Connect with us

Featured

כשהשמיים נפלו ב ק ל א ב ס ס

Published

on

השבועות הקרובים יהיו תהליך עיכול אחד גדול של מיליונים – שחקנים, מאמנים ובעיקר אוהדים שבמשך שנים נרדמו עם קובי בלילה וחלמו על ממבות שקולעות 81 נקודות במשחק * קשה להפריז במימדי האבידה: קובי בראינט היה אגדה שהייתה באמת, אחד השמות הגדולים ביותר שהופיעו בחיינו ב-25 השנים האחרונות והסלבריטי הכי מוערך של עיר הכוכבים * גם לוס אנג'לס הישראלית מתאבלת

קובי בראיינט, בן 41 במותו, ועוד שמונה נוסעים טסו במסוקו הפרטי מעל קלבאסס, כשלפתע פרצה אש במסוק וגרמה לו לצלול. על פי משטרת לוס אנג'לס, המסוק התרסק מעט אחרי השעה 10:00. בעקבות ההתרסקות פרצה שריפה גדולה והיא הקשתה על כוחות ההצלה להגיע למקום. פרט לבראיינט ובתו, נהרגו בתאונה גם אליסה אלטובלי, חברה של ג'יאנה ושחקנית בקבוצה, שני הוריה ג'ון וקרי, וכן כריסטינה מאוזנר, מאמנת כדורסל בתיכון שבו לומדת ג'יאנה ובתה, בנוסף לטייס המסוק. כל התשעה טסו למשחק המתוכנן של קבוצת הכדורסל שמאמן בראיינט, הלוס אנג'לס ליידי ממבה גירלז, ובה משחקות ג'יאנה, צ'סטר ואלטובלי. המשחק אמור היה להערך ב"ממבה ספורט אקדמי", היכל ספורט משוכלל בת'אוזנד אוקס אותו הקים בראינט ושאמהות ליגת מאמאנט הישראלית בעיר זכו לשחק בו במהלך השנה האחרונה.

המסוק של קובי בראיינט המריא משדה התעופה ג'ון וויין באורנג' קאונטי ב-9:06 בבוקר יום ראשון. היעד שלו היה לכיוון צפון מערב ללוס אנג'לס. במשך כ-12 דקות הוא חג סביב גלנדייל וחיכה לאישור להמשיך. לאחר מכן המשיך בטיסה בדרכו ליעד שלו, כ-30 מייל מערבית משם, עד להתרסקות. מה בעצם קרה באותן 15 דקות? מה גרם למסוק הסיקורסקי S-76B, שנחשב לאמין וטוב ושייך לחברה שייצרה בין היתר את מסוקי היסעור של חיל האוויר הישראלי, והוטס על ידי טייס מיומן ומנוסה, להתרסק? המועצה הלאומית לבטיחות בתעבורה חוקרת את האירוע. מומחי תעופה שניסו לנתח את הנתונים שהתקבלו מהמסוק הצביעו על מזג האוויר כגורם העיקרי לתאונה והניסיון של הטייס לנווט תחת תנאים לא פשוטים, כשבסופו של דבר הוא נכשל לעשות זאת והתרסק. 

קלבאסס, הפרבר היוקרתי שהתפרסם בזכות משפחת קרדשיאנס המתגוררת בו, הפך למקום עליה לרגל ביום ראשון, שעה קלה לאחר הדיווחים על התרסקות המסוק,

 אלפי אנשים מכל רחבי לוס אנג'לס ומחוצה לה הגיעו לאיזור כדי לצפות במקום בו נהרג בראיינט, השחקן האגדי של הלייקרס. חלקם הגיעו לבושים בחולצות הלייקרס עם שתי הגופיות שלבש, 8 ו-24. הם עמדו מסביב במרכז קניות סמוך וליד הבתים המשקיפים אל הגבעות משם עלה עשן סמיך גם כמה שעות לאחר שהמסוק התרסק  הם עמדו שם, אוחזים בטלפונים הניידים שלהם, מצלמים את תמרות העשן האחרונות שעולות מהמסוק שעל הגבעות שממול. בנס לא קרה אסון גדול יותר והמסוק לא התרסק על הבתים או מרכז הקניות במקום.

קובי והלייקרס – החוט המקשר

באזור קלבסאס והסביבה גרים ישראלים רבים, וכך ניתן היה לשמוע גם עברית בין מאות האנשים שהגיעו ביום ראשון להתאבל על מותו בטרם עת של בראיינט. אחד מהם הוא העיתונאי לשעבר נועם ניב שמתגורר בשכונה. "ראיתי אותו במשחקו הראשון בליגת הקיץ נגד דטרויט ב-1996. הוא היה ילד בן 17 שעושה מה שהוא רוצה על המגרש", סיפר לעיתונאית איילה אור-אל . "ראיתי אותו במשרד הפרידה שלו, קולע 60 נקודות ומסיים עם משפט הפרידה: 'ממבה אאוט'. קובי ביחד עם מג'יק היה הספורטאי האהוב ביותר בתולדות לוס-אנג'לס, הוא והלייקרס היו אחד. חמש אליפויות ו-20 שנה עם אותה קבוצה. מי שראה אותו באימונים יודע מה מהות המנטליות שלו: שילוב של 'קילר אינסטינקט', מוסר עבודה מטורף ו-ווינריות הרסנית. אני זוכר משחק אחד שבו הוא לא היה במיטבו, ובחצות – אחרי שצוותי הטלוויזיה התקפלו- הוא חזר למשחק וזרק לסל במשך שלוש שעות ברציפות".

את ההרגשה בקרב הקהילה הישראלית בעיר ביטאה היטב אשת הנדל"ן המצליחה עדי לויתן, בפוסט מרגש שפירסמה בפייסבוק, בוקר למחרת האסון: "התעוררתי הבוקר בהרגשת כאב יותר מאשר אפילו אתמול כשהחדשות פרצו; חתנית פרס ישראל מרים פרץ אמרה לי פעם, כמו שהיא אומרת בשיחות הרבות שלה: שכשמישהו נפטר, העולם ממשיך. אנשים מתעוררים והולכים לעבודה, הם מורידים את ילדיהם בבית הספר, הם מרימים אותם, הם ממשיכים בחייהם. משפחות האנשים שאיבדנו השבוע לא ימשיכו כמו כולנו.

"היום התעוררתי אסירת תודה מתמיד. חיבקתי את ילדי חזק יותר, אמרתי להם שאני אוהב אותם ואני גאה בהם עוד כמה פעמים במקום פעם אחת בלבד. הודיתי לאלוקים שהתעוררתי הבוקר. ליבי שבור עם המשפחות הללו שאיבדו את יקיריהן. קובי ובתו, האם והאב שהיו במסוק זה עם בתם, שהשאירו אחריהם שני ילדים שלעולם לא יראו את הוריהם או אחותם. זה פשוט כואב מדי וכל כך קשה להבנה. בואו נאהב אחד את השני יותר, נהיה חביבים יותר ומבינים יותר. המחר לא מובטח".

סצנת האבל המשיכה בסטייפלס סנטר בדאון טאון לוס אנג'לס, המקום ששימש כביתו השני של ברייאנט ושבדיוק באותו היום נערך בו טקס הגראמי. משטרת לוס אנג'לס ביקשה מהקהל להמנע מלהגיע לסטייפלס סנטר. הם ידעו שבעוד שעות ספורות יתחילו להגיע לשם כל המוזמנים לטקס. מעריצים נוהגים תמיד להגיע לאזור לקראת הטקס, לנסות לראות את הזמרים האהובים עליהם אבל הפעם נראה שלאיש לא היה איכפת לצפות בביונסה או ליידי גאגא. הם הגיעו כדי להרגיש קרובים לקובי ולחלוק את הכאב עם עוד אוהדים.

מדהים היה לראות אלפי אנשים, נשים וגברים, אפרו-אמריקאים, מקסיקנים, סינים, קוריאנים וישראלים שלכאורה אין להם שום מכנה משותף, עומדים שם ביחד ומתאבלים. הלייקרס היה תמיד החוט המקשר בין הקהילות הרבות של בני לאומים שונים המתגוררים באל.איי. יותר מכל ספורט אחר, כדורסל היה מאז ומתמיד המשחק האהוב על תושבי העיר והלייקרס הייתה הקבוצה הנערצת.

רחבת הסטייפלס סנטר נראתה כמו חנות פרחים שמכרה בעיקר פרחים ובלונים בצבעי סגול וצהוב, והיו שם גם עשרות נרות זיכרון. המעריצים של קובי הגיעו לשם לאחר שרוקנו את כל הפרחים. אחר כך הם עמדו ממול ערימות הפרחים, הבלונים והתמונות של קובי ברייאנט מחייך את חיוכו המפורסם. הם הניחו את התמונות עליהן כתבו מילות פרידה: "נוח על משכבך בשלום קובי, אנחנו אוהבים אותך" וגם "לא נשכח אתכם, קובי וג'יאנה".

אחת מהן הייתה יפעת קורן, ישראלית ותיקה בעיר, שאף זכתה להתראיין לחדשות ערוץ 5 (KTLA) כשהיא לבושה בחולצה וכובע של קובי. "אנחנו כואבים כאן, כולנו. איבדנו אדם ענק, ענק, שהוא לא רק כדורסלן, אלא אחד שתרם כל כך הרבה לקהילה שלנו. אנחנו כאן כדי להחזיר לו אהבה".

עוצמת השם, הכריזמה, המותג

בראיינט נחשב לאחד מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים, ובפרט בדור האחרון. ב-20 עונות ששיחק ב-NBA, כולן במדי הלוס אנג'לס לייקרס, זכה השחקן בחמש אליפויות (2002-2000, 2009, 2010) ונבחר לאולסטאר 18 פעמים. הוא סיים את הקריירה עם ממוצע של 25 נקודות למשחק ב-1,346 משחקים, לצד 5.2 ריבאונדים למשחק ו-4.7 אסיסטים. במדי נבחרת ארצות הברית זכה בשתי מדליות זהב אולימפיות, בבייג'ינג 2008 ובלונדון 2012. ב-2018 בראיינט אף זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, עם הסרט "כדורסל יקר", שמבוסס על מכתב הפרישה שלו ממשחק פעיל.

מעט סוריאליסטי להתייחס לבראיינט בלשון עבר, אחרי שהיה אחד מעמודי התווך של המשחק בדור האחרון. הוא נטל כמעט פיזית את הלפיד ממייקל ג'ורדן באמצע הקריירה. רק ביום חמישי שעבר נושל קובי בראיינט מהמקום השלישי בטבלת קלעי כל הזמנים על ידי לברון ג'יימס, אחד שכבר השיג כמה דברים בחיים. אלא שלברון ראה בהישג הזה נקודת ציון של ממש; הוא דיבר על ההשראה שקיבל מבראיינט, שקפץ היישר מהתיכון ל-NBA, ועל כמה זה משמעותי עבורו לעמוד על אותן מדרגות שעמד קובי ולהיכלל באותם דיונים שבהם עולה שמו באופן תדיר. הדיונים אודות השחקנים הגדולים בכל הזמנים.

בניינטיז, הוא הפך לאיש שכולם אוהבים לשנוא. באמצע שנות האלפיים וסיים את הקריירה אחרי שני עשורים כשהוא נמצא בצד הטוב של רוב האנשים – בעיקר בגלל האופן בו התייחס למשחק. בראיינט אולי לא היה השחקן הכי טוב בכל הזמנים, מטרת העל שהציב לעצמו האיש ביום בו התחיל לשחק, אבל ספק אם היה מישהו שהשקיע יותר במשחק. גם אם האופי שלו היה שנוי במחלוקת במשך שנים, איש מעולם לא הטיל ספק בעוצמת האהבה שלו לכדורסל. ובשנים האחרונות, הכדורסל לא רק אהב אותו בחזרה – הוא כבר ממש העריץ אותו.

קובי של השנים האחרונות, של אחרי הפרישה, הפך לכל מה שקובי השחקן מעולם לא הצליח להיות – קונצנזוס. הוא העביר אימונים אישיים לכוכבים הגדולים ביותר, הפך מנטור של ממש עבור שחקנים צעירים, כתב ספרים, העביר הרצאות, נגע בקואוצ'ינג, שימש שגריר פיב"א ופתח מרכז ספורט מתקדם לספורטאים מצטיינים. הוא גם נשאר קרוב מאוד למשחק, הפך תו תקן – אם הוא מתייחס אליך, זה אומר שאתה עושה משהו נכון.

זה היה כך בזכות עוצמת השם, המותג, הכריזמה של האיש. אי אפשר לחשוב על שני העשורים-פלוס האחרונים בכדורסל בלי להיתקל שוב ושוב בקווי העלילה שבראיינט כיכב בהם. על השושלת ההיא עם הלייקרס, הריב ההוא עם שאקיל, שתי האליפויות ההן שהצליח להיות חתום עליהן לבדו. קובי בראיינט אולי לא היה מייקל ג'ורדן, אבל בדבר אחד הוא נתן פייט של ממש לשחקן הגדול בכל הזמנים: הדרישה הבלתי פוסקת מעצמו לצד חוסר הנכונות להפסיד. אף פעם לא היה כיף גדול להיות חבר לקבוצה של קובי בראיינט, שכנראה היה רואה בכך מחמאה.

הימים הקרובים יהיו תהליך עיכול אחד גדול של מיליונים – שחקנים, מאמנים ובעיקר אוהדים שבמשך שנים נרדמו עם קובי בלילה וחלמו על ממבות שקולעות 81 נקודות במשחק. הסקורר הרביעי בטיבו בכל הזמנים, החל מהשבוע, נותר כעת זיכרון בלבד. הכדורסל כבר איבד גדולים וטובים, אבל בטרגדיה מהסוג הזה, הדילוג בין שלבי האבל הוא ארוך וקשה יותר. גם ארבע שנים אחרי שפרש, קשה לדמיין את ה-NBA בלי קובי בראיינט. וזו כנראה העדות הטובה ביותר לגדולתו.

מג'יק ג'ונסון, אגדת הלייקרס ובכיר מועדון בעבר, כתב: "הוא היה אייקון גדול, אבל גם עשה הרבה מאוד למען לוס אנג'לס. הוא היה מלא תשוקה לסייע לחסר בית ותומך נלהב של כדורסל נשים. לאמן בקבוצת הכדורסל של בנותיו הסב לו כל כך הרבה אושר. קובי ואני חלקנו הרבה שיחות מיוחדות על החיים ועל כדורסל. היה לנו כל כך הרבה במשותף – על המגרש ומחוצה לו. אהבתי לדבר איתו על הלייקרס, על אבהות, על זוגיות ועל האהבה המשותפת שלנו לאיטליה. אני אתגעגע מאוד לשיחות האלה ואליו".

הוא היה ווינר עצום, קילר אימתני ואולי הפינישר הגדול בתולדות המשחק (עם הדיסקליימר הקבוע: חוץ מג'ורדן, מושא הערצתו). אבל הוא גם היה – בדיוק כמו ג'ורדן – אישיות מורכבת ופרובלמטית, שמסתירה שיניים חדות מאחורי חיוך רחב (ובהסתרה הזאת, אגב, הוא היה הרבה פחות מוצלח ממורהו). הוא היה טראש-טוקר גדול לא פחות משהיה סקורר גדול, אבל זאת לא היתה הצגה לצרכי ניצחון; בבראיינט היו צדדים נבזיים שבצבצו מדי פעם בין קרשי הפרקט. הוא ניהל מלחמת אגואים מתמשכת ומכוערת עם שאקיל אוניל, הסתכסך עם כל חדר ההלבשה של הלייקרס (וגם שיחד אותם כדי שימסרו לו יותר), לכלך על הג'נרל מנג'ר מיץ' קופצ'אק, שלח הביתה את פיל ג'קסון (שכתב בספרו שקובי "בלתי ניתן לאימון"), פגע בקארל מאלון, התעמת עם מאט בארנס, לעג לדווייט הווארד, העליב את כל הדרים טים של 1992. לשפל הגיע ב-2011, כשקרא לשופט "הומו מזדיין" ונקנס על ידי הליגה.

זה קרה, כמובן, שנים אחרי שפל עמוק בהרבה אליו הידרדר מחוץ למגרש: חקירת האונס ב-2003 במלון בקולרדו שהסתיימה בסגירת התיק לאחר שבראיינט התנצל והמתלוננת החליטה לא להעיד נגדו. לא בטוח שבראיינט היה מתאושש מפרשה דומה ב-2019, אבל ב-2004 סופרסטארים יכולים היו להסתפק בהתנצלות פומבית והצטיינות ספורטיבית כדי לצלוח פרשת מין מעורפלת. זה לא הפך את בראיינט לאהוב הקהל; הוא תמיד היה סמל של הלייקרס (באופן חריג לכוכב בסדר הגודל שלו, הוא מעולם לא עזב את המועדון, שלאחר פרישתו הפך את בראיינט לשחקן הראשון ששתי גופיותיו מוצאות לגמלאות ונתלות על תקרת האולם), אבל עבור שאר הליגה הוא נותר שחקן אדיר ואישיות שנויה במחלוקת.

"החיים קצרים מדי לנטור טינות"

התיקון הגיע עם האיתות הראשון לתליית הנעליים. הדרת הכבוד העצומה לבראיינט טאטאה מהשטח כמעט כל רמז לסלידה שליוותה אותו בכל אולם בליגה. הוא הפך מנבל לגיבור. גולת הכותרת היתה "כדורסל יקר" – מכתב הפרידה-אהבה המרגש שפרסם ב-2015, שהפך כעבור שנתיים לסרט אנימציה קצר, זכה באוסקר והעניק לבראיינט חותם של אב רוחני, מנטור עבור כל מי שזרק אי פעם חתיכת נייר מקווצ'צ'ת לפח האשפה בג'אמפ שוט.

במקביל לקריירת המנטור, בראיינט יישר את הדורי העבר. הטראבל-מייקר הסדרתי, שהאכיל את מועדון הבית שלו מרורים רק כדי להשביע את תאבונו לאליפויות, עבר לפאזה מפויסת. הוא צחק עם שאקיל, החמיא להווארד, קיווה שפיל ג'קסון (או מייקל ג'ורדן) יציג אותו בהיכל התהילה (אליו היה צפוי להיבחר בעוד שלושה חודשים). המים שהציפו לא פעם את נשמתו ברגשות עלבון ונקם עברו מתחת לגשר. "החיים קצרים מכדי לשבת ולנטור טינות", אמר בראיון ל"סיאטל טיימס" ב-2005. הוא לא ידע עד כמה קצרים הם יהיו.

כן, בראיינט היה ספורטאי-על לא פשוט להזדהות ואהבה. שונאיו היו קולניים ונמרצים, לא אחת, לא פחות מאוהדיו. אבל כולם, כולל כולם, כולל יריביו המרים ביותר הכירו בכישרון החד-פעמי שלו, במנטליות חסרת התחרות שלו, באופי הברזל שלו וביכולתו להחליט לנצח משחקים בכוחות עצמו. בענף ספורט של ספורטאי-על, בראיינט השתייך למועדון מצומצם ביותר – של הללו שגם ספורטאי-העל האחרים מכירים בעליונותם ומקבלים את שליטתם. הוא עזב את העולם, תוך שהוא משאיר אחריו מיתוס, שרק יילך ויתפח וייתעצם ככל שהשנים יחלפו, וזכרונות ספורטיביים שנגעו בחייהם של מיליונים רבים, בדרך בה רק בראיינט ידע לגעת. באיבחת הכשה חדה, מהירה ומזעזעת, שמותירה אותך חסר מילים. פשוט חסר מילים.

לחץ להגיב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

Featured

להעביר לילדינו את המסורת והמורשת

Published

on

ראיון עם אילנית לבנון, הפעילה המרכזית בלוס אנג'לס ברשימת "ישראל שלנו" המתמודדת בבחירות לקונגרס הציוני • הצביעו והשפיעו!

בימים אלה מתקיימות בארה״ב הבחירות לקונגרס הציוני העולמי, שהוא בעצם הכנסת של העם היהודי כולו. מדובר בזירה פוליטית חשובה שהייתה עד היום נחלתם הבלעדית של הארגונים היהודיים הגדולים בארה״ב. לראשונה בהיסטוריה תתמודד בבחירות האלה מפלגה של ישראלים החיים בארה״ב, שמספרם מוערך בין 750,000 למיליון נפשות, שהחליטו לקחת את גורלם בידם ולהקים רשימה פוליטית הנקראת ״ישראל שלנו״. זוהי למעשה הרשימה הפוליטית הראשונה אי פעם של ישראלים החיים מחוץ לישראל.

הקונגרס הציוני מתקצב את המוסדות הציוניים שפועלים בקרב הקהילות היהודיות ברחבי העולם בלמעלה ממיליארד דולר בשנה! הרשימה החדשה של הישראלים תנסה להעביר, לראשונה, חלק נכבד מהתקציב הזה גם לקידום הדברים שחשובים למאות אלפי הישראלים החיים בארה"ב.

אחד הנושאים העיקריים שאותם תנועת ״ישראל שלנו״ תבקש לקדם לאחר הבחירות הוא הקמת מרכזי תרבות וחוגים לילדים ובני נוער בכל אחת מהקהילות הישראליות הגדולות בארה״ב. מרכזי התרבות האלה יפעלו לחיזוק הזהות הישראלית של הדורות הבאים, ויקיימו בנוסף פעילויות קהילתיות לכל המשפחה.

ישראל שלנו' הוקמה על ידי קבוצה של חברים מניו-יורק שהבינו שעל אף שהקונגרס הציוני הוא אירגון שרוב האנשים זוכרים רק מלימודי הבגרות, למעשה הוא עדיין מאוד רלוונטי לחיינו, בעיקר בזכות תקציבי העתק המנותבים לצרכי הקהילות השונות, ובגלל העובדה שההחלטות לחלוקת את התקציבים הללו, נקבעות בקונגרס. המייסדים, שני קורבלניק וקובי כהן, גרים בניו-יורק ואליהם הצטרפו קבוצה רצינית ואיכותית של אנשים מכל רחבי ארצות הברית. אחת הפעילות המרכזיות של רשימת ״ישראל שלנו״ בלוס אנג׳לס היא אילנית לבנון.

אילנית, ספרי לנו על עצמך ועל הרקע הישראלי שלך?

נולדתי בלוס אנג'לס לפני כמעט 50 שנה. אבא צבר, אמא אמריקאית. בגיל 5 עליתי עם הוריי ואחי לארץ. אני בכורה ל-6 אחים. 4 בנות, 2 בנים. אמא תמיד אמרה ש"רצתה 6 ילדים – 1 על כל מיליון שהלך". גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר עם לינה משותפת בבתי ילדים. בקיבוץ תמיד הייתי מעורבת בפעילות קהילתית, הפקת ארועים וכדו׳. בתיכון הדרכתי בתנועת הנוער 3 שנים והדרכתי גם ריקודי עם. התרבות הישראלית, על כל גווניה הוטבעה עמוק בתוכי.

היכן שירתת בצבא?

בסיום התיכון יצאתי לשנת שרות של השומר הצעיר. בצבא שירתתי כמש"קית הוראה בחוות השומר, פיקדתי על נערי רפול. עם סיום קורס קצינות נשלחתי לפקד על בית ספר לנגדים בדרום. אחרי השירות הגעתי ללוס אנג'לס, לסבא וסבתא, פגשתי כאן את בעלי, החודש לפני 28 שנה בדיוק, גם קיבוצניק לשעבר. טיילנו בעולם יחד, וחזרנו לארץ ללימודים. בשנת 1999 חזרנו לגור בלוס אנג׳לס, עם פעוט בן שנתיים.

עד כמה הילדים שלך מחוברים לזהות הישראלית שלך ושל בעלך?

אנחנו הורים לארבעה ילדים מקסימים, עידן (22), שני 19), אילון (14) ונעם (10). היה לי חשוב להעניק להם שמות ישראליים עכשוויים, למרות ששלושה מילדיי נולדו בניכר. שני ילדיי הבוגרים, בתיכון היו מאד פעילים בתנועת הנוער bbyo ובשנת י"ב שניהם כיהנו כנשיאי דרום קליפורניה של התנועה. כל אחד מהם מנהיג בדרכו.

עם סיום התיכון הם עלו לארץ, הצטרפו לגרעין של צברים, ילידי הארץ, מתנועת 'מכבי צעיר', עשו שנת שירות מעצימה בשכונות מצוקה (בבת ים ובקרית גת). ואחר כך התגייסו לצה״ל למסלול קרבי עם בני הגרעין. עידן חייל משוחרר, נשאר בארץ ואף עבר לגור בפריפריה, מסיבות אידאולוגיות. שני, סיימה לפני שבועיים מסלול קרקל. אני מאד גאה בעשייה המשמעותית שלהם ומאושרת מהקליטה המהירה שלהם בארץ. הרבה בזכות המשפחה שם שמחבקת אותם ומעניקה להם תחושת בית אולטימטיבית.

עד כמה לכם כהורים היתה השפעה על ההחלטות שקיבלו הילדים שלכם?

כמובן שכל זה לא קורה בחלל ריק. כאמא, אני מאמינה שקהילה היא תמיכה משמעותית לחינוך, אני מאמינה גדולה בתפקיד של תנועות נוער בעיצוב ילדינו אך לחינוך בבית יש תפקיד מכריע. הזדמנויות נקרות בדרכינו יום יום, השאלה היא – מה אנחנו עושים עם האפשרויות הפרושות בפנינו. כל חיי הייתי מעורבת בפעילות חברתית בקהילה הישראלית. חיפשתי משמעות עמוקה יותר לשהות שלי כאן. אני מאמינה גדולה בדוגמא אישית.

חלק מהפרוייקטים החברתיים שלי היו: טיולי משפחות בשבת בעברית בלבד בשילוב סיפור ומסורת, פרוייקט שנתי של בני ובנות מצווה ובחודש האחרון הקמתי פרלמנט נשי-עסקי-ישראלי להעצמה אישית ועסקית בקהילה. אני פעילה בוועד ההורים בבית הספר עמי, הקמתי דף פייסבוק לידידי FLS- Families of lone soldiers. אני פעילה בעמותה לעידוד תוכניות Gap Year בארץ למסיימי תיכון, לפני יציאתם לקולג׳. כיום אני עוסקת בייעוץ פיננסי ובהעצמה אישית ועסקית אונליין ואוף ליין.

כיצד נוצר הקשר בינך לבין רשימת ״ישראל שלנו״?

מייסדי הרשימה פנו אליי, בעקבות המעורבות שלי בקהילה במסגרת אחרת. התחברתי מיד לרעיון ולמטרות. אני מאמינה שהקשר של הקהילות הישראליות עם הארץ עובר גם דרך השפה העברית המדוברת ודרך התרבות הישראלית. העולם הוא כפר קטן ומתקיימים יחסי גומלין בין הקהילה הישראלית בארה"ב לזו שבארץ. משני צידי האוקיינוס זקוקים לעוצמה ושימור הישראליות. לא ביצעתי סקר, אבל מפעילות ארוכת שנים, אני מזהה שרוב החיילים הבודדים שמגיעים מארה"ב לצה״ל, מגיעים מהמגזר הישראלי החילוני. אני מאמינה שילד ונער שהשפה והקשר שלהם לישראל חזק – יצליחו יותר בהתמודדות גם אל מול האנטישמיות הגואה באוניברסיטאות כאן.

שנים רבות היה לי ויכוח עקרוני עם סבי כאן; במקום לתרום לאנדרטאות שתכליתם זכרון השואה (בעלי ואני ממשפחות של ניצולי שואה), טענתי שחינוך יהודי הוא
התשובה האולטימטיבית לזכרון השואה.

ישראלים שאינם מגדירים עצמם דתיים זקוקים להעצמת התרבות והחינוך, לחיזוק הזהות הישראלית-יהודית-חילונית\מסורתית שלהם ושל ילדיהם בארה"ב. לוואקום הזה התקציבים מהקונגרס צריכים להיכנס. בעיניי, אף אמא ישראלית לא צריכה לבחור בין חוג כדורגל לשיעור עברית לילדיה. אני מזהה תופעה הולכת וגדלה של משפחות בהם שני ההורים ישראלים וילדיהם אינם דוברי עברית, שלא לדבר על קריאה וכתיבה. זה חורה לי מאוד. אם יש משהו שהיה לי חשוב ביותר כאמא זה שכל ילדיי ילמדו קרוא וכתוב בעברית. זה אינטרס שלנו, כקהילה, להנגיש את זה לכל ילדינו. אני מאמינה בכל מעודי שהיכולת שלי לדבר בעברית ללא חשש בכל מקום – מבטא את העוצמה שלנו. אך לא לעולם חוסן. בנוסף, יושבים בקרבנו אמנים ישראלים איכותיים ביותר, מתחום השירה, הקולנוע, התיאטרון ועוד – הקהילה צריכה לעודד הפקות מקומיות ישראליות איכותיות לילדים ולמבוגרים כאחד.

אנחנו דור של הורים שנולדנו למציאות של מדינה יהודית ברת קיימא – תפקידינו להבטיח את חיזוקה, את הקשר איתה ולהעביר לילדינו את המסורת והמורשת, שיהיו גאים בישראליות שלהם ויפתחו תחושת שייכות חזקה, גם ולמרות שגדלים בארה"ב.

מה צריך לעשות מי שרוצה להצטרף ולתמוך ב״ישראל שלנו״?

מי שתומך במשימה שלנו מוזמן להשאיר את פרטיו בדף הפייסבוק שלנו https://www.facebook.com/israelshelanu2020/ או להיכנס לאתר שלנו ולהשאיר את פרטיו. נשמח לכל תמיכה של ישראלים החיים פה. כמובן שהתמיכה הגדולה ביותר תהיה דרך הצבעה ועידוד אחרים להצביע עבורנו!

כיצד מצביעים?

צריך להיכנס לאתר ההצבעה, להירשם, לשלם 7 וחצי דולר ולהצביע לרשימת ״ישראל שלנו״ מספר 3. התהליך מאוד פשוט, שלושה צעדים והצבעתם: 1.גשו לאתר הבחירות בכתובת https://azm.org/elections אם אינכם רשומים לחצו על REGISTRATION ועקבו אחר ההוראות כדי להירשם.2 .לאחר ההרשמה תקבלו לדוא"ל קוד הצבעה. 3 גשו שוב לאתר הבחירות והצביעו עבור רשימה מספר 3 israel shelanu.
כדי ללמוד יותר על הבחירות ועל רשימת ״ישראל שלנו״ ניתן גם לגשת לאתר האינטרנט של הרשימה בכתובת Israelshelanu.org/he.

המשך לקרוא

Featured

"המשחק הפך לתראפיה שלי"

Published

on

אהרון כהן נולד בקנדה, עבר ללוס אנג'לס, עלה לישראל ושירת ביחידת דובדבן * בהוליווד הוא שימש כמאבטח האישי של בראד פיט *  היום הוא מומחה ללוחמה בטרור, מאמן שחקנים בשימוש בנשק ומשחק בעצמו בסרטים 

אהרון כהן, 43, התחיל את קריירת המשחק שלו בגיל מאוחר יחסית כשהוא כבר בשנות ה-30 לחייו ובעל עסק מצליח ללוחמה בטרור. הוא הספיק לאמן ולהכשיר אלפי אנשים ביחידות ימ"מ, כוחות מיוחדים של צבא ארה"ב ויחידות צבא ומשטרה ברחבי העולם. מדי פעם הוא גם מאמן שחקנים בשימוש בנשק ובאיך ל"שחק אותה" בכישורי האבקות וקרב מגע. 

כהן ששימש כמסתערב ביחידת דובדבן. הוא התחיל לעבוד כיועץ טכני ומאמן על סט סרטו של המפיק סטיבן סודרברג "בגידה כפולה" ב-2011. במשך שלושה חודשים אימן את כוכבי הסרט צ'נינג טייטום, אוון מקרגור, מייקל פסבנדר ואנטוניו בנדרס. "לימדתי אותם איך להשתמש בכלי נשק וסייעתי בעיצוב הפעולות בסרט כך שיראו אמיתיות", נזכר כהן, "ואז סטיבן נתן לי גם תפקיד קטן עם כמה סצינות בסרט וככה נתפסתי. נזכרתי כמה שאהבתי לשחק בתיכון וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".

מאז הצליח כהן להוסיף לרזומה שלו עוד שני סרטי קולנוע: "211" בכיכובו של של ניקולאס קייג' שם גם שימש כיועץ טכני; ותפקיד שני בסרטו של סילבסטר סטאלון "רמבו 5 – המשחק האחרון", שיצא בשנה שעברה לאקרנים. שני הסרטים אגב, הם בהפקת אופני מילניום של המפיק הישראלי אבי לרנר. 

כהן: "גדלתי עם הסרטים של סליי, מרמבו ועד רוקי. תמיד אהבתי אותו. אז כשהתקשרו אלי ואמרו לי שיש להם תפקיד בשבילי, מאוד שמחתי. טסתי לבולגריה והיתה לי סצינה נהדרת עם סליי וגם אימנתי את הפעלולנים איך להשתמש בנשקים. זו היתה חוויה נהדרת, נהנתי מכל רגע על הסט".

כהן, נשמע ישראלי לחלוטין אבל הוא נולד בכלל בקנדה להורים יהודים. לאחר גירושי הוריו, אמו התחתנה עם התסריטאי אייבי מן, שכתב את התסריט לסרט "משפט ניורמברג" עליו זכה באוסקר והמשפחה עברה ללוס אנג'לס. "אבי החורג היה ציוני והאמין מאוד במדינה היהודית. כשהייתי בן 16 לערך, הוא עבד על סרט על משה דיין אליו היה מאוד קרוב, והזמין גנרל ישראלי אלינו הביתה במסגרת עבודתו על התסריט. הגנרל נשאר אצלנו בבית שבועיים ובמהלך הזמן הזה ייעץ לי לנסוע לישראל ולראות על מה מדובר מקרוב ואולי יתאים לי להתגייס. 

"האמת היא שלי כבר נמאס מהבולשיט ההוליוודי ובאמת רציתי לשנות אווירה ומקום. שנה לאחר מכן, טסתי לארץ והתגוררתי בקיבוץ, למעשה שניים, מעיין צבי והזורע. העברתי שם ארבעה חודשים בלימודי עברית והתאהבתי בישראל. כשהגיע הזמן שלי להתגייס, התגייסתי לצה"ל ליחידת דובדבן והפכתי למסתערב. השתתפתי בלמעלה מ-200 פעולות במסגרת השירות הצבאי שלי." 

לאחר שלוש שנות שירות, כהן מצא עצמו לבד בארץ, ללא משפחה וללא המסגרת הצבאית. היו אלו זמנים בהם המושג חייל בודד היה פחות מוכר ולא היו מסגרות תומכות רבות בחיילים בודדים משוחררים. למרות האהבה שלו לארץ, כהן לא הצליח למצוא את עצמו והחליט לשוב לארה"ב. 

כהן: "השירות הצבאי די עיצב אותי ואת מה שעשיתי בהמשך חיי. התחלתי לעבוד כמאבטח במשך שנה. עבדתי עבור חברת אבטחה והייתי המאבטח של בראד פיט במשך שנה וחצי כמעט. הוא היה אז נשוי לג'ניפר אניסטון. אחרי שסיימתי את העבודה הזאת החלטתי שאני יכול לעשות את זה לבד ופתחתי את חברת האבטחה שלי, צ'ריס.  איבטחתי סלבס רבים כמו פינק, קייטי פרי, צ'ארלי שין כשהוא יצא למסע ההופעות שלו, לאחר התמוטטותו הנפשית. 

"שנתיים לאחר שפתחתי את החברה וזמן קצר לאחר 9/11 פנו אלי דרך האתר שלי לאמן יחידה למלחמה בטרור. לאחר שאימנתי יחידה אחת, התחילו לפנות אלי יחידות נוספות, יחידות משטרה וחילות צבא וגיליתי שהם לא יודעים שום דבר על איך להתמודד מול מחבל. ברגע שאתה עושה עבודה טובה ושומעים עליך, אתה מקבל עוד ועוד פניות וזה מה שקרה, התחלתי לקבל פניות מכל העולם, דרום אמריקה, אירופה, אסיה ואפריקה. סך הכל אני מעריך שאימנתי 3,000 איש ביחידות השונות בעולם".

בין אימון שוטרים וחיילים בארה"ב ובעולם, התחיל כהן גם לאמן שחקנים כיצד להשתמש בנשק, ערך להם אימוני כושר, קרב מגע וכיצד לפעול כחייל בזמן פעולה. בין השאר הוא אימן את קיאנו ריבס עבור תפקידו בסרט ג'ון וויק ואימן גם את מורן אטיאס.

למרות שהעבודה כמאמן יחידות צבא ללוחמה בטרור היא עבודה משתלמת כלכלית, כהן אומר שהוא רוצה לעבור להיות שחקן במשרה מלאה, גם אם המקצוע פחות רווחי, לפחות נכון לעכשיו. "משחק הוא התשוקה בחיי, יש לי כבר סוכן ואני הולך לאודישנים. אני לא מנסה להיות השחקן המוביל בסרט, הבראד פיט הבא, אבל תמיד יש צורך בשחקנים לתפקידי משנה טובים. זהו משהו שאני מרגיש צורך לעשות".

החברים שלו מרימה גבה לנוכח החלטתו להפוך לשחקן ככה באמצע החיים, אבל כהן אומר שלמרות הכל, מגלים תמיכה מלאה. "הם יודעים שזה עוזר לי להתגבר על העבר הצבאי שלי. יש משהו באמנות המשחק שתמיד האמנתי שמוציא אותי מהמקום החשוך. בזמן שירותי הצבאי, הייתי חשוף לצד השחור שבטבע האדם, על כל כיעורו. אין ספק שאנו נושא אתי מטען משירותי הצבאי. כשאתה משרת ביחידה כדובדבן וממשיך לאמן יחידות ללוחמה בטרור בעולם, קשה מאוד להתנער מהחלק הזה בחייך. השירות הצבאי אמנם עיצב אותי, תרם לביטחון העצמי ודחף אותי ללכת קדימה אחרי מה שאני רוצה, אבל היתה לו גם השפעה שלילית עלי, מה שבא לביטוי בקשר שלי במערכות יחסים וכן בעסקים. אתה הופך ליותר מדי קר, אגרסיבי וקשוח. זה טוב אמנם לעסקים אבל לא כל כך טוב במערכות יחסים. לקחתי כיתות משחק על מנת להשתחרר מכל זה ולצאת מהקונכיה שלי. המשחק הפך לתראפיה שלי, הוא נתן לי קרן אור ותקווה.

"אני ממשיך לעשות את מה שאני עושה, החברה שלי ממשיכה לעבוד, אבל אשמח להחליף את הכדורים החיים בכדורי סרק, הרבה יותר בטוח. בכלל, הוליווד פחות מסוכנת, אני מתכוון בהדרגה להתרכז יותר בקריירת המשחק שלי".

החברים שלו מימי שירותו הצבאי, הספיקו לראות אותו ברמבו והתלהבו מהחבר שהפך לשחקן. אנשים שלא שמע מהם מזמן, יצרו קשר ופירגנו. "אני בקשר עם חלק מחברי בצבא. כל החברים שלי שנשארו בצה"ל, מחזיקים במשרות בולטות, חלקם עדיין משרתים בצבא בתפקידים בכירים, חלקם רופאים או עורכי דין. וכן, הם ראו אותי ברמבו ומתים על זה".

כששואלים אותו אם הוא צפה בפאודה ועד כמה הסדרה נאמנה למה שהוא עבר בשירותו הצבאי, הוא עונה: "כשצפיתי בסדרה בהתחלה, חשבתי שהיא מגוחכת, אבל ככל שצפיתי ביותר פרקים, נדלקתי ולא הפסקתי לצפות. אחד הבמאים שהייתי מאוד שמח לעבוד איתם בארץ הוא במאי העונה הראשונה, אסף ברנשטיין".

המשך לקרוא

Featured

אנחנו ה'אובר' של הצלת חיים

Published

on

ראיון עם אלי ביר, מנכ"ל ומייסד 'איחוד הצלה', לקראת ערב הגאלה השני של הארגון המציל נפשות ברחבי העולם בצורה ייחודית וחינם אין כסף

ארגון 'איחוד הצלה' מתכונן בימים אלו לגאלה השניה שלו בעיר המלאכים. אחרי ההצלחה בשנה החולפת שהביאה לתרומות של כ-5 מליון דולר, השנה מתכננים אירוע גדול עוד יותר במטרה להמשיך ולחזק את הארגון שמציל חיים רבים מארץ ומסביב לעולם. בין האורחים: כוכב הטלוויזיה ותוכניות האירוח ג׳י לנו,  הפילנטרופים ד״ר מרים ושלדון אדלסון (מרים תהיה גם הדוברת המרכזית בגאלה) ופרסי הוקרה יוענקו לניקולאי מרצ׳יאנו ודינה אספן מהתומכים הגדולים של הארגון. 

׳איחוד הצלה׳ הוא עמותה ללא מטרת רווח שמטרתה להעניק סיוע רפואי, מהיר ואפקטיבי בכל מקום מישראל. האג׳נדה של הארגון ברורה: ׳איחוד הצלה׳ יטפל בכל נזקק ללא הבדל דת גזע ומין בכל רחבי הארץ, טיפול רפואי ראשוני בתוך 90 שניות, בעזרת ציוד רפואי מתקדם, על-מנת להציל חיים ולמזער נזק בלתי הפיך, ופועל לשפר מצב הרפואה הדחופה הטרום אשפוזית במדינת ישראל.

אבל הרי יש כבר אמבולנסים, מגן דוד אדום, ׳נטלי׳ ושאר אירגונים רפואיים ומצילי חיים? נכון, הם קיימים אך גם הם מוגבלים. כמה פעמים יצא לנו לשמוע על אמבולנס שפשוט לא הגיע בזמן לאירוע, או ברכב חרום גדול נאבק לפלס דרכו עם סירנות זועקות לכל עבר? ארגון הצלה עונה בדיוק על נקודת התורפה הזו. החדשנות שלו היא שהוא מאגד בתוכו היום למעלה מ-5000 חובשים, פרמדקים ורופאים הפזורים ברחבי ישראל, מצויידים במכשירי קשר וזמינים לתת מענה לכל מקרה חרום שיתרחש בערים הגדולות וגם בישובים קטנים. יחידת אופנעים מאבוזרים היטב מפלסת דרכה במהירות לכל מקרה ויודעת לספק שירות רפואי מצילי חיים תוך דקות ספורות מרגע האירוע.השירות הוא חינם אין כסף.

מנכ״ל ומייסד הארגון, אלי ביר, נשמע נרגש לקראת הגאלה הקרובה  בשיחת טלפון שערכנו ממטה הארגון בירושלים. ביר, נולד וגדל בשכונת בית וגן בעיר והתנדב למגן דוד אדום כבר בגיל 15.למרות שהיה מורגל לסייע לאנשים במצבי חרום, היה מקרה אחד שהדיר שינה מעינו וגרם לו להבין שדברים צריכים להעשות אחרת. ביר: ״בתור מתנדב צעיר הייתי יושב בחלק האחורי של האמבולנס. יום אחד יצאנו לקריאה של אירוע קשה – ילד בן 7 שנחנק מנקניק. לקח לנו 21 דקות להגיע מהר הצופים לשכונת בית וגן בצד השני של העיר. אני זוכר אותנו עולים במדרגות וכבר ברקע שמענו את הבכי המצמרר של האמא. הילד היה מוטל על הריצפה, ניסינו לבצע פעולות החייאה  אבל הרגשנו שכבר מאוחר מידי. פתאום נכנס לחדר רופא שגר ממול, הוא ראה את האמבולנס שלנו והגיע לסייע. הוא הביט בנו ואמר ׳אין לכם מה להמשיך, תכסו אותו הילד מת׳. 

"ברגע הזה הבנתי את המצב האבסורדי – יש  רופא שגר בבית ליד, הוא היה בבית ויכול היה לסייע ולהציל את החיים של הילד אבל אף אחד לא קרא לו. הילד הזה נפטר סתם, רק בגלל שלקח לנו יותר מעשרים דקות להגיע למקום. מקרים כאלו מרתחשים כל יום, אנשים מתים כי הם מחכים יותר מידי זמן לאמבולנס.״ 

״אז עלה לי הרעיון להקים יחידה של מתנדבים שיגיעו הרבה לפני האמבולנס.   בהתחלה היינו 15 מתנדבים פרושים ברחבי העיר. התחלנו לגדול ופעלנו בכל רחבי ירושלים ומשם התרחבנו לערים נוספות. כדי להגיע מהר לכל מקרה חרום הקמנו יחידת אופנועי הצלה. לאופנועים שלנו יש ציוד החיאה והצלת חיים, בלון חמצן, למעשה כל מה שיש לאמבולנס למעט כיסא ומיטה. היום אנחנו יכולים להגיע לכל מקום בירושלים ב- 90 שניות ובשאר הערים ממוצע של שלוש דקות. יש לנו כ-5000 מתנדבים עם מכשירי מירס שיכולים  לתת מענה וכ-1000 אופנועים.״

***

אלי, מה אתה יכול לספר לי על המתנדבים שלכם? 

״תשעים אחוז מהם חובשים ועשרה אחוז הם רופאים ופרמדיקים. כרגע יש לנו 900 אנשים בקורסים. היום אני יכול להכשיר חובש תוך 6 חודשים עם תעודה הסמכה של משרד הבריאות. זה נותן לנו את היכולת לגדול. קח לדוגמא את אזור עוטף עזה. יש שם למעלה מ- 30 ישובים. במקרה חרום יקח לאמבולנס 30-40 דקות להגיע אליהם. תראה לי בן אדם שיכול להפסיק לנשום במשך 30 דקות. הלכנו והכשרנו מאות מתנדבים בתוך הקהילות והישובים שלהם, סיפקנו להם ציוד רפואים מאוד יקר ותקשורת של מירסים והיום הם בטוחים. היום יש לנו גם צוותי כוננות בכל מקום אפילו בחרמון, באילת ובאזור ליד הגבול".

כיצד יוצרים עימכם קשר במקרה חרום?

״המספר שלנו בישראל הוא 1221. אבל היום גם אם מישהו מתקשר למד״א  אנחנו נקבל את הקריאה הזו ונגיע למקום. מד״א משתף איתנו את המידע שלו. בכלל כל מי שמתקשר לאמבולנס לא משנה לאיזה חברה: שח״ל, נטלי או מגן דוד אדום אנחנו נקבל את הקריאה ונוכל לסייע. זה האינטרס שלהם שאנחנו נציל את הפצוע. לא ניקח להם את הפצוע או את החולה אלא נדאג שיהיה להם מישהו חי להגיע אליו. יש לנו גם שיתוף פעולה מדהים עם משטרת ישראל, עם המשרד לביטחון פנים שמכיר בנו כגוף הצלה בין לאומי. אנחנו עושים תרגילים עם הצבא, פיקוד העורף וכוחות הכיבוי. אנחנו גוף ההצלה היחידי בארץ שיש לו אמבולנס על המים ושנותנים מענה לאזור טבריה ומסביב לכינרת. יש לנו חמישה אופני ים וסירות הצלה שיכולותו לספק פעולות החייאה ממש במים, אפילו לא צריך להגיע לחוף. 

ביום שישי אנחנו עושים תרגיל שמדמה  חילוץ של 70 אנשים בתוך סירת תענוגות שעלתה באש ואנחנו צריכים להעניק להם מענה רפואי עד שהם מגיעים לחוף״. 

איזה סוג של עבודה אתם מבצעים בחו״ל?

״עברנו להקים ארגוני ׳הצלה׳ בעולם. יש לנו סניפים גם בקולומביה, פנמה, ברזיל, מקסיקו, בניו ג׳רזי ואפילו באוגנדה. אנשים מאוד אוהבים ותומכים ברעיון הזה. המחלקה הבין לאומית של ׳איחוד הצלה׳ קובעת באיזו מדינה לפתוח ארגון כזה. אנחנו בודקים גם שמדינת היעד יכולה לכסות את העלויות של ׳הצלה׳ בשטח שלה.  אנחנו לא רוצים לקחת כסף מישראל כדי לממן את זה.

המדינות הללו צריכות גם לעמוד בסטנדרטים הרפואיים שלנו, עליהם מפקח פרופ׳ אבי ריבקינד- מנהל מחלקת טראומה ב׳הדסה׳. הבאנו את הצלה גם לאוקראינה וזה עובד יפה מאוד שם, הם ממש היו זקוקים לנו. אתה יודע מה זה להזמין אמבולנס באוקראינה? שם החולה מגיע לבית החולים, והרופאים שולחים את בני המשפחה שלו לקנות כפפות ותרופות ורק אז מתחילים לטפל בו. אנחנו הבאנו להם ציוד ורמת רפואה שהם לא חלמו עליה. נפגשנו עם שרת הבריאות שלהם והיא אמרה לנו שכולם מדברים על ישראל ברמה של ייצור טכנולוגיה ונשק, אבל עכשיו עשינו מהפכה גם בתחום הרפואה.״

מה האתגרים של ׳איחוד הצלה׳ לעתיד? 

״אנחנו רוצים להכפיל את כמות המתנדבים שלנו לעשרת אלפים מתנדבים פעילים. כדי שנוכל לתת מענה ולהגיע לכל מקום בארץ במהירות של 90 שניות.  לשם כך עלינו להגדיל את כמות האופנועים שלנו, להכשיר עוד מתנדבים ולרכוש עוד ציוד רפואי. מכיוון שאנחנו לא גובים תשלום עבור השירות שלנו אנחנו זקוקים לעוד כסף ומשאבים כדי לממן הפעילות וכדי לגדול״. 

***

ג'יי לנו שהתארח בגאלה בשנה שעברה, הפך להיות בעצמו חלק מהנהלת הארגון.    ביר מספר לי שהיום חברים בארגון לא רק יהודים אלא גם נוצרים ומוסלמים כולם רוצים להיות חלק מהמטרה הטובה ולעזור להציל חיים.  בקרוב ביר יטוס עד הודו הרחוקה לתת הרצאה ב- TED ולהסביר למליוני ההודים על הארגון והמטרות החשובות שלו. 

ביר: ״הרעיון של איחוד הצלה הוא באמת ייחודי. אנחנו ה'אובר' של הצלת חיים.  אנחנו באים עם מסר חדש לעולם שאומר שאנשים שלא צריכים למות ממחלות פתאומיות או תאונות. אם מישהו נחנק או חוטף התקף לב,  ב-90 אחוזים מהמקרים אפשר להציל אותו אם הוא יקבל סיוע רפואים מהיר ומיידי. המטרה שלנו היא שבכל רחוב בעולם יהיו מתנדבים של הצלה ואז הם יגיעו מהר לכל מקרה , יתנו מענה רפוא ויצילו חיים".

בנוסף לפעולות השגרתיות של הארגון. הצלה יצאו בפרוייקט חדש של מתנדבים שמסייעים לקשישים וניצולי שואה. המתנדבים הופכים להיות אמונים על מצבם הבריאותי של הקשישים, מגיעים לבדוק אותם שעתיים בשבוע, יושבים איתם, משוחחים ודואגים לבריאותם-  בודקים דופק נשימתי, לחץ דם ואם צריך מעניקים טיפול. המתנדבים עורכים מעקב אחרי הקשישים, בעיקר אצל אלו החיים בגפם וכך למעשה מונעים מוות או הידרדרות מיותרת של מצבם הרפואי. ללא ספק שירות חשוב, אנושי ומחמם את הלב. 

הגאלה השנתית של ארגון הצלה תתקיים במלון בוורלי הילטון ביום חמישי, 27 בפברואר, החל מ-6:00 בערב. לפרטים וכרטיסים: GALA@ISRAELRESCUE.ORG

המשך לקרוא

הפייסבוק שלנו

הירשם לניוזלטר שלנו

כתבות שבועיות