנרגיות טובות. על הבמה המרכזית נוצרו המון רגעים מרגשים ויפים, למשל רחל פרנקל, אמו של יעקב נפתלי פרנקל, אחד משלושת הנערים שנרצחו ביוני 2014, זכתה לתשואות. איווי סטיינברג מוודלנד הילס סיפרה את סיפורה קורע הלב כיצד שכלה את בנה מקס ז"ל במבצע 'צוק איתן'. כשטסה מלוס אנג'לס להלוויה בירושלים היא חשבה שיהיה קשה להשיג מניין וגילתה רבבות ישראלים שבאו לחלוק לבנה כבוד אחרון. מופע של להקת כוורת/גזוז בהרכב מלא הלהיב גם הוא את משתתפי הערב הראשון. 

אחד הנאומים המרגשים ביותר נישאו מפיו של יפתח רמון, שדיבר על פועלה הציבורי של אמו המנוחה והתקווה לעולם טוב יותר: "כשהייתי בן תשע, איבדתי את אבי – אלוף משנה אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון. כשהייתי בן 16, איבדתי את אחי הבכור- טייס הקרב סרן אסף רמון. ובשנה שעברה אימי – רונה רמון, נפטרה ממחלת הסרטן. הם כולם איתי כאן היום. אני כאן כדי לומר לכם – שמשפחתי ואני מתעקשים שהשם 'רמון' לא יהפך לסמל לטרגדיה או שכול", אמר רמון. "שם המשפחה שלנו צריך לסמל תקווה, הגשמת חלומות, וצמיחה מתוך משבר. אנחנו ממשיכים לקחת את העצב והשכול ולהפוך אותם לפעולות שמייצרות עתיד טוב יותר. זו הדרך שלי ושל משפחתי להמשיך את המורשת של אבא, אמא ואסף. למרות כל מה שעברנו בשנים האחרנות – אנחנו מתעקשים לבחור בחיים. ואנחנו בוחרים בהם כל יום. אז אני רוצה להזמין אתכם לעזור לנו לסייע לכמה שיותר ילדים. אבא, אמא ואסף הקדישו את חייהם לישראל ולעם היהודי. זו החובה והזכות שלי להמשיך את המשימה שלהם. זו המשימה של כולנו עכשיו".

הנשיא טראמפ סיפק במוצאי שבת האחרונים רגע אדיר של קורת רוח, כשעמד דום כדי לשמוע את חברי הלהקה הישראלית "שלווה" שרים "האל ברך את אמריקה", ואחר כך ניגש לחבקם אחד אחד. אין ספק שטראמפ הרגיש מאוד בנוח כשההמונים עמדו על רגליהם, הריעו לו ממושכות ושאגו "״עוד ארבע שנים, עוד ארבע שנים״. ״למה רק עוד רק ארבע שנים? למה לא עוד 12 שנה?", הוא ענה להם.

בכך הגיע לשיאו ערב הסיום של כנס ה- IAC בפלורידה. נשיא ארצות הברית כיכב בו לא רק כמושיעה של ישראל, כפי שתיארה אותו בהתרגשות רעייתו של אדלסון, מרים, אלא גם כמנחה, כסטנדאפיסט לעת מצוא ולפרקים וכלוחם מן המניין נגד החרם וה־BDS.

"הממשל שלי מחויב לאתגר. להתעמת באופן אגרסיבי עם גילויי אנטישמיות, מכל סוג, תוך שימוש בכל אמצעי או נשק העומדים לרשותנו", אמר טראמפ בנאומו. "כנשיא אני רוצה שדברי יהיו ברורים: הממשל שלי מגנה בצורה חריפה את ה- BDS נגד ישראל, אך לצערי תנועת החרם הגיעה כעת גם לקמפוסים האוניברסיטאיים".

טראמפ הביא כדוגמא את סיפורה שלבוגרת אוניברסיטת ניו-יורק ומהגרת יהודייה ממקסיקו סיטי אשר נאבקה באנטישמיות בעת לימודיה. "האוניברסיטה שלי נכשלה בהגנה על הקהילה היהודית מהטרדה", ציטט אותה. הנשיא גם גינה את ארגון זכויות האדם של האו"ם, אשר ידוע בעוינותו כלפי ישראל. "כ-80 פעמים במהלך העשור האחרון", כך טראמפ על מספר הגינויים כלפי ישראל בארגון זכויות האדם. "כמות גדולה משמעותית מהמדינות שמפרות זכויות אדם בצורה החמורה ביותר בעולם". פרשנים מציינים כי בתולדות היחסים בין ישראל לארה"ב, מדובר באירוע חסר תקדים: מעולם לא נשא נשיא אמריקאי מכהן נאום כה חד־צדדי לטובת ישראל. בנאומו אמר לקהל שבשל החשיבות שהם מייחסים ללביזנס, ואפילו אם הם לא ממש "מתים עליו", אין סיכוי שיצביעו עבור הסנטורית חובבת המסים אליזבת וורן, אותה כינה פוקהונטס. 

מנכ"ל הארגון שוהם ניקולא הודה שלמרות "הסיקור האדיר של הכנס שלנו בפלורידה, כלי התקשורת פיספסו את התמונה הכי חשובה מנאום הנשיא. הביאו הרבה התעסקות בפיקנטריה, כותרות של חצאי משפטים מחוץ להקשר, כל אחד ומה שרצה לשמוע ולהשמיע מהנשיא, אבל העיקר פוספס: זאת פעם ראשונה שארגון מארח את נשיא ארצות הברית שבוחר על הבמה להזמין סטודנטית, מהגרת, שמספרת על מה קורה לסטודנטים פרו ישראלים בקמפוסים. אדלה, בוגרת NYU סיפרה על תביעה שהגישה נגד האוניברסיטה שלא נותנת הגנה לסטודנטים שלה, ונושאת על דגל ארגונים קיצוניים אלימים. היא מדברת – ונשיא ארצות הברית צעד מאחוריה.

הדגש של הנאום של הנשיא היה המלחמה באנטישמיות, באנטי-ציונות ושלילה מוחלטת של האדמיניסטרציה של תנועת ה-BDS. והחדשות הטובות באמת, שהנשיא לא רק דיבר, וכמו שמנהל עושה, העלה לפודיום עוד ישראלי-אמריקאי – אילן קאר – מינוי בדרגת שגריר שמדווח ישירות למזכיר המדינה, שמנהל מחלקה חדשה שמוקדשת כולה למלחמה באנטישמיות בכל העולם.

שהם: "גם הסיפור של החיבוק של חברי להקת שלוה, הוא סיפור של אנושיות, קבלה, והרבה אופטימיות. מחמם את הלב. זה היה אירוע שגם לכתוב עליו מעביר בי צמרמורת. גם שם הקונטקסט של השיר פוספס – הנשיא סיפר על גבורה יהודית-אמריקאית במלחמת העולם השנייה, ודיבר על התרומה של יהודים דרך שיר שהוא סוג של המנון בארצות הברית וכתב אותו ארווין ברלין, יהודי, בתחילת המאה שעברה".

בכנס היה אמור להשתתף "כוכב" נוסף – ח"כ גדעון סער, המבקש להתמודד על הנהגת הליכוד. נאומו היה אמור להיות אירוע מרכזי בכינוס, אולם סער ביטל ברגע האחרון את נסיעתו. הסיבה – כינוס מרכז הליכוד והמצב הפוליטי בישראל. יתרה מכך, התקשורת הישראלית הדגישה את העובדה שטראמפ לא הזכיר בנאומו בוועידה את ראש הממשלה בנימין נתניהו; והשם "נתניהו" לא הוזכר על הבמה המרכזית בכל שלושת ימי הוועידה. למעשה, המקום היחיד שבו כן ניתן להיזכר ברה"מ העדיין מכהן, הוא צילום שלו שהוצב בכניסה למלון "דיפלומט" שבו התקיימה הוועידה, על מכונית למבורגיני של הפעיל הפרו-ישראלי ג'ו זבולוני מפלורידה, יחד עם צילום של טראמפ…

אנשי תקשורת והעיתונאים מישראל זכו לעניין רב מצד הנוכחים. ביניהם היו איילה חסון, אלון בן דוד, יואב לימור, בועז ביסמוט, רזי ברקאי ועוד רבים. משום שקהל הוועידה הוא ברובו ימני, הדו-השיח מול העיתונאים מישראל הפך לא פעם ללעומתי. 

אחת הדוברות בפאנלים הייתה אשת התקשורת סיוון רהב מאיר: "פגשתי כאן ישראלית שחיה בלוס אנג'לס כבר 30 שנה. היא אמרה לי שני משפטים חכמים" סיפרה, "הראשון היה: 'ביסלי ובמבה זה לא מספיק'. אי אפשר לבסס את הזהות הישראלית בחו"ל רק על קפה עלית ועל גבינת קוטג'. ניסיתי לחנך את הילדים שלי ככה, היא אמרה, אבל זו זהות חלולה, פריכה, שבירה. חייבים לחנך את הילדים על משהו עמוק יותר, לבנות זהות עשירה יותר. המשפט השני שלה היה: 'השואה זה לא מספיק'. אנחנו נוטים לבסס ולעצב את הזהות שלנו לאור השנאה והטרגדיות מבחוץ – BDS, אנטישמיות, איראן, טילים, רקטות, פוגרומים. צריך להתמודד עם כל האיומים האלה, זה ברור, אבל הזהות שלנו חייבת להיות קודם כל חיובית ומלאה בתוכן עצמי. 

"אמרתי לה, כישראלית שנמצאת בארה"ב כשליחת תנועת 'המזרחי', שאני מתביישת לשמוע שוב ושוב שהישראלים הם אלופי ההתבוללות, יותר מכל קבוצה אחרת בקרב היהודים האמריקאים. צריך להתחיל מאה צעדים קודם – להגיד לדור הבא מה כן ולא מה לא, לבנות זהות כל כך פעילה וגאה ואטרקטיבית, שיהיה ברור שרוצים להמשיך אותה. בשביל זה צריך להתאמץ. הרבי מלובביץ' אמר פעם: 'אל תהיה צופה, תהיה שחקן'. אל תשב על הספסל ותיתן הוראות ועצות וביקורת לכל האחרים. תרד למטה, לדשא, תשקיע, כי זאת הקבוצה שלך. קח אחריות על התוצאה הסופית. המשימה היום היא להפוך כל יהודי מצופה – לשחקן".

דסטין ביטון, האחראי מטעם הארגון על קבוצות הסטודנטים "משלנו" ותושב לוס אנג'לס סיכם: "בחייו של אדם יש לא מעט רגעים מכוננים שמעצבים את מי שהוא. השבוע האחרון בחיי היה אחד מאותם הרגעים הללו. אני גאה בדרך, בחזון בשיתופי הפעולה ובאנשים סביבי שמוכיחים לי כל פעם מחדש כמה כוח והשפעה יש לנו כשאנחנו עובדים יחד. יש פה הכל; ימניים ושמאלנים, ליברלים ושמרנים, דתיים וחילוניים, נשים וגברים, סטרייטים ולהט״בים. לכולם דבר אחד משותף שעליו אין מחלוקת –  האהבה והמחויבות למדינת ישראל".  

איש העסקים האנג'לוסי נתי סיידוף, שרכש בשנה שעברה את "שיכון ובינוי", אחת מחברות הבנייה הגדולות בישראל, התמנה במהלך הכנס בצורה רשמית ליו"ר הארצי של הארגון בשנתיים הקרובות. סיידוף נוטל את שרביט ההנהגה מאיש העסקים והפילנתרופ אדם מילשטיין מאנסינו. לדבריו, נאומו של הנשיא טראמפ חישמל את משתתפי הארוע: "אנשים שהשתתפו כבר במאות כנסים וערבי גאלה באו אלי ואמרו שתחושות כאלה בארוע ציבורי הם לא חוו מעולם". סיידוף מתאר את הנשיא כאדם חביב ונגיש מאוד, הרבה יותר ממה שנראה בפרסונה הציבורית שלו, ויחסית לגילו הוא גם נראה מעולה. כך גם חתנו ושליחו למזה"ת ג'ראלד קושניר שנכח בכנס – "אדיב, מדבר בגובה העיניים, ממש אחד משלנו".

בנאומו הדגיש סיידוף את ראיית הארגון בקהילה כמשפחה אחת גדולה: "כשיצאנו לדרך לפני 12 שנים ידענו שאנחנו הולכים להדגיש את המוטיב והאלמנט המשפחתי. רבם מאיתנו גדלו ביחד, שירתו בצבא ביחד, היגרו לאמריקה ועדיין נשארו ביחד. החיבור הרגשי שלנו כישראלים-אמריקאים אמיץ ובלתי ניתן לאיחוי; אנחנו בעלי היסטוריה דומה ומעבר למחלוקות פוליטיות כאלה או אחרות, כולנו מאוחדים במאבק נגד השחרת המדינה שלנו במדיה, באוניברסיטאות ובדעת הקהל האמריקאית".

סיידוף גם ציין את נוכחתו של נשיא הונדורס ורעייתו בכנס: "מדובר באוהד ישראל מושבע שהשתלם בארץ בתוכנית מנהיגות ושוקל להעביר את שגרירות הונדורוס לירושלים. אנחנו כארגון חייבים לעודד אותו ולתת לו גב. בהונדורס יש קהילה פלסטינית קטנה אבל רעשנית. כך גם בכל דרום אמריקה. דיברנו עם הנשיא על פרויקטים בתחומי התיירות, הטכנולוגיה והתשתית במדינתו. זה דבר חשוב מאין כמותו לחזק ולעודד אותו להמשיך להפגין תמיכה בישראל".

סיידוף מציין את דרך הפעולה הלא שגרתית של ה-iac, בשונה מארגונים אחרים:  "אנחנו מפיקים 2000 פעילוית שונות בשנה ב-22 משרדים בכל רחבי ארה"ב. אין אף ארגון עם היקף פעילות כזה. כך אנחנו מהווים גשר ומקרבים בינינו לבין הקהילה היהודית-אמריקאית. כ-30 אחוז ממשתפי הכנס השנה היו יהודים אמריקאים. בשנתיים הקרובות אני מתכנן לבקר בכל 22 הסניפים שלנו בצפון אמריקה כדי לבחון  דרכים להגדיל ולהרחיב את היקף הפעילות בהם. המטרה העיקרית: הנחלת הזהות היהודית לדור הבא והמשך תמיכה בלתי מתפשרת במדינת ישראל". 

Featured

״אני מרגישה כבר חצי שנה שאני מאוהבת ולא יודעת במי"

Published

on

מורן רוף, אחת התגליות המרעננות בהצגה "מבקר המדינה", מחדשת נעוריה ככקדם ומשתזפת באורות הבמה אחרי עבודה סיזיפית בקונסטרקשן ראיון חשוף

בכל שנה, התיאטרון הישראלי בלוס אנג׳לס מקבל אליו כישרונות חדשים ומעניק להם במה נאה ליצירה ולחשיפה. מי שצדה את עינינו היא השחקנית הישראלית מורן רוף. גילוי נאות: את מורן הכרתי הרבה לפני הכתבה הזו; נפגשנו לראשונה לפני קצת יותר משנתיים במסיבה מקומית באיסט הוליווד במהלכה הייתה מוקפת בעדת גברים, סטרייטיים וגייז, ששיחרו לחברתה. היא הייתה מצחיקה ואנרגטית, נראתה והתלבשה מעולה כשהיא מצויידת בזוג עיניים כחולות ועמוקות שסייעו לה לקבל המון תשומת לב.

היא סיפרה לי אז שהיא שחקנית וזמרת, אך מורן שהכרתי באותה תקופה בעיקר עבדה בחברת קונסטרקשן והייתה עסוקה בשיגור אנשי מכירות ישראלים לצוד לקוחות פוטנציאלים.

יותר משמונה שנים חלפו מאז שאותה סטודנטית מבטיחה למשחק מ׳בית צבי׳ עמדה על במה בפעם אחרונה. לארצות הברית, סיפרה לי, הגיעה לאחר שהתאכזבה ממלהקי תאטרון וטלוויזיה ישראלים שחיפשו בעיקר שחקניות עם גוף מושלם, כשהכישרון והנסיון הבמתי הוא משנה במעלה.

מורן (35), נולדה וגדלה בראשון לציון. בת בכורה לחלי מורה וגדי מנהל מכירות בחברת להנדסת חשמל. את הניסיון הראשון במשחק רכשה במגמת התיאטרון של

התיכון בעיר מגוריה. בהמשך התגייסה לצה״ל ושירתה כמורה חיילת במעון ׳מסילה׳ לנערות במצוקה שאליו מגיעים המקרים הכי קשים. עבור חלק גדול מהנערות והנשים בו מדובר בתחנה האחרונה לפני הכלא. החוויה הזו, היא משתפת, הייתה מהחזקות והמשמעותיות בחייה. טילטלה אותה אך גם ביגרה אותה מאוד.

לאחר הצבא תיכננה את המעבר לארצות הברית. זה היה חלום ילדות ששיתפה בו את אמה כבר בכיתה א', אז בישרה באופן רישמי שיום אחד תעבור לגור באמריקה הגדולה. מורן אכן עברה לאמריקה ובמשך שמונה שנים החלום לשחק שבק חיים עד שיום אחד קיבלה טלפון מאורי דינור במאית, מפיקה והדמות הראשית מאחורי ה- JEWISH" HEBREW STAGE אורי הזמינה אותה לאודישן להצגה החדשה״מבקר המדינה״ הרץ בימים אלו ב׳תיאטר ווסט׳ ביונבריסל סטודיוס.

מורן הרזומה שלך משדר כולו משחק. אך ניתן לומר שזו הופעת הבכורה שלך באל-איי.

״כן, אני מתעסקת בתחום המשחק מגיל 16. הייתי במגמת תיאטרון בתיכון, למדתי בבית צבי וסיימתי שלוש שנים מלאות עם משמעת מאוד קשוחה ומאוד אינטנסיבית- מי שמאחר לא נכנס לבית ספר. התחלנו 143 תלמידים וסיימנו 52 תלמידים בלבד. החוויה שם הייתה מאוד טובה ועשיתי תפקידים מאוד נוכחותיים, שיחקתי נשים חזקות כמו: סרסורית שמרביצים לה, שיחקתי את מלכת אנגליה וגם סבתא על כיסא גלגלים.

״אני גם זמרת, הופעתי בכל מיני ערבים בבית צבי ופעיליות בראשון לציון. הייתי גם במשלחת דרך בית צבי והופענו מולי קהל גדול ב-JCC ושרנו משירי גרשווין. בארץ לא רצו אותי לכל מיני הפקות כי לא הייתי 60-90-60 ולא היה לי כוח לדחוף ולריב עם המלהקים על כמה שאני מוכשרת למרות שאני שמנמנה.

״אז אמרתי נטוס לארצות הברית, נעשה כסף, נחזור ונתייצב לאודישנים בארץ ברגוע בלי לחץ כלכלי. בארצות הברית הכרתי בן זוג והחלטתי להישאר כאן. גם אחרי שנפרדנו הבנתי שאני צריכה להישאר באל-איי. עבדתי פה בכל מיני עבודות והיו לי עוד מערכות יחסים".

אחרי כמעט שלוש שנים בוואלי, מורן עברה להוליווד אך נראה שהייתה עסוקה קודם כל בלפרנס את עצמה ולהשיג יציבות כלכלית כזו שתאפשר לה להישאר בארצות הברית. היא שמה את קריירת המשחק והשירה בצד. עד שביולי האחרון פגשה במסיבה בלונג ביץ' את מוטי סוויסה, חבר שלמד כמה שכבות מעליה בבית צבי. סוויסה הוא הכוכב הראשי בהצגה ׳מבקר המדינה׳, וגם עזר רבות בבימויה.

מורן: ״מוטי דיבר איתי על ההצגה, סיפר לי על אורי וחיבר ביננו. הגעתי אליה לאודישן לקרוא את התפקיד של לונה, אשת ראש העיר. כבר באותו היום נשארתי לקריאה עם שאר השחקנים ומאז אני בהצגה. האמת שבהתחלה אורי התלבטה אם לתת לי את התפקיד, היא אמרה שהיא חושבת שאני צעירה מידי לשחק אשת ראש עיר וגם רזה מידי. ובכלל אשת ראש העיר בהצגה היא אישה מזרחית. אבל מוטי שכנע אותה לתת לי הזדמנות ואמר לה שאני יכולה להיכנס לנעלים של כל תפקיד. אורי האמינה בי ונתנה לי הזדמנות לשחק ואני מאוד מודה לה".

איך התחושה להיות שוב על הבמה?

״ההצגה הזו היא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי מאז שהגעתי ללוס אנג׳לס. זה ללא תמורה כספית אבל הנשמה שלי מלאה ברמות ואני מרגישה כבר חצי שנה שאני מאוהבת ולא יודעת במי. אני מאוהבת במקצוע, בעשיה באהבה של הקהל, בצחוק שלו וגם בכפיים ובהתרגשות שלו".

איך התרשמת מהעבודה עם שאר הקאסט?

״היה מאוד מעניין ומאתגר. אנחנו קאסט שלא הרבה ממנו הם בוגרי בתי ספר למשחק. הופתעתי לטובה מאוד מאלו שלא למדו משחק. הם עושים את זה בשביל הכיף
והחוויה והם מאוד הרשימו אותי.

״העבודה עם הקאסט בחצי שנה הזו הייתה מאתגרת כי זה להוציא מאנשים דברים שהם לא ידעו או פחדו להוציא אותם. אני באמת חושבת שההצגה מעולה ומצחיקה ואנשים עושים עבודה טובה מאוד. את רוב העבודה הגדולה עשו אורי דינור ומוטי סויסה שיש לו חלק ונגיעה גדולים, במשחק ובבימוי הוא הוציא מהשחקנים ומהצוות דברים שהפתיעו את כולנו".

עד כמה את מזדהה עם הדמות של לונה?

״אני משחקת את אשת ראש העיר לונה. אישה שתמיד חלמה להיות זמרת אופרה אבל בפועל היא התחתנה עם ראש העיר, נולדה להם בת אחת ולונה דואגת בעיקר לכל הצרכים של הבית. היא אישה חזקה ומאוד מצחיקה אבל אין לה הרבה ידע והעברית שלה לא ממש תיקנית. לונה אוהבת לאכול המון זה החיים שלה ויש לה תחת גדול בגלל זה. כשהבת שלה מעירה לה על המשקל שלה, לונה אומרת לה שגברים אוהבים נשים עסיסיות ומרופדות ושיש להם מה לתפוס הרבה יותר מנשים עם עצמות. החלום של לונה הוא שהבת שלה תצא מהבית ותגשים את עצמה ושלא תהיה כמותה. יש קווי דמיון עדינים ביננו כמו התשוקה לשירה, היא רוצה שיפתחו לה בית אופרה בעיר שהיא תוכל להופיע בו, למרות שבפועל היא לא זמרת טובה ומזייפת המון. אני מבצעת קטע שירה שלה בהצגה מזייפת על הבמה שזה באמת מדהים.

ויש כמובן את הקטע של המשקל שזה משהו שאני עברתי איתו תהליכים. אני גם חושבת שאישה כמובן לא צריכה להיות הר אדם, אבל נשים מלאות ושלמות עם עצמן ועם המיניות שלהם זה סקסי ואין בזה שום דבר רע. זה מחבר אותי עם לונה, כשהבת שלה יורדת עליה שהשמלה שלה לא מחמיאה ומבליטה לה את התחת, לונה עונה לה ׳אז מה, יש לי רגליים יפות׳״.

ובכל זאת ירדת המון במשקל. זה היה כדי לשפר את הסיכויים שלך לקבל תפקידים?

״לפני שבע או שמונה שנים נשים מלאות לא קיבלו תפקידים. היום זה כבר לא קורה. אני מאוד שלמה עם עצמי ואוהבת אותי כמו שאני. אני חושבת שאני סקסית
למרות שאני קצת מלאה.

״לפני ארבע וחצי שנים עברתי לטבעונות וזה היה ממקום של בריאות. זה שינה לי את החיים לגמרי. גם ירדתי במשקל וגם על הדרך התנקה לי המצפון. אבל הכי חשוב המצב הבריאותי שלי השתפר מאוד ואני מרגישה אנרגטית וחיונית. תמיד הרגשתי שאני אדם שאוהב בני אדם. אני מקבלת את האחר ולא איכפת לי מאיזה דת, גזע או מין. רזה, שמן שחור או לבן זה לא מעניין אותי. אני יכולה לומר לך שהאנשים המלאים שפגשתי בחיים היו גם אלו עם הרבה יותר שמחת חיים".

עכשיו, כשקיבלת את ההזדמנות לשחק שוב, את מתכננת להמשיך?

״כן! אני כבר עכשיו רוצה לראות מה אני עושה אחרי שכל ההצגות יסתיימו. אני רוצה להמשיך לשחק ועובדת מאוד קשה על זה. אני מקווה שאנשים עם השפעה ויכולת לעזור לי יראו את ההצגה. אני גם הולכת לעשות קורס לדיבוב ולשיפור המבטא למרות שהמבטא האמריקאי שלי טוב. אני מקווה שיהיה מישהו בקהל שיוכל לפתוח לי דלתות.

״לקח לי שמונה שנים לעלות שוב על הבמה בגלל שהחיים עוברים מהר מידי ולא היו לי הזדמנויות אמיתיות. כבר אחרי ההצגה הראשונה של ׳מבקר המדינה׳ הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי את לא נורמלית, 8 שנים לא שיחקת, תראי כמה כיף לך!״

אילו תפקידים היית רוצה לשחק?

״הייתי רוצה לשחק נערה בהפרעה או מישהי לא ממש נורמלית- מישהי משוגעת או עם תסמונות או משהו כזה. אלו תפקדים לא קלים אבל בשבילי זה אתגר. אני יכולה לגלם הרבה דברים כי אני גם קומיקאית וגם שחקנית דרמטית".

ולסיום, חייבים לשאול: מה עם זוגיות?

״שאלה טובה. אני כרגע סינגלית אבל מוכנה לזוגיות אמיתית ומחפשת עם מי לחלוק את החיים שלי. עד עכשיו לא מצאתי באמת משהו שטוב עבורי.

״אני חושבת שהקהילה הישראלית בלוס אנגלס היא הכי מפרגנת מכל ארצות הברית ויש פה המון אנשים מצליחים. אבל לא מעניין אותי איזה שעון או מכונית יש לך. ברור, אל תהיה עני, אבל יותר חשוב לי שתהיה בן אדם, שתהיה אבא טוב, שתוכל להכיל אותי ושנוכל לחלוק את החיים ביחד. אני מאמינה שעכשיו כשאני יודעת להקשיב לנפש שלי ולממש את עצמי, אז יגיעו גם דברים טובים בזוגיות״.

המשך לקרוא

Featured

לתפארת מדינת ישראל (והקהילה היהודית באל-איי)

Published

on

סיור בקמפוס הפסטורלי בבל אייר מאשר ששכר הלימוד בחטיבת הביניים ותיכון של בית הספר מילקן מצדיק את עצמו: התלמידים נהנים ממגמות רובוטיקה, אדריכלות, עבודה עם מדפסות 3D וגם חוגי תיאטרון וספורט ברמה גבוהה * שלא לדבר על סימסטר שלם בהם מבלים התלמידים בארץ, ועיסוק יסודי בהכנה שלהם לקראת העתיד * חוויות מביקור חינוכי מעורר השראה

מילקן הוא אחד מבתי הספר היהודים הפרטיים המוכרים והיוקרתיים בלוס אנג׳לס. שלושה עשורים חלפו מאז שהוקם (בפורמט הנוכחי שלו ב-1990)ומעמדו כאחד המוסדות החינוכים הנחשבים בעיר מלאכים ממשיך להתחזק. מיקומו האטרקטיבי על Mulholland drive באזור בל אייר, מאפשר הגעתם של תלמידים מאזורים רבים: סן פרנדדו וואלי, מאליבו וחלקה המערבי של העיר של לוס אנג׳לס. כיום הוא משמש בית חינוכי לכ-800 תלמידים. 

בגילגולו הקודם ב-1984 בית הספר היה ממוקם בוואן נייס, ונקרא על שם גולדה מאיר, ראשת הממשלה הרביעית של ישראל. באותה תקופה נקרא גם באופן זמני 'איינשטיין אקדמי׳. לקראת סוף שנות ה-80 בית הספר פעל תחת בית הכנסת המקומי ונקרא על שמו: Stephen S Wise High School . רק בתחילת שנות ה-90,  לאחר תרומה ענקית של האחים לואל ומייקל מילקן ששינתה את זהותו והפכה אותו למוסד גדול, המאגד תלמידים מחטיבות הביינים והתיכון, שונה שם בית הספר לשמו הנוכחי – מילקן. 

לואל מילקן חבר פעיל בבורד של בית הספר. הוא נחשב פילנטרופ מוביל בתחום החינוך ותורם רבות בעיצוב האג׳נדה החינוכית של מה שהתחיל כבית ספר קטן והפך לאחד הקמפוסים המרשימים בדרום קליפורניה. בסיור שערכתי בקמפוס של מילקן התוודעתי לכמה מהדמויות החינוכיות המשפיעות בבית הספר, וגם ביקרתי בכיתות ובחוגים השונים שהוא מציע. כמעט כל התלמידים יודעים את השפה העברית ברמה כזו או אחרת, וכ-15% אחוז מהם בני ישראלים.  

הנסיעה למילקן היא לא פחות מפסטורלית – למרגלות ההרים המוריקים של בל אייר. תחת שמירה ואבטחה הדוקה נכנסתי למתחם. שם פגשתי את טל ברק – מנהלת התקשורות ויחסי הציבור של מילקן שליותה אותי במהלך הסיור.  

מבנה בית הספר הוא לא פחות ממרשים. רחבת הכניסה גדולה ומרווחת ומתפרסת על פני ארבע קומות של בניה פתוחה צופה לנוף הירוק, והכיתות נקיות ומתוחזקת היטב.  על קירות המבנה שזורים להם משפטי מפתח בעברית כמו: ״אהבת לרעך כמוך״ או ״כבד את אביך ואת אמך״. 

מילקן מעניק לתלמידיו שלל תחומי לימוד מגוונים שבתי ספר רבים יכולים רק להתקנא בהם. כך, פגשתי תלמידים בני 15 במגמת עיצוב ואדריכלות  שלומדים תכנון של  בתים חכמים  בטכנולוגיה ירוקה. במחלקת הרובוטיקה התלמידים בונים צעצועי הייטק מתקדמים, רובטים שמחקים פעולות אנושיות ושלל גדג׳ים מעניינים.  

היה מרשים לראות כיצד תלמידים בני 16 עובדים במומחיות עם מדפסות 3D  חדשניות ומכונות חיתוך לייזר. המעבדה מאובזרת היטב עם מכשירים מתקדמים שאושרו על ידי אוניברסיטת MIT – הטכניון של אמריקה.

מגמת התאטרון של בית הספר מתהדרת באולם מקצועי עם תפאורה, הגברה ותאורה ברמות הגבוהות ביותר. חדר ההתעמלות והכושר המאובזר כולל מגרש כדורסל משוכלל עם שלל מתקנים, והתלמידים מתאמנים בכל סוגי הספורט האפשרים: כדורגל, כדור עף, שחיה ואפילו מתאמנים על משטחי גולף מיוחדים. 

תוכנית תפארת  

מילקן יסד את תוכנית ׳תפארת׳ שמטיסה תלמידים ללימודי סמסטר מלא בישראל במה שמתואר כחוויה מעשירה ויוצאת דופן. על התוכנית אחראי גבריאל מאיירסון – מנהל המחלקה ללימודי ישראל של בית הספר.  

גבריאל: ״תוכנית תפארת מעניקה לתלמידים במילקן אפשרות מיוחדת לצאת וללמוד את הסימסטר השני של השנה בישראל, בסמינר התיכוני-האמריקאי ע״ש אלכסנדר מוס בהוד השרון. שם הם לוקחים את כל הקורסים והלימודים הרגילים אותם הם למדו בסימסטר הראשון כמו מתמטיקה, מדעים, אנגלית וכדומה ולומדים אותם בסימסטר השני יחד לימודים הדוקים של היסטורית מדינת ישראל ושל היהדות המודרנית. פעמיים-שלוש בשבוע התלמידים יוצאים לטיולים ברחבי הארץ שמתחברים לנושאים אותם למדו כמו מלחמות ישראל, או אירועים היסטורים חשובים וזוכים לראות את המקומות האלו במציאות ומקרוב".

גבריאל מספר על החוויות המיוחדות שהתלמידם עוברים כאשר הצוות החינוכי שולח אותם למעין סדנאות גדנ״ע וטירונות,  התנסות במשמעת צבאית ואפילו ירי בנשק,  ממש כמו חיילים. בנוסף, הוא מספר שאחת החוויות הכי אהובות על התלמידים הן החיבור עם הישראלים על ידי יציאה לתחרויות ספורט שונות עם בתי ספר ישראלים וביקור במסעדות ישראליות לנסות חומוס, פלאפל ושווארמה כמו שצריך. 

גבריאל: ״הרעיון מאחורי התוכנית הוא שכמה שיותר סטודנטים שלנו יבקרו בישראל, יחזרו עם ידע נרחב על מה שקורה שם ויהפכו להיות יותר מעורבים פה בקהילה. זה לא ׳תגלית׳ או כל  מיני טיולים קצרים, אלא  מדובר בתקופה ארוכה של 4 חודשים במהלכה  הם לומדים וחווים את ישראל בצורה הכי יסודית שאפשר".

תחום הלימודים שהכי הרשים אותי בבית הספר הוא הקורס לפסיכולוגיה חיובית. אותו מנהל ד״ר ניק הולטון. במהלכו התלמידים לומדים את הדברים החשובים הללו שלא ניתן לקרוא בספרים; איך לנהל את חייהם בצורה חיובית  בונה ומפרגנת, קודם כל לעצמם וכמובן לסביבה שלהם . התלמידים מספרים כיצד השיעורים הללו שינו את כל דרך החשיבה שלהם. הם מקבלים יעוץ ברמה היום יומית על איך להסתכל על דברים בפרספקטיבה נכונה בתחומים שונים בחייהם  וגם כיצד לקבל החלטות בצורה שקולה מבלי ״לאבד את זה״.

ד״ר שרה שולקינד, מנהלת בית הספר, הדגישה בפניי את חשיבות הקורס בעיניה באומרה: ״הדאגה שלי ושל קודמי הייתה הרצון שלתלמידים הללו יהיו יכולות להסתדר עם אתגרים וליצור לעצמם חיים מאוזנים. לבנות שורה של משמעויות עבור עצמם מלבד להוציא ציון גבוה או להתקבל לאוניברסיטה טובה. הקורס הזה הוא מאוד משמעותי וכולל תובנות בנושאי בריאות, עמידות ויכולות נפשיות איתנות״. 

אנטישמיות וחינוך  

בעולם בו אירגוני BDS פועלים להפצת שינאה נגד ישראל, אוניברסטאות ומוסדות אקדמיים רבים מהווים קרקע פוריה למיסוד האנטישמיות, ושנאה כלפי יהודים מרימה את ראש ברחובות. נראה כי חשיבותם של בתי הספר התיכונים היהודים גדלה והופכת משמעותית יותר מתמיד. 

גבריאל: ״הסטודנטים שלנו חיים ׳במציאות יהודית׳ כאן במילקן והם מוגנים גם פיזית על ידי אבטחה וגם מורלית בסביביתם. באותה נשימה כל הצוות המקצועי מסכים שאנחנו צריכים להשכיל את התלמידים בנושא ולהכין אותם להתמודד עם אנטישמיות, מפני שכשהם ילכו לקולג׳ הם יתקלו בה. במחלקה ללימודי ישראל, ישנן ותוכניות מיוחדות שעוסקות באנטשמיות; כיצד לזהות אותה ולהתמודד איתה. התלמידים לומדים גם על אירגוני ה- BDS. אנחנו מעניקים להם כלים איך להשתמש במשאבים של הקהילה היהודית כדי כדי להגן על עצמם".

טל: ״אנחנו מלמדים את הילדים שיש המון דרכי התבוננות בנושא. אפילו הקהילה שלנו היא מאוד מגוונת בנושאים פולטים וגם בנושאים הקשורים ישראל. אנחנו נותנים להם כלים לצאת החוצה לקמפוסים בקולג׳ ולא להיות בשוק כשהם יפגשו אנשים שיבואו עם מידע שונה לגמרי על ההיסטוריה של מדינת ישראל והמהות שלה.״ 

ד״ר שולקינד:  "אנחנו מאמינים שהדרך בה התלמידים מבלים את זמנם בבית הספר ומה שהם קולטים פה ישפיע על העולם שהם יבנו מחר. כלומר, אם הם יחוו מקום שמלמד אותם יחסים בין אנשים וקהילה, אחריות, אכפתיות והסתכלות רחבה על דברים. הם יצאו לעולם ויצרו אירגונים ומשפחות שתומכות בקהילה. אני חושבת שהעליה באנטישמיות כמו הרבה שנאות מונעת על ידי פחד, גזענות, דעות קדומות, הרגשה של חוסר פחד ותחושה של בדידות ולא של חלק ממשהו משמעותי. אלו דברים שמזינים את השנאה. יש לנו אחריות ליצור אנשים שיבינו את ההיסטוריה של האנטשימיות אבל ידעו גם כיצד ליצור מודלים טובים שהם רוצים להיות חלק מהם".

אייפון ומדיה חברית 

העשור האחרון נשלט כמעט לגמרי על ידי המדיה החברתית. יחד עם הטכנולגיה של הטלפונים החכמים הם שינו את חיינו אך בעיקר את חייהם של דור ה-Y  וה- Z . האייפון, כך נדמה, הפך לחברו הקרוב ביותר של כל ילד או נער מתבגר. אך הצוות החינוכי במילקן אינו מתרגש מהעובדה שהתלמידים דבוקים לטלפונים הניידים ונראה שהוא יודע כיצד להתמודד השפעתם עליהם. 

ד״ר ניק הולטון: ״הילדים חייבים להיות מעורבים בטכנולוגיה אבל זה תחום שונה  מהמדיה החברתית. יש לנו תוכנית סיוע והם לומדים גם פסיכולוגיה חיובית וגם כיצד להתמודד עם עולם המדיה החברתית והלחצים המגיעים איתו. בנוסף אנחנו מנסים ללמד אותם איך להשתמש בטכנולוגיה בצורה נכונה ומדודה.   

"לחלק מהמורים בבית הספר יש חוקים שאומרים אין טלפונים בכיתה והתלמידים נדרשים לשים את המכשירים בקופסא כאשר הם נכנסים לשיעור. מורים אחרים טיפה יותר רכים בנושא, לא מפני שהם חושבים שילד צריך להשתמש בטלפון הנייד שלו במהלך השיעור, אלא  מפני שהם רוצים שהתלמידים יקבלו את ההחלטה הבוגרת ויבינו בעצמם מתי הזמן להשתמש בטכנולוגיה הזו מבלי שאנחנו נכתיב זאת עבורם. 

ב'מידל סקול' אנחנו כן קובעים עבורם וזה חוק ידוע שאין שימוש בניידים במהלך שעות הלימודים. אבל בתיכון מדובר בתלמידים שכבר רשאיים לנהוג במכונית, אז אי אפשר לומר להם לא להשתמש בטלפונים שלהם".  

עברית קשה שפה

רוב התלמידים במילקן לומדים עברית. אך מה שהיה פעם קורס חובה הפך ללימודי בחירה. את הילדים להורים ההישראלים זהיתי עוד מרחוק לפי העברית המתגלגלת בפיהם. אך כך גם השפה הפרסית  של יהודי איראן המפגינים גם הם נוכחות במקום. 

גבריאל: ״מלבד הטיול הגדול לישראל עם ׳תפארת׳ שם הילדים באמת מדברים עברית המון. יש לנו פה לימודי ספרות  וסרטים ישראלים בעברית עם תרגום לאנגלית"..  

אז מהו למעשה החזון של מילקן?

טל: ״בית הספר מילקן הוא המנהיג ביצירת הנשמות היהודיות שישנו את העולם. אנחנו יוצרים מנהיגים שיעשו דברים הרבה יותר טובים ממה שאנחנו עושים. 

בעיקר היום כאנחנו רואים את החדשות, כל הדברים שקורים בעולם כמו: זיהום הסביבה והתחממות הגלובלית, טכנולוגית הנשק,הבריונות ברשת והאנטישמיות ברחובות. אנחנו רוצים לגדל דור שיפתור את הבעיות הללו וישים להם סוף״.

ד״ר שולקלינד: ״האתגר הוא לוודא שכל מי שרוצה חינוך יהודי יקבל אותו. יש לנו מספר נרשמים חזק ובריא בכל שנה ואני רואה זאת כאחריות גדולה וכבוד לוודא שיהיה לנו את כל התקציב והיכולת להעניק להם את החינוך הטוב ביותר. 

"המטרה היא לחנך את הילדים שלנו כדי שהם יוכלו לבנות קהילה יהודית טובה עם כוונות ומשמעויות, ושהם ירגישו שיש להם ערכים חיוביים להוסיף לדור שהיה פה לפניהם".

Milken Community Schools

15800 Zeldins' Way Los Angeles, CA 90049

310.440.3502

המשך לקרוא

Featured

גיסטריסט למרחקים ארוכים

Published

on

בגיל 40 מסכם רועי קריוק קריירה הוליוודית עשירה ונגינה על במה עם אמנים אמריקאים פופולריים כמו גם חיבור מפתיע עם דודו אהרון * ראיון חושפני על החיים אחרי שלב הסקס, סמים ורוקנ'רול

את הגיטריסט והמוזיקאי רועי קריוק אתם ודאי מזהים מהופעות רבות בהן ליווה זמרים ישראלים שהגיעו להופיע בלוס אנג׳לס. הוא והחשמלית שלו ניגנו עם ארקדי דוכין, יהורם גאון, דודו אהרון ואפילו דודו פישר. נכון, קצת קשה לדמיין את הרוקיסט השרירן עם הקעקועים על במה מנגן את ״בשדה ליד השוקת״, אחרי שברזומה שלו הופעות עם כוכבים כמו טוני ברקסטון, בייב פייס, ריטה אורה, פאולה עבדול ואפילו הבק סטרייט בוייס. אבל רוע,  עם הרגלים על הקרקע, מספר לי כמה אוהב את ההופעות עם האמנים הישראלים. 

אנחנו נפגשים בבית קפה במדרחוב של סנטה מוניקה. שעת בוקר מוקדמת, רועי לבוש בבגדי ספורט אופנתיים של נייקי (המסתירים את שלל הקעקועים על גופו), זה עתה חזר  מאימון כושר שהתחיל בחמש וחצי בבוקר.. הכי לא רוק סטאר סטייל.  

רועי, (40), נולד ברמת אביב, למד בתיכון אליאנס. בהמשך ויצו צרפת, אך לא ממש מצא עצמו במסגרות החינוכיות הללו והחליף תכופות בתי ספר. הוריו, הוא נזכר, תמכו בו ונתנו לו חופש יצירתי שהוביל אותו להסתובב בין מגמות מוזיקה של התיכונים השונים ולנגן.  

בגיל 16 שכל את אביו משה ז״ל: רועי: ״הופעתי עם להקת ׳אטרף׳ בקמלוט בתל אביב. כיוון שלאבא שלי היו חנויות אלקטרוניקה בארץ והוא היה יבואן קיבלתי פלאפון בגיל צעיר מאוד. אני זוכר שירדתי מהבמה ואמא שלי התקשרה ואמרה לי שאבא עבר התקף לב, נסענו מיד לבית חולים ושם הכל נגמר".

מאז החליט להתמסר למוזיקה בצורה טוטאלית: ״היינו קבוצה של מוזיקאים צעירים, התחברנו וכל היום היינו מנגנים, לא עושים שוב דבר חוץ מזה". בגיל 18 כבר ניגן בפסטיבל הג׳אז באילת. בתום ההופעה ניגשנו אליו מבית הספר הגבוה למוזיקה ׳רימון׳ והציעו לו הצטרף. רועי היה חלק ממחזור מפורסם שהוציא כוכבים כמו קרן פלס, מירי מסיקה, איה כורם ואיתי פרל. בשנה השלישית ללימודים החליט לעזוב ולנגן בהופעות ברחבי הארץ. במקביל הוא קיבל מילגה ללימודים בברקלי, בית הספר היוקרתי למוזיקה בבוסטון, מה שהביא אותו בפעם הראשונה לארצות הברית.  

איך החלפת את בוסטון הקרה בלוס אנג׳לס?  

״זה לא משהו שתכננתי. חשבתי לחזור לישראל אחרי שאסיים את הלימודים בבוסטון. אבל היה איזה בחור ישראלי שהכרתי עוד מהארץ, דני וויצפלד, הגיטריסיט של ׳בוטן מתוק בקרקס׳. הוא חי באל-איי וניגן עם קלי קלרקסון בדיוק כשהיא התפרסמה אחרי שזכתה ב׳אמריקן איידול הראשון. יום אחד דני התקשר אליי אחרי שלא דיברנו שנים, זה היה לפני פסח. הוא אמר שהוא מגיע להופיע עם קלי בבוסטון ואין לו איפה לעשות את ליל הסדר.  אמרתי לו – מה את משוגע, בוא תעשה אצלי. בהמשך הוא הזמין אותי להופעה של קלי,  הייתי בשורה רביעית בהופעה בארינה הענקי עם קהל של עשרות אלפים, וחשבתי לעצמי; מה עכשיו אני אחזור הבייתה. תנו לי לנסוע לאל-איי ולהיות רוק סטאר״.

״נחתתי באל-איי עם ויזת אמן, ומצחיק, אבל העבודה הראשונה שקיבלתי כאן הייתה סיבוב הופעות ארוך עם זמרת פולניה. טסנו לוורשה והייתי שם כמעט שנה. זו הייתה חוויה מיוחדת כי הופענו באיצטדיונים גדולים עם המון קהל. יום אחד קיבלתי טלפון וביקשו ממני להחליף את הגיטריסט של Back street boys. הסכמתי מייד וחזרתי לאל-איי. אני זוכר שכבר במטוס התחלתי להקשיב לחומרים שלהם. ואז היה לי עוד שבוע להתכונן ומשם יצאתי איתם לסיבוב. זה היה מדהים להופיע באצטדיון ענק של 100 אלף איש, אתה לא מאמין שאתה באמת שם״.  

ומכאן זה היה כדור שלג שהתגלגל ?

״כן פתאום הכל נפתח, הכרתי את טוני ברקסטון ובייבי פייס. הגיטריסט של טוני היה חולה ואני החלפתי אותו. למדתי את כל החומרים שלה. עשינו את הסיבוב הראשון ונשארתי לעבוד איתה 6 שנים. היא זו שחתמה לי על הגרין קארד. הייתי איתה בכל ארצות הברית, אוסטרליה, אסיה ואירופה. מכאן הדלת כבר פתוחה והתחלתי לנגן עם אמנים כמו: ריטה אורה, פאולה עבדול,  קישה קול וכאלה״.

מה עובר בראש של בחור ישראלי שמנגן עם טוני ברקסטון? 

״בפעם הראשונה שניגנתי את Un break my heart  עמדתי על הבמה וחשבתי לעצמי – וואיי, זה אני מנגן את הסולו גיטרה הזה שתמיד שמענו ברדיו. לא נתפס. אבל אני מאוד גאה בהיותי ישראלי. תמיד יש לי דגל ישראל על הגיטרות. אני אף פעם לא אגיד שאני ממקום אחר גם כשלפעמים הישראליות מכניסה אותך לכל מיני פינות לא נעימות. לא יכולתי, למשל להצטרף להופעה של טוני בלבנון או בדובאי. אני והפסנתרן שלה דייוי נתן שנינו היינו הישראלים היחידים בלהקה וגם הלבנים היחידים".

ואם כבר מדברים על ׳ישראליות׳: לא מזמן חזרת ממיאמי שם הופעת עם דודו אהרון.

״כן, וזה היה כיף לא נורמאלי. אני מודה שבאתי עם כל כך הרבה סטיגמות אבל זה  בגלל שלא הבנתי את הסטייל ולא הכרתי את החומרים שלו. הייתי בטוח שאני מגיע וזה הולך להיות נורא. אבל דודו היה מצויין ובכלל הוא בנאדם מקסים. אין לו דיסטנס עם הנגנים. הוא יצא מהחדר ומייד פגש וחיבק את כולם .זה היה מוזר  לראות את החום והפתיחות הזו. דודו באמת סופר-סטאר בז׳אנר שלו. גם הבנתי שהוא מוזיקאי לכל דבר, הוא באמת יודע מוזיקה. 

"אהבתי לגלות שהוא גם לוקח דברים מלהקות כמו ׳קולד פליי׳. הוא פורץ מהז׳אנר שלו ומחפש דברים חדשים. היה לי באמת שבוע מדהים במיאמי איתו והלהקה ואני מחכה להופעה הבאה שלנו".

אתה אוהב את סגנון החיים הזה? לרוץ מהופעה להופעה ברחבי ארצות הברית, לא פשוט. בעיקר כשמתבגרים.

״זה איפשר לי לחיות מעולה, אבל היום הורדתי את כמות ההופעות. אני בעיקר עושה הקלטות בסטודיו. בשנות העשרים של חיי זה היה הופעות, סמים, בחורות  אבל היום אני כבר ממש לא שם. לקחתי צעד אחורה וטוב לי להיות הרבה בבית. אני רווק  ובתקופה הזו של החיים אני מכוון לזוגיות ארוכה ולהקמת משפחה. 

למזלי אני מכיר הרבה אנשים ויש לי חברים בעולם המוזיקה. היום אני שותף יחד עם יוסי שקד שהיה הבעלים של ׳אולפני ברדו׳ (אחד האולפנים החשובים בישראל, א.מ.)  בחברה שעושה רשיונות לשימוש במוזיקה. יש לנו ספריה עם מוזיקה של  אלפי מלחינים ואנחנו עובדים המון עם תעשיית הסרטים".

מכל ההופעות שהיו לך – רגע אחד מרגש.

״קשה לבחור רגע אחד. תשמע, ראיתי ועשיתי דברים שלא חלמתי עליהם. הייתי על הבמות הכי גדולות. אחד הרגעים המרגשים היו כשחיממנו את סלין דיון בכמה הופעות בפארקים ענקיים בפולין, ואז חזר אלי כל הרקע ההיסטורי של המשפחה שלי שחצי ממנה הם ניצולי שואה. גדלתי על סיפורים מהשואה והנה אני, בחור ישראלי שכל הצד של אמא שלו נרצח בפולין, עומד מנגן כאן מוזיקה בפני עשרות אלפיים. זה מרגיש כמו – תראו, זיינתי את כולכם, חזרתי ואני כאן!" 

מהיכן הגיע האהבה שלך לספורט ולריצה?

״הייתי ילד שמן אבל לא דחוי חברתית. מעולם לא הציקו לי או התעללו בי. להפך, הייתי מקובל והיו לי תמיד מלא חברים וגם חברות שנראות מעולה. אני חושב שזה היה בגלל שהייתי מוזיקאי וניגנתי על גיטרה. 

"כשהגעתי לארצות הברית ב-2002 שקלתי 140 קילו. כסטודנט היה לי מלא זמן פנוי והתחלתי ללכת עם חבר לשחות ב -YMCA. היינו גם מתאמנים שם ולאט לאט החלפתי את ההתמכרות שלי לאוכל בהתמכרות לריצה והמשקל פשוט ירד. 

בביקור הראשון שלי בישראל אחרי חצי שנה כבר ירדתי 30 קילו ואנשים לא זיהו אותי. 

"היום אני שוקל פחות מ- 70 קילו, הורדתי משקל של עוד בן אדם. ריצה וכושר הפכו לחלק חשוב ומרכזי בחיים שלי. אני מתאמן המון בחדר כושר, רץ כל יום בסך הכל משהו כמו 150 ק״מ בשבוע ועושה שלושה מרתונים בשנה".

איך הספורט משתלב עם אורח חיים של מוזיקאי? 

אני לא חיי כמו פעם; לא עושה סמים ולא שותה אלכוהול. הולך לישון מוקדם וקם בארבע וחצי בבוקר להתאמן. בארבע השנים האחרונות עברתי לדיאטת קיטו. ( דיאטה שמתבססת בעיקר על שומן, חלבונים ומעט מאוד פחמימות). אני אוכל ערימות של שומן, בשבילי ארוחת צהרים זו חבילה של בייקון ועם השמן שנשאר ממנו אני מטגן פטריות או כרוב ניצנים".

שלוש פעמים בשבוע עושה רועי את הדרך ממקום מגוריו בסטודיו סיטי למגרש הריצה הסמוך לסנטה מוניקה קולג׳, שם הוא עורך אימוני ריצה קבוצתיים ואישיים עם Blue Benadum,  מאמן הריצה של Nike באזור החוף המערבי. המאמן הותיק השתתף ביותר מ- 60 מרתונים במהלך חייו ונחשב לגור של עולם הריצה בעיר המלאכים.

בלו: ״בהתחלה לא ידעתי מה היכולות של רועי, זרקתי אותו לאקווריום עם כולם ורציתי לראות איך הוא יתפקד. לחלק מהאנשים דבר כזה יכול היה לפגוע באגו אבל לרועי זה לא הפריע. הוא בא לעבוד קשה ולהשתפר".

רועי איך הפכת לפריק של ריצה ומרתונים? 

״פעם ממש שנאתי לרוץ. הסיבה שהתחלתי עם זה הייתה שהפסדתי בהתערבות. אז הייתי חייב להירשם לאל-איי מרתון. היה לי מאמן מישראל שאימן אותי און ליין ונתן לי עצות  זה עבד טוב. בהמשך חיפשתי את האספקט של הקבוצה והחברה בריצה ונמאס לי לרוץ לבד כל הזמן ובנוסף רציתי לשפר את הטכניקה שלי. חיפשתי  מאמן ומצאתי את האינסטגרם של בלו. שם, הוא מסביר על ריצה נכונה בצורה מפורטת ועל  איך הגוף שלנו עובד. בלו לימד אותי את הבסיס לריצה נכונה ומשם רק התקדמתי. 

"זה לא קל להתעורר בארבע וחצי בבוקר ולהתחיל לרוץ אבל כשזה חשוב לך מספיק אתה עושה זה. כולם פה בקבוצה הם רצים מעולים, הם ממש ׳עפים׳ פה. אבל ממש כמו במוזיקה אני תמיד מקיף את עצמי באנשים יותר טובים ממני כדי שאוכל ללמוד ולהשתפר".

איזה עצה תיתן לנגנים צעירים שמגיעים מישראל ורוצים להצליח באל איי?

״להיות צנועים. לזכור שלמרות שנראה להם שהם יודעים הכל הם ממש לא. זה עניין כזה בארץ שכולם אומרים לך 'וואיי, אתה הכי טוב' ואז אנשים מגיעים לכאן עם אובר בטחון עצמי והמון אגו. חשוב תמיד לדעת את המקום שלך ולהיות צנוע ופשוט לעשות את העבודה שלך. לרוב המקומות שהגעתי התחלתי בתור מחליף ומשם גדלתי. 

"אני בן 40 וכבר חוויתי המון, יותר מאנשים אחרים בגילי. לא בגלל שאני יותר טוב; יש אנשים שמנגנים הרבה יותר טוב ממני. אני חושב שזה היה שילוב של מזל, יכולות חברתיות וגם תמיד זכרתי שאני לא הדבר הכי חשוב בעולם. התפקיד של נגן הגיטרה הוא לשרת את המטרה שהיא ההופעה".

לפרטים ויצירת קשר:

www.paramusical.com  

Instagram.com/Rkariok 

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות