ימין או שמאל – כולנו עם אחד • ושאויבינו לא יטעו: כל כמה שאנחנו מפולגים-לכאורה, לא מסוגלים לפרגן, להקשיב או להתפשר – כשמגיעה שעת אמת, אין כמונו

בארץ, מאז היווסדה מחדש, לפני שבעים וחצי שנים, השמאל שלט. השם התחלף מדי פעם בפעם, אך המהות היתה אחת, חיובית, בונה, אכפתית, דואגת. אלא שמאז אסון אוסלו – אותו ניסיון נואש שנועד לכשלון מראש להביא לידי שלום בר קיימא השמאל הלך ונעלם, והיום נשארו רק פירורים, רעשניים במיוחד, אך הם אינם מסוגלים להגיע לידי משקל סגולי מינימלי שאי מי יתייחס אליהם כראוי. הדבר היחיד עליו הם נשענים הוא זכרונות העבר, אך כל בר תמותה יודע להבחין בין מציאות עלובה לבין עבר מפואר שכבר אינו.

שמאלני-ישראלי אינו שונה בהרבה מימני-ישראלי, אחד שבגנאי קוראים לו ״מתנחל״ או אחר שבחיבה רבה הוא ״תל אביבי״ אך לא ״צפוני". הכיצד? אולי נתבעלה דעתו של הכותב? כלל וכלל לא, עומד אני איתן, שתי רגלי נטועות בקרקע. כולנו שואפים לשלום בר-קימא, כולנו (כמעט) שרתנו את המדינה, ילדינו כולם (כמעט) משרתים ואנחנו מאבדים שינה בלילות בשל כך, ואין דבר שהיינו רוצים בו יותר מאשר להיות ככל שאר העמים.

כשמישהו יוצא לתקוף אותנו, כשאנו מרגישים את הסכנה האורבת וכשאנו מבינים מה כוונתו האמיתית של האויב, כל התוויות נעלמות, מתנדפות כלא היו, ואין בנמצא עם טוב יותר, דואג יותר, מוכן להקריב יותר מאשר עם ישראל.

עבר ממגננה למתקפה

זה מזכיר לי ארוע בבית כנסת רפורמי בבל אייר (שכונת יוקרה בלוס אנג׳לס), בו המארגנים – השמאל בהא הידיעה של הקהילה היהודית – הזמינו אותי לשבת בשורה הראשונה.

הדובר, תא״ל במיל', בסדרת הרצאות בארה״ב. הוא כוונתו טובה, הם בדרכם תוקפים את ישראל תחת איצטלא של דאגה כנה לגורל המדינה.

העובדה שהתייחסו אלי כאל ״מתון״ באמצע ולא כאל ״קיצוני ימני-איסלמופוב-קולוניאליסט-אימפריאליסט-כובש-איש-אפרטהייד״ היתה צריך להדליק אצלי נורה אדומה כבר באותו רגע, אך כיוון שאני תמיד מתייחס אל עצמי כאדם שמוכן להקשיב ולדבר עם כל אחד, נהנתי מכך שגם האחרים מכירים בכך.

אותו תת אלוף ישראלי דיבר יפה, וכל צד פhרש את דבריו כפי הנראה לו – אותו אדם בדיוק, אותם דברים, שני פירושים נוגדים לחלוטין.

ואז הרים את ידו יהודי-מושמד (יהודי בשם בלבד העושה כל ימיו ולילותיו במאמץ עילאי לתקוף את מדינת ישראל) ושאל שאלה. התת אלוף לא נחשף לפני כן לשנאה התהומית נגדנו ולפעילות החתרנית נגד עצם קיומנו. לכן הוא לא הבין בתחילה את מהות השאלה והכיוון אליו משך אותו השואל.

השואל לא ויתר, ועד מהרה הבין התת אלוף את המלכודת, זיהה את החול הטובעני וידע שעליו להhחלץ, שאם לא כן, תוך שניות ספורות הוא יכוסה כולו. מה עושה תת אלוף ישראלי (או כל חייל לוחם ומפקד בצבא ההגנה לישראל)? עובר מיד ממגננה למתקפה ומשיב מלחמה שערה.

איך התמוגגתי. הנה, דגל ה״שמאל״ נהפך תוך שבריר שניה ל״ימני קיצוני״ בעיני הקהל, שכן כשמגיע הדבר להגן על עצם קיומנו, על מדינת ישראל-היא-מדינת היהודים, אין בינינו הבדלים. אנחנו מאמינים בזכותנו להתקיים ובזכות העם היהודי שתהיה לו מדינה משלו בקרב העמים, מדינה בארץ ישראל; ועל כך אין מתפשרים פשוט כיuון שאין לנו יכולת להתפשר).

מי אנחנו באמת

אני מניח שבנקודה זו, הקורא מימין יפסול את הכתוב שכן ״ארי לא מכיר את השמאל בישראל״ והקורא משמאל נעלב עוד בשורה הראשונה כשתיארתי את השמאל ההולך ונעלם (ומאז הוא כבר לא אוהב אותי, למרות שהוא ממשיך לקרוא בשקיקה, כל אות וכל תו).

לכן הרשו לי לחזור על ההבנה הבסיסית: בשיגרה אנחנו חלוקים, חצויים, רבים, לא מניחים זה לזה. אך לי טוב שזה עמי, שכן בשעת צרה ומצוקה, אין כמונו מלוכדים, עוזרים, תומכים, יוצאים מגדרנו להראות מי אנחנו באמת. בקיצור: כמה טוב להיות ישראלי.

אל יטעה אף אחד מאויבינו: כל כמה שאנחנו מפולגים-לכאורה, לא מסוגלים לפרגן, להקשיב או להתפשר, כשמגיעה שעת אמת, אין כמונו – מתגלה הישראלי האמיתי, הישראלי היפה, הישראלי היחיד בעולם, ואין פלא שהקב״ה בחר בנו להיות לו לעם.